בית המדרש של החברה לחקר המקראסדרת השיעורים האהובה חוזרת לעונה חדשה
הרב, הלורד יונתן זקס ז"ל:לרפא עולם שבור - לאן ממשיכים מכאן?
בכל יום חמישי בשעה 20:30 בזום
והשבוע, מרצה:הרב ד"ר עידו פכטר,האם עוד ניתן להאמין באדם?על הצורך האנושי בא-לוהים בעקבות הרב זקס.
לכניסה לזום חינם לחץ כאן:https://zoom.us/j/99767804505?pwd=OVViQ1VNaGpSRGtlZll2TGdLbE1ZUT09
Meeting ID: 997 6780 4505Passcode: 37144
להצטרפות לחץ כאןלהצטרפות לקבוצת עדכונים שקטה מבית החברה לחקר המקראhttps://chat.whatsapp.com/DL5OVogHuaI7Ad1A9lXIox
..............................................................................
אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
...................................................................
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון, חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא.
'מקראות בינה בתורה' לפרשת ויחי:
לזכר הנופלים במלחמת העצמאות השמינית שפרצה בשמיני עצרת, למען הצלתם ושחרורם של חטופינו, ולזכות הלוחמים במערכה על קיומנו ועל עתידנו בעזרת ה'.
בין בכורת מנשה לבכורת אפרים - ושכם
בדברי יעקב ליוסף כמנהיג המשפחה כולה, נוסף דבר מכריע בחשיבותו:
"וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ, אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי"; (מ"ח, כב)
יוסף קיבל מאביו בעודם במצרים (!) נחלה מיוחדת, את ארץ שכם, כראש המשפחה וכבכור של רחל.
העיר שכם, הנרמזת בפסוק הברכה, תהפוך להיות עיר החיבור בין הנחלות של מנשה ואפרים. שם ייקבר יוסף, וקברו יהפוך למפגש בין בניו לדורות (ראו יהושע כ"ד, לב). הנחלות העצומות של בני יוסף ממערב הירדן (יהושע ט"ז וי"ז), שנוספה עליהן נחלת מנשה ממזרח לירדן, מסייעות להבין איך מהלכו של יעקב הצליח באורח פלא, נגד כל הסיכויים.
אין ספק שמנשה נשאר בכור לנחלה והנחלות הכפולות הן הביטוי לבכורה שלו, שנשארה בכורה לנחלה. מנשה הוא היחיד שקיבל נחלות משני צידי הירדן, מגלעד עד שכם, נחלה המחברת בין שני הצדדים. לעומתו, אפרים לא קיבל נחלת בכורה. נחלת אפרים קטנה מנחלת מנשה שבעבר הירדן המערבי. אפרים קיבל ברכת הנהגה ושליטה 'מלא הגוים', כלומר, הנהגת יהושע בן-נון בהנחלת הארץ.
בסיום הברכה על שכם, ציין יעקב שהוא לקח את שכם מיד האמורי "בחרבי ובקשתי" – לכאורה מפתיע, שכן שמעון ולוי כבשו את שכם בחרבם!
כאן אמר יעקב בפירוש, שכל נחלה שנכבשה על ידי המשפחה, שייכת לאבי המשפחה (וראו רמב"ן) – לא שמעון ולוי בחרבם יקבעו נחלות, אלא יעקב 'בחרבו ובקשתו'! הוא יחלק נחלה והוא יתן את שכם ליוסף, אליה שלח אותו בעודו נער לראות את "שלום אחיו".
יש כאן סגירת מעגל וגמול ברור: יוסף יירש את הנחלה, שבה רצו להורגו (כנראה שמעון ולוי), וממנה נמכר לעבד. שמעון ולוי בוודאי התכוונו לנחול בחרבם את ארץ שכם, אך הנחלה נלקחה מהם, כפי שיתפרש בפרק הבא. כך מתקשר סוף פרק מ"ח, לפרק מ"ט, פרק הברכות לנחלות.
אחרית הימים
"וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר: הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים";
(מ"ט, א)
חז"ל אמרו, שיעקב ביקש לגלות לבניו את הקץ ונסתלקה ממנו רוח הקודש (ראו ברש"י). אולם, על פי הפשט אין כאן פרשת נבואות ולא 'קֵץ הפלאות', אלא פרשת נחלות! "אחרית הימים" בלשון העברית המקראית, הם 'הימים האחרים', שיבואו אחרי הימים האלה שבגלות מצרים. הכוונה היא, כמובן, לימים בהם ישובו בני ישראל אל ארץ נחלת אבותיהם.
