אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
ימי שיא בתנ"ך בתיכון ממלכתי "מטרו- ווסט-רעננה"
בדו שיח עם האלוף במיל. סגן הרמטכ"ל -עוזי דיין.
ולהלן מכתבו של מנהל בית הספר.
29/5/23 ט' בסיוון תשפ"ג
לכבוד: החברה לחקר המקרא
לפני כשבוע ערכנו בבית ספרנו, תיכון "מטרו-ווסט" ברעננה, יום שיא במקרא בשילוב תיקון שבועות.
היום כלל שלוש הרצאות בנושאים שונים:
"תנ"ך ואקטואליה"- האלוף (מיל') ד"ר יום טוב סמיה.
"חי עם התנ"ך"- אלוף (מיל') עוזי דיין.
"רות המואביה: התמודדות עם קונפליקטים"- ד"ר אתי שילה בן ישר.
לאחר מכן ערכנו חידון בכיתות האם.
אנו רוצים להודות לכם מקרב ליבנו על הסיוע בהפקת היום, על הליווי הצמוד לפני היום ותוך כדי היום, על החשיבה, ההעמקה ועל הרצון להפוך את היום הזה לחוויה אמתית עבור תלמידנו ותרומתכם להעלאת מודעות חשיבותו של התנ"ך. תודה רבה על ההתגייסות של החברה ושל המרצים מטעמכם אשר גרמה להצלחת היום.
בברכה,
צוות תנ"ך תיכון "מטרו-ווסט" רעננה
ומנהל בית הספר,
אמנון בר נתן
.......................................................
מתוך ספרו החדש של הרב ד"ר יואל בן-נון,- חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא.
'מקראות – בינה בתורה' (ויקרא-במדבר), לפרשת בהעלֹתך:
הלויים – מתוך בני ישראל ולמענם
ברכת מזל טוב להולדת הנין לרב ד"ר יואל בן-נון ובני ביתו.
ימי המילואים של הקדשת הכֹּהנים לעבודתם כתובים במפורט בספר שמות (כ"ט) ובספר ויקרא (ח'), והיום השמיני בהמשך, בויקרא (ט') – אך הם אינם נזכרים כלל בספר במדבר; לעומת זאת, מינוי הלויים וטיהורם לתפקידיהם בשמירת הקודש, בפירוק המשכן ובנשיאתו במסעי בני ישראל, מופיע רק בספר במדבר; מכאן ברור שהלויים שייכים ל'קודש החיצוני', ולא ל'קודש הפנימי'! נקודה זו באה לידי ביטוי בצורה מודגשת בפרשה.
שבט לוי בכללו בא משבטי ישראל, והחלפת הבכורות בלויים מוכיחה שהם הובדלו ונתמנו מתוך בני ישראל ולמען בני ישראל:
וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,
לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד, וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,
וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף, בְּגֶשֶׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּדֶשׁ; (ח', יט)
חמש פעמים "בני ישראל" בפסוק אחד, וביחד, שש עשרה פעמים בפרשייה כולה! כך נבין מדוע נציגות מוסמכת של "בני ישראל" (הזקנים כנראה), סמכה ידיים על ראש הלויים במעמד כניסתם לתפקידיהם:
וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי ה', וְסָמְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְדֵיהֶם עַל הַלְוִיִּם; (ח', י)
הבדלתם באה מכוח עם ישראל, ולמענו.
אם כן, ברור מקומם של הלויים יחד עם בני ישראל החונים סביב למשכן, בחומש בְּמדבר, ולא עם ימי המילואים של תורת כֹּהנים בחומש ויקרא.
רק כאשר יפרוץ המרד של קֹרח ועדתו, ו-250 "נשיאי עֵדה" (ט"ז, ב) יערערו על הבדלת הלויים למשמרת הקודש, ויתבעו את זכותם הראשונית להקטיר קטורת לפני ה', רק אז יוגדר שבט לוי מחדש כשבטו של אהרן, "שבט אביך" (י"ח, ב), שיילווה אל הכהנים במשמרת הקודש. אז גם תוגדר מחדש עבודת הלויים כ"עבֹדת אהל מועד", "משמרת הקֹדש" ו"משמרת המזבח" (י"ח, א-ז), ושם ייזכרו "בני ישראל" רק פעמיים – עם זאת, עדיין עבודת הלויים מכוונת לשמור "...את משמרת הקדש ואת משמרת המזבח, ולא יהיה עוד קצף על בני ישראל" (י"ח, ה); כלומר שמירתם היא לטובת בני ישראל ושמירת חייהם, גם אם הם או נשיאיהם מתנגדים!
