סיפורי המבול ומגדל בבל מעוגנים במחקר הארכיאולוגי ובמקורות היסטוריים חיצוניים, גם אם לא בדיוק על פי תיאורם בתורה. במסופוטמיה התהלכו מיתוסים רבים על מבול קדום, והדבר מעיד על זיכרונות עמומים של שיטפונות הרי אסון, בייחוד באגן המישורי של הפרת והחידקל. בחפירות בערים האכדיות שוּרוּפֶק, כיש, אָרכּ ואור, מקום הולדתו של אברהם, נמצאו משקעי חמר של שיטפונות. בסיס ארכיאולוגי יש גם לסיפור מגדל בבל. הרודוטוס מספר על המתחם המקודש בעיר בבל, שבמרכזו עמד זיקוראת, מגדל מדורג, שגובהו כתשעים מטרים ולו שבע קומות. שרידיהם של יותר משלושים זיקוראתים נתגלו באזור, בעיקר במסופוטמיה התחתית, ובספרות התקופה נמצאו אזכורים רבים למגדלים ש"ראשם בשמים".
אך התורה, כידוע, איננה ספר היסטוריה; הרי המילה "תורה" עצמה עניינה הנחיה והכוונה. סיפורי המבול ומגדל בבל נמצאים בה כי היא מבקשת לבטא בעזרתם אמת מוסרית־חברתית-פוליטית-רוחנית עמוקה על טבע האדם והחברה. שני סיפורים אלה מגלמים את שני הכשלים שנרמזו בדברי פול ג'ונסון, ועוד לפניו במימרתו של הלל. סיפור המבול מלמד אותנו מה קורה לציוויליזציה שכל עניינה ביחידים ואין בה קולקטיב. סיפור מגדל בבל מראה לנו מה קורה כשהקולקטיב הוא חזות הכול.
בבל היא ההפך מכך. מן הידע ההיסטורי המצוי בידינו עולה פירוש חדש לפסוק. "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים". אין מדובר באיזו אנושות קדמונית שלפני התפצלות הלשונות. הרי כבר בפרק הקודם אמרה התורה "מֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ אִיֵּי הַגּוֹיִם באַרְצֹתָם אִישׁ לִלְשֹׁנוֹ לְמִשְׁפְּחֹתָם בְּגוֹיֵהֶם" (י, ה). השלטת שפה אחת על הארץ הייתה שיטת הפעולה של האימפריה הניאו-אשורית בארצות שכבשה. כתובת מן התקופה מספרת כי אשורבניפל השני "שם שפה אחת בפי כל העמים". כתובת גליל של סרגון השני אומרת "גויי ארבע כנפות תבל, כבדי פה ועילגי שפה... שלקחתי לשלל בפקודת אשור אדוני ובכוח שרביטי, את כולם אילצתי לדבר בקול אחד". הניאו־אשורים ביטאו את עליונותם על העמים והאוכלוסיות שהם ניצחו בכך שהכריחו אותם לדבר אך ורק בשפה האשורית. על פי קריאה זו, סיפור מגדל בבל הוא ביקורת על האימפריאליזם.
..........................................................................................................
אנחנו החברה לחקר המקרא, מבקשים לקבל את תרומתך על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות:
דרך אתר החברה www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
........................................................................................
באדיבות מורשת הרב זקס זצ"ל והוצאת קורן-מגיד
פרשת נוח תשפ"ג
האומץ לחיות עם אי-ודאות - הרב לורד יונתן זקס זצ"ל
במסעו הרוחני של כל אחד מאתנו יש אבני-דרך המסמנות פנייה חדה ותחילתו של מסלול חדש. נקודה כזאת במסע חיי באה לי כשהייתי תלמיד לרבנות ב"ג'וז קולג'", ושם הייתה לי הזכות ללמוד עם אחד מגדולי דורנו, הרב ד"ר נחום רבינוביץ' זצ"ל.
הוא היה ענק שבענקים: מהמעמיקים שבמומחים לרמב"ם בעידן המודרני, המתמצא בשביליה המסועפים של הספרות הרבנית כולה כמו גם כמעט בכל תחום ידע חילוני; מן הנועזים והעצמאיים שבפוסקי ההלכה, כפי שניכר בכרכי השו"ת שפרסם. הוא הפגין לא פעם אומץ רוחני ואינטלקטואלי, תכונה שבימינו היא נדירה במידה מעציבה.