בעברית מקראית, כל מי שאיננו ראשון, הוא אחרון, כי הוא בא 'אחרי' מי שלפניו. כך לדוגמא:
"וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשנה, ואת לאה וילדיה אחרנים, ואת רחל ואת יוסף אחרנים"; (ל"ג, ב).
בישיבת המשפחה בארץ כנען, עסקו האחים בדיבה, קנאה, שנאה ומכירה, והובילו את כל המשפחה, מצרימה. אולם, דווקא בארץ מצרים נחשפו ונתגלו כל הברכות של ארץ ישראל ונחלותיה. גם קבורת יעקב בקברי אבות, הנחלות ליוסף עם אפרים ומנשה בניו, והברכות לשבטים שמלאות רמזי נחלה – הכל חזון לימים הבאים, הימים האחרים.
נחלות האחים הגדולים: ראובן, שמעון ולוי
ראובן נדחה על ידי אביו. דחוי זה הוא קודם כל בנחלה. "ראשית אונו" של האב אמור לרשת את הנחלה העיקרית החשובה ביותר, זו שממנה יתד ופינה להנהגת עם ישראל כולו. בתור שכזה, היה ראובן צריך לרשת את הר חברון, שם גרו אברהם יצחק ויעקב. אבל, 'בחללו יצועי אביו' נדחה ראובן מהבכורה. בהיותו "פַּחַז כַּמַּיִם" גם בחלוקת הנחלות, ביקש את נחלתו ראשון", אבל בעבר הירדן מזרחה.
בכל התנהגותו של ראובן – בפרשת יוסף והבור, באחריות על בנימין ובחלוקת הנחלות בארץ – התגלה ראובן כמי שנחפז יותר מדי. על כן אמר עליו יעקב: "אַל תּוֹתַר". אבל, החטא הכבד שחטא לאביו היה בפרשת בלהה, בחללו משכבי אביו.
לגבי שמעון ולוי אמר יעקב:
"שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים... אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל"; (מ"ט, ה-ו)
בהתאם לדברי יעקב, אכן נחלת שמעון (יהושע י"ט, ט) נקבעה בתוך נחלת יהודה. כעבור זמן, נמצא את בניו של שמעון יושבים באזור דותן בצפון השומרון בתקופת המלוכה (בטיהור יאשיהו המופיע בדברי-הימים-ב ל"ד, ו) ובימי בית שני (ספר יהודית). שבט שמעון נשאר נודד גם בארצו (ראו גם דברי-הימים-א ד', מב-מג).
שבט לוי לא קיבל נחלה כלל אלא הופקע לעבודת ה' וישב בערי לויים. משה ואהרן יעלו את שבט הלוי מעלה מעלה, ושמעון ירד מטה מטה (עוון פעור והמגפה בבמדבר כ"ה). בכל אופן, דברי יעקב יישארו בתוקפם, ושניהם יישארו ללא נחלה עצמאית.
יהודה – ניצחון ונחלה
"יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ, יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ, יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ. גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה... לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה, וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו, עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה, וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים.
אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה, וְלַשּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ, כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ, וּבְדַם עֲנָבִים סוּתֹה. חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן, וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב"; (מ"ט, ח-יב)
יהודה ימלוך כגור אריה עולה מטרף, רובץ כאריה אחרי הטרף. ה"שבט" שלא יסור ממנו הוא מנהיג האוחז בשבט, ו"מחוקק" הוא אוחז בחוק ומחלק לחם חוק לכל המונהגים, שהם כל "בני אביך". הדמות העונה לתיאור הזה היא, כמובן, דמותו של דוד בן ישי.
רוב הפרשנים פירשו כאן את המילה "שִׁילֹה" כמו שׁילְיָה מֵרֶחֶם, דהיינו, צאצא, והכוונה היא למלך המשיח, 'וְלוֹ יִקְּהַת (=יכבדו) עמים". אבי מורי, ד"ר יחיאל בן-נון ז"ל, פירש את המילים "עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה" (בספרו, ארץ המוריה – פרקי מקרא ולשון, עמודים 177-182): "עד=שלל (מהמלחמה) אכן יבוא שַי לו"! המילה "עַד" פירושה "שלל" כמו "בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד, וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל" (שם, כז), בברכת בנימין.
