החברה לחקר המקרא, יוצאת במיזם נוסף בזום חינם, בעקבות השנה האחרונה ובמיוחד לאחר האסון הנורא בחג שמחת תורה תשפ"ד
בסידרה מיוחדת לימי המלחמה ולאחריה בהשראת הרב לורד יונתן זקס זצ"ל:
"לרפא עולם שבור - לאן ממשיכים מכאן"
בימי חמישי בערב שעה 20.30
הרצאה ראשונה בסדרה ביום חמישי הבא
יז בכסליו 30.11.2023 שעה 8.30 בערב, מרצה:
הרב ד"ר תמיר גרנות-ראש ישיבת "אורות שאול ת"א
הנושא:"שומר גוי קדוש: מתחיה לקדושה. במקרא ובזמן הזה"
מצורף דף נחיתה להרשמה ולקבלת קוד כניסה למיזם
בבקשה ללחוץ כאן:
https://sacks.hamikra.org/rav_zacks/
.................................................................
הרב עמיהוד סולומון-רב קהילה-סרטון על הפרשה - לעשות משהו בשביל מישהו אחר
חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלקינו
&
פרשת ויצא - "וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ד' " - על התודה והכרת הטוב, בימים של מלחמת מצווה - ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן *
"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" ( ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903 ).
"וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ, לִפְנֵי הָאֱלֹהִים; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, חָמָס" ( בראשית, ו', יא').
תרגום אונקלוס: "וְאִתְחַבַּלַת אַרְעָא, קֳדָם ד'; וְאִתְמְלִיאַת אַרְעָא, חָטוֹפִין " ( מחבלים בארץ לפני ד' ותימלא הארץ בחטופים ).
המלחמה היא מלחמת מצווה למחיית זכר עמלק: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ... תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" ( דברים, כה').
בימים אלו של מלחמת מצווה, מאירה לנו פרשתנו את נתיב – הכרת הטוב והתודה.
נישא תפילה לשלומם של - אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה, בידי בני עוולה, הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה. נודה לראשיתה של קרן אור קטנה המבצבצת בחשיכה הגדולה, עם תקווה לקראת שובם הצפוי, של ראשוני פדוי השבי, לביתם ולחיק משפחותיהם.
נודה על עוז רוחם וגבורת חיילנו, המחרפים נפשם על קידוש ד', על ארצנו ומולדתנו האהובה.ונישא תפילה – "הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכָּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכָּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבְעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן".
נודה על גילוי סגולתו הנאצלת, של עמנו- " לַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם לְעֶזְרַת הָעָם כֹּל לִבּוֹ יִדְּבֶנּוּ,מִי צָרַת הָאֻמָּה בִּלְבָבוֹ נָגָעָה ,הַמַּחֲנֶה יֵאָסֵף, אַל נָא נַבְדִּילֶנּוּ,ִילֻקְּטוּ אֵלֵינוּ מִקֶּדֶם עַד יָם חַיִל גָּדוֹל לְעֶזְרַת הָעָם, חִשְׂפוּ הָאוֹר! גַּלּוּ הָאוֹר"( ח.נ. ביאליק, אודסה, תר"ס).
הכרת הטוב והתודה, התפתחה בימינו למדע של ממש המעוגן במחקרים רבים, מבית מדרשה של הפסיכולוגיה החיובית.
מחקר שהחל ב 2009 במבצע "עופרת יצוקה" ונמשך ב2012 בישראל, על ידי החוקרים: פרופ' אורן קפלן, ושות' ושפורסם ב2015 ב The Journal of Positive Psychology, בדק את ההשפעה של התכונה וההתנהגות, של הכרת הטוב והתודה על תסמינים של תגובות דחק של פוסט טראומה, בקרב תלמידי כתות ז'-יב', בדרום הארץ, שנחשפו למתקפות של טילים מהחמאס. תוצאות המחקר היו חד משמעיות: תלמידים בעלי נטייה להכרת תודה, כלומר אלו שחשו לפני התקפת הטילים רמת הכרת תודה גבוהה כלפי אחרים ועל מה שיש להם בחיים, סבלו פחות מתסמינים פוסט טראומטיים לאחר ההתקפה.
