סימפוניה בלתי גמורה -
מתוך הספר רעיונות משני חיים הרב לורד יונתן זקס זצ"ל לפרשת וזאת הברכה, בהוצאת קורן מגיד.
בכל שנה, בהתקרבנו אל סוף הקריאה בתורת משה ואל סוף חיי משה, אני מוצא את עצמי תוהה: האומנם כך זה מוכרח היה להיגמר – כשלמשה לא ניתנת אפילו ההזדמנות להציג את כף רגלו על אדמת הארץ שאליה הוביל את עמו במשך ארבעים שנים סוערות? האם בבית דין של מעלה לא היה מי שיתחנן לרחם על משה ולתת לו עוד כמה ימי חיים, שיזכה לעבור את הירדן ולדעת שמשימתו הושלמה? ומה היה עוונו של משה שעליו נענש? רגע אחד של כעס, כשגער בבני ישראל כאשר התלוננו על המחסור במים? האם אי אפשר לסלוח למנהיג כזה על החלקה אחת בארבעים שנה? בלשונם של חז"ל: זו תורה וזה שכרה??
הסצנה שבה משה עולה להר נבו לראות מנגד את הארץ אשר אליה לא יבוא היא מהמכאיבות במקרא כולו. במדרשים רבים מעמיקים חז"ל את הדרמה שבבקשתו של משה "אֶעֶבְרָה נָא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדן הָהָר הַטוֹב הַזֶּה וְהַלְבָנוֹן" (דברים ג, כה). משה שוטח טענה אחר טענה, אך ה' עומד בסירובו: "רב לָךְ; אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה" (שם, כו). למה? משה הוא האיש ששמונה-עשרה פעמים מכונה במקרא "עבד ה'". מלבדו מכונה במקרא "עבד ה" כך רק יהושע, ופעמיים בלבד,
התורה מספידה אותו במילים אלה: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים" (דברים לד, י). מדוע אפוא החמיר איתו כל כך ה׳, האל הרחום והחנון?
ניכר שהתורה מבקשת לומר לנו דבר עקרוני. אבל מהו? הסברים רבים ניתנו, אך נראה לי שהמעמיק שבהם הוא גם הפשוט שבהם – והוא מחזיר אותנו אל התחלת כל ההתחלות: "בראשית בָּרָא אֱ-לֹהִים אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ". יש שמיים ויש ארץ,
והם אינם זהים.
בעינינו, היהודים, האנושות היא אנושית גם כשהיא מגיעה לשיאיה הנעלים. אנחנו בני תמותה. אנחנו יצורים בשר ודם. אנחנו נולדים, גדלים, לומדים, מבשילים, מפלסים את דרכנו בעולם. אם התמזל מזלנו אנחנו מוצאים אהבה. אם התברכנו, יש לנו ילדים. אבל אנחנו גם מזדקנים. גופנו נשחק גם אם עודנו צעירים ברוחנו. אנחנו יודעים שמתנת החיים איננה נמשכת לנצח, כי בעולם החומרי שלנו שום דבר איננו נצחי, גם לא כוכבי הלכת ואפילו לא הכוכבים.
לכל אחד מאיתנו יש אפוא איזה ירדן שלא נעבור, ארץ מובטחת שלא נבוא בשעריה, יעד שלא נגיע אליו. גם חייו של הדגול באנשים הם סימפוניה בלתי גמורה. מותו של משה בעברו האחר של הירדן, יש בו נחמה לכולנו. איש מאיתנו אינו צריך להרגיש אשם, מתוסכל, כועס או מנוצח לנוכח דברים שהוא קיווה להשיג וכשל. כי זה פירושה של האנושיות שלנו.
חשוב גם שלא נניח לשגיאות שלנו להטיל צל תמיד על חיינו. נראה לי שמן הטעם הזה אומרת לנו התורה שמשה חטא. האומנם מוכרחה הייתה התורה לספר לנו על אפיזודת המים, המטה, הסלע וכעסו של משה? זה קרה, אבל התורה אינה מספרת לנו על כל דבר שקרה. היא עוברת בשתיקה על שלושים ושמונה מתוך ארבעים שנות הנדודים במדבר. היא אינה מדווחת על כל תקרית, אלא רק על אלו המלמדות לקח לדורות. אם כן, מדוע לא לעבור גם על תקלה זו בשתיקה ולשמור על שמו הטוב של משה? היש עוד דת בעולם שספרי הקודש שלה מסגירים בכנות כזאת את הכישלונות של הגדולים בגיבוריה?