התיאור הזה של תהלוכת שלל לכבוד המלך המנצח, הוא המופיע בנביאים כמו ישעיהו וכמו בתהלים:
"בָּעֵת הַהִיא יוּבַל שַׁי לַה' צְ-בָאוֹת (מעבר לנהרי כוּש)... אֶל מְקוֹם שֵׁם ה' צְ-בָאוֹת הַר צִיּון";
(ישעיהו י"ח, ז)
"נִדְרוּ וְשַׁלְּמוּ לַה' אֶ-לֹהֵיכֶם, כָּל סְבִיבָיו יוֹבִילוּ שַׁי לַמּוֹרָא; (תהילים ע"ו, יב)
אבל, גם נחלת יהודה נמצאת בברכתו של יהודה. זאת, משום שהפסוקים האחרונים מתפרשים על הר חברון בו ניתן לגדל גפנים בשפע כזה, שכל גפן בודדת תעמיס חמור, והיין ישמש גם לכיבוס בגדים (המילה 'סות' דומה ל'כסות', אבל לא משורש 'כסה', אלא משורש 'סוה', כמו 'מסוה'; שמות ל"ד, לג-לה). במדבר יהודה, באזור המרעה הגדול, ירעו עדרי צאן רבים, עד שהעיניים יהיו אדומות מיין – "חכלילי"), והשיניים לבנות מחלב.
נחלות השבטים הקטנים
"זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן, וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹן;
יִשָּׂשׂכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם; וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה, וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד;
דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל; יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח, הַנּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר; לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'!
גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ, וְהוּא יָגֻד עָקֵב;
מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ, וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ;
נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה, הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר"; (מ"ט, יג-כא)
נחלת זבולון היא הנחלה המפורשת ביותר בברכות יעקב, אך דווקא היא לא התממשה. זבולון היה צריך לרשת את העמק הגדול שמהכרמל ועד ראש הנקרה, ואת חופי ישראל עד צור וצידון. אולם, הפיניקים שלטו במקומות אלה שליטה גמורה ומעולם לא הצליחו שבטי ישראל לשלוט באזורי החוף הצפוניים. עובדה זו מדגישה את הפער בין תוכנית הנחלות ל'אחרית הימים', לבין המציאות בימי ההתנחלות והמלוכה.
יששכר ישב ללא ספק בעמק יזרעאל המזרחי הנמצא "בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם" (בין הגלבוע לתבור). המחיר על ישיבה זו יהיה הסֵבֶל, "וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל". רבים ישעבדו אותו, תחילה הערים הכנעניות עם סיסרא, ואחר כך המדיָנים, עד ששבטי זבולון (אשר) ונפתלי יושיעו אותו בימי דבורה ובימי גדעון (שופטים ד', ו-י, ה', יח ו-ו', לה).
גם דן וגם גד מופיעים בברכות אלה כשבטים מנהיגים. דן ינהיג בדרך הנחש, שהוא רמז היסטורי לדרך מלחמות הנחש של בני דן כובשי לֶשֶׁם (היא תל דן) בצפון, ולקרבות שמשון. גד, לעומתו, יהיו לו גדודים, "וְהוּא יָגֻד עָקֵב", דהיינו, ישמור על העקב, הם השבטים של עבר הירדן. גד היה השבט החזק, ששמר על ראובן.
אשר ונפתלי ירשו את האזורים הפוריים ביותר בגליל. בקעות הגליל וזיתי השמן ("שְׁמֵנָה לַחְמוֹ"), באשר כל לחם נזקק לשמן, ושמן הזית הוא מהמוצרים החשובים ביותר של ארץ ישראל. הברכה לנפתלי מתארת את הרי מרום הגליל ובהם הצבי והאיילה, שרעו ונדדו במרחבי הסבך והחורש. יש לציין שתרגום אונקלוס פירש את הפסוקים על הבקעות הפוריות לרגלי הרי הגליל. ואכן, הכנרת וכל העמקים שמסביבה כלולים בנחלת נפתלי. על פי הסבר זה, "אַיָּלָה שְׁלֻחָה" מתפרשת כבקעה מושקית, מלשון שְׁלָחִין, ורש"י (מ"ט, כא) כתב:
"אַיָּלָה שְׁלֻחָה – זו בקעת גינוסר שהיא קלה לבשל פירותיה, כאַיָּלָה זו שהיא קלה לרוץ... משולחת לרוץ";
רש"י איחד כאן את שני הפירושים: את האיילה השלוחה הרצה ברגליה בהרי הגליל הוא תופס כתמונת משל, ואת הדרש של אונקלוס על בקעת גינוסר ודומותיה, הוא תופס כנמשל.