מחקרים אחרים במדע הכרת הטוב והתודה, מצאו, שפיתוח רגש הכרת הטוב, משפר את הבריאות הגופנית ואת החיסון בפני מחלות. רגש ההודיה מפחית רגשות מכאיבים כגון, טינה, תסכול וחרטה ואת ההסתברות לדיכאון. עוזר להימנע מתגובת יתר לחוויות שליליות בדמות שאיפת נקם. גם מסייע לשינה טובה יותר ומעודד את הכרת הערך העצמית. מצמצם את הסיכויים שאדם יקנא בזולתו על הישגיו והצלחותיו. לאנשים מכירי טוב, יש מערכות יחסים מוצלחות יותר.
הנה כי כן, פרשתנו מאירה לנו את משמעותה של - התודה האמיתית, שבוקעת ממקום טהור וישר ולא ממקום מזויף ולא אמיתי. כך מתארת זאת פרשתנו אודות לידת הבן יהודה לאימו לאה:"וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ד' עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ, יְהוּדָה" ( בראשית, כט', לה').
יהודה, שבשמו טמונה ההודיה, הוא הבן הרביעי ללאה אשת יעקב. לאה נושאת עימה תחושת ערך עצמי נמוכה, בנסיבות של פעולת העורמה של אביה לבן –"וַיְהִי בַבֹּקֶר, וְהִנֵּה הִוא לֵאָה; וַיֹּאמֶר אֶל-לָבָן, מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ, וְלָמָּה רִמִּיתָנִי". לאה יודעת שהיא אשת יעקב בעל כורחו, שהפכה להיות אשתו כברירת מחדל. בנסיבות אלו מובן, שהיא לא חשה תחושה כנה, לומר תודה שאיננה אמיתית, בלידת שלושה ילדיה הראשונים. דומה שרק בלידה הרביעית, היא חשה את תחושת ההודיה האמיתית – "וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ד' עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ, יְהוּדָה".
לאה מלמדתנו משמעותה של - התודה האמיתית, להיות אמיתיים, כנים ולא מזויפים, באמירת התודה ולא לעשותה כמצוות אנשים מלומדה.
כך נוכחת לה התודה במשמעותה הנוספת- התודה החברתית המאחדת, בפרשת הקורבנות: "וְזֹאת תּוֹרַת, זֶבַח הַשְּׁלָמִים, אֲשֶׁר יַקְרִיב, לַד'. אִם עַל תּוֹדָה, יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן, וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן; וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת, חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן. עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ, יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ, עַל זֶבַח, תּוֹדַת שְׁלָמָיו... וּבְשַׂר, זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ, יֵאָכֵל: לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ, עַד בֹּקֶר" (ויקרא, ז', יא'- טו').
במה זכה קורבן התודה בהשוואה לקורבנות האחרים, לקיים את ההקרבה והאכילה, באותו היום והלילה ולא להותיר למחרת, כמו בקורבנות אחרים?
הבה נאיר את המשמעות החברתית של קורבן התודה , בפרשנותו של האברבנאל ( 1437-1508 ): "היה זה כדי לפרסם את הנס. וזה שהבעל מביא שלמי תודה, כשרואה ששלמין אין נאכלים אלא ליום ולילה, הוא מזמין על שלמי תודתו, את אחיו ואוהביו לאכול ולשמוח עמו. וישאלו זה את זה, על מה היה תודתו והוא יגיד להם- הניסים והנפלאות שעשה עמו ד'. וירוממהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו. ואילו היו שלמי תודה נאכלים כשאר השלמים לשני ימים ולילה אחד, לא היה הבעל מזמין לשום אדם, כי לשני ימים ולילה. אבל בראותו הבשר והלחם רב בביתו ושלא ייאכל אלא ליום ולילה אחד, בהכרח יקרא רבים ממיודעיו ואחוזת מרעהו לאכול, פן יהיה ביום המחרת ללעג ולקלס לבני אדם, הרואים אותו שורף כמות גדולה מתודת שלמיו ואת אחיו ואוהביו לא קרא".
