פודזקס פרק 14- על הרב לורד יונתן זקס והציונות הדתית הרב ד"ר עידו פכטר בשיחה עם "חתן פרס ישראל- פרופסור דב שוורץ" שקיבל השבוע הודעה על קבלת הפרס.
הרב זקס לא היה באופן רשמי מנהיג של הציונות הדתית. הוא כתב עליה מבחוץ ואף ביקר אותה. ובכל זאת , אם יש מגזר שקיבל אותו כמנהיג רעיוני, זו הציונות הדתית. כיצד הדבר קרה? מהם השינויים שעברו על הציונות הדתית ושגרמו לה לאמץ אותו כדמות מופת? שיחה מרתקת עם פרופ' דב שוורץ, חוקר הציונות הדתית, על השינויים שהתחוללו בציונות הדתית בשלושים השנים האחרונות ועל מצבה בכלל בימים אלה.
להאזנה לחצו כאן, ובבקשה גם שתפו.
https://open.spotify.com/episode/4kBH7GzpVcSaTsDy35mWZv?si=gPRMiC8NSg2BPIb6wzgOUA
.............................................................................................
אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ולהמשיך ולפתח את "ה-פודזקס"
ניתן להעביר תרומות:
דרך אתר החברה www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
* חשוב! אנו חברי ההנהלה כולנו פעילים בהתנדבות, ללא קבלת שכר!.
.............................................................................................
פרשת כי תשא – "וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם"- ארון הספרים היהודי כמורה דרך
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
ארון הספרים היהודי, הוא תבנית זהותו של עם ישראל במרחבי הזמן והמקום לאורך כל הדורות. בתלמוד נאמר: "נשא ארון את נושאיו"( סוטה, לה', ע"א), דהיינו, שהתורה מוסיפה כוח למי שנושא אותה, ואין הוא מרגיש שום ליאות ועייפות מהעול הזה. ארון הספרים בייחודיותו, מכיל על מדפיו העמוסים מנעד של - דעות, השקפות, מחלוקות, ויכוחים, רפורמות , פרשנויות ונקודות ראות שונות. ארון הספרים הוא ייצוגו של בית מדרשו של העם היהודי, המשקף את האתוס – "אין בית מדרש שאין בו מחלוקת"..."אלו ואלו דברי אלוקים חיים" ( עירובין, יג', ע"ב).
בארון הספרים נוכחים פרשנינו הקדושים, על מדפי הארון , בייצוגי הפרשנויות, בהקשר לנכסים הרוחניים של עמנו, בנתיבי הסוגיות, התקופות והאירועים השונים במהלך הדורות.
ארון הספרים היהודי מכיל בתוכו פלורליזם של גישות ודעות, שלא אחת הפערים וההבדלים בין הפרשנים השונים לדורותיהם הם "כִּרְחֹ֣ק מִ֭זְרָח מִֽמַּעֲרָ֑ב" ( תהילים, קג', יב'). אנו יכולים לדון בטקסט מקראי ותלמודי ולחוות בהתרגשות, מרחב תרבות של מחלוקת, שבולט בו הכבוד ההדדי ובעיקר ההקשבה ואורך רוח של פרשן אחד לרעהו. אך למרות התהליך והדינמיקה הסוערים בבית המדרש, שמהם ניזון ארון הספרים היהודי, הרי בסופו של דיון ותהליך מתקיימת הכרעה ופסיקה, שבלא מעט מהן, היא מונעת על ידי גלגלי הפשרה. הנה כי כן, ארון הספרים היהודי אימץ את אמרתו של החכם באדם :"דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם"(משלי, ג',יז'), היא אותה הדרך האמצעית, שביל הזהב או דרך האמצע, המאפיינת את הגותו של הרמב"ם ( 1138-1204 )בפרק הרביעי של שמונה פרקים ( הקדמתו של הרמב"ם למסכת אבות).
פרשנינו לדורותיהם המעטרים את ארון הספרים היהודי, אף הם בשר ודם, שהושפעו מנוף גידולם ,סביבתם ותקופתם שבהן הם חיו. המשפט המונומנטלי שאנו כה מרבים להשתמש בו - "הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף מוֹלַדְתּוֹ", הוא פרי יצירתו של המשורר שאול טשרניחובסקי ( 1875-1943 ), השזור בשירו הנפלא : "הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא קַרְקַע אֶרֶץ קְטַנָּה, הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף מוֹלַדְתּוֹ, רַק מַה־ שֶּׁסָּפְגָה אָזְנוֹ עוֹדָהּ רַעֲנַנָּה, רַק מַה־ שֶּׁסָּפְגָה עֵינוֹ טֶרֶם שָׂבְעָה לִרְאוֹת...וּמְגִלַּת־ סֵפֶר חַיָּיו הוֹלְכָה מִתְפָּרֶשֶׁת, –וּבָאוּ אֶחָד אֶחָד, וְיִגָּלֶה פֵּשֶׁר כָּל אוֹת וָאוֹת וְסֵמֶל סֵמֶל כָּל הַבָּאוֹת, שֶׁחֹקְקוּ עָלֶיהָ בְּרֵאשִׁית בְּרִיָּתָהּ, –הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית־ נוֹף מוֹלַדְתּוֹ."
