אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים ומזמינים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
בתאריך 15 למאי 2024 בשעות הבוקר (למחרת חג העצמאות) נקיים "יום שיא בתנ"ך" בבית הספר "אהל שם" ברמת גן לתלמידי שכבת יא' יב' עם צוות המורים, ההורים, משפחות שכולות ונציגי משרד החינוך, בו יציגו תלמידים עבודות על הקשר בן "גיבורים בתנ"ך וגיבורי צה"ל".
תלמידים מצטיינים יקבלו מלגות "מהחברה לחקר המקרא"
והאלוף מיל. אליעזר שקדי מפקד חיל האויר לשעבר, ומנכ"ל אל-על לשעבר ירצה בנושא:"מנהיגות"
..................................................................
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
............................................................................
ההקלטה של כל ההרצאות ניתן למצוא גם באתר של החברה לחקר המקרא. www.hamikra.org
לכניסה לתוכנת הספוטיפי כדי לשמוע את כל ההרצאות הקודמות לחצו כאן בבקשה
https://open.spotify.com/show/
......................................................................................
קדושת הספק והאחדות בחג הפסח תשפ"ד -
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
בשבוע שעבר חווינו ליל שימורים היסטורי, עת אירן תקפה את ישראל ב 331 שיגורים, שכללו, כטב"מים, טילי קרקע קרקע וטילי שיוט.
התוצאה שהייתה מרשימה ביותר, הציגה את היכולות הגבוהות של צה"ל, בשיתוף פעולה עם ארה"ב וקואליציית מדינות הברית עם ישראל.
כך חווה עם ישראל ליל שימורים תנ"כי ומיוחד שאירע בליל הסדר בפסח.
לפני 2725 שנים, מאיים סנחריב מלך אשור וצבאו, על עם ישראל היושב בירושלים.
סנחריב מעריך, שבקלות יסיים את מסעו והישוב היהודי בירושלים ייפול לידיו, ״כְּבֵיצִים עֲזֻבוֹת".
אך כאן נכונה לו הפתעה גדולה, בדמות מנהיגות אמונית, נחושה וכריזמטית של המלך חזקיהו, שעליו נאמר בתנ"ך בספר מלכים:"וְאַחֲרָיו לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּכֹל מַלְכֵי יְהוּדָה וַאֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו". חזקיהו נוהג בעוז ובענווה ונערך כראוי למתקפת סנחריב.
ברגע הספק אם סנחריב יתקוף – כן או לא, הוא מנהל סיכונים ונערך לתרחישים השונים של האויב.
המלך חזקיהו עוסק מראש ללא לאות, באחדות ובחיזוק החוסן האמוני והנפשי של עמו ובעיקר הוא דואג לחיזוק התשתיות הפיזיות וההגנתיות, של החומה והמגדלים בירושלים.
חזקיהו מעריך ברצינות את כוונותיו של האויב.
סנחריב שולח את הרמטכ״ל שלו רבשקה (שבמסכת סנהדרין נאמר שהיה יהודי מומר),שידבר ישירות אל היהודים מעל ראשי מנהיגיו וידבר אליהם בשפתם ״בקול יהודית״ וישכנע אותם להיכנע ולותר על חירותם וריבונותם ובתמורה יקבלו אושר בחסות המעצמה האשורית.
כך מספר המדרש:״הציץ רבשקה על החומה ושמע שהיו קוראין את ההלל(של ליל פסח) ואמר לסנחריב: חזור לאחוריך, כי ניסים נעשים להם בזה הלילה. (במדרש בילקוט שמעוני, ב׳, רמ״א).
המתקפה של סנחריב התרחשה בלילה בפסח בליל הסדר. סנחריב וצבאו נחלו מפלה גדולה, כנאמר בספר מלכים:״וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ד' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים״.
כך גם התלמוד למפלתו של המלך סנחריב שאירעה בליל פסח, כנאמר:״לפי שמפלתו של סנחריב בליל פסח היה״(מסכת מגילה, לא׳, ע״ב).
הפיוט של ייני (פייטן ארצישראלי מהמאה החמישית או המאה השישית),שאנו אומרים בהגדה של ליל הסדר, גם מתייחס לאירוע של מפלת סנחריב, בחצי הלילה בליל פסח :"וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה יָעַץ מְחָרֵף לְנוֹפֵף אִוּוּי הוֹבַשְׁתָּ פְגָרָיו בַּלַּיְלָה".
גם השנה בפסח, נזכור ונטמיע חשיבותם של שני ערכים מקודשים מאד רלוונטיים – קדושת הספק וקדושת האחדות.
אנו נתונים כבר למעלה מחצי שנה, במלחמה שאין צודקת ממנה. מטרות המלחמה מאד ברורות – מיטוט שלטון החמאס, השבת החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם והחזרת המפונים לבתיהם.
