מספר הרב יונתן זקס זצ"ל: לפני שנים רבות בתחילת עבודתי כרב קהילה, נשאתי עיניי למילה של עידוד מאישיות רבנית בכירה. עבדתי קשה, ניסיתי גישות חדשניות, חיפשתי דרכים חדשות לקרב יהודים למורשת אבותיהם. רב צעיר זקוק לתמיכה בזמנים כאלה. הוא נוטל סיכונים, סופג ביקורת בלתי נמנעת, ומשאביו הרגשיים מידלדלים. חיכיתי חיכיתי אבל העידוד לא הגיע. הדומייה הכאיבה. היא איכלה את ליבי כחומצה.
עד שעברה בי כברק התובנה: מה יהיה אם אהפוך את התרחיש על פניו? מה אם במקום לחכות שאותו רב פלוני יעודד אותי, אני יעודד אותו? מה אם אעשה למענו את מה שאני מייחל שהוא יעשה למעני?
זה היה רגע משנה חיים. הוא נסך בי כוחות שלא הכרתי.
את זאת עשה משה בחודש האחרון של חייו, בסדרת נאומים שאנו מכירים "כספר דברים" ובייחוד בטכס הגדול של חידוש הברית. ספר דברים מציין את קץ ילדותו של עם ישראל. מכאן ואילך, היהדות תהיה קריאתו של א-לוהים לאחריות אנושית. אצלנו האמונה איננה הַמְתָּנָה לא-לוהים; אצלנו האמונה היא ההבנה שא-לוהים מחכה לנו.
וכאן מגיעה המסקנה של הרב זקס זצ"ל:
בכל פעם שאתם מוטרדים מכך שמישהו לא עשה בשבילכם את מה שצריך היה לדעתכם לעשות, הפכו את המחשבה הזו על פיה - ועשו אתם למען אותו אדם. (ההמשך למעלה!)
הרב יונתן זקס זצ"ל בספר "רעיונות משני-חיים בהוצאת קורן מגיד.
בס"ד אלול תשפ"ב ספטמבר 2022
נמאס לנו....
נמאס לנו לקרוא שמקצועות מדעיים זוכים לתשומת לב יותר ממקצועות התנ"ך, תולדות עם ישראל, מורשת ישראל והמסורת היהודית.
החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון מבקשת להנגיש את לימודי התנ"ך, מורשת ישראל והעם היהודי, לכל תלמידי ישראל בחינוך הממלכתי.
להלן החוק :
מטרות החינוך הממלכתי (תיקון מספר 5) תש"ס - 2000 (תיקון מספר 17) תשע"ח - 2018 הן :
לחנך אדם להיות אוהב אדם.
ללמד את תולדות ארץ ישראל ומדינת ישראל.
ללמד את תולדות ישראל - תולדות העם היהודי, מורשת ישראל והמסורת היהודית.
להלן דוגמאות למיזמים שהחברה מבצעת :
אנחנו מבקשים לקבל את תרומתך על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי.
ניתן להעביר תרומות:
דרך אתר החברה www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
הנהלת החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון..
באדיבות מורשת הרב זקס והוצאת קורן מגיד.
פרשת ניצבים תשפ"ב
למה יהדות?-הרב לורד יונתן זקס זצ"ל
פרשת השבוע מעוררת שאלה הנוגעת אל לב היהדות, ובכל זאת לא נשאלה דורות רבים עד שקם והעלה אותה במאה ה-15 רבי יצחק עראמה.
משה נמצא בערוב ימיו. העם עומד לעבור את הירדן ולהיכנס אל הארץ המובטחת. משה יודע שעליו לעשות עוד דבר אחד לפני מותו. עליו לחדש את הברית בין העם לבין הקב"ה. הוריהם של האנשים והנשים העומדים להיכנס לארץ נכנסו בברית הזו כמעט ארבעים שנה קודם לכן, כשעמדו לרגלי הר סיני ואמרו "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז). אולם עכשיו יש להבטיח כי בני הדור החדש, וכל דורות העתיד, יהיו מחויבים לברית הזאת אף הם. משה רצה שאיש לא יוכל לומר "ה' כרת ברית עם אבותיי אבל לא איתי. לא הסכמתי. לא הייתי שם. אינני מחויב". וכך אומר משה:
וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם (דברים כט, יג-יד).