הפסח במדבר
'פסח מדבר' (ט', א-יד) איננו חלק של הקמת המשכן וגם לא של פירוקו לקראת המסע במדבר; הפסח במדבר נראה כמו התחלה עצמאית לדבר ה' "אל משה בְּמדבר סיני", בדיוק שנה אחרי הציווי על פסח מצרים; בנוסף, 'פסח מדבר' עוד איננו 'פסח דורות', כי זמנו של זה יגיע רק "כי תבֹאו אל הארץ" (שמות י"ב, כה; י"ג, ה-י). לכן, גם לא נזכר ב'פסח מדבר' חג מצות כלל; אין משמעות לאיסורי חמץ של שבעת הימים במָן, שהוא דגן שמיים, ורק בארץ קציר ותבואה יש גם חמץ ומצה.
אמנם מצות ומרורים הצמודים לקרבן פסח נהגו ב'פסח מדבר', כמו במצרים, אך לא איסורי החמץ של שבעת הימים, שהם בתורה (שמות י"ג, ה-ח) חלק בלתי נפרד ממצוות הכניסה לארץ.
מתוך חוקת הפסח לא נזכרה כאן חובת המילה, הבאה יחד עם האיסור "וכל עָרֵל לא יֹאכל בו" (שמות י"ב, מח); עובדה זו מתאימה למתואר ב'פסח גִלגָל' בספר יהושע (ה', ג-ז), שבני ישראל לא מלו במדבר בדרך.
אם כן, מה מיוחד כל כך בפסח, שמחייב לעשות 'פסח מדבר' גם בלי חג מצות, ועוד לדרוש פתרון לטמאים עד כדי 'פסח שני'?
פסח הוא כמו מפקד שייכות וזהות של כל בית ומשפחה, כחלק מעם ישראל היוצא ממצרים!
אכן, כך מבינים אותו עד היום המוני יהודים, גם בני העדות 'החילוניות'! זו גם משמעות ה'כָּרֵת' על מי שלא יעשה "את הפסח במוֹעֲדוֹ... במֹעֲדוֹ" (ט', ב-ג, יג).
לכן היה הכרח בפסח במדבר לפני היציאה למסע הגדול, ממש כמו 'פסח מצרים' לפני היציאה ממצרים; כאן הופיעה בעיית הטמאים, שהתחדשה עם חוקי הטומאה שבתורת משה – ה"טמאים לנפש אדם", שלא יכלו להיטהר ולעשות פסח "ביום ההוא" (ט', ו), חרדו שמא הם לא ייחשבו חלק מעם ישראל המתלכד בזכרון הפסח – "למה נִגָּרַע לבלתי הַקריב את קרבן ה' במֹעדו בתוך בני ישראל" (ט', ז).
תשובת ה' עם הפתח לפסח שני, באה לכלול גם אותם בתוך בני ישראל מבלי לפגוע בהלכות הטהרה, ושום אדם בישראל לא יִגָּרַע!
חצוצרות התרועה ועליית הענן למסע
הפרקים הראשונים בספר 'במדבר' הם כעין מבואות ל"הֵעָלוֹת הענן", לחצוצרות ולמסע, ופסוקים אלה אחוזים ישירות בפסוקים האחרונים של ספר שמות:
וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם;
וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן, וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ;
כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם, וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ, לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם;
(שמות מ', לד-לח)
וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן, כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת...
וּלְפִי הֵעָלֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל, וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,
וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן – שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל;
עַל פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה' יַחֲנוּ... (במדבר י', טו-כג)
זו גם ההוכחה המכרעת להתפצלות מסוף ספר שמות אל שני ענפים מקבילים-משלימים: ספר ויקרא וספר במדבר.
חצוצרות התרועה משלימות את "הֵעָלוֹת הענן" בתקיעת תרועה אנושית; בני ישראל נסעו לפי ענן ה' המסמן לצאת למסע, וגם לחנות, אבל בני אהרן הכֹּהנים יתקעו בחצוצרות, וכאשר יוסיפו גם תרועות יסעו המחנות. לא די באות מאת ה'; התורה, בספר במדבר, דורשת גם סימן מפי אדם – תקיעה ותרועה "למסעיהם".