כך מדגישה זאת נחמה ליבוביץ( 1905-1997): " כדי להרבות גם פרסום הנס שקרה לו, גם אהבה ואחווה ורעות בין בני אדם".
לכן, לא מקרה הוא שהמדרש מייחד את קורבן התודה בראיה עתידית ולא רק עכשווית: " כל הקורבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל" ( ויקרא רבה, ט', ב').
הנה כי כן,בהבאת קורבן תודה , באבחת חרבות ברזל של מלחמת המצווה, עלינו להודות , על הלימון שהפך ללימונדה ,על הקושי שהפך להזדמנות, על הייאוש שהפך לתקווה, ועל האהבה, הערבות ההדדית והסולידריות של שבת אחים ואחיות, על שבטיו ומגזריו ביחד, בימי מלחמה.
כך גם נשיא ארה"ב אברהם לינקולן, ב3 באוקטובר 1863, בעיצומה של מלחמת האזרחים, פרסם הודעה על הפיכת חג ההודיה לחג לאומי, בדבריו על הכרת הטוב והתודה לאל, אמר הנשיא: " הם מתת חסדו של האל הנעלה מכל עליון, אשר בחמת זעמו על חטאינו משפיע עלינו מרחמיו...אני מזמין אפוא את עמיתיי האזרחים בכל חלקי ארצות הברית...לייחד ולשמור את יום החמישי האחרון של נובמבר הקרוב, כיום של הודיה ושבח למיטיבנו, אבינו שבשמים".
הבה נראה כיצד לימוד האבנים בפרשתנו, מתכתב עם משמעותה של התודה החברתית והמאחדת: "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם, כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ, וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו; וַיִּשְׁכַּב, בַּמָּקוֹם הַהוּא. וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ ".( בראשית, כח', יא'-יב').
הבה נעמיק בדינמיקה ובאינטראקציה של האבנים בסיטואציה המיוחדת, הפוגשת את ראשיתו של מסע בריחתו של יעקב מפני עשו אחיו. רש"י מאיר את עינינו בפרשנותו :" עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות. התחילו (האבנים) מריבות זו את זו. זאת אומרת עלי יניח צדיק ראשו וזאת אומרת עלי יניח. מיד עשאן הקב"ה אבן אחת וזהו שנאמר, ויקח את האבן אשר שם מראשותיו ".
הנה גם לימוד האבנים המתכתב עם משמעותה של התודה החברתית והמאחדת, פוגש אותנו בסופה של פרשתנו: "וַיִּקַּח יַעֲקֹב, אָבֶן; וַיְרִימֶהָ, מַצֵּבָה. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים, וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל; וַיֹּאכְלוּ שָׁם, עַל-הַגָּל. וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן, יְגַר שָׂהֲדוּתָא; וְיַעֲקֹב, קָרָא לוֹ גַּלְעֵד. וַיֹּאמֶר לָבָן, הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם... וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב, בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק ".( בראשית, לא', כו'- נד').
ביום הכרזת האו"ם בכט' בנובמבר על הקמתה של מדינת ישראל, בהצבעה הדרמטית, הצביעו 33 מדינות בעד ו-13 מדינות נגד. כך נוכחות 13 האבנים- ללא לב, בדמותו של לבן- "וַיִּקְרָא-לוֹ( לגל האבנים) לָבָן, יְגַר שָׂהֲדוּתָא". יְגַ,בגימטרייה = 13 מדינות ללא לב, שהצביעו נגד הקמת מדינת ישראל. לעומתן, 33 אבנים עם לב ,בדמותו של יעקב – "וְיַעֲקֹב, קָרָא לוֹ גַּלְעֵד". גַּלְ, בגימטרייה= 33 מדינות עם לב, שהצביעו בעד הקמת מדינת ישראל.
אנו חווים בימים אלו של מלחמת המצווה שאין צודקת ממנה, מפגש אוהב ותומך עם אומות עולם של אור בדמותו של - גַּלְעֵד וגם מפגש עוין עם אומות עולם של חושך, בדמותו של - יְגַר
אבל במלחמה הזאת, הגַּלְעֵד של יעקב שכוחו באחדותו, הוא ינצח, כי עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, ביחד ננצח – עם ישראל חי.