במילים "אשר איננו פה" הכוונה איננה למי מבני ישראל שלא היה באותו רגע לרגלי הר סיני; שהרי העם כולו היה שם. הכוונה היא לדורות שעדיין לא נולדו אז, לכל דורות העתיד. על סמך זאת אומר התלמוד שכל אדם מישראל "מושבע ועומד מהר סיני".i]
האומנם? התיתכן ברית בלי הסכמה? איך אנחנו יכולים להיות נתונים להתחייבות על בסיס החלטה שקיבלו אבות אבותינו אי-שם בערפילי הזמן? נכון, על פי ההלכה "זכין לאדם שלא בפניו": אפשר לזכות אדם בהטבה גם בלי לבקש את הסכמתו. היות יהודי היא בוודאי זכייה וברכה – אך היא כרוכה גם באחריות רבה, ובמגבלות על טווח הבחירות הלגיטימיות של האדם. מדוע אפוא אנו מחויבים היום למה שאמרו בני ישראל אי-אז?
מבחינה יהודית, זוהי שאלת השאלות. איך יכולה זהות דתית לעבור מהורה לילדו? אם הזהות הייתה רק אתנית, אפשר היה להבין זאת. הרי הירושה הבסיסית ביותר שמותירים לנו הורינו היא התורשה שלנו, המטען הגנטי. אבל להיות יהודי איננו מצב גנטי. זוהי מערכת של חובות דתיות.
תשובתם של חז"ל ניתנה בדמות מדרש על הפסוק שציטטנו מפרשתנו. הם אמרו שנשמות כל בני הדורות העתידיים היו בהר סיני. נשמות אלו נתנו את הסכמתן החופשית, דורות לפני שנולדו הגופים שהן ישכנו בהם.ii]
אבל – שואל רבי יצחק עראמהiii] – האם די בכך? הרי ה' כרת ברית לא רק עם נשמות, אלא עם בני אדם בעלי גוף. אנחנו ישויות גשמיות, ויש לנו יצרים גשמיים. קל להבין מדוע תחפוץ הנשמה לבוא בברית עם אלוהים ולמה תקבל על עצמה ברצון את המחויבויות הכרוכות בכך. הרי כל תשוקתה של הנשמה היא קרבת ה'. אך הברית מחייבת את האדם החי, הנושם, בעל הגוף – והסכמתו נדרשת לה. אי-אפשר להניח כמובן מאליו שהאדם בגשמיותו יקבל ברצון את התורה, על כל המגבלות שהיא מטילה על האכילה, השתייה, יחסי המין וכל השאר. הסכמה כזו אפשר לבקש מאדם רק משנולד וגדל והבין במה כל זה כרוך. לפיכך, נוכחות הנשמות שלנו במעמד הר סיני עדיין אינה מסבירה מדוע אנחנו עצמנו מחויבים לברית ההיא. בעצם, ר' יצחק עראמה שואל פה: למה להיות יהודי?
מרתקת העובדה שהוא היה הראשון לשאול זאת מאז ימי התלמוד. מדוע לא שאלו זאת לפני כן? למה רק בספרד של המאה ה-15? לאורך מאות שנים, השאלה למה להיות יהודי לא התעוררה. זה היה מובן מאליו. אני יהודי כי הוריי יהודים, והוריהם והורי-הוריהם, בשלשלת המגיעה אל שחר הולדתה של היהדות. שאלות קיומיות צצות כאשר מרגישים שיש בחירה. לרוב אורך ההיסטוריה, הזהות היהודית לא הייתה בחירה. היא הייתה עובדה מוּלדת, גורל, ייעוד. היא לא הייתה דבר שאדם בוחר בו; אדם אינו בוחר להיוולד – וגם אינו בוחר להיוולד יהודי.