מדע הפסיכולוגיה החברתית ,עוסק בהקשרים ובהשפעה של החברה והסביבה על האדם, בעיצוב זהותו, השקפתו ובחירותיו בחיים. הקבוצה שאליה נולד האדם לא רק מספקת את צרכיו, אלא גם שואפת לכוון את פעולותיו בדרכים שונות. כך נולד מושג החיברות שהוא תהליך של התנסות חברתית ותרבותית מתמשכת, המקנה ליחיד את הדפוסים, הכללים והערכים של התרבות בחברה בה הוא חי. בתהליך זה יש לסביבה ולתקופה בה אדם חי ,השפעה משמעותית על עיצוב האישיות, ההתנהלות הרגשית ודפוסי המחשבה של היחיד בחברה.
כולנו נושאים עמנו אלבום תמונות אישי ,העמוס בחוויות ואירועים, של אורות וגם של צללים, של תבנית נוף גידולנו וסביבתנו. לא אחת אנו יודעים להצביע על אירוע מכונן בילדותנו או בצעירותינו שעיצב את חיינו ופעמים גרם לנו אף לחשב מסלול חיינו מחדש. אנו מגבשים במהלך השנים את זהותנו ונוקטים עמדה ודעה בסוגיות חיינו השונות, כתוצאה מחוויות וגירויים אותם חווינו בתקופות חיינו ושהשפיעו עלינו.
כך גם פרשנינו, שגם הם בשר ודם, אף הם הושפעו מהסביבה והתקופה בה הם חיו ושיקפו זאת בפרשנותם. הם אינם קוראים קריאתם מדף מסרים אחד ואחיד. כל אחד מהם הוא בעל חירות המחשבה שהובילה לראייתו והסתכלותו המיוחדים, עת הגה בקריאתו את הטקסט שלפניו ,שיצרה את פרשנותו המאלפת. כך בדיוק, קראו להם מדפי ארון הספרים היהודי, להניח עליהם את קריאתם ופרשנותם, ללא סינון או הגבלות כניסה. כולם זכו לקריאת ההכלה של ארון הספרים היהודי, שנשא את פרשניו בכבוד והדר.
כך הם הותירו לנו מורשה ומסר קולקטיבי– ארון הספרים היהודי שייך לכולם .
אך יותר מהכול, ארון הספרים היהודי משקף את גודל האחריות של פרשנינו, לכלל ישראל.
הבה נבחן במאמרנו כיצד פרשנינו – תבנית נוף מולדתם, הושפעו בקריאתם ובפרשנותם , מתקופתם ומסביבתם. נבחן בקליפת אגוז , ייצוגי פרשנויות ,כיצד הם נוכחים בפרשתנו.
הנה האירוע הדרמטי והטראומטי בפרשתנו , אודות חטא העגל ושבירת לוחות הברית.
"וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה, וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל, וּמְחֹלֹת; וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם, תַּחַת הָהָר.(שמות, לב', יט').
הרשב"ם- רבי שמואל בן מאיר,(1080- 1160),מבעלי התוספות נכדו של רש"י, מוכיח לנו ,כיצד הפרשן הוא תבנית נוף מולדתו, תקופתו וסביבתו, שהשפיעה על פרשנותו. הרשב"ם היה הפרשן הראשון ששילב בפירושיו התפלמסות עם הנוצרים באותה תקופה בה הוא חי. את מעשה שבירת הלוחות, הרשב"ם מפרש בהיבט התיאולוגי פוליטי, כתשישות כוחו של משה ולא כשבירה אקטיבית של משה את הלוחות בחמת זעם, כתגובה לחטא העגל, וכך הוא מפרש: " כשראה את העגל תשש כוחו ולא היה בו כוח להשליכם רחוק ממנו קצת, שלא יזיק את רגליו בנופלם כדרך כול משליכי משוי, כשאין בהם כוח לשאת " .אך ברור לכולם מקריאת הטקסט והפשט בפרשתנו - "וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם, תַּחַת הָהָר", ששבירת הלוחות על ידי משה, לא התרחשה בגלל תשישות כוחו של משה, אלא כמעשה פרואקטיבי, כפי שמשה מתאר זאת בנאומו גם בספר דברים:"וָאֶתְפֹּשׂ, בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת, וָאַשְׁלִכֵם, מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי; וָאֲשַׁבְּרֵם, לְעֵינֵיכֶם" (דברים, ט', יח').
אם כן, מה גרם לרשב"ם להתרחק בפירושו ממה שנראה בעליל מהפשט בטקסט בפרשתנו, כפעולה אקטיבית יזומה בכוונת מכוון של משה, לשבור את הלוחות ולנקוט בפרוש שמציג את הסיטואציה של שבירת הלוחות כפעולה פסיבית של משה, שתש כוחו, שראה אירוע טראומטי של חטא העגל ואז מרפיונו, נפלו הלוחות ונשברו?