אך השנה בליל הסדר הוספנו לארבע הקושיות קושיה נוספת. מדוע ולמה התרגש עלינו האסון הנורא בשבת שמחת תורה בבוקר בשבעה באוקטובר, עת התעוררנו לבוקר נורא ואיום, שהחזיר אותנו 50 שנה לאחור למלחמת יום הכיפורים, לאותה תסמונת טרגית, של ליקוי מאורות, עיוורון, יהירות והשתעבדות טוטאלית לקונספציה, שנטלה מעמנו את אותה יכולת כה בסיסית, של חובת הטלת הַסָּפֵק כצורך קיומי, לקדושת חיינו במדינתנו האחת והיחידה.
לא למדנו דבר מאותו עוורון בו לקינו לפני 50 שנה. היהירות, הביטחון העצמי המופרז, הורדת המסך כנגד עובדות ומידע שהוצפו על ידי דרגים זוטרים שכביכול ערערו על הקונספציה המקודשת שאחזה בנו, שזלזלה בכוונות וביכולות של החמאס. כל אלו השתלטו עלינו וגרמו לנו מַאְפֵּלְיָה של אפלה, חושך וצלמוות.
בפסח השנה נתחבר למשמעות של מצוות קורבן הפסח שעיתויה בזמן בין הערביים: "וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ, כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם". זמן בין הערביים הוא בין השמשות, רגע של ספק- האם יום או לילה?. זה אותו זמן גאולה שאף הוא מקדש את הספק, כאותו פיוט של ייני שאנו שרים בליל הסדר: "קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה... שׁוֹמְרִים הַפְקֵד לְעִירְךָ כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה".
אכן, עלינו לקדש את הספק, לנהל הסיכונים כראוי ולדאוג להפקיד מראש שומרים, כל היום וכל הלילה. דומה שאם היינו בששה באוקטובר מוכנים כמו בלילה של הנחיל האירני, האסון הנורא של השבעה באוקטובר היה נמנע.
עלינו לקדש גם את ערך קדושת האחדות, כנאמר בהגדה:״וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ, שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם״. אם נהיה -אֶחָד ומאוחדים - עם אחד בלב אחד, יהיה קשה לשונאינו לממש את מזימתם ולפגוע בקיומנו ולכלותנו.
מסע ההתמודדות של עם ישראל לשמירת זהותו והגשמת ייעודו, מתחיל בסיפור יציאת מצרים, במסע מעבדות לחירות. המסע של עמנו ממשיך לאיום הקיומי של סנחריב עלינו ולמפלתו בליל פסח. מסע עמנו ממשיך לדור השואה והתקומה, שהקים את מדינתנו. מסעו של עמנו הוא מאבק בלתי פוסק לגאולתנו ולצדקת דרכנו.
רק אם נדע לקדש את הספק בעוז ובענווה ונדע שכוחנו רק באחדותנו, רק כך ננצח.
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון ).
&
מתוך פירושו של הרב ד"ר יואל בן-נון לשיר השירים במפעל התנ"ך 929 (שם כתב טור על כל פרק בתנ"ך, ועוד) – כאן מובא הפירוש לשיר הרביעי החותם את המגילה:
בציפייה לישועת ה' במלחמה נגד צוררינו הרשעים, בבקשה לשמירת חיי
לוחמינו בכל החזיתות, בזעקה להצלת חטופינו ולשחרורם לחיים ולשלום
בכבוד, ובתפילה לשלום הפצועים במערכה – ישועות ונחמות בעזרת ה'!
שיר השירים פרק ז' (מפרק ו', פסוק יא, השיר הרביעי, ופרקים ז', ח')
טיול-מחול בארץ, בדרך למפגש מחודש
הרעיה שמעה את קול הדוד ממרחקים, שמעה דבר על חיבור מחודש של "תרצה" עם "ירושלִַם" (ו', ד), ויצאה לדרך, כשעצי הפרי של הרי ישראל מסמנים לה כיוון ראשוני – "אל גִנַת אגוז ירדתי, לראות בְּאִבֵּי הנחל (=כפות תמרים), א. לראות הֲפָרְחה הגפן, הֵנֵצוּ הרִמֹנים" (ו', יא), אבל היא איבדה את הדרך, ורק אינטואיציה פנימית הובילה אותה אל דרך המלך – "לא ידעתי את הדרך], ב נפשי שָׂמַתְני (=הובילה אותי אל) מַרְכְּבוֹת עמי נדיב" (ו', יב); דרך המלך עוברת ב'שוּלֵם' (=שוּנֵם) בעמק יזרעאל, ושם תישמע שוב המקהלה של "בנות ירושלִַם" –
"שובי שובי השולמית, שובי שובי לארצֵך] ונחזה בך" (ז', א) –
כאן כבר לא חשוב אם 'האומות' (=הדתות) האוהבות את 'ירושלִַם', לועגות ל'שולמית', או מעריצות אותה, כי הכל תלוי ב'שולמית' עצמה, האם תדע לצאת במחול מנצח (ראש אשה על גוף צביה, רוקד להפליא) במרחבי הארץ "כִּמְחֹלַת הַמַחֲנָיִם" (=מעמק יזרעאל אל מחולה בבקעת הירדן, ומשם ל'מחנים' בגלעד), אל "ברֵכות בחשבון" (מדרום לגלעד), עולה ל"מגדל הלבנון צופה פני דמשק", והראש ב"כרמל" עם צבעי "ארגמן" (ז', א-ו) מחופי עכו-כרמל –
מי שחושב שיש כאן רק דימויים ומחול מפואר, לא יוכל להסביר בשום אופן מדוע המחול הזה יחולל מפגש מחודש, אחרי ההחמצה הגדולה עם המכות והפציעות והאונס –
אי אפשר להתעלם מהמרחב הגיאוגרפי של מחול ה'שולמית'!