אלא שכזאת היא האנושיות שלנו. אפילו הגדולים בבני האדם עשו שגיאות. נכשלו ולא רק הצליחו, ונקלעו לרגעים חשוכים של ייאוש. גדולתם הייתה לא בכך שהיו מושלמים, אלא בכך שהמשיכו הלאה. הם למדו מכל טעות, סירבו לזנוח את התקווה, ולבסוף סיגלו לעצמם את המתנה הגדולה שרק כישלון יכול לתת: את הענווה. הם הבינו כי "שבע ייפול צדיק וקם" הוא כלל גדול בחיים. הצלחנו במבחן החיים אם המשכנו לשאוף לאידיאלים שלנו גם כשנוכחנו לדעת כמה קשה לשנות את העולם. החיים הנכונים הם חייו של מי שקם מדי בוקר וצועד עוד צעד לעבר ארצו המובטחת, גם ביודעו שלעולם לא יגיע אליה בעצמו אך אחרים יגיעו בעזרתו.
הרמב"ם כתב במשנה תורה כי "כל אדם ואדם ראוי (כלומר מסוגל) להיות צדיק כמשה רבנו או רשע כירבעם". זהו משפט מדהים. משה רבנו היה רק אחד. התורה אומרת כך, ובכל זאת הרמב"ם אומר שאפשר להיות צדיק כמוהו. כנביא, לא קם ולא יקום עוד במשה. אבל מבחינה מוסרית, הבחירה נתונה לנו בכל פעם שאנו מקבלים החלטה שתשפיע על חייהם של אחרים. הידיעה שמשה היה בן תמותה, שהמנהיג הגדול ביותר שחי אי פעם לא זכה לראות את גמר מימושה של שליחותו, שאפילו הוא היה מסוגל לטעות – היא המתנה העמוקה ביותר שה' נתן לנו.
מכאן שלושת הרעיונות הגדולים, משני החיים, שהתורה חותמת בהם. אנחנו בני תמותה: על כן כל יום בחיינו חשוב. אנו מסוגלים לכישלון; לכן מכל טעות אנחנו יכולים ללמוד איך לצמוח. לא נשלים את המסע שלנו; לכן עלינו לשמש השראה: לאחרים שימשיכו את מה שהתחלנו.
תם ולא נשלם...
אנחנו מבקשים לקבל את תרומתך על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות:
דרך אתר החברה www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
בברכת שבת מבורכת, חג שמח ושנה טובה עם בשורות טובות בבריאות.
מברכים
ישראל קריסטל- מנכ"ל החברה לחקר המקרא, חברי ההנהלה.
באדיבות מורשת הרב זקס והןצאת קורן מגיד.
פרשת וזאת הברכה תשפ"ג
מות משה, חיי משה- הרב לורד יונתן זקס זצ"ל
לבד על ההר, רק הוא ואלוהים, עוצם משה את עיניו לאחרונה. לבד על ההר, רק הוא ואלוהים, כמו פעם, על הר סיני, בהתגלות האדירה שהנחילה לעם ישראל את תורתו. כמו פעם-פעם, במדיין, כשהבחין בסנה הבוער באש ולא אוכּל, ושמע את הקריאה ששינתה את חייו ואת האופק המוסרי של האדם.
זוהי תמונה מרגשת בפשטותה. אין קהל. אין בכי. קרבה אינטימית – וריחוק אינסופי. הוא רואה את הארץ מנגד, ויודע שאליה לא יבוא. לא אשתו ולא בניו באים לומר לו שלום אחרון. הם נעלמו מן הסיפור זה מכבר. אחותו מרים ואחיו אהרן, שחלקו עמו בנטל ההנהגה שנים רבות כל כך, הלכו לעולמם לפניו. תלמידו יהושע התמנה ליורשו.
משה היה לאיש האמונה הבודד; אך האיש אינו בודד באמת כאשר ה' איתו.
השעה עצובה עד הַשִּׁתִּין, אך עילאי הוא ההספד שהתורה חולקת למשה – בין אם כתב אותו יהושע, או משה עצמו, בצו ה' ובדמעות בעיניו:i]
וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים, לְכָל הָאֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ, וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל (דברים לד, י–יב).