פרופ' אלעזר טויטו ( 1929- 2010) תושב אלקנה מקום מגורי, שזכיתי להכירו ולהוקירו מקרוב. עסק במחקריו האקדמיים באוניברסיטת בר אילן, בדרך פרשנות פרשנינו השונים , כתבנית נוף חייהם וסביבתם. טויטו נדרש במיוחד במחקריו לדרך פרשנותו של הרשב"ם, בהיבט התיאולוגי פוליטי, בזיקה להשפעה הסביבתית של התקופה בה הפרשן חי. בניתוח מאלף טויטו מסביר: "כי מטרת הפירוש בה בחר הרשב"ם, בשבירת הלוחות, היא לחזק את רוחם של ישראל מול פרשנות הנוצרים, שראו בחטא העגל ובעונשו, מפנה ביחס הבורא אל עמו. לדעת הנוצרים, בחטא העגל הופרה ברית סיני ונזרעו הזרעים לתהליך שבסופו, בחורבן בית שני, מאס ה' ב"ישראל הישן", "הברית הישנה" וכרת ברית חדשה עם "ישראל החדש" "הברית החדשה" – הנצרות. הלוחות הם מסמך הברית שכרת ה' עם עמו ושבירתם היא, לדעתם, הפרת ה' את בריתו עם ישראל. הפירוש שפירש הרשב"ם מטרתו, ליטול את העוקץ מהפרשנות הנוצרית, פרשנות שהגיונה היה עלול לגרום לערעור אמונתם של ישראל, שלא ייטוש ה' עמו". (ד"ר יצחק ספיר, מאמר לזכרו של פרופ' אלעזר טויטו ז"ל, ספרים, שבת משפטים, מקור ראשון, כד' שבט תשע"ה).
הנה לנו דוגמא מאלפת לגדולתו של מנהיג רוחני ופרשן, בדמותו של הרשב"ם שחי בימים האפלים של התיאוריה התיאולוגית של הכנסייה הנוצרית- " תיאוריית החילוף והגינוי". פרשן שהיה מנהיג ובעל השפעה שלא הסתגר במגדל שן, שידע לנתח מציאות מיוחדת בת זמנו, ולגלות אחריות כלפי העם היהודי באותה עת בה הוא חי, שבאומץ רב, ידע לשנות ולפרש את הטקסט בפרשתנו באירוע שבירת הלוחות , כדרך פעולה פסיבית של משה שתש כוחו, וזאת כדי למנוע העצמתה של תיאוריית החילוף והגינוי כלפי היהודים, ולמנוע ערעור אמונתם של ישראל שלא ייטוש ה' עמו.
הרשב"ם קורא למנהיגים של העם היהודי לדורותיו, לימדו ממני, כיצד יש לגלות אחריות לגודל השעה ולדעת לנהל רפורמה פרשנית המותאמת למציאות מאיימת ומסכנת, שתסייע לביצור החוסן האמוני והקיומי של עם ישראל.
כך מצאנו במנהרת הזמן של ארון הספרים היהודי, תמיכה במקום נוסף לרעיון- שהפרשן הוא תבנית נוף מולדתו, תקופתו וסביבתו, באירוע הדרמטי והמכונן של מפגש הפסגה בין יעקב לאחיו עשיו הפרטני ומפגש קולקטיבי, בין ישראל והיהדות לבין אדום והנצרות לימים, כפי שמשתקפים בספר בראשית: "וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו, אֶל-עֵשָׂו אָחִיו, אַרְצָה שֵׂעִיר, שְׂדֵה אֱדוֹם. וַיְצַו אֹתָם, לֵאמֹר, כֹּה תֹאמְרוּן, לַאדֹנִי לְעֵשָׂו: כֹּה אָמַר, עַבְדְּךָ יַעֲקֹב, עִם לָבָן גַּרְתִּי, וָאֵחַר עַד עָתָּה... וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי, לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ".(בראשית, לב', ד'-ו').
הרמב״ן ( 1194-1270 ) בפרשנותו, רואה בהתנהגות יעקב, השפלה עצמית, הרכנת ראש וכניעה מרצון בפני התקיף: ״ וכבר תפסוהו החכמים על זה, מחזיק באזני כלב... כה אמר עבדך יעקב, ועל דעתי גם זה ירמוז, כי אנחנו התחלנו נפילתנו ביד אדום, כי מלכי בית שני ( מלכי בית החשמונאים) באו בברית עם הרומיים ומהם שבאו ברומא, והיא הייתה סיבת נפילתם בידם״.
דומה שהרמב"ן הושפע בפרשנותו, מהתקופה והסביבה שבה הוא חי, שאופיינה בצבעים קודרים ,ברדיפות ובהשפלת היהודים על ידי הנוצרים.
לעומתו, הפרשן ר' עובדיה ספורנו שחי במאה ה-16 , תקופה שאופיינה בצבעים מאירים, במציאות חיים של אמנציפציה , רווחה וזכויות ליהודים, הושפע בפרשנותו מרוח התקופה בה הוא חי. אכן הוא מעניק בפרשנותו רוח גבית לדרך פעולתו של יעקב:״ הן לוא עשו כן בריוני בית שני, לא היה נחרב בית מקדשנו, כמו שהעיד ר' יוחנן בן זכאי, באומרו: בריונים דבן לא שבקינן (בריונים שבנו, לא נתנוני לצאת מן העיר ולבוא לפני אספסינוס).״
הנה כי כן, פרשנינו הם בשר ודם והינם תבנית נוף מולדתם , תקופתם וסביבתם. הם כולם על פרשנותם וקריאתם, מניחים את השונוּת וההבדלים ביניהם, על מדפי ארון הספרים היהודי, שמעניק להם מקום של כבוד והדר בבית המדרש לדורותיו ומלמדנו , מהי תרבות של דיון ומחלוקת ומהי תרבות של הקשבה ומתן כבוד למנעד של דעות ומהי המשמעות של- "אלו ואלו דברי אלוקים חיים." (עירובין יג' ע"ב).