נחלות יוסף ובנימין
"בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן, בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר... וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו, מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל;
מֵאֵ-ל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ, וְאֵת שַׁ-דַּי וִיבָרֲכֶךָּ, בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל (=מעליון)... בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל בִּרְכֹת הוֹרַי, עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם, תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו"; (מ"ט, כב-כו)
"פורת" היא גפן פוריה, הנטועה על מי מעיין. שני הענפים העיקריים (ה"בָּנוֹת") מטפסים על חומה ("עֲלֵי שׁוּר"). שני ענפיה של הגפן הזאת הם אפרים ומנשה, וכך פירש זאת אונקלוס (מ"ט, כב):
"בְּרִי דִּסְגֵּי יוֹסֵף, בְּרִי דְּאִתְבָּרֵךְ כְּגוֹפַן דִּנְצִיב עַל עֵינָא דְּמַיָּא, תְּרֵין שִׁבְטִין יִפְּקוּן מִבְּנוֹהִי, יְקַבְּלוּן חוּלָקָא וְאַחְסָנְתָּא";
ארצו הפוריה של יוסף תזכה גם לברכות גשמים וגם לריבוי מעיינות תהום. אלה הם מרחבי השומרון והשרון, "עַד תַּאֲוַת (=מרחבי עד=) גִּבְעֹת עוֹלָם".
שתי הברכות הבולטות בדברי יעקב ניתנו ליהודה וליוסף, ושניהם מתוארים כמנהיגים: יהודה כ"לֹא יָסוּר שֵׁבֶט", ויוסף כ"נְזֵיר אֶחָיו", דהיינו נושא נזר, כתר, ושעליו נאמר "וַיָּפֹזוּ (מוזהבות) זְרֹעֵי יָדָיו", כמו בתמונות הפרעונים האוחזים בקשת. שניהם ירשו את הברכות העיקריות שניתנו לאבות האומה: יוסף בעל הנהגה מלכותית מבורכת, ויהודה שֵׁבֶט ומחוקק. האם יש דרך לקיים שתי הנהגות באומה אחת, בלי פילוג מלוכה? בברכת יעקב זה נראה אפשרי, אך בהיסטוריה הישראלית זה היה קשה מאד, ועודנו קשה.
עוד רמז נחלה אחד נותר לבנימין, שגם לו שמור כוח לחימה כ"'זאב יטרף":
"...בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל"; (מ"ט, כז)
התוספתא (שביעית ז', יב) מבארת:
"'בבקר יאכל עד', זו יריחו שמוקדמת (להבשיל פירותיה), 'ולערב יחלק שלל', זו בית-אל שמאחרת";
בנחלת בנימין ניתן למצוא גם את יריחו שבבקעת הירדן וגם את בית-אל שבהר – יריחו מקדימה להבשיל את פירותיה, בעוד בית אל, אלף מאתיים מטר מעל יריחו, מאחרת את פירותיה, גם לעומת הארץ כולה.
מסתבר, שברכות יעקב הן הרבה יותר מקבורתו במכפלה – הן חזון ארץ השבטים בכל מרחביה. הרב ד"ר יואל בן-נון
&
הרב עמיהוד סלומון -רב קהילה- סרטון על הפרשה - אל תהיו כמו כולם.
&
בלומה טיגר-דיכטוולד - פרשת ויחי - קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֵם
יוסף הוא האיש המוריד את משפחתו למצרים ומעניק להם את ארץ גושן כמקום מגורים להם ולמקנם.
"אחד העם" (הוגה הדעות הציוני, אשר צבי גינצבורג 1856-1927) מבחין בין צרת היהודים לבין צרת היהדות. צרת היהודים היא אנטישמיות ומפניה ינוסו היהודים אל ארץ אמנציפציה, בה ייהנו מזכויות אדם ואזרח. אך דווקא במקום נפלא זה, רובצת לפתחם צרת היהדות, שהיא הצרה הגדולה מן השתיים, והיא ההתבוללות.