שבת שלום
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון
&
בלומה טיגר-דיכטוולד- בראשית, פרשת ויצא - לאה אם הבנים
וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה. וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה: " (כט, יח-יט).
לאה היא הבכורה אך אחותה יפה ממנה, והיא מושא אהבתו של יעקב כל חייו. הוא מוכן לעבוד עבורה שבע שנים ועוד שבע שנים שהיו " בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ". למחרת נישואיו מגלה יעקב שאשתו היא לאה ולא רחל, והוא כועס על לבן " מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי " (כט, כה). לאה היא אם כן, עסקה שמקורה בתרמית, שבה נטלו חלק לאה ורחל, גם אם רצון האב לבן הוא הקובע.
מה חשה לאה שמוצגת על ידי בן זוגה כמקח טעות?
כאשר נושא יעקב גם את רחל, מתאר הכתוב את יחס יעקב אל שתי נשותיו, שלמרבה הדרמה הן גם אחיות. "וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה " (שם, ל). לאה הייתה אהובה לפי פסוק זה, מדוע אם כך היא חשה שנואה? הדבר בא לביטוי בשמות שהיא נותנת לבניה. ראובן "כִּי רָאָה ה' בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי: "(כט,לב). שמו של בנה השני שמעון ניתן " שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן " (שם, לג). האם זו רק דעתה של לאה? "וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה" (שם, לא). לכאורה מאשר הפסוק כמספר אובייקטיבי כי תחושת לאה, נכונה.
מהו אם כן " וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה " ? יעקב מציב את אהבתו לרחל מעל אהבתו ללאה. התוצאה היא תחרות על ליבו של יעקב. אנו שואפים לאהבה ללא השוואות. עצם ההשוואה פוגעת בתחושת הערך של לאה. המשורר נתן אלתרמן בספרו כוכבים בחוץ, מצא פתרון נאה לבעיה זו. בשירו "נשבעתי עיני", הוא אומר "יש יפות ממנה אך אין יפה כמוה". זוהי עמדה אבסולוטית. היא מציגה את האישה כמי שעומדת מחוץ לתחרות, כאשה ייחודית. לאה אם כן צריכה למצוא את המקום הייחודי לה, בו אין יפה ממנה. מקום זה הוא המשפחה. היא אם הבנים, הבונה את עם ישראל. לאה היא דמות שצומחת ומתבגרת מול עינינו. היא משלימה עם העובדה שלא תהיה אהובה כרחל, ומתמקדת בהולדת הבנים. לוי מבטא את השינוי שחל בה. "הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים ". בניה יהפכו את יעקב לבן ליוותה, היא איננה האהובה ביותר, אבל היא שותפה ליעקב.
בהולדת יהודה אומרת לאה: " הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה' עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה".
אומר רש"י: הפעם אודה שנטלתי יותר מחלקי, מעתה יש לי להודות. הרד"ק אומר בדומה לרש"י: "אין לי אלא להודות לה' ולשבחו שנתן לי יותר ממה שבקשתי ממנו".
"אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, לא היה אדם שהודה לקב"ה עד שבאתה לאה והודתו" (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ז עמוד ב). יש בלאה צניעות והכרת הטוב.
מדרש תנחומא אומר: "וכן אתה מוצא בלאה...היתה רואה בנבואה ששנים עשר שבטים עתידים לעמד מיעקב, עמדה לאה והייתה מתרעמת לפני הקב"ה ואמרה: ריבונו של עולם שנים עשר שבטים עתידין לעמד מיעקב, הרי כבר בידי ששה ומעוברת משביעי וביד השפחות שנים שנים -הרי עשרה, אם זה זכר לא תהא רחל אחותי כאחת מן השפחות? ונהפך העובר שבמעיה לנקבה ולמה קראה לאה דינה? לפי שעמדה לאה הצדקת בדין לפני הקב"ה. אמר לה הקב"ה: את רחמנית, ואף אני מרחם עליה, מיד ויזכר אלהים את רחל" (תנחומא, ויצא. סימן ח).