הנה כי כן, ארון הספרים היהודי הוא מורה דרך לכולנו , להעניק עדיפות בתהליך של שינוי , לא רק לְמָה, אלא גם דגש לאֵיךְ, לתהליך ולמינון .
חז"ל משבחים את משה רבנו על פעולת שבירת הלוחות בפרשתנו:" ומנלן דהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו? שנאמר: אשר שברת, ואמר ריש לקיש יישר כחך ששיברת את הלוחות"(שבת פז' ע"א). משה רבנו זוכה לברכת "שכוייח" חמה מהקב"ה על פעולתו. משה רבנו אכן ראוי לברכת יישר כוח, בעצם מעשהו, לשבירת תהליך התדרדרותו של עם ישראל ועצירתו.
כבר למדנו בתלמוד:" דאמר רבי יוחנן, לא חרבה ירושלים, אלא על שדנו בה דין תורה ,שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין"( בבא מציעא ל' ע"ב), יקוב הדין את ההר. כבר כתב על כך המשורר הירושלמי יהודה עמיחי: " מן המקום שבו אנו צודקים, לא יצמחו לעולם פרחים באביב".
ארון הספרים היהודי מורה הדרך הנושא את נושאיו, קורא לעם ישראל ולמנהיגיו בעת הזאת, לחדש ולהתחדש, אבל לעשות זאת באחריות יתירה, במתינות, בנעם ובשלום, בנתיב הפשרה, בתהליך ובמינון ראויים, בסוגיות המחלוקת בימים סוערים ומטלטלים – "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם"
שבת שלום ומבורכת
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן ,מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות.
&
פרשת כי תשא - מאבקי כוחות בשדה הכלכלי
מאת מייקל אייזנברג
פרשת השבוע כי-תשא פותחת במצוות מחצית השקל:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם… כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת ה'. הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם.
הרב עמיאל (1882-1945), שהיה הרב הראשי של העיר תל אביב, פירש את הפסוק "הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה" כמוטו כלכלי-ערכי. בספרו 'דרשות אל עמי' הוא מתייחס לסוציאליזם וקפיטליזם כשתי גישות קיצוניות, שלדבריו אינן דרכה של תורה. עם זאת, יש הבדל גדול ביחסו לכל אחת מהן.
את הסוציאליזם שלל הרב עמיאל מכל וכל. לדבריו, הפסוק "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ" (דברים טו, יא) מציג את המציאות הכלכלית הריאלית בה תמיד יהיו עשירים ועניים:
…הפתגם 'כיס אחד לכולנו' הוא אך הזיה בעלמא, שלעולם לא תצא מכח אל הפועל, כי כל התפתחות העולם באה מהיוזמה הפרטית, בהיות כל אדם קרוב אצל עצמו והוא משתדל בעדו וממילא מביא תועלת גם להכלל…
בדבריו אפשר לשמוע הד לדבריו המפורסמים של אדם סמית׳ על המבשל והאופה שפועלים לרווחת עצמם וכך משפרים את הכלכלה כולה.
הביקורת על הקפיטליזם מתונה יותר. לדבריו, פסוק דומה - "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן" - מביע חשש מתחרות דורסנית:
…לפעמים הרבה הסבה לעניותו של פלוני ועשירותו של אלמוני… באה מפני סדרי החיים המקולקלים… ו"איש זרוע לו הארץ" אע"פ שלא בצדק ושלא במשפט הוא מתנהג, ועשירותו הנפרזה של זה היא הסבה הגורמת לעניותו הנפרזת של חברו. זהו שאמרה תורה "אפס כי לא יהיה בך אביון" לא תהיה הסיבה לאביונות של חברך, בך…
בהמשך הוא משווה בין שני מופעים בתורה של הביטוי "לא ירבה" - הפרטי והציבורי:
מצד זה שעוברים על 'לא ירבה': היחידים על הלא ירבה" שבשקלים, והמלוכות על "הלא ירבה" שבפרשת המלוכה: "רק לא ירבה לו סוסים... וכסף וזהב לא ירבה לו מאוד"... והרבוי של אלו מביא למיעוט של האחרים, ומתקנאים בעלי המועט בבעלי המרובים והם נופלים זה על זה כחיות טורפות… ומכאן המלחמות בין המפלגות והמעמדים השונים המביאות לידי מהפכות.
אכן, תחרות כוחנית בין העושר הציבורי לעושר הפרטי, מביאה לפגיעה בסך הרווחה הכלכלית של המשק, וכמובן שההיפוך המושלם הוא שיתופי פעולה פוריים בין הסקטור הפרטי לציבורי. בדרך לחזון זה, ועל בסיס דברי הרמב"ם, ניתן לאמץ מודל ביניים, שאף הוא ראוי וטוב.
המשנה במסכת סנהדרין (ב, ד) הסבירה: ""וכסף וזהב לא ירבה לו מאד" - אלא כדי ליתן אפסניא". הרמב"ם שם הסביר והרחיב:
ואין אסור גם כן עליו להרבות כסף וזהב אלא לעצמו, כלומר הראוי לו בארצו ובגבוליו וצרכיו (=אפסניא). אבל אוצרות הנכסים המוכנות לצרכי ישראל מצווה להרבות.