והנה, בספרד של המאה ה-15, היהודים הועמדו בפני הבחירה. ב-1391 פרעו נוצרים ביהודים, במעין ליל-הבדולח של יהדות ספרד, ומאז ועד הגירוש ב-1492 החריפו הרדיפות בהדרגה, והיהודים הודרו מתחום אחר תחום של החיים הציבוריים. הופעל עליהם לחץ אדיר להתנצר, וחלקם עשו זאת. היו ביניהם ששמרו את יהדותם בחשאי, והיו שלא. לראשונה זה מאות רבות, להיות יהודי נתפס לא רק כגורל אלא גם כבחירה. זה הרקע לשאלתו של ר' יצחק עראמה, שעמדה בלתי-נשאלת שנים רבות כל כך קודם לכן. זו גם הסיבה מדוע בימינו, ימים שבהם כל דבר חשוב נראה כנתון לבחירה, נשאלת השאלה הזאת שוב.
הרב עראמה נתן תשובה אחת. תשובה אחרת, משלי, נתתי בספרי 'רדיקלית אז, רדיקלית עכשיו'.iv] אבל אני גם סבור שחלק גדול מן התשובה טמון במה שמשה עצמו אמר בסוף נאומו: "הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ: הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה. וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (דברים ל, יט).
וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים. שום דת, שום ציוויליזציה, לא הדגישה בהתמדה ובהבלטה כה רבות את העובדה שאנחנו יכולים לבחור. בידינו, אומר הרמב"ם, לבחור אם להיות צדיקים כמשה או רשעים כירבעם.v] אנחנו יכולים להיות גדולים. אנחנו יכולים להיות קטנטנים. אנחנו יכולים לבחור.
עמֵי קדם, שהאמינו בגורל, במזל, במוירה, באנאנקה, בהשפעת הכוכבים או בשרירותיות הטבע, לא האמינו לגמרי בחופש האנושי. לדידם, חופש אמתי פירושו השלמה עם הגורל (אם אתם דתיים) או מודעות להכרח (אם אתם פילוסופיים). גם בימינו, רוב האתיאיסטים המדעיים אינם מאמינים בחופש. הגֶנים מכתיבים את אשר נעשה. גורלנו כתוב בדנ"א שלנו. הבחירה היא אשליה תודעתית. היא הבדיה שאנחנו מספרים לעצמנו.
היהדות אומרת – לא. הבחירה היא כמו שריר: אם לא תְּאַמְּנו אותה תְּנַוונו אותה. ההלכה היא משטר-אימון של כוח הרצון. האם אתה מסוגל להינזר ממאכלים מסוימים? האם אתה יכול למקד את הרוחניות שלך שלוש פעמים ביום? האם את מסוגלת לשבות יום אחד בשבוע? האם אתה מסוגל לרסן את ריצוי היצר – מסוגלוּת שבעיני פרויד היא סימנה של תרבות? האם את יכולה לשלוט בעצמך – יכולת שעל פי "ניסוי המרשמלו" שנערך בילדים היא המנבא התקף ביותר להצלחה בהמשך החיים?vi] להיות יהודי משמעו לא ללכת עם הזרם; לא לעשות מה שאחרים עושים רק מפני שכך הם עושים. היא נותנת לנו 613 תרגילים לחישול כוח הרצון, הכוח לעצב את חיינו בכוחות עצמנו. וכך נעשים אנחנו, לצד הקב"ה, כותבים-שותפים של חיינו. "אנחנו צריכים להיות חופשיים", אמר יצחק בשביס זינגר, "אין לנו ברירה!"
וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים. בדתות רבות אחרות החיים על פני האדמה, החיים עם האהבות והאובדנים, הניצחונות והנפילות, אינם הערך העליון. המיצוי העילאי, הנצח והשלווה והחופש מכאב, יימצא לנו בחיים שלאחר המוות, או באיחודה המלא של הנשמה עם האל, או בהשלמה עם העולם כפי שהוא. בעיני היהדות, חיים כאלה אינם באמת חיים. אולי הם אציליים, רוחניים ונשגבים, אך אין אלה החיים במלואם, הכרוכים בתשוקה, בהסתכנות ובאחריות.
