i
אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
לפני שבועיים פרסמתי כאן את הפרק הראשון מתוך הספר "לא בשם האל - אל מול האלימות הדתית" שכתב הרב לורד יונתן זקס זצ"ל 2016, בתרגומו של צור ארליך ובהוצאת קורן מגיד. אני מבקש ללכת צעד אחורנית ולעלות כאן לבקשת הקוראים ובאדיבות הוצאת "קורן מגיד" לימים קשים אלא, שדרכם ניתן לנו לקבל מעט חיזוק את הקדמה למהדורה העברית , ולאחריה 2 קטעים מההמשך (ספר מומלץ הנותן מבט על הקורה את עם ישראל לאחרונה, ניתן להשיג באתר של הוצאת קורן מגיד בהנחה).
הקדמה למהדורה העברית.
זכות גדולה וכבוד הם לי לראות בתרגומו של ספרי לא בשם האל לעברית שפת הבית והלב היהודי. לצערנו, הקוראים בישראל מכירים היטב את התופעה בה עוסק הספר: אלימות בשם הדת. מאז תקומת מדינת ישראל, ואף שני עשורים קודם לכן, נתונים אזרחי הארץ הזאת לאיומי מלחמה, אלימות וטרור. יתרה מזו, אויביה של ישראל אף מכחישים את עצם זכות הקיום שלה, יהיו גבולותיה אשר יהיו. יהודים בכל רחבי העולם חרדים לגורלה של ישראל. כולנו מתפללים למענה דבר יום ביומו. כולנו גאים בהישגיה. כל פיגוע טרור הגובה קרבנות בישראל גורם אבל ויגון לעם ישראל כולו.
כשכתבתי את הספר הזה שיוויתי לנגדי כל העת את גורלה של ישראל ואת עתידה. יצירת תיאולוגיה העונה על אתגרי המאה העשרים ואחת היא משימה שהדורות הבאים יידרשו להשלימה. אך למען הדורות הללו. חוכתנו להתחיל במלאכה.
הדבר אפשרי, דווקא בגלל היקפה העצום של תופעת הרצח והאכזריות בשם הדת. מוסלמים, נוצרים ויהודים נמנים עם הקרבנות, וכמוהם הינדים, סיקים, בודהיסטים, בהאים וחסרי דת. כל בני אדם האלה יכולים להיקהל ולעמוד יחד על נפשם, ולהגן על החופש ועל האנושיות. ספרי זה הוא קול אחד במה שאני מקווה שייעשה לשיח גלובלית......
ההמשך בפרק ב' "אלימות וזהות" (עמ' 29-30)
נקודת הזינוק השלישית, זו הדתית, היא אשר פתחנו בה את ספרנו. כיצד קורה שאנשים רוצחים בשם א-לוהי החיים, מכריזים מלחמה בשם א-לוהי השלום, שונאים בשם א-לוהי האהבה ומתאכזרים בשם א-לוהי הרחמים? אם נבראנו בצלם א-לוהים, איך קורה שאנחנו מרבים כל כך לפגוע במעשה ידי א-לוהים, ובייחוד בבני אדם זולתנו העשויים אף הם בצלמו?
התשובות נמצאות בכל 15 פרקי הספר.....
נביא פה רק את 2 העמודים האחרונים הנותנים טעם של עוד לאדם החושב...פרק טו' "הרצון לעוצמה או הרצון לחיים" (עמ'266-267).
שום נפש לא נושעה מעולם באמצעות שנאה. שום אמת לא הוכחה מעולם באמצעות אלימות. שום גאולה לא הושגה מעולם באמצעות מלחמת קודש. שום דת לא גרפה את הערצת העולם על הצלחתה לגרום סבל לאויביה. אף כי כל ההתנהגויות הללו אומצו מזמן לזמן בידי מאמינים דתיים כנים, הן לעג וקלס לאמונה. ועד שנלמד זאת תוסיף הדת להיות מן הסכנות הגדולות לשלום העולם.
לפשעים הנעשים בשם הדת יש מכנה משותף אחד. בכולם נהפכת הקערה על פיה, והאדם עושה את א-לוהים בצלמו. גם אמת נעלה אינה מקדשת דחפים ירודים המדברים בשמה – תאוות הכוח, יצר הכיבוש, השימוש בשפה דתית להאצלת הילת קדושה על פשעים בזויים. אלה הם גילויים של אימפריאליזם, לא של אמונה.
הטרור הוא האלילות בהתגלמותה. שפתו היא שפת הכוח, ועל דגלו חרות חיסולם של נושאי דגלים אחרים. זוהי הצורה הקדומה והפרימיטיבית ביותר של יישוב סכסוכים. זו הייתה דרכו של קין.(כותב הרב יונתן זקס).