לפי הרמב"ם המודל של "לא ירבה" מכוון את הממשלה לריסון ההוצאה של המערכת הממשלתית עצמה. מתוך כך, מוסיף הרמב"ם שיש לה מחוייבות לפיתוח הכלכלה והעושר של הציבור. כנראה השקעה בתשתיות צמיחה כגון הכשרות, פיתוח תחבורתי ומסחרי. אם ניישם פרשנות זו גם על "העשיר לא ירבה", נבין שהעושר השמור לבעליו, יוצר את המאבקים והמלחמות המביאים לידי מהפכות. מה שבאמת חשוב זה מה עושים עם העושר. כיצד, כמו שהממשלה אמורה לעשות, גם העשירים ובעלי היכולות מעצימים את הכלכלה לטובת כולם ומגדילים את העוגה. כיצד בונים הזדמנויות כדי ש:"הדל לא ימעיט" אלא יפעל אקטיבית לשיתוף פעולה, יתאמץ וישיג.
אשמח לקבל תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com
ספר שמות בשיאו, האם קראתם כבר את "כל אחד משה רבנו"?
&
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון,חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא.
נביאים מול מעצמות, פרק כ"ד:
המהפך לאחר מות חזקיהו
הדיכאון העמוק בסוף ימי חזקיהו בגלל חורבן לכיש וערי השפלה וההגליה הקשה, החזיר לשלטון בירושלים את 'חבורת אחז', כאשר מנשה ישב על כסא המלוכה בגיל 12, והחבורה הסובבת הובילה את המהפך החריף, שמחק את מפעלו הדתי של חזקיהו, החזיר את ירושלים למשך עשרות שנים אל תפיסות העולם ששררו בימי אחז, ודרדר אותה אף אל תועבות קשות וחמורות בהרבה, עד כדי שפיכת "דם נקי... הרבה מאד עד אשר מִלֵא את ירושלִַם פֶּה לָפֶה", בעברית שלנו, הוצאות להורג של 'מתנגדי משטר', שנאבקו על עבודת ה' לבדו, והתנגדו לעבודת האלילים. התיאור במלכים-ב כ"א הוא תמציתי וקשה.
בקריאה מעמיקה בפרקי ישעיהו ממ' ואילך, ובנביאים מקבילים נוספים, נוכל לקבל תמונה מפורטת ומלאה יותר של מה שהתרחש בירושלים בתקופת הזמן הארוכה של ימי מנשה ואמון. כפי שנראה, זוהי קריאה מחודשת, אך מדויקת מאד מבחינה ההיסטוריה המקראית המשתקפת בנבואות ישעיהו האחרונות.
מבוא: זמנן של נבואות ישעיהו בפרקים מ'-ס"ו
בטרם נפנה לעיון בפרקים עצמם, ראוי להתייחס לשאלת היסוד בדבר זמנן של הנבואות שבסוף ספר ישעיהו. אחת הקביעות הנחשבת 'אבן יסוד' במחקר המקרא,1] טוענת שפרקי ישעיהו מפרק מ' ואילך (ואולי גם פרקים ל"ד-ל"ה)2] שייכים לנביא אחר (המכונה 'ישעיהו השני') אשר חי בימי שיבת ציון. אחד היסודות לקביעה זו הוא העובדה שבניגוד לתחילת הספר בה ישעיהו בן אמוץ תואר כפעיל מאד בירושלים – תיאר מראה כבוד ה' (ו'), יצא לקראת אחז עם בנו 'שְאָר יָשוּב' (ז', ג), הלך שלוש שנים 'עָרוֹם ויָחֵף' (כ', ג), וניהל קשר אינטנסיבי עם חזקיהו בן טיפוחיו (ל"ז-ל"ח-ל"ט).
לעומת כל זה, מפרק מ' ואילך לא נזכרת שום פעילות של הנביא!
נימוק נוסף הוא ההתייחסות ל'כורש' הפרסי כ'משיח' ה' (מ"ה, א) והקריאה ליהודים לצאת מבבל הכשדית ולשוב לציון (מ"ז), וזו נראית לאנשי ימינו רלוונטית רק לשומעים בימי שיבת ציון.
תארו לכם בדמיון חופר-חוקר בעוד אלף או אלפיים שנה, שיחפור בהר הרצל בירושלים, ויגיע למסקנה ברורה (בניגוד למסורת), ששם ישב ב"ז הרצל וכתב את ספרו 'מדינת היהודים', כי איך אפשר לתאר מדינה יהודית עצמאית אחרי אלפי שנים של גלויות, מאירופה שלפני מלחמות העולם.
אינני מתכוון לעסוק בשאלה 'התיאולוגית', שהתעוררה ביחס ל'ישעיהו השני', מן הסיבה הפשוטה, שלפי דעתי אין לה לתיאוריה זו שום אחיזה, לא במציאות החיים של ימי שיבת ציון, וגם אין לה בסיס מדעי בלשון העברית המקראית של פרקי ישעיהו (מ'-ס"ו).