לאה אינה כועסת ואינה מטיחה דברים לא כלפי שמים ולא כלפי יעקב. היא בונה עם יעקב מערכת יחסים זורמת בנויה על יחסי אמון, אהבה, יציבות, עקביות ונתינה ללא תנאי. היא אינה מתרעמת כאשר יעקב מציב אותה ואת בניה לפני רחל ויוסף, במפגש עם עשו כדי להגן על אשתו האהובה ועל בנה. לאחר מות רחל מעביר יעקב את מגוריו לבלהה שפחת רחל שגם מגדלת את ילדי רחל. לאה אינה מגיבה על כך. ראובן מגיב ונענש. לא בכדי זוכה לאה ולא רחל להיקבר במערת המכפלה לצד יעקב. שישה משבטי ישראל הם בניה. כתר כהונה וכתר מלכות ניתנו בידי לוי ויהודה בני לאה, משיח בן יוסף מבני רחל משבט אפרים, הוא המבשר על בוא משיח בן דוד משבט יהודה מבני לאה.
בשורות טובות - בלומה דיכטוולד.תשפ"ד
&
אורי סובוביץ- מנהל שותף בקרן הון סיכון- פרשת ויצא - סולם יעקב כחיבור בין רוח לחומר-
סוד האיזון
אנחנו חיים בעולם המורכב ממתח מתמיד בין הצד הארצי לצד הרוחני שבנו. הנשמה שואפת למעלה – לרוח, למשמעות, לאין-סוף. ואילו הגוף, בשל חומריותו, מושך תמיד למטה – לארצי, לגשמי, לסיפוק צורכי הכאן והעכשיו, לעיתים ללא יכולת להגביה את המבט להסתכלות עמוקה ורחבה יותר. החיים מלאים בסיטואציות המעוררות מתח בין פנים לחוץ, בין רוח לחומר, בין צורכי ההווה לחלומות העתיד.
איך משלבים בין הגשמי לרוחני? כיצד מאזנים בין כוחות מנוגדים? האם ניתן למצוא משמעות שמיימית גם בפעולות ארציות ועל ידי כך ליצור "שלום בית" בתוך נפשנו?
בין חסד לגבורה
יעקב הוא צאצא של סבו אברהם אבינו ואביו יצחק. על פי תורת הסוד, אברהם מבטא את מידת החסד, המשולה למים משום שאין לה סוף, מתפשטת ללא גבולות, כמו השמיים. יצחק, לעומת זאת, מבטא את מידת הגבורה, המבטאת צמצום, איפוק וגבולות, כמו הארץ. דוגמאות למידת הגבורה שבה ניחן יצחק ניתן למצוא בברכת "גבורות גשמים" שבתפילת העמידה, שבה מתפללים על הגשם שמביא ברכה רק כשמגיע בגבורה, באיפוק, במידה מוגבלת. דוגמה נוספת היא המשנה הידועה ממסכת אבות (ד, א): "איזהו גיבור? הכובש את יצרו", גבורה המבטאת שוב את העמדת הגבולות והאיפוק, ובמקרה זה ליצר.
אם כן, אברהם מבטא את המידה הנפשית שקוראת להתרחב ולהתפשט, להעניק ללא גבול, ולכן באופן לא מפתיע הוא מכונה "אב המון גויים", ולא רק אב לישראל.
יצחק, לעומתו, מבטא את העמדה הנפשית הקוראת לאיפוק, לכיבוש ולצמצום. יצחק לא יצא כמו אברהם במסע לקריאה בשם ה', להכרה באחדות ה' או להילחם בחמשת המלכים בשם הצדק. יצחק פעל לשמר את הישגי אביו בצעדים מדודים ושקולים. כשפלשתים סתמו את בורות המים שחפר אברהם, יצחק כמעט שלא חפר בורות חדשים אלא חפר מחדש את הבורות שחפר אברהם, כדי לשמור על הישגי אביו.
הר, שדה ובית
חז"ל (פסחים פח, א) ממשילים את אבותינו: אברהם להר, יצחק לשדה ויעקב לבית.