התבוללות מצויה במקום שהאוכלוסייה המקומית מקבלת את היהודי ומאפשרת לו להתערות ולשגשג. יוסף המשנה למלך מצרים, מקבל את כל סימני הסטטוס.
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ:
...(מב) וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ:
וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם:
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֲנִי פַרְעֹה וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם:
וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם:
יוסף בן שלושים שנים, נסק ממעמד של עבד למעמד של משנה למלך. אחיו היורדים למצרים אינם מכירים אותו. הוא נראה מצרי לכל דבר. לבושו, שמו, משרתו, מעמדו ומשפחתו החדשה, כולם סממני אצולה מצרית.
שמות שני בניו שנולדו לו במצרים הם מנשה ואפרים. "וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי: " (מא, נא). כלומר ה' השכיח ממני את צרותי ואת בית אבי כאשר נולד לי בני בכורי. אפרים, "וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי " (שם, נב). שמו של הבן השני מבטא שביעות רצון ותחושת שגשוג בארץ החדשה. שלב ראשון בהתבוללות הוא שכחת העבר, והשלב השני הוא השתלבות מרצון במקום החדש.
יוסף בחר לא ליצור קשר עם משפחתו במשך שנים רבות. מה היה קורה אילו אחי יוסף לא היו באים לשבור שבר במצרים בזמן הרעב, ולא הייתה מתרחשת הפגישה שיצרה איחוי ואיחוד מחדש של המשפחה? סכנת התבוללות רובצת לפתחה של משפחת יוסף.
למרות מעמדו הרם מלמדנו הכתוב כי יוסף ואחיו לא אכלו עם המצרים. " וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם: " (מג, לב). מדוע? מתרגם אונקלוס, כי העברים אוכלים את הבהמה שהמצרים עובדים לה. כלומר ידוע היה שיוסף הוא עברי.
בפרשת ויחי משביע יעקב את יוסף לקברו עם אבותיו ולא בארץ מצרים. כאשר מגיע יוסף עם בניו לבקר את אביו החולה, מתנהל שיח מעניין בין יעקב לבין יוסף. יעקב אומר לבנו: " וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי: וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם: " (מח, נ-נא). יעקב מדגיש כי עם ישראל יגדל רק בארץ ישראל. הוא מדגיש את הקשר בדברי ה' בין העם לבין ארצו. מצרים אינה מקומו של העם למרות השפע שיש בה, ולמרות שהיא מאירה פנים ליוסף ולכל משפחתו. כדי להדק את הזיקה של יוסף ובניו לבית אביו, עושה יעקב מעשה יוצא דופן. הוא מודיע ליוסף: "וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי: " (שם, ה). יוסף מקבל שני שבטים ויקבל גם שתי נחלות בארץ ישראל בחלוקת הארץ. על פניו נראה הדבר כאילו יעקב ממשיך להעדיף את יוסף על פני אחיו. כאילו יעקב לא למד דבר. אך בפועל זו דרכו של יעקב להבטיח כי נכדיו מנשה ואפרים לא יהפכו לְמִצְרִים, כי יהיו חלק מעם ישראל. יעקב מנסה למנוע את מה שעלול לקרות, בהיותם בני אצולה מצרית, בני המשנה למלך ונכדים לכהן און.
כאשר מציג יוסף את בניו לפני אביו, שואל יעקב :" מִי אֵלֶּה ". והרי יעקב מכיר את נכדיו. יוסף תמה על השאלה ועונה "בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה ". ורק אז אומר יעקב "קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֵם " (מח, ח-ט).