הלשון העברית ספגה בגלות בבל השפעות אכדיות וארמיות לרוב, כפי שמשתקף בלשונו של יחזקאל, והעברית של תחילת ימי בית שני הייתה כבר שונה מאד מהעברית המקראית של ישעיהו בכל פרקיו. העברית בפרקי ישעיהו מ' עד ס"ו היא עברית מקראית של ימי המלוכה,3] כמו זו שבחלקו הראשון של הספר, והיא איננה דומה לשפתו של יחזקאל בגולה ולא לזו של שבי ציון: זו איננה השפה של זרובבל, ולא של עזרא ונחמיה, וגם לא של נביאי בית שני, חגי וזכריה, או של ספר דברי־הימים (אף שנביאי בית שני ודברי־הימים ניסו להמשיך את העברית המקראית ככל יכולתם).
גם המציאות של תחילת בית שני ביהודה לא התאימה כלל לחזון הנחמה השלם והמקיף הממלא את ספר ישעיהו מתחילתו (י"א) עד סופו (ס' עד ס"ב). בימי כורש ודריוש לא היה קיבוץ גלויות 'מדרום וממערב', ובעיקר, לא ידוע דבר על מאבק נבואי נגד יהודים סוגדֵי פסילים בתקופה ההיא, מאבק שיש לו מקום מרכזי בחלק השני של ספר ישעיהו. דברים אלה יתבארו בהמשך דברינו, פרק אחרי פרק, יחד עם הצעה אלטרנטיבית להבנת ההבדלים בין שני החלקים של ספר ישעיהו.
חשוב להבין ביסוד העניין, שישעיהו בן אמוץ לא היה רק נביא – הוא היה מורה והיו לו תלמידים (בלשון ישעיהו, "לִמוּדים"; ח', טז-יז; נ', ד). הוא ייסד בית מדרש נבואי, שבו דיברו חזון בשפת השירה כמו במזמורי תהילים (י"ב; כד-כז; ל', כט; ל"ח, ט-כ), ובמיוחד חשוב להתבונן בנביאים ממשיכים כמיכה, נחום, חבקוק וצפניה, שציטטו מישעיהו פסוקים ורעיונות.
ככל הנראה, היו לישעיהו גם נביאים־תלמידים ממשיכי דרכו, שלא צוין שמם, ולא זכו לספר משל עצמם. הם ציטטו מנבואותיו ונאבקו נגד הסוגדים לפסילים ונגד הדבקים בגלויות, לנוכח הייאוש הגדול מישועת ה' בימי מנשה, ואחרי כן, עד סוף ימי בית ראשון. נביאים עלומים אלה, ששפת ישעיהו ודבריו בפיהם, הם המשך טבעי ורציף לחזון ישעיהו בן אמוץ, ונבואותיהם נכללו בספרו. הרעיונות והסגנון בפרקי מ' עד ס"ו ממשיכים בבירור את ישעיהו,4] וכאמור, גם העברית בפרקים אלה ממשיכה את העברית מקראית של ימי המלוכה.
ישעיהו ותלמידיו, ממשיכי 'בית המדרש הנבואי' שיסד ישעיהו, פעלו בימי מנשה במחתרת, ונרדפו על ידי שליטי ירושלים דאז, אנשי מנשה ואמון. הפרטים יתבארו תוך כדי עיון בפרקי מ' עד מ"ט, ובמיוחד בפרקי נ' עד נ"ט. הפרקים המאוחרים ביותר הם מסוף ימי בית ראשון, פרקי ס' עד ס"ו, וכולם ממשיכים את דברי ישעיהו בן אמוץ.
אחד מהם אף תיאר את בחירתו מבטן בהקדשת פיו, כהמשך לנבואת רבו:
ה' מִבֶּטֶן קְרָאָנִי, מִמְּעֵי אִמִּי הִזְכִּיר שְׁמִי; וַיָּשֶׂם פִּי כְּחֶרֶב חַדָּה, בְּצֵל יָדוֹ הֶחְבִּיאָנִי ...
וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר
(ישעיהו מ"ט, א-ג).
ימי מנשה בנבואות ישעיהו (מפרק מ')
מי מנהל את ההיסטוריה? (מ"א-מ"ב)
"שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה (?!)
המוציא בְמספר צְבָאָם..." (=שמים וארץ וכל צבאם; מ', כו) –
"הֲלוֹא יָדַעתָ אם לא שָמַעתָ (?!)
א-להי עולם ה' בורא קצות הארץ" (מ', כח),
אשר מדד את המים בשַעַל (=צעד),
את השמים בזֶרֶת,
ואת עפר הארץ כִּיֵיל (=מדד) "וכָל בַּשָלִש" (מ', יב),
הוא הוא גם "קֹרֵא הדֹרוֹת מֵראש" (מ"א, ד),
אשר בחר בעם "ישראל עבדי, יעקב אשר בחרתיך,
זֶרַע אברהם אֹהֲבִי;
אשר החזקתיך מקצות הארץ...
אל תירא כי עִמך אני..." (מ"א, ח-י) –
"כה אמר הא-ל ה',
בורא השמים ונוֹטֵיהם, רֹקע הארץ וצאצאיה,
נֹתן נשמה לעם עליה, ורוח לַהֹלכים בהּ;
אני ה' קראתיך בצדק...
וְאֶתֶנְךָ לברית עם, לאור גוים;
לִפקֹח עינים עִוְרות,
להוציא מִמסגֵר אסיר, מבית כֶּלֶא יֹשבֵי חֹשך;
אני ה' הוא שמי,
וכבודי לאַחֵר לא אֶתֵן, ותהלתי לא אתן] לַפסילים" (מ"ב, ה-ט) –
למי צריך ללמד שיעור בסיסי זה בספר בראשית? ובחזרות מרובות כאלה?