השיר הרביעי מתאר שיבה לארץ ישראל הצפונית דווקא, מעמק יזרעאל אלי גלעד ולבנון עד חופי כרמל; בין אם שרו אותו ד"ר ארתור רופין ויהושע חנקין בגאולת האדמות של עמק יזרעאל, ובין אם לא, הם שאפשרו ל'שולמית' לצאת במחול הזה, אמנם בלי הגלעד, אבל בהחלט מחול מנצח !
בפעם הזאת, מתואר הגוף היפה של הרעיה (ראש אשה עם גוף של צביה) על ידי המקהלה של "בנות ירושלִַם", ואז מופיע הדוד והשיר עובר מלשון רבים ללשון יחיד –
"זאת קומתך דמתה לתמר ושָדַיִך לאַשְכֹּלוֹת; אמרתי אֶעֱלֶה בתמר, אֹחֲזה בסַנְסִנָיו, ויהיו נא שָדַיִך כאֶשְכְּלוֹת הגפן..." –
האם ראיתם אי פעם איש מטפס על גזע תמר כדי לקטוף תמרים? (לא, כי הוא עולה על סולם) – האם ראיתם צבי או יעל עולה עם שתי רגליים קדמיות על גזע עץ ואוכל פירות? (אני ראיתי!) –
כך חוזרים הדוד והרעיה אל מחול הכלולות שלהם בשדות ומטעי הפרי של ארץ ישראל!
פרק ח'
ההשבעה הרביעית, והתגובות
מהשדות והמטעים חוזרים השניים "אל בית אִמי תְלַמְדֵני" (ח', ב), וגם אל העצים שתחתם נולדו (כמקומות ההמלטה וההנקה של צְבִיוֹת ואַיָלוֹת), וכך חוזרים בשיר הרביעי אל הקשר שנוצר בחתונה הבלתי נשכחת (מהשיר השני) – "שׂימֵני כַחוֹתָם על לִבֶּךָ, כַּחוֹתָם על זְרוֹעֶךָ" (ח', ו)!
כאן מופיעה ההשבעה הרביעית והאחרונה, זאת שמאמיני 'שלוש השבועות' (של יהדות הגולה) מתעלמים ממנה, זאת שאין בה עוד "בצבאות או באילות השדה", ואין בה "אם" – שבועת הגאולה – "השבעתי אתכם בנות ירושלִַם: מה תעירו ומה תעוררו את האהבה, עד שתחפץ"! ובמילים שלנו: אין עוד צורך לעורר את האהבה, מפני שהיא כבר התעוררה, וכבר הגיעה אל מחוז חֶפצָהּ!
דורות רבים היה כל זה רק חלום וחזון, אך בדור העלייה השנייה (לפני מלחמת העולם הראשונה והצהרת בלפור), כתב הרב קוק ביפו (אורות, עמ' קטז), שכבר הגיעה 'עֵת החֵפֶץ' –
ועתה, כאשר ארכו הימים, וירושלים "לקחה מיד ה' כפלים בכל חטֹאתיה" (ישעיהו מ', ב), החלה האומה בכללה להרגיש את טהרתהּ, את בֹּר-כפיה וצִדקת-נפשהּ – ועם זה את חפצהּ לשוב לִתחִיָתהּ. רגשותיה הלאומיים מתרפקים לשוב אליה, והחפץ לשוב אל קִנָהּ, אל מקומהּ ולארצהּ, הולך בהּ הלוך וגדול. אמנם לא תדע עוד את נפשהּ, מאין בא להּ הרוח, ומה ערכו וכֹחו – ובסתר הלב מבקשת היא את דודהּ...