לא במקרה אברהם עולה להר המוריה. אברהם הוא איש ההר – האיש שמציב אידיאלים הנישאים גבוה, האיש שכובש את ההר.
לא במקרה יצחק הוא האיש שיוצא לשוח בשדה ושולח את עשו להביא לו ציד מהשדה. יצחק הוא זה שלא כובש את פסגת ההר אלא חורש ומעבד את תלמי השדה בהר שכבש אביו.
ולא במקרה יעקב הוא הראשון שכל ביתו ממשיך את דרכו. יעקב, שנקרא גם ישראל, הוא החוליה המקשרת בין האבות (שעל אף היותם גדולי רוח, היו אנשים פרטיים) לבין שנים עשר שבטי ישראל. הביטוי "בית יעקב", שמופיע בתנ"ך ובחז"ל, מבטא את האיזון בין הפנים לחוץ, בין הפרט לכלל. בשונה מההר והשדה, לבית יש קירות שמפרידים בין החוץ לפנים אך גם פתחי מעבר וחיבור. הבית הוא משכן המשפחה, מקום היוצר לפרט איזון בריא בין חייו הפרטיים לחייו הציבוריים שבהם יוצא לפעול בעולם.
סולם יעקב כגשר בין ערכים ועולמות
בתחילת פרשת ויצא יעקב יוצא מבאר שבע במטרה להגיע לפדן ארם כדי למצוא שם אישה ממשפחת רבקה אימו. בדרך הוא עוצר במקום הנקרא לוז וחולם על "סולם יעקב", סולם המיטיב לבטא את אישיותו (בראשית כח, יב): "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ".
על פי הרמב"ם, המלאכים בתורה מבטאים כוחות רוחניים1], ערכים שונים, שפועלים לעיתים לכיוונים מנוגדים, כמו בסולם שעליו הם עולים ויורדים. הסולם מבטא את המרחב שבין השמיים (הצד הרוחני) לארץ (הצד הארצי שבחיינו). יעקב, שחי בין החסד של אברהם לגבורה של יצחק, מבטא את החיבור ביניהם, את האיזון בין כוחות החיים. מסיבה זו, על פי תורת הסוד, מידתו של יעקב נקראת "תפארת", מידה המבטאת את החיבור בין החסד לגבורה.
השמיימי שבארצי
איך בפועל מחברים את הרוח עם החומר? איך מוצאים את הקב"ה, את המשמעות (את "השמיים") בפעולותינו הארציות בעולם?
הרב קוק הסביר שהאדם צריך לחפש בכל פעולה ארצית את משמעותה השמיימית, את הצד האלוקי, הערך הנצחי שבפעולה. על ידי חיבור המשמעות הפנימית לפעולה המעשית מחברים את השמיים לארץ, מוצאים את האין-סוף שבכל דבר סופי ומוגבל. אך כדי להצליח לעשות זאת, יש להתמקד בכל רגע מסוים רק בפעולה הנעשית באותו הרגע, ודווקא שם "לבקש" את המשמעות, ולא בדבר אחר, משום שרק שם לכאורה הקב"ה שורה באותו הרגע.
וכך כתב הרב קוק (מוסר אביך ב, ב):
"בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו), צריך לבקש את הקב"ה בתוך הדרכים שהוא (=האדם) מתנהג בהם: כשהוא עוסק בתפילה, אז יבקש את הקב"ה בהבנת עניני תפלתו וכוונה רצויה באמונת הלב באותם הענינים של תפילתו, ולא יבקש את הידיעה בשעה ההיא בענינים אחרים, כי כיוון שהוא עוסק בעבודה זו, הקב"ה כביכול שורה מצדו בזו העבודה דוקא, ובה ימצאנה ולא במקום אחר.
וכשהוא עוסק בתורה, ידע שימצא את הקב"ה בהיותו מעמיק ומעיין להבין דבר על בוריו ולזכור ולשנן היטב, ובה הוא יודע אותו יתברך (=שם הוא מוצא את הקב"ה) בתורתו, ולא באופן אחר, כי בשעה זו הוא (=הקב"ה) מתגלה בעבודה זו.
וכן בהיותו עסוק בגמילות חסדים להיטיב לחברו, אז יבקש את הקב"ה רק בהעמקת עצה איך להיטיב לו טובה גדולה הגונה וקיימת.