רק לקהל יהודי, שהתייאש כליל מאמונה בה' (כמפורש בתוך הקשר הפסוקים על הבריאה) – "למה תֹאמר יעקב, ולמה]תדבר ישראל ?
נִסתרה דַרכִּי מֵה'..." (מ', כז);
אחרי חורבן שומרון וגלות עצומה משבטי ישראל עוד חגג חזקיהו פסח בירושלים עם רבים משארית ישראל, שנותרו בצפון (דברי-הימים-ב ל'), אבל אחרי חורבן לכיש והגליה עצומה גם מיהודה, לא היה עוד כוח לשיר על הצלת ירושלים, והייאוש השתלט עם עליית מנשה בן ה-12 לכס המלוכה, וצריך להיות ברור, שלא הילד הזה ניהל שם את המדיניות.
ירושלים הוצפה בעבודת אלילי אשור ובבל (="צבא השמים"), שנראו כ'מנצחים' הגדולים במלחמות העולם, ותומכי מנשה רצו לשרוד בעולם בו שלטו האשורים ואליליהם – קשה היה מאד להמשיך ולדבוק באמונת הייחוד בבורא העולם שבחר בישראל, ורק הוא מנהל את ההיסטוריה, כאשר 'צו השעה' נִראָה, לשאת חן בעיני שליטי העולם, ולרַצות אותם.
מגמה זו הופיעה כבר בימי אחז, וכבר למדנו וצפינו בהתנגשות החזיתית בין הנביא ישעיהו (ז'-ח') לבין אחז, שכנראה (מתעודה אשורית) קיצץ את שם ה' משמו ומבית ה', והתעקש להיכנע ואף לכרוע ברך לפני תִגלַת פִּלאֶסֶר – "עבדך ובנך אני" (מלכים-ב ט"ז, ז).
אולם ימי אחז היו קצרים (16 שנה), מהפכת חזקיהו בתמיכת הנביא ישעיהו הובילה לכיוון ההפוך, וירושלים גדלה והתעצמה דווקא אחרי חורבן שומרון. אבל מרד חזקיהו באשור בתחילת ימי סנחריב, והברית הכושלת עם מצרים (בניגוד לדברי הנביא), הביאו למכה הגדולה בערי השפלה ולחורבן לכיש והגלייתה – תומכי אחז חזרו והשתלטו בירושלִַם לשני דורות (לפחות), והובילו אחריהם את המלך הצעיר.
הנביאים לא יכלו לשתוק לנוכח האלילות הנראית 'מנצחת' בתוך ירושלים, וכך הפכו ישעיהו ותלמידיו לאִיוּם על מנשה ותומכיו (המבוגרים ממנו), ומאבקם נגד הפסילים הוליד רדיפה חמורה מחוגי השלטון, עד כדי שפיכת "דם נקי... הרבה מאד" (מלכים-ב כ"א, טז).
אל מול הפסילים ויוצריהם (מ'-מ"ד)
בחלק הראשון של ספר ישעיהו (א'-ל"ט) אין בשום מקום תיאור לועג לייצור פסילי עץ וציפויים בכסף ובזהב – ימי אחז היו קצרים מכדי להשפיע על תהליכי עומק, וחזקיהו טיהר את בית ה' ואת בית המלך; אבל מפרק מ' מתוארת התופעה האלילית בכל שפלותה וגסותה שוב ושוב, כשהנביא תוקף את הרעיון ההזוי, לדַמוֹת את ה'אין-סוף' בתבנית יצוקה –
"הפֶּסֶל נָסַך חָרָש,
וְצֹרֵף בזהב יְרַקְעֶנוּ,
וּרְתֻקוֹת כסף צוֹרֵף" (מ', יט);
הייאוש העמוק מאמונת ה', והפחד מפני האשורים, גרמו ליהודים בירושלִַם בתקופת מנשה לסגוד אפילו לבוּל עץ שהוּרַם מאוצרות המִסְכְּנוֹת המלכותיים –
"המְסֻכָּן תרוּמה,
עֵץ לא יִרקַב יִבחָר,
חָרָש חכם יבחר לו להכין פֶּסֶל לא יִמוֹט" (מ', כ);
בישעיהו מ"ד הנביא כבר יוצא מגדרו כדי להסביר נגד מי הוא נלחם, ומדוע אינו חדל מללמד את עיקרי אמונת הייחוד, כי יש יהודים מטומטמים אשר –
"לא יָדעוּ ולא יָבינוּ,
כי טַח מֵרְאוֹת עיניהם,
מֵהַשְׂכּיל לִבֹּתָם" (מ"ד, יח),
אשר סוגדים "ומתפללים אֶל אֵל לא יושיע" (מ"ה, כ);
הם אינם מבינים אפילו כמה מגוחך לקחת בול עץ, להשתמש בחֶציוֹ כאֵש לבישול ולאפייה, ומחֶציוֹ האחר לגַלֵף פסל לסגידה!
תקופה מקראית אחת ידועה לנו בה יהודים בירושלִַם סגדו לפסילים, היא ימי מנשה, והסברנו זאת בפחד מפני האשורים, ובייאוש העמוק מאמונת ה' לנוכח הכיבושים וההגליות של המעצמה האשורית, שישעיהו כבר ראה מאחוריה את בבל הכשדית.