מגילת 'השירים' חותמת בשלוש תגובות:
תגובה של "בנות ירושלִַם" העוטפת את דברי הרעיה ברגע השיא של חופה מחודשת; חשוב להבין, שהדיבורים על 'מוות', על 'קנאה' ועל 'שְאוֹל', על 'הון' ועל 'ביזיון', אינם דברי הרעיה, אלא פירוט של תגובות שונות מקהל הצופות, מ"בנות ירושלִַם" (ח', ה-ז) –
מי זאת עֹלָה מן המדבר מִתרַפֶּקֶת על דודהּ?
תחת התפוח עוֹרַרתיךָ –
שמה חִבְּלַתךָ אִמֶךָ – שמה חִבְּלה יְלָדַתךָ –
שׂימֵני כַחוֹתָם על לִבֶּךָ – כַּחוֹתָם על זְרוֹעֶךָ!
כי (=אכן) עַזָה כַמָוֶת אהבה – קָשָה כִשאוֹל קנאה!
רְשָפֶיהָ, רִשפֵּי אש שַלהֶבֶתיָה.
מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, ונהרות לא יִשטפוּהָ!
אם יִתֵן איש את כל הוֹן ביתו באהבה – בּוֹז יָבוּזוּ לו!
התגובה השנייה (ח', ח-י) באה מן האחים במשפחה, כאילו רק עכשיו גילו את הרומן, כאילו רק כעת הגיע הדוד אליהם לבקש את הסכמתם לאהבה, שכבר עלתה וחגגה, ושוב נפלה "על הרי בתר" (=הרים שסועים ומבותרים; ב', יז), וכבר קמה מחדש – והם אומרים: היא עוד קטנה! עוד לא הגיעה השעה! – אבל היא עונה להם: 'אני כבר חומה'!
התגובה המרתקת מכולן היא כמובן תגובת הרעיה לסיכום –
בניגוד מרשים לפתיחה (א', ה-ח), הרעיה כבר לא דחויה, כבר לא רועה "על עֶדרֵי חֲבֵרֶיךָ", כבר לא "נוֹטֵרה את הכרמים" – יש לה ביטחון עצמי, והיא אומרת לשלמה, שאיננה זקוקה עוד לכרם שלו עם הנוטרים, כי "כַּרמי שלי לְפָנָי" (ח', יב); אז מופיע הדוד עם "חברים מקשיבים לקוֹלֵך" ומבקש "השמיעִני" (ח', יג-יד) – והיא עונָה: חזור לנדודיך, ואני "הַיוֹשֶבֶת בַּגַנים" בביטחון, כבר יודעת מתי תשוב, בעת ייחום ולידה, בזמן הנכון והטוב, ובינתיים –
בְּרַח דודי,
וּדְמֵה לך לצבי, או לעֹפֶר האַיָלים,
על הָרֵי בְשָׂמים!
לסיכום "שיר השירים"
אין במגילת 'השירים' שום סיפור רקע, אין שֵמות, ואין שום הסבר למה הרעיה "שְחַרְחֹרֶת", דחויה ומורחקת? מדוע היא בטוחה למרות הכל באהבת הדוד רק אליה, מכל הסובבות אותו? איך היא חוגגת חתונה, ואחר כך היא אשֵמה בהחמצה הגדולה? מה יביא אותם להיפגש שוב, כמו צְבָיִים ואַיָלות בעת הייחום והלידה?
בלי כל אלה, אין משמעות לשירים, חוץ מהעושר והיופי בלשון, והם אפילו לא מעניינים.
רק הסיפור של 'כנסת ישראל' (הידוע לנו לא מן המגילה, אלא מן המקרא, ומההיסטוריה הישראלית-יהודית) מתאים כסיפור רקע, עונה על השאלות, ומעניק פשר ומשמעות לשירים, ולמה שמסתתר מאחוריהם.
יש במגילה ארבעה שירים, כי יש ארבע שבועות –
מאמיני 'שלוש השבועות' כחומת איסור מעצבת האוסרת לעלות לארץ ישראל ומשמרת את יהדות הגולה, לא העמיקו כראוי במגילה עצמה – אילו עשו כך היו מגלים, שהשבועה השלישית (במגילה כמו בגמרא, כתובות קיא ע"א) היא שבועה הפוכה לראשונות, וכאשר הדתות ואומות העולם מכות ופוצעות ואונסות את יהדות הגולה, מתבטלות השבועות הראשונות, ונפתחים חיפושי הדרך לגאולה, שהיא גם השבועה הרביעית.
האדמו"ר מסוֹכַטשוֹב, ר' אברהם בורנשטיין, שחי בפולין בראשית ימי הציונות, נשאל האם מותר לקנות אדמות כדי להקים מושבות חקלאיות בארץ ישראל – בתשובתו (שו"ת אבני נזר, יורה דעה סימן תנ"ד) הראה תחילה, שהרמב"ם וגדולי הפוסקים מעולם לא הביאו להלכה איסור לעלות לארץ בגלל 'שלוש השבועות', אך מאידך, 'שלוש השבועות' היו ידועות, ואף יצרו רתיעה, שהשפיעה עמוקות, ומנעה המונים מ'לעלות בחומה'. ג.