וכן בכל הדברים שעושה, הרי באמת אין דבר בעולם שאינו לכבודו יתברך (=אין שום צד בחיים שאין לו ערך פנימי ומשמעות נצחית), על כן כל מה שעושה יהיה הכל דברי מצוותו ורצונו, ויבקש בהם את שמו יתברך, כשישתדל בכל שכלו וכחותיו לעשות את מה שהוא עושה בתכלית השלמות בכל צדדי השלמות, ונמצא שהוא יודע את השם יתברך בכל הדרכים. והב' (=שבפסוק "בכל דרכיך דעהו") הוא ב' הבתוך, שבעצמותם של הדברים הוא יודע את הקב"ה...
כלומר בתוך כל פעולה ופעולה האדם צריך למצוא את האלוקות.
אין מדובר רק ברעיון רוחני מופשט. הרמב"ם קיבע את הרעיון הרוחני בתוך עולם ההלכה בהלכות דעות. לדבריו, הכוונה שמאחורי המעשה היא שנותנת את המשמעות והערך לפעולה, ומאפשרת לחבר פעולות ארציות פשוטות למשמעותן השמיימית הגדולה.
וכך כתב הרמב"ם (הלכות דעות ג, ב–ג):
"צריך האדם שיכוון לבו וכל מעשיו כולם לידע את השם ברוך הוא בלבד, ויהיה שבתו וקומו ודיבורו, הכל לעומת זה הדבר... נמצא, המהלך בדרך זו כל ימיו עובד את ה' תמיד2]".
לסיכום
פרשתנו עוסקת ביעקב אבינו, המכונה בחז"ל (בראשית רבה עו, א) "בחיר האבות", בשל מידתו, מידת התפארת, המחברת בין החסד לגבורה.
סולם יעקב מבטא את המרחב שבין הצד השמיימי לצד הארצי בחיים, את התנועה שבתווך אך גם את נקודת המפגש שביניהם. יעקב, הנקרא גם ישראל, אבי האומה הישראלית, הוא הראשון לבשר ולייצג את מידת התפארת, את היכולת לזהות בכל דבר ארצי את הנקודה השמיימית, את המשמעות, את האין-סוף שבכל דבר סופי. סוד החיבור הזה הוא חידוש ופלא גדול המאפשר להעניק משמעות לכל מרחב הפעולות והאירועים בחיינו. אולי זאת הסיבה שכשיעקב מתעורר משנתו הוא אומר בהפתעה (בראשית כח, טז): "אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי". כלומר בכוחו של האדם למצוא את האלוקות, את האין-סוף, בכל מקום שבו הוא נמצא ובכל פעולה שבה הוא עוסק.
סוד מציאת האיזון והחיבור בחיים נמצא "היכא דנשקי רקיעא וארעא אהדדי" (בבא בתרא עד, א), כלומר, היכן שנושקים, מתחברים, הרקיע והארץ, הסוף והאין-סוף. בכוחו של אדם "לגאול" ולרומם את הפעולה הארצית בכך שבזמן עשייתה הוא עוסק ומתמקד בה בלבד, ומחפש בה את הצד השמיימי, את האין-סוף, את האלוקות. אומנם האתגר גדול, אך שכרו ומשמעותו בצידו.
שבת שלום! אורי סובוביץ
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO
1] ראו למשל רמב"ם, מורה הנבוכים א, מט.
2] הרמב"ם הביא דוגמאות מגוונות, וכדאי לעיין בדבריו.