מתוך פרשת החצוצרות אנו למדים גם על תקיעות במועדים ובראשי חודשים "על עֹלֹתיכם ועל זִבחי שַלמיכם... לזכרון לפני א-להיכם" (י', י); אבל בספר ויקרא זה כלל לא נזכר, ואפילו לא התפרש איך לתקוע "בחֹדש השביעי באחד לחֹדש... שבתון זכרון תרועה..." (ויקרא כ"ג, כד), "...יום תרועה" (במדבר כ"ט, א).
רק מתוך פרשת חצוצרות בספר 'במדבר', יכלו חז"ל ללמוד על יום הדין – זיכרון של תקיעות וזיכרון של תרועות; שהרי מפורש כאן שקולות של תקיעה ("ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו") מבטאים אחדות ושמחה, ואילו קולות של תרועה מבטאים מלחמה! לכן גם ברור שאלה הם קולות שבורים, ממש כמו קולות צופרים עולים ויורדים, בעוד זיכרון של אחדות מחייב קול שלם ורצוף.
כל מסע מתחיל במחנה של קהל אחד-מאוחד, ואם מצליחים לסיימו כראוי עם כל התלאות והסכנות שבדרך הוא גם מסתיים במחנה אחד-מאוחד; לכן, 'תקיעה > תרועה > תקיעה' מבטאות בדיוק את המסעות, כאשר התרועה מבטאת את כל תלאות הדרך וכל משבריה. הקולות של החצוצרות "למִקרא העֵדה ולמסע את המחנות", הפכו למקור בהלכת חז"ל (ראש-השנה לד, א) לתרועת הזיכרון הפותחת בכל שנה את 'המסע' הארוך, השנתי.
קו השבר – התקיפה השניה של עמלק
אחרי כל ההכנות המדוקדקות האלה "נעלה הענן מֵעל משכן העָדֻת" בעשרים "בחֹדש השני" "בשנה השנית" ליציאת מצרים (י', יא), ובני ישראל יצאו לדרך הקשה והארוכה לפי כל הכללים וסדרי המחנה והמסע.
דווקא ברגע המכריע ההוא – השתבש הכול.
הייתכן? איך זה קרה? למה?
קו השבר בפרשת בהעלֹתך' בין האידיאל למציאות, עובר לכאורה בתבערה ובקברות התאוה, מתחילת התיאור של חטאי העם: "ויהי העם כְּמִתאֹננים רע באזני ה'..." (י"א, א). אולם בקריאה מדוקדקת, כפי שקראו חז"ל, קו השבר הראשון הופיע מייד אחרי "וַיִסָּעוּ" (י', כח).
בפסוקים אלו אנו קוראים על שיחה קצרה ומפתיעה בין משה "לחֹבָב בן רעואל המדיָני חֹתֵן משה" (י', כט-לב); משה הפציר בחובב "אל נא תעזֹב אֹתנו", כי חובב הכיר היטב את דרכי המדבר, "והיית לנו לעֵינָים".
מה מתרחש כאן? האם משה לא יכול היה לסמוך על הענן? האם קרה משהו בלתי צפוי?
בנשימה עצורה אנו ממשיכים לקרוא:
וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים,
וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה;
וַעֲנַן ה' עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנָסְעָם מִן הַמַּחֲנֶה; (י', לג-לד)
כאן הכול הפוך ממה שקראנו בהכנות למסע וביציאה אליו.
לפתע השתנה הכול: הענן אינו זה שמוביל והארון כבר לא בתוך המחנות! הארון מתחיל להוביל (כמו ביהושע ג', במעבר הירדן), ותָר להם מנוחה (כשלא ברור ממה), בעוד הענן הֵגֵן עליהם במקום להנחותם במסע.
מה קרה?
חז"ל הבינו שהייתה כבר כאן "פורענות ראשונה", אלא שבדייקם בלשון התורה הם חיפשו להבין למה זה קרה:
ויסעו מהר ה', ואמר רבי חמא ברבי חנינא שסרו מאחרי ה'; (שבת קטז.)
כלומר, בני ישראל לא נסעו מתוך רצון לעלות לארץ האבות, אלא ברחו "מֵהַר ה'" אחרי שנה של קבלת תורה, עול שהיה כבד עליהם.
חז"ל לא הסבירו מה קרה שם באותה "פורענות ראשונה". אני, כיהודי-ישראלי, חייב להבין 'מה קרה?' ומשאיר ל-ה' את השאלה 'למה?'