כאן נצמד האדמו"ר לדברי רש"י בגמרא (כתובות קיא ע"א), שהשבועה 'לא לעלות בחומה' פירושה – "יחד ביד חזקה", ולכן, יש מצווה לכל איש ואשה לעלות לארץ ישראל באופן פרטי, ובוודאי שיש מצווה גדולה לגאול אדמות, ולהקים מושבות – "ואם יוּתַן רשות לעלות ד.. אפשר שיהיה 'יום פקדי'", שעליו ניבא ירמיהו (כ"ז, כב): "בָּבֶלָה יוּבָאוּ ושמה יהיו עד יום פָּקְדִי אֹתָם, נְאֻם ה'...".
כאשר ניתנה הצהרת בלפור, אמר ר' מאיר שמחה מדווינסק (='אור שמח') – "סר פחד השבועות"! אילו הבינו כך רוב מנהיגי הקהילות באירופה, והיו עולים בהמוניהם בתחילת ימי המנדט הבריטי, מי יודע אם לא יכלה לקום 'מדינת היהודים' בארץ ישראל, לפני השואה??
חסיד חב"ד ולמדן חשוב אמר לי, שאחרי השואה (בניגוד לחסידי סאטמר), לא מזכירים עוד את 'שלוש השבועות'.
אמרתי לו, שבמפעל הציוני ובמדינת ישראל אנחנו כבר בשבועה הרביעית!
א. כל הפסוק בעצי פרי, ולכן 'נחל' הוא דקל ודווקא פראי, וכן בפי בלעם על מחנה ישראל – "כִּנְחָלִים נִטָיוּ..." (=כעצי תומר נטויים; במדבר כ"ד, ו), וראו בספרו של א"מ ז"ל, ארץ המוריה – פרקי מקרא ולשון, עמ' 185.
כ. מפרשים רבים, "חדשים גם ישנים", לא ידעו לפרש מה "לא ידעתי"?!
ג. הרחיב בכך ידידי פרופ' אביעזר רביצקי בספרו 'הקץ המגולה ומדינת היהודים', עמ' 110-60.
ד. בעלייה המונית לפי חוקי הממלכות השולטות, כשאיפת התנועה הציונית.
הרב ד"ר יואל בן-נון
&
לשבת חוה"מ פסח תשפ"ד מעדנים ד"ת מספר 285 -
ריקן ומלא במצוות -חיים קופל
אנו נעסוק בפסוק אחד מתוך מגילת שיר השירים.
8) תשובות לפרשת מצרע
א. מה המכנה המשותף לנעל ואבן? תשובה: "חליצה" בשתיהן נאמרה לשון "חליצה ". בפרשתנו "וחלצו את האבנים" (י"ד-מ) אומר רש"י: כמו "וחלצה נעלו", (דברים כ"ה-ט) לשון הסרה . ובמצות חליצה: חולצים נעל.
ב. מה שמו של רב ידוע, שחי בארץ במאה השנים האחרונות, נפטר בחודש ניסן, ופעילותו קשורה לנאמר בפרשתנו? תשובה: הרב אריה לוין זצ"ל, כונה "אבי האסירים" בגלל הקשר המיוחד שלו איתם. הירבה לבקר גם את המצורעים (מכאן הקשר לפרשתנו), למרות הסכנה מהדבקות במחלה, בכדי לעודד את רוחם. עקב מעשי החסד שלו כתב עליו הרב קוק זצ"ל:" אילו היו עוד שני ר' אריה לוין בדורנו -היה המשיח בא". נפטר ט' ניסן תשכ"ט..
9) תשובות מחג הפסח.
א. מה המשותף לחגים: פסח, פורים וחנוכה? תשובה: "אור" בפסח לבני ישראל היה "אור במושבתם "שמות(י-כ"ג)
בפורים: "ליהודים היתה אורה ושמחה" (מגילת אסתר ח-ט"ז). חנוכה: הוא חג האורים, מדליקים נרות.
ב. בהגדה של פסח יש פזמון: אחד מי יודע וכו'''. לכל המספרים יש קשר ליהדות, אבל מה הקשר במספרים לתשעה (חודשי לידה- זה ביולוגיה) ואחד עשר (כוכביא- זה אסטרונומיה)?. תשובה: תשעה חודשי הריון זה גם ערך, כי אדם מצווה להקים משפחה ולדאוג להמשך השושלת, ברוח ישראל סבא. בנוסף רמז למלאך שמלמד את התינוק במעי אמו כל חודשי ההיריון, תורה (נידה ל:). אחד עשר כוכביא, המדרש אומר שאלמלא ירידת יעקב ובניו למצרים, לבקש אוכל, היה יורד למצרים בשלשלאות של ברזל, שהרי ירידתו למצרים הייתה שלב בתהליך התהוות בני ישראל לעם. כך שבזכות חלום יוסף על אחד עשר הכוכבים, (שהרגיז את האחים ומכרוהו) ירד יעקב, ובעקבותיו בניו, למצרים בדרך נוחה, לבקש אוכל. ומשם כבר המשיך תהליך הגאולה כמתוכנן.