מדי פעם מפרסמים אנשים רשימות של האישים המשפיעים בהיסטוריה. נדיר שמשה נכלל בהן. קל יותר להזדהות עם דבקותו של אברהם, עם הכריזמה של דוד, עם סימפוניות התקווה של ישעיהו. הניגוד בין אברהם למשה מטעים היטב את השוני. על אברהם מספרת התורה, "וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו" (בראשית כה, ח). מותו היה שלֵו. ניסיונות רבים וקשים נתנסה בחייו, אך הוא זכה לחזות בראשית התגשמותן של ההבטחות שנתן לו אלוהים. נולדו לו בנים, והוא רכש חלקת קרקע ראשונה בארץ ישראל. הוא פסע צעד ראשון במסע הארוך שצאצאיו ימשיכו. יש תחושה של סגירת מעגל.
זקנתו של משה, לעומת זאת, לא הייתה שלווה בשום אופן. בחודש האחרון לחייו דרבן את בני עמו בלהט נעורים ובכנות חשופה. רגע לפני שיחצו את הירדן וייכנסו לארץ הזהיר אותם מפני אתגרי העתיד. הניסיון הגדול ביותר, אמר, לא יהיה עוני אלא עושר. לא עבדות אלא חופש. לא אוהלי המדבר אלא נוחיות הבית. למקרא דבריו מתהדהדות בנו מילותיו של המשורר דילן תומס, "אַל תֵּלְכוּ מַעֲדַנּוֹת אֶל הַלַּיְלָה הַטּוֹב הַזֶּה". הסער מנשב במשפטיו של משה בן המאה ועשרים באותה עוצמה כמאז. עד יומו האחרון יוסיף לטרוד את מנוחתו של העם ואת שלוותו של אלוהים.
מה אנו לומדים מחייו ומותו של משה?
א] לכל אחד מאתנו, אפילו לגדולי הגדולים, יש ירדן שהוא לא יחצה, ארץ מובטחת שהוא יראה מנגד, יעד שיישאר בלתי מושג. לכך התכוון רבי טרפון באומרו "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה".ii] את מה שהתחלנו ימשיכו אחרים. העיקר הוא שקמנו וצעדנו. שלא עמדנו בטלים.
ב] "וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ" (דברים לד, ו). מה גדול הניגוד בין משה לבין גיבוריהן של תרבויות אחרות, שמקומות קבורתם היו למקדשים ולהיכלות וליעדי צליינות. סיכולה של אפשרות זו הוא הסיבה לטשטוש מקום הקבורה של משה, ולהקפדתה של התורה לציין שהמקום אינו ידוע. על פי אמונתנו, סגידה לבני אדם כאילו היו אלים היא החמורה שבשגיאות. אנחנו מוקירים בני אדם; איננו סוגדים להם. זהו הבדל של שמיים וארץ.
ג] רק אלוהים מושלם. את זאת רצה משה שבני ישראל לא ישכחו לעולם. אפילו הדגול שבבני האדם אינו מושלם. אפילו משה חָטא. איננו יודעים אל-נכון מה היה חטאו; יש דעות רבות. אבל בגלל החטא הזה אמר לו אלוהים שלא ייכנס לארץ. איש איננו חסין מפני מעידות. השלמוּת שייכת לאלוהים לבדו. רק כאשר נכבד את ההבדל המהותי הזה שבין אלוהים ואדם, יהיה האלוהים אלוהים והאדם אדם.
ד] התורה איננה מסתירה כי משה חטא: "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי..." (במדבר כ, יב). התורה אינה מסתירה את חטאו של שום אדם. לכֵנוּתה אין מורא גם מפני ענקי הענקים. דברים רעים קורים כאשר אנו מנסים לכסות על עוונות. מכאן באו שלל השערוריות האחרונות בעולם היהודי הדתי, פרשיות מבישות של כסף ושל מין ושל מיני דברים אחרים. כשאנשים דתיים מסתירים את האמת, הם עושים זאת מתוך מניע נעלה מאין כמוהו: הם מנסים למנוע חילול השם. אלא שהתוצאה הבלתי-נמנעת היא חילול השם חמור יותר. ההתכחשות לכך שגם הגדולים נופלים היא התחסדות צדקנית המצמיחה כיעור ורוע ומרחיקה אנשים הגונים מן הדת. התורה איננה מסתירה חטאים. בל נסתירם אנחנו.
ה] יש יותר מדרך אחת לחיות חיים טובים. אפילו משה, הדגול מרבבה, לא יכול היה לשאת לבדו בעול ההנהגה. נדרשו לו כישורי עשיית-השלום של אהרן, האומץ של מרים והתמיכה של שבעים הזקנים. אַל לנו לשאול לעולם "למה אינני גדול כמו פלוני?" לכל אחד יש משהו – כישרון, להט, רגישות – העושה אותו גדול או היכול לעשותו כזה. אין לכם שגיאה גדולה מן הניסיון להיות מישהו אחר ולא אתם עצמכם. עֲשו את מה שאתם מצטיינים בו, ואז הַקיפו את עצמכם באנשים שישלימו אתכם: אלה המצטיינים במה שאצלכם הוא נקודת תורפה.