להבנתי פרצה שם מלחמה, ורק עמלק שנלחם עם ישראל ברפידים בסמוך לחורב, יכול היה לחזור ולתקוף אותם כשיצאו למסע מהר חורב; המסע החגיגי, לפי הדגלים, עם הארון "בתוך המחנות, כאשר יחנו כן יסעו", השתבש לחלוטין. גם אם היה זה 'ארון היוצא למלחמה', ולא ארון הברית שבקודש הקודשים, עצם הופעתו של "ארון ברית ה'... לפניהם", ארון שלא נזכר לפני כן (או הארון הנזכר בשינוי מקום ותפקיד) מצביע על היפוך גמור מהתכנון, ועל מצעד חגיגי שהפך למלחמה!
סיוע לפירוש זה אני מוצא גם בהקבלה בין יתרו לבין חובב; כשם שנזכר סיפורו של יתרו, שידע למצוא את משה ואת בני ישראל ("כי על כן יָדַעְתָ חֲנֹתֵנוּ במדבר"; י', לא) אחרי מלחמת עמלק הראשונה, כך היה "חֹבָב בן רעוּאל המדיָני חֹתֵן משה" "לעֵינָיים" למשה ולישראל אחרי הפורענות. הארון שיצא למלחמה, הוביל "דרך שלֹשת ימים" בחיפוש מנוחה מן הקרב המפתיע.
ההוכחה העיקרית לקרב המפתיע נמצאת בשירת התפילה "ויהי בִּנסֹעַ האָרֹן", המכוונת לארון הנוסע למלחמה: "קומה ה' ויָפֻצוּ אֹיביך ויָנֻסוּ משנאיך מפניך", ואחר כך שב למנוחה עם הלוחמים "רבבות אלפי ישראל" (י', לה-לו); מנוחה זו חותמת את המסע!
לכן אמרו חז"ל, שפרשת "ויהי בנסֹע הארֹן" היא 'ספר חשוב בפני עצמו', ולדעה אחרת, 'אין זה מקומה', ו'עשה לה הקדוש ברוך הוא סימניות מלמעלה ולמטה' (כעין סוגריים, מסומנות בשתי אותיות נ' הפוכות), וכל זה בא "להפסיק בין פורענות לפורענות".
בלשוננו: מסע הדגלים המופלא מהר סיני השתבש בבת אחת ב'פורענות ראשונה', והיא להבנתי המשך מלחמת עמלק – מכאן מובן יותר היחס החמור כל כך לעמלק (דברים כ"ה, יז-יט), אשר זינב "בך כל הנחשלים אחריך" גם ביציאת מצרים, וגם במסע מהר סיני; חז"ל הסבירו (מה שהתורה השאירה ברמז), שבני ישראל לא היו ראויים להשגחת הענן באופן מלא ב'פורענות הראשונה' בגלל תחושת הרווחה של השארת התורה מאחור, כ'תינוק הבורח מבית הספר' בסוף שנת לימודים, ומחפש לו עולמות אחרים.
כך מובנת גם האווירה הקשה ששררה במחנה בעקבות המלחמה הפתאומית – "ויהי העם כמִתאֹננים רַע באזני ה'..."; אחר כך באה היגררות של "בני ישראל" אחרי "האסַפסֻף אשר בקרבו" לתאוות הבשר! 'הפורענות השנייה' ו'השלישית' כבר התחוללו במחנה שבקושי מצא מנוחה אחרי ההתנפלות העמלקית, אלא שהתורה סתמה כל זאת, והותירה רמזים שרק חז"ל בגאונותם המופלאה ידעו לפרש.
כנראה מפני הסכנה בחום ובטלטולי הדרך, ראו יבמות עב, א.זהו עונש 'כָּרֵת' חריג, על מצוות עשה, וכמוהו ה'כָּרֵת' על מצוות מילה (ראו כריתות א', א), שתיהן מצוות של זהות בעם ישראל, ורוב רובו של עם ישראל אכן שומר על שתיהן, ברית מילה וליל סדר, עד היום!
אין דבר דומה בשום חג אחר, ולא בשום מצווה או קרבן!
הרב ד"ר יואל בן נון
&
רו"ח יעקב זיצר- חיפה.
בפרשתנו ״בהעלותך״ מופיע תיאור הצרעת שלקתה בה מרים ,אחות משה, עקב לשון הרע שדיברה באחיה, משה.