מה באמת חשבו ה'מטומטמים'?
כדרכו של עולם, הם חשבו בצורה דומה על הנביא –
הלוא את פסילי העץ המוזהבים כל העולם רואה ומכבד, כי מאחוריהם ניצבת העוצמה האשורית והבבלית, שחצי עולם סוגד לה, ואילו הנביא מאמין בבורא עולם ה' אחד, שהוא בלתי נראה, המעצמות ורוב האנשים לא יודעים עליו דבר ולא מרגישים בפעולתו ובהשפעתו, והנביא הזה אפילו מאמין בחזון עתידי של קיבוץ גלויות, ששום איש לא ראה מעולם –
לפיכך, מי כאן מטומטם??
בעיניים אשוריות, בבליות וכשדיות, חזון הנביא ואמונתו הם הזיה, והפסילים המוזהבים מייצגים מציאות חזקה, שכולם רואים ומכבדים –
בעיניים מונותיאיסטיות של מאמיני ישעיהו, פסילי עץ (ואבן) מייצגים את שיאי הטמטום והרֶשַע, ונועדו לניתוץ ולשריפה –
בעיניים ישראליות של מתקבצי גלויות, פסילי עץ (ואבן) הם לכל היותר מוצגים מוזיאוניים, מעין אנדרטה לטמטום העתיק – בבל היא תל חורבות למחקר ארכיאולוגי, ו"עַם עולם" (מ"ד, ז) קם לתחייה, חוזר לארץ אבותיו, ומקיים דבר ה' מפי הנביא:
"הָאֹמֵר לירושלִַם תוּשָב,
ולערי יהודה תִבָּנֶינה,
וחָרְבוֹתֶיהָ אֲקוֹמֵם (מ"ד, כו);
באוזני שבויים ואסירים (מ"ב-מ"ג)
קריאה סלקטיבית בהפטרות הנחמה, מטעה, יש לשים לב לפסוקים הקשים על מצב העם בזמן הנבואה. קהל היעד לנבואות האלה לא חווה את הנחמה, אלא נמצא "בָּזוּז ושָסוּי,
הָפֵחַ בַּחוּרים (=לָכוּד בפַח מלא חוֹרים) כֻלָם, ובבתי כְלָאים הָחְבָּאוּ,
היו לָבַז ואין מציל..." (מ"ב, כב);
תיאורי הנחמה ועקרונות האמונה הם הדרך שנותרה לנביא כדי לעצור את הייאוש הנורא של עם "בָּזוּז ושָסוּי"; הם מזכירים לי את שיר 'הפרטיזנים' בימי השואה –
"אל נא תאמר: הנה דרכי האחרונה... זה יום נִכסַפנוּ לו עוד יַעַל ויבוא...".
1] סיכום של הגישה המקובלת תמצאו בספרו של שלום מ' פאול, ישעיה פרקים מ-ס"ו, מבוא ופירוש מקרא לישראל, תל אביב וירושלים תשס"ח.
2] על הגישה המאחרת גם את פרקי לד-לה ראו: John D. W. Watts, World Biblical Commentary, v. 25 Isaiah 34-66, Waco Texas 1987, Introduction pp. xxiii-xxv.
3] על ההמשכיות ובעיקר על ההבדלים בין עברית מקראית מימי בית ראשון, לבין העברית של ימי שיבת ציון ובית שני, ראו א' בנדויד, לשון מקרא ולשון חכמים, תל-אביב תשכ"ז, עמ' 72-60. על העברית של יחזקאל בגולה, המלאה השפעות של אכדית וארמית קדומה, ראו ר' כשר, מקרא לישראל: יחזקאל א-כד, תל אביב-ירושלים תשס"ד, עמ' 83-82; העברית בישעיהו מ' עד ס"ו אין בה כלום מתופעות אלו של העברית המאוחרת.
4] ראו ספרה של רחל מרגליות, אחד היה ישעיהו, ירושלים תשי"ד, ובו עשרות רבות של ביטויים המופיעים רק בספר ישעיהו ומיוחדים לסגנונו, והם נזכרים גם בחלק הראשון (א'-ל"ט), וגם בחלק השני (מ'-ס"ו).
וראו במבוא שכתב עמוס חכם לישעיהו בסדרת דעת מקרא, ירושלים תשמ"ד, כרך א, עמ' 16-12. לדעתי, עמוס חכם היה הראשון שהכיר בישעיהו כבית מדרש עם 'לימודים־תלמידים', והציע לראות בחלק השני נבואות המשך של ישעיהו ותלמידיו, מימי מנשה ואילך. אולם הוא סבר שרוב הנבואות האלה היו גנוזות בבית המדרש הנבואי, עד שהדורות הבאים נצרכו להם. אולם לדעתי (רוב) הנבואות האלה אכן נאמרו בימי מנשה, ובגללן נרדפו הנביא ותלמידיו עד כדי שפיכת "דם נקי" (מלכים־ב כ"א, טז; ישעיהו נ"ג, ז-יב; נ"ט, ז).הרב ד"ר יואל בן-נון
*באה השבת באה המנוחה- "מנוחה ושמחה אור ליהודים"!
שבת מבורכת בבשורות טובות- מאחלת החברה לחקר המקרא-
ישראל קריסטל-מנכ"ל