ייתכן כי בני יוסף הופיעו בלבוש שרד מצרי, ולכן לא הכירם יעקב. ואולי לא הכירם משום שעיני יעקב כבדו מזוקן. אך תשובת יוסף לאביו " בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים " מעידים כי יוסף לא שכח את מוצאו, ועתה הנכדים ראויים לברכת יעקב. בברכו את נכדיו אומר יעקב: " הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק ... " (מח, טז). כך כולל יעקב את בני יוסף ברציפות ההיסטורית של אברהם ויצחק. שִׂכּוּל הידיים והענקת הבכורה לאפרים ולא למנשה, אינה טעות של יעקב שמקורה בלקוי ראייה, אלא היא מכוונת לתפקיד צאצאיהם בעם ישראל לעתיד. זהו רצון ליצור חיבור נוסף של אפרים ומנשה לעם ישראל. יפתח יהיה השופט משבט מנשה שיושיעם מבני עמון, ויהושע יהיה מבני אפרים שינהיג את העם כממשיכו של משה. הוא יכבוש את הארץ וינחילה לשבטי ישראל. יעקב אם כן מחבר את בני יוסף לעבר, אל אברהם וליצחק וגם לעתיד, יפתח ויהושע. במידה מסוימת שיכול הידיים אינו רק ענין של חשיבות, שאפרים חשוב ממנשה, כפי שיהושע חשוב מיפתח, אלא הוא גם נכון כרונולוגית. יהושע קדם ליפתח. האקורד האחרון בסיפור יוסף הוא השבעתו את אחיו כי לא יקברוהו במצרים. כאשר יפקוד אותם ה', עליהם לקחת איתם את עצמותיו. יוסף הוריד אותם למצרים, אך ארונו גם יעלה איתם ממצרים בתום הגלות ובמסעם חזרה לעבר ארץ ישראל.
חזק ונתחזק ובשורות טובות -בלומה דיכטוולד. י"ב טבת תשפ"ד
&
המאמר השבועי לפרשת ויחי מאת אריה ארזי
מחבר הספר: "פניו אליך – פנים חדשות בפרשיות השבוע "
"מדקויות לשוניות של מדרש לדמותו של יוסף הצדיק "
מדרש רבא משווה בין יעקב ויוסף ואומר כי שניהם נתגדלו על ידי חלום.
המאמר מברר איזה חלום גידל את יוסף ,ומנתח את התפתחותו האמונית של יוסף הצדיק"
על כך במאמר השבוע
לחצו כאן לקריאת המאמר לחצו כאן
למידע על הספר פניו אליך לחצו כאן
לתגובות arye.arzi@gmail.com
&
מעדנים לשולחן שבת -פרשת ויחי אשרי מי שעמלו בתורה-חיים קופל
א) מי קרוי בפרשה כאבא של מישהו, ואין להם שום קשר משפחתי? תשובה: יוסף. "וַיְשִׂימֵנִי אָב לְפַרְעֹה " (מ"ה-ח).
ב) איזה בעל חיים מוזכר בפרשה גם כזכר וגם כנקבה? תשובה: חמור ואתון. "עֲשָׂרָה חֲמֹרִים נֹשְׂאִים מִטּוּב מִצְרָיִם, וְעֶשֶׂר אֲתֹנֹת נֹשְׂאֹת בָּר " (מ"ה-כ"ג) .
א) שם של אשה בפרשה שקשורה לאדם בפרשת נח?
ב) שם רב שמוצאו ממרוקו, יום הזכרון שלו בשבוע הבא, ומה שם הספר שחיבר?
רמז: מופיע בפרשת וזאת הברכה?
שבת שלום - מחיים קופל - מעדנים 267 פרשת ויחי תשפ"ד
תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com
&
פרשת " ויחי" – סיום ספר בראשית.- יגאל גור אריה
בימי מצוקה אלו מתאים לדון בכלכלת חירום.
מהי כלכלת חרום? יוסף הנהיג.(כיום רבים האם יש חוב לאומי ומה גודלו כץ אומר כך היה, ביבי אומר אין חוב יש צמיחה שר הכלכלה ניר ברקת מראה חדשנות כלכלית, שר האוצר המהולל נבנה תוכנית עם חוב לאומי לא חשוב מה גודלו.)
״...ויצבר יוסף בר כחול הים...״ משנתו הכלכלית של יוסף נכונה גם להיום.
אגירה ממלכתית ולא אגירה פרטית.
אגירה פרטית (כמו היום) אשר מצמיחה ספסרות ומולידה את האנוכיות- יוסף שילב את המוסר וחינוך ההמונים במשנתו הכלכלית. אגירה ממלכתית וקיצוב המזון גם בשנות השובע הצמיחה תועלות רבות לחברה המצרית. בלמה את צריכת היתר, מיתנה את העליה בצריכת החיים, עצרה את הנהירה אחר המותרות והשיבה את הפשטות והסתפקות במועט לחיי היום יום. חלוקה שווה של מצרכי יסוד צמצמה את הפערים באוכלוסייה וחינוך לצרכנות נכונה. יוסף קנה את אוכל של כל העיר, ושמר אותו כרכוש המדינה. כך גויסה גם הפסיכולוגיה לשרות הכלכלה.