עוד כתוב במדרש שכששמע ראובן על חלום אחד עשר הכוכבים של יוסף, שמח וראה בכך סימן שגם הוא כלול בכלל השבטים למרות חטאו, (במעשה בלהה) וכשהחלום גם התגשם הוא קיבל חיזוק לדבר. (ב"ר פרשה פ"ד-ט"ו).
10) שאלות לשבת חוה"מ פסח
א. שם של רב שחי בארץ במאה שנים האחרונות, נפטר בי"ג ניסן. כתוב את שמו, ספר שחיבר ופועלו בארץ?
ב. הוכח מתוך הגדה של פסח, שאין ערך לארץ ישראל ללא תורה?
שבת שלום וחוה"מ שמח מחיים קופל
&
שביעי של פסח - וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל -
מייקל אייזנברג
השבוע, אתייחס בדבר התורה השבועי, לקריאת התורה של שביעי של פסח - תחילת המסע מיד עם יציאת מצרים, נס קריעת ים סוף והשירה שבעקבותיו. למעשה קריאת התורה מתחילה בפסוקים: "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱ-לֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱ-לֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱ-לֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות יג, יז - יח), ומסתיימת בפסוק: "וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ" (שמות טו, כו). מצד אחד התורה מביעה חשש מחזרת העם למצרים, ומצד שני נדרשת להבטחה שדווקא ההליכה בדרכי ה' תציל אותנו מהמחלה המצרית.
המדרשים, והמפרשים בעקבותיהם, עסקו רבות בניגוד הפנימי שבשני הפסוקים הראשונים - מדוע קיים חשש שהעם היוצא ממצרים חמוש, ומן הסתם חדור מוטיבציה של שחרור וחירות, יירתע ממלחמה עם פלישתים ויחזור אחורה למצבו הקודם הקודר, הקשה והעגום. למרות שהחשש נראה אפילו אבסורדי, ראוי לציין שהחשש לא היה תלוש מהמציאות. למרות היותם שש מאות אלף (!) רגלים חמושים, פאניקה של ממש אחזה בעם כשהמצרים רדפו אחריהם עם שש מאות מרכבות וכלים נוספים:
וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'. וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם. (שמות יד, ח - יב)
אולם, מעבר לשאלת היותם חמושים ומוכנים לקרב, דווקא העובדה שגם בדרך שנבחרה בסוף הגענו לאותה נקודת משבר, מעלה שאלה נוספת. במה הועילה האסטרטגיה שנבחרה לצאת למסע במדבר הכולל עימות עם המצרים שהסתיים בהתערבות א-להית ובהצלה הניסית הגדולה ביותר בתנ"ך, על פני זו שנדחתה, מחשש לעימות עם הפלישתים?
שד"ל, בעקבות המכילתא דרשב"י ופירושו של ראב"ע, ענה על שתי השאלות והרחיב בצורך החינוכי והלימודי שהנחה את המהלך לצאת לדרך ארוכה במדבר:
והנה ישראל בצאתם מבית עבדים לא היה אפשר שיהיו בעלי גבורה ואמץ לב לבא מיד להלחם בשבעה עממים ולרשת את הארץ, וגם אם היה ה׳ נותנה בידם באותות ובמופתים, לא יהיו כדאי להיות אומה בפני עצמה המתנהגת מאליה בדעת ובתבונה, כי עבדים הפורקים מעל צוארם עול שעבוד כבד פתאום, או ישאר בלבם מורך, או יתהפכו אל הקצה האחר וישתקעו בהפקר ולא תכון בידם ההנהגה המדינית, להעדר הגבורה והתבונה הצריכות לקיום חברה חפשית… ונחה אותם דרך המדבר לשיתעכבו שם זמן מה ויתחנכו מעט מעט ויקנו המדות הצריכות להם להתנהג מעצמם על אדמתם.
אם כן, למרות שנדרשו לנס קריעת ים-סוף, שסגר לזמן-מה את האופציה המצרית, תקופת המדבר היתה תקופה של חיזוק החוסן הלאומי ועיצוב סדרי החיים, הנורמות והרוח של עם העבדים. ה' יכול לעשות ניסים גם מול יושבי הארץ. המהלך שנבחר עדיף כי עם ישראל צריך לקבל את התורה וגם אחר כך ליישם אותה בארצו. תקופת המדבר נועדה להפוך את עם ישראל, לעם נושא-בשורה, עם עם חזון לאומי ואוניברסלי שמסוגל להילחם על מולדתו וערכיו ולהפיץ ברכה. יתכן שהד לדבר ניתן למצוא בפסוק שכאמור חותם את הקריאה: "וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו".