היהדות מלמדת אותנו איך למצוא את אלוהים כאן על פני האדמה, לא בשמיים מעל. היא קוראת לחיים של מעורבות, לא של פרישות ובריחה. יותר משהיא מחפשת את האושר, היא שואפת אל השמחה: השמחה שבחיי צוותא, בקֶרב בני אדם אחרים, המברכים על ההוויה והמנסים להיות ברכה. בחיים הרצויים נדרשת הסתכנות: לאהוב, להיקשר, להתחייב. אלה הם חיים למען דבר שהוא גדול מהעונג ומההצלחה האישית. הם תובעים תעוזה.
אין בכך התכחשות לעונג. היהדות אינה סגפנית. אבל גם אין בכך סגידה לעונג. היהדות אינה נהנתנית. הנוסחה היהודית היא קידוש העונג. היא מורידה את השכינה אל המעשים הגופניים ביותר: אכילה, שתייה, אינטימיות. אנחנו פוגשים את אלוהים לא רק בבית הכנסת אלא גם בבית ובבית המדרש, במעשי החסד ובחיי הקהילה, ובכל אשר אנו עושים לתקן משהו מקלקוליו של עולמנו האנושי.
שום דת לא רוממה כל כך את ערכו של האדם החי, הגופני. איננו מוכתמים בחטא קדמון. איננו רק צֶבר של גנים אנוכיים. איננו רק צורת חיים מקרית, אבודה במרחבי היקום. אנחנו ברואיו של אלוהים העשויים בצלמו וכדמותו. אנחנו האנשים שאלוהים בחר בהם להיות שותפיו במלאכת הבריאה. אנחנו העם שאלוהים כמו נשא-לאישה במעמד הר סיני ומסר לו ככתובּה את התורה. אנחנו האנשים שאלוהים זימן להיות עֵדיו. אנחנו שגרירי השמיים בארץ.
איננו טובים מאחרים ואיננו גרועים מהם. אנחנו פשוט שונים, מפני שאלוהים מוקיר את השוני – בעוד בני האדם, רוב הזמן, ניסו לחסל את השוני באמצעות כפיית דת אחת, משטר אחד או אימפריה אחת על כל האנושות. היהדות היא מן הדתות הבודדות הגורסות כי לצדיקים מכל האומות יש חלק בעולם הבא בזכות מעשיהם הטובים בעולם הזה.
וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים. בחירה שנשמעת קלה מאין כמוה, אך במבחן המציאות וההיסטוריה הוכח שהיא קשה. בדרך כלל, אנשים בוחרים לא בחיים אלא בתחליפי חיים. הם מחפשים עושר, רכוש, מעמד, כוח ותהילה. למען האלילים הללו הם מקריבים את הקרבן העילאי, את ימי חייהם. מאוחר מדי הם מבינים שהעושר האמיתי איננו מה שיש לאדם, אלא מה שהאדם שמח בו; שהעליון מכל המעמדות הוא מעמד האנשים שמעמד אינו חשוב להם; ושההשפעה הבין-אישית חזקה מן הכוח.
ולכן, אף על פי שמעטות הן הדתות התובעניות יותר מהיהדות, רוב היהודים ברוב התקופות שמרו אמונים ליהדותם, חיו חיים יהודיים, בנו בתים יהודיים והמשיכו את הסיפור היהודי. זו גם הסיבה לשכנועו העמוק של משה, שהתגלה שוב ושוב כמוצדק, כי ה' כורת את בריתו לא רק עם הנוכחים במקום ובזמן, אלא גם עם "אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם". על ידי כך שאנו עובדים את ה', הגדול מאתנו-עצמנו לאין שיעור, נעשים אנו עצמנו גדולים לאין שיעור מכפי שהיינו אלמלא כן.
זו מתנתו של משה לנו.
למה יהדות? כי זוהי הדרך המאתגרת ביותר לבחירה בחיים.
.
שאלות לשולחן שבת
i] יומא עג ע"ב ונדרים ח ע"א.
ii] שבועות לט ע"א.
iii] בספרו עקדת יצחק, דברים, פרשת ניצבים.
iv] יונתן זקס, רדיקלית אז, רדיקלית עכשיו: מורשת הדת העתיקה בעולם, מאנגלית: מנשה ארבל, ירושלים: מגיד, 2016.
v] משנה תורה, הלכות תשובה ה, ב.