״אדם נוהג חיסכון במה, שקנה בכספו, אך מזלזל במה שקיבל במתנה״..
יוסף מחוקק חוקים שימנעו ספסרות, שוק שחור ועלית מחירים: איך ??
א. לא יכנס אדם בשני חמורים. = קיצוב המצרכים
ב. לא יוליכו חמורים תבואה ממקום למקום. = אגירה עירונית ולא ארצית.
ג. לא יכנס אדם, עד שלא יכתוב את שמו, שם אביו ושם זקנו...= יזם וממציא הדרכון ,תעודת זהות
יוסף ייצר כלכלה נכונה והיה שר האוצר היהודי הראשון והנכון מכולם.
מי יתן וינהיגו כיום כלכלת חרום כמו יוסף במצרים. נהיה חברה המחבקת מכבדת ואוהבת איש איש את חברו!
לפני מותו מברך יעקב אבינו כל אחד מבניו בברכה אחרת.
מדוע לא בברכה אחידה ו "משפחתית"?
זוהי צוואתו לעם: כל אחד מיוחד בדרכו הוא והתברך בכישרונות ייחודיים, ועליו לנצל את כל כוחותיו
יש 12 שבטים אף אחד לא מנצח, הם אמורים לנצח ביחד. הם צריכים ללמוד איך חיים ללא אחידות אבל באחדות.
לאדם עשר אצבעות כל אחת שונה מחברת, בגובה, בצורה, בעובי .... כך גם האחים כל אחד שונה ואחר מאחיו.
האחדות הינה המטרה המשותפת לכולנו:( אחדות ולא אחידות ) להביא את השלמות האמתית והשלום הנכסף.
שבת שלום! -שבת שלווה וענוגה! -יגאל גור אריה
נישואים מאושרים, וקופסאות סגורות
היה היו איש ואישה, שהיו נשואים באושר יותר מ60 שנה. הם שיתפו זה את זו בכל עניין ושוחחו ביניהם על כל נושא, לא הסתירו זה מזו וזו מזה כלום כל שנות נישואיהם.
מלבד העובדה שלאישה הזקנה הייתה קופסת נעליים מוסתרת בארון למעלה, ודאגה
להזהיר את בעלה לבל יפתח או ישאל אותה מה פשר הקופסא.
במשך כל שנות נישואיהם הוא לא שאל לפשר הקופסא ומה יש בה, אך יום אחד חלתה מאוד האישה הזקנה והרופא אמר שלא תחלים לעולם. אז סבר הבעל כי עליו לפתור את התעלומה, הוריד את הקופסא ממרומי הארון והניחה על המיטה ליד רעייתו.
גם היא הסכימה שהגיע הזמן שבעלה ידע מה יש בקופסא. כאשר פתח את הקופסא, נדהם לגלות בה, שתי בובות סרוגות וחבילת כסף בסך 95,000$. בעלה שאל: מה פשר העניין והקשר?
והזקנה השיבה: ״כשעמדנו להינשא סבתי סיפרה לי מהו סוד הנישואין המאושרים.
היא אמרה לי, כי אסור לעולם לכעוס. והיא הוסיפה, שאם אי פעם ארגיש בי כעס
או עלבון צורב, שאנצור את לשוני, אהיה שקטה, ואסרוג "בובה".
האיש הזקן התרגש מאד, וניסה לעצור את דמעותיו: רק שתי בובות אצורות בקופסא?
זה אומר שהיא כעסה עליי או התווכחה איתי רק פעמיים במשך כל שנות חיינו ארוכות
המשותפות והאהובות?! ופרץ בו גל שמחה ואושר.
אמר הזקן: "דובשנית שלי, זה ההסבר לבובות הסרוגות, אך מה בקשר לכסף ? מאין הגיע סכום מכובד כזה?"
השיבה הזקנה כאילו קראה מחשבותיו וחשה ברגשותיו: ״*אוי יקירי זה הכסף שעשיתי
ממכירת הבובות*״- יגאל גור אריה