זה לא היה אירוע מיוחד. שיעור קבוע של הרב רבינוביץ' בפרשת השבוע, שהייתה פרשת נוח. אך המדרש שהוא השמיע באוזנינו היה חריג. והאמת היא שזהו מדרש שקשה למצוא. הוא מופיע ב"מדרש תנחומא בובר" – נוסח של מדרש תנחומא האבוד-בחלקו, או "מדרש יְלַמְּדֶנּוּ" (היחס המשוער בין השלושה שנוי במחלוקת בין החוקרים) שפורסם ב-1885 בידי שלמה בובר, סבו של מרטין בובר, על פי כתבי-יד עתיקים.
הרב ציטט שני קטעים מן הדרשות המופיעות שם על דבר אלוהים לנוח "צֵא מִן הַתֵּבָה" (בראשית ח, טז). הראשון: "אמר נח, 'ברשות הקב"ה נכנסתי ...], עכשיו אצא שלא ברשות?'. אמר לו הקב"ה, 'רשות אתה מבקש? הרי לך רשות: צא מן התיבה'". הקטע השני: "אמר ר' יהודה בר אילעי, אילו הייתי שם הייתי שובר את התיבה ויוצא לי משם".i]
הלקח הרעיוני שהרב רבינוביץ' שאב משם – הלקח היחידי האפשרי – היה שכאשר מדובר בבנייה מחודשת של עולם שחרב, אין מחַכים לקבל רשות. ה' נותן לנו רשות. ה' מצפה מאתנו שנצא לדרך. גישה זו נטועה במסורת עתיקה, שגם רש"י מזכיר בפירושו,ii] והיא מסבירה מדוע בחר אלוהים כאב-המייסד של עמו באברהם ולא בנוח. על נוח אומרת התורה, "אֶת הָאֱ-לֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (בראשית ו, ט). ואילו לאברהם אומר ה' "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי" (יז, א): לא איתו, כמו נוח, אלא לפניו, צעד אחד קדימה.
הרעיון, אם כן, איננו חידוש של המדרש – ועדיין, הדרמה והעוצמה של דברי המדרש היכו בי. קלטתי כי זהו, בעיני היהדות, חלק מהותי במושג "אמונה": בָּאמונה גלום הכוח להיות חלוץ, לעשות דבר חדש, לבחור בדרך שמעטים הולכים בה, להרהיב אל הלא-נודע. כך עשו אברהם ושרה כשהלכו להם מארצם, ממולדתם ומבית אבותיהם. כך עשו בני ישראל בימי משה, כשיצאו אל המדבר ללכת אחר עמוד אש ועמוד ענן שיַנחוּם בדרך.
האמונה היא האומץ להסתכן, מתוך ידיעה כי "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי" (תהלים כג, ד). דרושה הייתה אמונה כדי לערער על דתות העולם הקדום, בייחוד כשדתות אלו התגלמו בדמות אימפריות חזקות. דרושה הייתה אמונה כדי להישאר יהודי בתקופה ההלניסטית, כשהיהודים והיהדות נדמו לכת בדלנית על רקע התרבות ההלניסטית הקוסמופוליטית והאימפריה העצומה שבנה אלכסנדר. דרושה הייתה אמונה לרבי יהושע בן גמלא כדי לבנות כבר במאה הראשונה לספירה את מערכת חינוך החובה המקפת הראשונה בעולם; אמונה נדרשה גם לרבן יוחנן בן זכאי כדי להבין שהיהדות תוכל לקום מאפר החורבן ולהיבנות על יסודות חדשים של בתי מדרש ותרבות לימוד.