&
דבר תורה - פרשת ויצא -תשפ"ד-ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה - תקומה וצמיחה מתוך אי וודאות - מייקל אייזנברג-משקיע הון סיכון
בעקבות מאורעות הפרשה הקודמת, בתחילת פרשת השבוע, יעקב, הבורח מעשו אחיו, הולך לישון באמצע שום-מקום וזוכה להתגלות כפולה בחלום הלילה. בהתגלות הכפולה יש גם מחזה של סולם שמלאכים עולים ויורדים בו, מחזה אותו צריך לפענח, וגם אמירה ברורה מאת ה' המבטיחה ליעקב את עתידו:
וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱ-לֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ. וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ. (בראשית כח, יב-טו)
הבטחת ה׳ ליעקב מזכירה את הבטחות ה׳ לאברהם כשאף הוא עזב את ביתו, ופעם נוספת בהמשך כשנפרד מלוט בן משפחתו:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ, וֶהְיֵה, בְּרָכָה. וַאֲבָרְכָה, מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ, אָאֹר, וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה. (בראשית יב, א-ג)
וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה. כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם. וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה. קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה. (בראשית יג, יד-יז)
אלא, שהברכה לאברהם ניתנת בחוץ לארץ לקראת עזיבתו את חרן לכיוון ארץ ישראל, מסע שיסתיים בבית-אל, ואילו הברכה ליעקב ניתנת בכיוון ההפוך בדיוק: כשהוא מגיע לבית-אל - התחנה הראשונה בדרך לחרן.
דומני שההבדל בכיוון משקף הבדל עמוק יותר. בפרשה הקודמת רבקה לא תחמה את המסע בזמן:
…וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ. וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה. וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ. עַד שׁוּב אַף אָחִיךָ מִמְּךָ וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לּוֹ וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד. (בראשית כז, מב-מה)
כלומר, בעוד אברהם מקבל ציווי מפורש מהא-ל ונוסע לפי הנחיותיו "אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" יעקב פועל בתנאי אי-וודאות. אברהם קיבל משימה - ללכת לארץ ישראל ולפרסם את האמונה בא-ל אחד. זו לא משימה קלה אבל היא סגורה. יעקב לעומת זאת, קיבל משימה פתוחה. חוץ מהבקשה של יצחק שיתחתן, אין לו באמת הגדרות מה הוא אמור לעשות שם ואיך הוא יסתדר. למעשה, כשה' מבטיח לו גיבוי מלא: "וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ" המילים מנכיחות עד כמה הוא צריך לסלול את דרכו בעצמו. זו הסיבה, שלצד ההבטחות הדומות, ואפילו החזון הדומה, יעקב הוא זה שרואה סולם שראשו מגיע לשמים.
ריבוי האפשרויות, כולל האפשרות לטעות, באופן טבעי מערערים את הביטחון העצמי ולכן בתגובה להבטחות הנשגבות של ה' יעקב נודר בלשון מתונה ומהוססת: "אִם יִהְיֶה אֱ-לֹהִים עִמָּדִי". אבל ההזדמנות לקביעת סדר יום משלו, וקידום אג'נדות כרצונו, גורמת לכך שאצל יעקב השמים אינם הגבול, בדומה למלאכי א-להים שאין להם תקרת זכוכית. החיכוך עם לבן, והמאבק מול עשו, כשהוא כל פעם צריך לחשב מסלול מחדש, יביאו לו שגשוג מעבר לצפי ואפילו אלמוות (Legacy).
בהתאם לכך, לאברהם נאמר: "שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה" - המשימה גדולה אבל כלולה באופק הנראה. ליעקב נאמר: "וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ". מצפים לפריצה, כשהתוספת "וּבְזַרְעֶךָ" זו פריצה נוספת. כולנו מולידים ילדים לתוך אי-ודאות מוחלטת, ובסופו של דבר מגלים כל כך הרבה ברכה. החיים מקבלים משמעות עמוקה יותר מתוך אמונה בשגשוג בין-דורי. ולכן, בסוף ימיו יעקב מברך את נכדיו ״וְיִדְגּוּ לָרֹב, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ״, וכפי שכתבתי פעמים רבות, ילדים זה לא רק שמחה אלא גם צמיחה.
היום אנו חיים בעולם מלא אי וודאות. התגובה הראוייה היא לפרוץ ולצמוח. להוליד ולהאמין שנוכל לאתגרים. שמתוך אי הוודאות והחיכוך עם הקשיים, עם ישראל יזכה לתקומה. בפרפרזה על דברי הרצל, וכפי שכתב ידידי יותם הכהן: מתוך אי הוודאות נייסד מחדש את מדינת היהודים.-מייקל אייזנברג
www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.or