אם יש בעולם דבר אחד רע, הרי זה הטרור. בפיגועי ההתאבדות וביתר מתקפות הטרור הקרבנות נבחרים באקראי, בשרירות ובלא הבחנה.טרוריסטים, כותב מייקל וולצר, "דומים לרוצחים הנתונים באמוק, למעט העובדה שהאמוק שלהם אינו רק ביטוי לזעם או לטירוף; זעמם מכוון ומתוכנן. הוא מכוון אל פגיעות קולקטיבית: הורג את מי שהורג כדי להלך אימים על אחרים".9
עם קרבנות הטרור נמנים לא רק ההרוגים והפצועים, אלא גם ערכי היסוד של החברה החופשית: אמון, ביטחון, חירות אזרחית, נכונותן של מדינות לפתוח את שעריהן בפני מבקשי מקלט, הביטחון המזמין של מקומות ציבוריים. הטרור שמניעיו דתיים מחלל את הדת עצמה ומבזה אותה. זהו חילול שם א-לוהים, וחילול החיים הטבועים בצלמו. האיסלאם, כמוהו כיהדות, מחשיב "נפש אחת לעולם מלא".
ההתאבדות והרצח אסורים בדתות האברהמיות. היהדות, הנצרות והאיסלאם מכירות שלושתן את תופעת מות הקדושים - אך מות קדושים פירושו נכונות למות למען אמונתך, לא להרוג למענה.10
הטרור איננו אמצעי ניתן להצדקה למטרה ניתנת להבנה, כי בנק המטרות שלו תמיד נכנס למשיכת יתר. הטרוריסטים תמיד פונים לבסוף נגד בני עמם. שוב וולצר: "מטרת הטרוריסטים היא שלטון, והרצח הוא השיטה. יש להם מנגנון פרטי של משטרה חשאית, יחידות חיסול והעלמת מתנגדים. הם מתחילים ברצח או בהפחדה של החברים העומדים בדרכם, וממשיכים, אם עולה בידם, לעשות זאת בקרב האנשים שהם מתיימרים לייצג. אם הטרוריסטים מצליחים להגיע לשלטון. הם שולטים בעריצות. ובני עמם משלמים בעל כורחם את מחיר השלטון הזה". 11 שום קו היוצא מתחנת הטרור אינו מגיע לתחנת החברה החופשית.
הטרור גם איננו קול זעקתו של החלש. לחלשים יש כלי נשק אחרים. הם יודעים שהצדק נמצא לצדם. על כן השתמשו הנביאים "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוח ובמילים". על כן העדיפו גנדי ומרטין לותר קינג לנקוט מרי אזרחי לא אלים, ביודעם שהוא ידבר אל מצפונו של העולם, לא אל פחדיו. צרכים אמיתיים אינם זקוקים לטרור כדי שקולם יישמע.
הפגיעה המכוונת בחפים מפשע היא אמצעי רע למטרה רעה:
אלוהים קורא היום לנו, יהודים, נוצרים ומוסלמים, להשתחרר מהשנאה ומההטפה לשנאה, ולחיות סוף סוף כאחים ואחיות – נאמנים לאמונתנו וקשובים לברכה שניתנה לאחרים בלי קשר לאמונתם, ומכבדים את שם א-לוהים מתוך כיבוד "צלם דמות תבניתו", האדם.
תם ולא נשלם. הרב לורד יונתן זקס זצ"ל במסר בספר "לא בשם האל"
באדיבות מורשת הרב זקס והוצאת קורן מגיד.
פרשת לך לך תשפ"ד
להיות הורה יהודי- הרב לורד יונתן זקס במסר לא רק לאבא ואמא.
האדם המשפיע ביותר בתולדות האנושות אינו מופיע ברשימות "מאה האישים המשפיעים בהיסטוריה" למיניהן. הוא לא מָשַל בשום אימפריה, לא פיקד על שום צבא, לא ביצע מעשי גבורה מרהיבים בשדה הקרב, לא עשה ניסים, לא התנבא ברבים, לא הנהיג קהל מאמינים עצום, וחסידו היחיד היה בנו. ובכל זאת, יותר ממחצית מבני האדם החיים היום על פני האדמה רואים את עצמם כממשיכי דרכו.
זהו כמובן אברהם, ששלוש הדתות המונותיאיסטיות הגדולות מכירות בו כאביהן המייסד. הוא אינו עונה לשום סטריאוטיפ מצוי. להבדיל מנוח, אין הוא מתואר כיחיד בדורו. שלא כמשה, התורה אינה מוסרת לנו סיפורים מופלאים על ילדותו. על שנותיו הראשונות לא ידוע לנו דבר כמעט. כשאלוהים קורא לו, כמסופר בתחילת פרשתנו, ללכת מארצו וממולדתו ומבית אביו, אין לנו מושג למה הוא קורא דווקא לו.
"כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ", הבטיח אלוהים לאברהם במעמד החלפת שמו (בראשית יז, ה) – והבטחה זו התגשמה בנדיבות מופלגת מאין כמוה. כיום יש 56 מדינות מוסלמיות, יותר מ-80 מדינות נוצריות, ומדינה יהודית אחת. אכן, אברהם היה לאב המון גויים. אך מי ומה היה אברהם? מדוע נבחר להיות מופת לרבים?
במקורותינו נמצאות שלוש תמונות-דיוקן מפורסמות של אברהם הצעיר המגלה את אלוהים. לתמונה הראשונה התוודעו רבים מאתנו עוד בגן הילדים. זהו המדרש על אברם הילד, שהושאר לבד בין פסילי אביו תרח, ניתץ אותם בפטיש ושם את הפטיש בידו של הגדול שבהם. כאשר שב תרח וראה את הבוקה והמבולקה שאל מי גרם לה, ואברם הקטן השיב "האינך רואה? הרי הפטיש בידיים של האליל הגדול. ברור שזה הוא". תרח השתומם, "אבל הוא רק פסל מעץ ואבן!". "ישמעו אוזניך את שפיך מדבר", ענה אברם. "אם הוא איננו יכול לעשות כלום כי הוא רק עץ ואבן, למה אתה משתחווה לו?"1] זהו אברהם האיקונוקלסט, שובר הפסלים: האיש שכבר בילדותו מרד בעולם הפגאני הפוליתיאיסטי, עולם של שדים ואלים-למחצה, כשפים ואמונות טפלות.
הדיוקן השני מסתורי יותר. המדרש מדמה את אברהם להֶלך הרואה ארמון, בירה בלשון המדרש, עולה בלהבות:
משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת. אמר, "תאמר שהבירה זו בלא מנהיג?" הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו, "אני הוא בעל הבירה". כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר "תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג?" הציץ עליו הקב"ה ואמר לו "אני הוא בעל העולם".2]
זהו מדרש מיוחד במינו. אברהם רואה את הסדר שבטבע, את העיצוב ההדור של היקום. העולם דומה לארמון. ברור שמישהו בנה אותו בשביל מישהו. אבל הארמון עולה באש. איך זה ייתכן? מדוע הבעלים איננו בא לכבות אותה? איך הוא מפקיר ארמון כזה ומותיר אותו ריק ונטול שומרים? אך הנה קורא אליו בעל הארמון, כמו שאלוהים קרא לאברהם, ומבקש ממנו לעזור לכבות את האש. אלוהים צריך אותנו במלחמה נגד יצר הרע הטמון בלבנו. זהו אברהם לוחם הצדק, האיש הרואה כיצד יופיו של העולם נשחת בשל הסבל שבני אדם גורמים איש לרעהו – ואינו משלים עם העובדה הזו.
ולבסוף, הדיוקן השלישי: אברהם על פי תיאורו של הרמב"ם.
כיון שנגמל איתן זה, התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן, ולחשוב ביום ובלילה, והיה תמֵה: היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד, ולא יהיה לו מנהיג; ומי יסבב אותו, לפי שאי אפשר שיסבב את עצמו. ולא היה לו לא מלמד ולא מודיע דבר, אלא מושקע באור כשדים בין עובדי עבודה זרה הטיפשים. ואביו ואימו וכל העם עובדים עבודה זרה, והוא היה עובד עימהן. וליבו משוטט ומבין, עד שהשיג דרך האמת, והבין קו הצדק, מדעתו הנכונה; וידע שיש שם אלוה אחד, והוא מנהיג הגלגל, והוא ברא הכול, ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו.3]
זהו אברהם הפילוסוף, שהקדים את אריסטו בהשתמשוֹ בטיעון מטפיזי כדי להוכיח את מציאות האל.
שלושה דיוקנאות של אברהם; שלוש גרסאות, אם תרצו, למשמעות של היות יהודי. הראשונה רואה את היהודים כמנתצי פסילים, המערערים בכל דור ודור על אלילי הזמן. הדבר נכון אפילו באשר ליהודים חילונים לחלוטין שהתנתקו מיהדותם: כאלה היו רבים מן ההוגים המודרניים המהפכניים ביותר, בראשם שפינוזה, מרקס ופרויד. הכלכלן והסוציולוג תוֹרְסְטֶן וֶבֶּלְן כתב במסתו על "בולטותם האינטלקטואלית של יהודים" כי היהודי הוא "מנחיל השלום האינטלקטואלי... הֶלך בארצות הרוח הלא-נושָבות, המחפש את התחנה הבאה, הלאה והלאה, אי שם מעבר לאופק".