בעידן המודרני, אף כי רבים מן המוחות המזהירים ביותר בעם ישראל איבדו את אמונתם או נטשו אותה, הרפלקס העתיק שרד. קשה למצוא הסבר אחר לכך שמיעוט קטנטן באירופה ובארצות הברית העמיד מתוכו רבים מגדולי מעצביה של התודעה המודרנית, כל אחד מהם חלוץ בדרכו שלו: אלברט איינשטיין בפיזיקה, אמיל דירקהיים בסוציולוגיה, קלוד לוי-שטראוס באנתרופולוגיה, גוסטב מאהלר וארנולד שנברג במוזיקה, ושרשרת שלמה של כלכלנים חדשנים מדיוויד ריקרדו (חוק היתרון היחסי), דרך ג'ון פון-ניומן (תורת המשחקים), עבור במילטון פרידמן (התיאוריה המוניטארית) וכלה בדניאל כהנמן ועמוס טברסקי (כלכלה התנהגותית). כך גם בתחומי חקר הנפש ומחלותיה – עם פרויד ובני חוגו (פסיכואנליזה), ויקטור פראנקל (לוגותרפיה), אהרון בק (טיפול קוגניטיבי-התנהגותי) ומרטין סליגמן (פסיכולוגיה חיובית). חלוצי הוליווד והקולנוע היו יהודים כמעט כולם. אפילו במוזיקה הפופולרית הישגי היהודים מדהימים: מאירווינג ברלין דרך ג'ורג' גרשווין, יוצרי-העל של המחזמר האמריקני, עד בוב דילן ולאונרד כהן, שני משוררי-העל של המוזיקה הפופולרית במאה העשרים.
רבים מהחדשנים הללו והאחרים ספגו ביקורת, זלזול, התנגדות או התעלמות. החדשן צריך להסכין עם בדידות, להיות מוכן לכך שבמקרה הטוב לא יבינו אותו ובמקרה הטוב-פחות ינאצו את שמו. כמו שאמר איינשטיין, "אם תיאוריית היחסות שלי תוכח, גרמניה תאמר שאני גרמני וצרפת תכריז עליי כאזרח העולם. אבל אם היא תופרך, צרפת תאמר שאני גרמני וגרמניה תציג אותי כיהודי". היהודים יודעים על סמך עברם: להיות חלוץ משמעו ללכת שנים רבות במדבר, בארץ לא זרועה.
זו הייתה גם אמונתם של ראשוני הציונות. הם הקדימו להבין – חלקם כבר בשנות השישים של המאה ה-19, אחרים בעקבות הפוגרומים של שנות השמונים, הרצל בימי משפט דרייפוס – שהנאורות האירופית והאמנציפציה נכשלו, ושיבשת אירופה, למרות הישגיה המדעיים והפוליטיים הכבירים, עדיין אינה מוצאת בתוכה מקום ליהודים. היו בין הציונים ההם אנשים דתיים, היו גם חילונים, אך כולם ידעו את מה שמדרש תנחומא היטיב להבהיר: שכאשר מרפאים עולם שבור או מחדשים חלום שנגדע, אין לחכות לרשות משמיים. השמיים אומרים לנו להתהלך לפניהם.
כמובן, אין מדובר בכרטיס חופשי הניתן לנו משמיים לעשות ככל העולה על רוחנו. לא כל חידוש הוא חידוש בונֶה. יש חידושים הרסניים מאוד. אבל עיקרון זה של "התהלך לפנַי", הרעיון שיוצר עולם רוצה שאנו, פאר יצירתו, נהיה יצירתיים, מקנה ליהדות את ייחודה: אין עוד כמוה להכיר בערך האדם ומהותו וכוחו היוצר.
האמונה היא האומץ להסתכן למען ה' ולמען עמו; לצאת למסע אל יעד רחוק, בידיעה שפורענויות עלולות לארוב בדרך, אך גם בידיעה שה' איתנו, נותן לנו כוח כל עוד אנו עושים רצוננו רצונו. אמונה איננה ודאות, אלא אומץ לחיות באי-ודאות.
שאלות לשולחן השבת
i] תנחומא בובר בראשית, פרשת נח, יג; יד. המדרש מתבסס כנראה על העובדה שהפועל "לדבר" מופיע לראשונה בתורה כאן: "וַיְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר:צֵא מִן הַתֵּבָה..." (בראשית ח, טו-טז). עד כה הופיע הפועל "לומר", שאין בו מן ההשתמעות השיפוטית, הנוקשה, שיש לפעמים ב"לדבר". ראו גם אבן-עזרא בפירושו לפסוק; הוא מבין מלשון התורה שנוח לא רצה לצאת.
ii] רש"י לבראשית ו, ט.