ו] אל תאבדו אף פעם את האידיאליזם של הנעורים. "וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה" (לד, ז). תמיד חשבתי ש"לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ" הוא תיאור אחד ו"וְלֹא נָס לֵחֹה" הוא תיאור נוסף, עד שלפתע קלטתי שאלו הן סיבה ותוצאה. מדוע לא נס לחו, לא נשחק כוח החיות שלו? משום שעיניו לא כהו: הוא לא איבד את תשוקת הצדק שהלהיטה אותו תחילה. הוא היה אידיאליסט נלהב באחרית ימיו ממש כפי שהיה בראשיתם. בספר דברים כמו בספר שמות. כל עוד האידיאלים בוערים בנו, אנחנו צעירים. אם נמירם בציניות נזדקן בן לילה.
ז] בסנה אמר משה לאלוהים, "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי ... כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" (שמות ד, י). והנה עתה, בספר הקרוי "דברים", מי לנו איש דברים כמשה. יש התוהים על כך. אך תהייתם טעות היא. "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו, מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם? אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר? הֲלֹא אָנֹכִי ה'. וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר" (שמות ד, יא-יב). ה' בחר דווקא באדם שאינו איש דברים כדי שכאשר ידבר יבינו שומעיו כי לא הוא המדבר אליהם, אלא אלוהים מדבר אליהם מפיו. הדברים שאמר לא היו שלו, אלא של הקב"ה.
מתוך סיבה דומה בחר ה' דווקא בזוג שאינו יכול להוליד, אברהם ושרה, להיות אביה ואמה של האומה. על כן גם בחר בעם קשה עורף להיות עֵדו בעולם. הגדוּלה הנעלה מכולן היא ההיפתחות אל ה', שיעשה אותנו צינור לשפע שהוא משפיע על העולם. כזו היא גם ברכת הכוהנים לעם. אין היא ברכתם; הם צינור לברכת ה'. לפתוח את עצמנו לזולת ולאלוהים באהבה, ולתת לְדָבָר גדול מאתנו לזרום דרכנו – זהו ההישג הנעלה ביותר שאנו יכולים לשאוף לו.
ח] משה הגן על העם. האם הוא חיבב את העם? האם הוא העריץ את בני ישראל? האם העם אהב אותו? לא ולא. התורה מבהירה זאת היטב. ובכל זאת, משה הגן על העם בכל הלהט והעוצמה שעמדו לרשותו. גם כשהעם חטא חטאה גדולה. גם כשהיה כפוי טובה כלפי ה'. אפילו כשעשה עגל זהב. משה סיכן את חייו לשם כך. הוא אמר לה', "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם – וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות לב, לב). על פי חז"ל, ה' לימד זאת את משה בשחר שליחותו. כשמשה אמר לה' "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי" (שמות ד, א) ענה לו ה', "הן מאמינים בני מאמינים, ואתה אין סופך להאמין".iii]
המנהיגים הראויים להערצה הם אלה המגנים על העם: גם על הלא-אורתודוקסים, גם על החילונים, גם על אלה שהאורתודוקסיה שלהם היא בעלת גוון שונה. האנשים הראויים לכבוד הם אלה המכבדים. השונאים סופם שיישָׂנאו, המתנשאים יהיו מושא להתנשאות, המוקיעים יוקעו. זהו עיקרון יסוד ביהדות: מידה כנגד מידה. האנשים הגדולים הם אלה העוזרים לזולתם לגדול. וכזה היה משה.
*
השבח הגדול ביותר שחולקת התורה למשה הוא הכינוי "עבד ה'". ומשום כך כותב הרמב"ם שכולנו יכולים להיות גדולים כמשה.iv] כי כולנו יכולים להיות עבדי ה' ומשרתיו. אנחנו גדולים כגודל המטרות שאנו משרתים, וכשאנו משרתים אותן בענווה אמיתית, כוח גדול מאתנו שוטף דרכנו ומביא אל העולם את שכינת האל.
שאלות לשולחן החג
i] עוד על כך: בבא בתרא טו ע"א.
ii] משנה, אבות ב, טז.
iii] תלמוד בבלי, שבת צז ע"א.
iv] משנה תורה, הלכות תשובה ה, ב.