השנייה רואה את הזהות היהודית כעניין של צדק ומשפט, כמחויבות לחברה צודקת. אלברט איינשטיין דיבר על "אהבת הצדק הקנאית כמעט" כאחד מן "המאפיינים של המסורת היהודית הגורמים לי להודות למזלי על כי אני שייך לה".
השלישית מזכירה לנו כי ההוגים היוונים תֵאוֹפְֿרַסְטוּס וקְלֵיאַרְכוּס, תלמידיו של אריסטו, תיארו את היהודים כאומה של פילוסופים.
שלוש נקודות מבט אלו הן, אם כן, נכונות ומעמיקות. לכולן יש חיסרון משותף אחד: אין להן מקור מפורש בתורה. יהושע בן נון תיאר בנאומו האחרון את תרח אבי אברהם כעובד אלילים (יהושע כד, ב), אך הדבר אינו נזכר בספר בראשית. סיפור הבירה הדולקת מתבסס אולי על התרסתו של אברהם כלפי אלוהים בהודיעו לו כי בכוונתו להפוך את סדום ועמורה, "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?" (בראשית יח, כה). אשר לאברהם כמקדימו של אריסטו, גישה זו מתבססת על מסורת עתיקה שהפילוסופים היוונים (ופיתגורס בפרט) למדו את חוכמתם מהיהודים, אך גם לה אין כל רמז בתורה.
מה אומרת התורה עצמה על אברהם? התשובה מפתיעה ואף מרגשת. אברהם פשוט נבחר להיות אב, כמשמעות שמו. בפסוק היחיד בתורה המסביר מדוע אברהם נבחר נאמר: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו" (בראשית יח, יט).
כל האירועים הגדולים בחייו של אברהם – ההמתנה לילד, הולדת ישמעאל, המתח בין שרה להגר, הולדת יצחק ועקדתו – כולם נוגעים לתפקידו כְּאָב.
היהדות, יותר מכל אמונה אחרת, רואה את ההורות כָּאתגר הנעלֶה ביותר. ביום הראשון של ראש השנה, יום הרת עולם, אנו קוראים בתורה ובהפטרה על שתי אימהות, שרה וחנה, ועל הולדת בניהן – וכאילו אומרים: חייו של כל אדם הם עולם; והחָפֵץ להבין את בריאתו של העולם יחשוב על הולדתו של ילד.
אברהם, גיבור האמונה, הוא פשוט אב. ידועים דבריו של סטיבן הוקינג בשורות הסיום של ספרו 'קיצור תולדות הזמן' כי לו הייתה לנו תיאוריית שדה מאוחדת, תיאוריה מדעית "של הכול", היינו יודעים את תודעתו של אלוהים. אבל אנחנו סבורים אחרת. כדי לדעת את תודעתו של אלוהים איננו זקוקים לפיזיקה תיאורטית. די לנו שנדע מהו להיות הורה. בהתוודענו לנס ההולדה אנו מתקרבים, יותר מבכל דרך אחרת, להבנת האהבה-המביאה-חיים-חדשים-לעולם, שהיא דרכו של אלוהים בבריאה.
בספרו של יוסי קליין-הלוי על נוצרים ומוסלמים בארץ ישראל, 'בפתח גן העדן', יש קטע מרתק. הוא מספר על ביקור במנזר, ומצטט את אם המנזר, מריה תרזה: "אני רואה משפחות שבאות לבקר כאן בסופי שבוע. איך ההורים מתנהגים כלפי הילדים, מדברים איתם בסבלנות ומעודדים אותם לשאול שאלות אינטליגנטיות. זוהי דוגמה לעולם כולו. חוסנו של העם הזה הוא באהבת ההורים לילדיהם. לא רק האימהות, גם האבות.
לילד יהודי יש שתי אימהות".4]
היהדות נוטלת את הטבעי ומקדשת אותו. היא מטעינה את החומר ברוחניות, ואת מה שנחשב בדרך כלל נורמלי היא רואה כנס. מה שדרווין ראה כדחף להִתְרַבּות, מה שריצ'רד דוקינס כינה "הגן האנוכי", הוא לדידה של היהדות אמנות דתית נשגבת שכולה יופי ודרמטיות.
אברהם האב, שרה האם – אלו הן הדמויות המלמדות אותנו עד היום על ההורות כמתת האל וכנעלָה שבמשימותינו.
שאלות לשולחן השבת
1] על פי בראשית רבה לח, יג.
2] בראשית רבה לט, א.
3] משנה תורה, הלכות עבודה זרה א, ג.