כפי שאני מראה בסדרת הספרים שלי 'עץ החיים והכסף' התורה לא נועדה להיות ספר המצוות לאדם הדתי אלא חזון האומה בארצה (שבין השאר כולל מצוות). אחד הדברים שאני יודע מחוויה אישית, ולדעתי עלה חזק לתודעה במלחמה שאנו בעיצומה בחצי השנה האחרונה, זה ההבדל בין תורה ליחיד בגולה לבין חיי תורה ישראליים בארץ. לא פעם מתקבל הרושם שהיהודים בחו"ל לא מחפשים יעוד יהודי, אלא מנסים "להעביר את החיים היהודיים הלאה לדור הבא". בישראל התורה נוכחת בכל מרחבי החיים - מורכבויות בשדה הקרב עם חיילים, מורכבויות בעסקים וגם המנעד הדתי שתיארתי בספרי על מגילת אסתר. בישראל העניין הוא זהותי ולא רק הלכתי.
ואכן בתחילת ספר יהושע, לקראת כיבוש הארץ משולבות מצוות הכיבוש עם ההתעמקות בתורה ושתיהן יחדיו ניתנות לגנרל העומד בראש הצבא:
מֹשֶׁה עַבְדִּי מֵת וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה אַתָּה וְכָל הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. כָּל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם נְתַתִּיו… חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תַּנְחִיל אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הָאָרֶץ… לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל. (יהושע א, ב - ח)
הכיבוש עצמו והניצחון אינם עומדים לכשעצמם. התורה בוודאי לא עומדת לעצמה. המצוה של התמדה בלימוד התורה ניתנת דווקא לגנרל ולא לתלמיד ישיבה או לאברך בכולל, כי היא תורת חיים. הייעוד והרוח הם אלו שדוחפים אותנו להצלחה מושכלת. גם כיום, אסור להתהדר בהצלחת מירוץ חימוש סוסי-טכנולוגי, ואסור לאמץ את קו המחשבה והניתוח של המעצמות המשדרר: "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח, יז). כפי שמסביר גם הנביא מדוע אסור להתפתות לחזור למחלה המצרית בה לוקה המעצמה הסומכת רק על כוחה הצבאי:
הוֹי הַיֹּרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה עַל סוּסִים יִשָּׁעֵנוּ וַיִּבְטְחוּ עַל רֶכֶב כִּי רָב, וְעַל פָּרָשִׁים כִּי עָצְמוּ מְאֹד וְלֹא שָׁעוּ עַל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת ה' לֹא דָרָשׁוּ… וּמִצְרַיִם אָדָם וְלֹא אֵל, וְסוּסֵיהֶם בָּשָׂר וְלֹא רוּחַ… (ישעיה לא, א-ג)
מייקל אייזנברג
מקבלים תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com
&
שבת ופסח שני חרות ופלאי עולם- יגאל גור אריה
פסח שני - החירות לחפש. מדוע המצהנהפכה לסמל של פסח?
משמעותו הפנימית של חג החירות. מי הוא בן חורין? מה הוא חופש אמיתי? ביציאת מצרים, אנו מציינים את התהוותו של העם היהודי וההכנה למתן תורה, כיצד משתלבת בזה החירות?
הזכות לחירות הינה זכות מוּלדת ומקורה בהכרה שבני אדם הם יצורים עצמאיים, בעלי תבונה הרוצים לשלוט בחייהם ולשאת באחריות לבחירותיהם. לזכות לחרות 2 היבטים:
א. הזכות הכללית לחופש הפעולה, שמשמעותה כי זכותו של כל אדם להתנהג כרצונו, כל עוד לא הוגבלה זכות זו בחוק, או בכללי ההתנהגות המקובלים.
ב. חירויות מיוחדות הנגזרות מזכות בסיסית זו שהם חיוניות לקידום כבוד האדם וחרותו לרווחת החברה :
*** חירות המחשבה והדעה
חירויות המעגנות את חופש הביטוי, את חופש הביקורת ואת חופש המדע;
*** חירות האמונה הדתית והפולחן הדתי
חירות המעגנת את זכותו של הפרט לבחור בדת ובפולחן;
*** חופש התנועה, האסיפה וההתאגדות
חירויות המעגנות את הזכות לנוע ממקום למקום, להפגין, לשבות, להתארגן במפלגה,
בהסתדרות עובדים, באיגוד מקצועי, לחשוב אחרת בקבוצת אינטרס ועוד...
מצה מסמלת זריזות, ויציאה מכבלי הזמן. חמץ – מסמל את ההשתעבדות לזמן ולשעות, כי הכנתו מצריכה השקעה ארוכה של זמן, לעומת מצה, שהיא רק שורש הטעם, בלי התפחתו והגדלתו, והיא נעשית בחיפזון, כדי לבטא את העלייה מעל הזמן.
ויש לומר שהמצה, שנמצאת על קו התפר בין גלות לגאולה, באה ללמד את האדם את הדרך האמיתית ליציאה מגלות לגאולה שאינה רק יציאה מסבל ומעוני אל מנעמי החירות והחופש, אלא מעבר ממצב נחות ומוגבל, בו האדם אינו יכול להשתנות ולהתקדם, למצב מרומם, שיש בו מרחבים לבחירה ולשינוי.
מצה– רצון לצאת מיד לדרך חדשה. בלי להתעכב, בלי להכין מזון- אמצעיםבהסתכלות של מצרים, מצה היא לחם עוני. לשיטתם, עני הוא זה שנמצא במצב של חיפוש מתמיד, והעשיר הוא זה שלא צריך לחפש ולבקש עוד, כי יש לו הכל.
פלאי תבל.
קבוצת תלמידים התבקשה לכתוב רשימה ובה לציין מהם לדעתם שבעת פלאי העולם.
היו ביניהם כמה חילוקי דעות, אך הפריטים ברשימה הבאה זכו לדירוגים הגבוהים ביותר :
1.הפירמידות במצרים 2. הטא'ג מאהל 3.הקניון הגדול 4.תעלת פנמה 5. בניין האמפייר סטייט 6. כנסיית סנט פיטר 7.החומה הסינית
בזמן שהמורה אספה את הפתקים של כולם היא הבחינה בכך שתלמידה אחת עדיין לא סיימה את עבודתה.
היא שאלה אותה אם היא זקוקה לעזרה עם הרשימה והתלמידה השיבה בחיוב
"לא הצלחתי להחליט, כי יש כל כך הרבה פלאים", אמרה.
"אם כך", אמרה המורה "ספרי לנו מה האפשרויות ואולי אנחנו נעזור" .
הילדה היססה ואז הקריאה את מה שכתבה, "אני חושבת ששבעת פלאי העולם הם :
1.לראות 2.לשמוע 3. לגעת 4. לטעום 5. להרגיש 6.לצחוק 7.לאהוב
את הדממה שהשתררה בכיתה אף אחד מהתלמידים לא שכח עוד.
לא צריך לחוות רגעים גדולים כדי לחשוב שהם פלא, כל היופי והעוצמה נמצאים בדברים הקטנים.
*הרגילו אותנו לחשוב ולהאמין שצריך המון בכדי לחוות הרגשה של אושר, לחוות את הניצחון, האמת היא שצריך פשוט לנשום ולחייך אל מה שכבר קיים, להודות בכל רגע ורגע על כל מתנות החינם שממלאים את חיינו ואת נשמתנו באהבה, מכיוון ששום דבר בחיים שלנו לא מובן מאליו!!
שבת שלום! מועדים לשמחה!! חרות שלמה ובאחריות מלאה!!!
*יגאל גור אריה*
&
שבת חול המועד פסח -דובי פריצקי-קק"ל
השנה היא מחזור של עונות: אביב, קיץ, סתיו, וחורף. החיים עצמם הם רצף חזרתי של לידה ,גדילה, בשלות, כמישה, ומוות. העולם משתנה לכאורה אבל נשאר מה שהוא. "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת(קהלת) מה הוא הזמן? שמאי ראה את הזמן כמסע אל היעד. הלל חי כל יום לעצמו, לכל יום יש אתגר משימה בלי תלות באתמול. מחלוקת חז"ל על ספירת העומר, אם לא ספרת יום אחד הרי זה כספר תורה שחסר בו אות והוא נפסל או כל יום כמעשה חדש? בהלכה מי ששכח ממשיך לספור ללא ברכה. פסח, שבועות וסוכות שייכים מצד אחד לטבע(אביב, קציר, וסוכות סתיו) אך גם משמשים לזמן הברית ההיסטורית. שהם ספירה מיציאת מצרים למעמד הר סיני, המעבר מעבדות לחרות. ישנם שני סוגי חרות: חירות שלילית וחרות חיובית. הראשונה לעשות כרצונו, אם כולם יעשו כרצונם זוהי אנרכיה. בחרות חיובית נדרשת מגבלות ושלטון חוק. "חוקת החירות של עם ישראל היא הברית שכרת האלוקים בהר סיני. "שבע שבתות תמימות" (49 יום)הדגש על תמימות שהם חיים שלמים ומלאים. אנו סופרים בין פסח לשבועות את הזמן מהחרות השלילית לחרות החיובית. שנזכה לחרות שלמה ותמימה. שבת שלום ומועדים לשמחה מאשקלון.️דובי פריצקי-קק"ל