אהרון אחיה פונה למשה בתפילה שיתפלל עבור אחותם ובין היתר אומר: ״אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו…..״. רש״י מציין ״אמנו היה לו לומר ….ומאחר שיצאה מרחם אמנו היא לנו כאילו נאכל חצי בשרנו…אין ראוי לאח להניח את אחותו להיות כמת״. הרשב״ם אומר:״אל נא תהי-אל תהיה אתה כמת״. במילים שלנו אהרון פונה למשה ואומר לו שהעובדה שמרים אחותם מצורעת היא פגיעה גם בהם כאחים, ועצם הפגיעה באחות משה היא גם פגיעה במשה עצמו, מעצם העובדה ששניהם יצאו מרחם אמם.
יש פה מסר חשוב,שאסור לאדם להתעלם מצרת אחיו,גם באם אינו אשם או אפילו כאשר אחיו פגע בו, כי עצם היותם אחים מחייב אותם. ישנו פתגם האומר ״דם אינו מים״,ועלינו להפנים שמשפחה זה ערך עליון ולעשות הכל כדי לעזור אחד לשני.
בפרקי אבות מצוטט רבי אליעזר ״יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך״.
שבת שלום,הזיצרים.
&
הרב עמיהוד סלומון- סרטון מוקלט על הפרשה - סוד האושר.
&
פרשת "בהעלותך"- יגאל גור אריה
״זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם...״
תשוקת הבשר מולידה עיוותים. היא מערפלת את הזיכרון ומעלה טיעונים, שבימים כתיקונם היה האדם בוש בהם.
והנה הקולות " זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם..."
שאלת הדגים חינם שלהם זכו במצרים ? סלקטיביות של זיכרון העם.
התאווה לבשר השכיחה מן הלב בבת אחת את כל אשר סבלו במצרים, באותו רגע נשאו את עיניהם בערגה אל בית העבדים, שבו סבלו שנים. משל;היה בית הבראה ,שבו מגישים לנופשים דגים (כלול במחיר) בכל ארוחה, בתוספת סלטים קישואים, בצל ושום, איזו נוסטלגיה זרמה שם במדבר, איזו התרפקות מרגשת על מצרים, שכה שעבדה את עמנו. כיצד יתכן הדבר? האם כה קצר הזיכרון?
*מסתבר שכן! במיוחד כשתשוקה עזה כובשת באותה שעה את הלב (לבשר) משתבשת מערכת ההיגיון השכל והכל*.
בתחילת הפרשה מסופר על הציווי לאהרון להעלות את הנרות במשכן בתורה "בְּהַעֲלתְךָ אֶת הַנֵּרות אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת: (במדבר ח, א-ב)" מפרשים- "עד שתהא השלהבת עולה מעליה" מה היא צורת ההדלקה: צריך לקרב את האש אל פתילת המנורה עד שהשלהבת תידלק מעצמה, לא להדליק בכוח, אלא להרפות קצת ולתת לזה לקרות לבד. זה כלל שלומדים מאהרון הכהן לחינוך ילדים וללימוד בכיתה, ובעצם בכל דבר.
מי שרוצה להצליח *כהורה או כמורה לא צריך לחנוק*. צריך לתת השראה, להצית לבבות, לגרום להם להידלק, להיות קרוב אבל גם לדעת להרפות, להניח לפתילה להידלק מאליה.
אי אפשר לחיות במקום האחר, להדליק במקומו, צריך להיות שם בשבילו ולתת לו אמצעים, ועם זאת- אסור להתרחק בתרם עת, לפני שיש שלהבת שבוערת בכוחות עצמה.
בפרשתנו; מצוות הדלקת המנורה במשכן.
הדלקת הנרות: "נר ה' נשמת אדם"
*הנשמה משולה לנר והגוף לפתילה*.
הדלקת נרות שבת: אמירה מפורשת בתלמוד, הסיבות:
כבוד השבת, עונג שבת ,שלום בית.
למה שני נרות?
נר אחד מספיק לתאורה,
כשיש שניים ומעלה זה נעשה לשם מצוה.
האחד מסמל זיכרון.
״..זכור את יום השבת לקדוש״
השני מסמל שמירה.
״..שמור את יום השבת לקדוש״..
שבת שלום! שבת שלוה וענוגה!!
*יגאל גור אריה*
&
בלומה טיגר-דיכטוולד- לפרשת בהעלותך - והאיש משה עניו מכל אדם
ענווה היא תכונה או רגש שבו האדם רואה עצמו שווה בין שווים. האדם אינו חשוב ומרומם מן האחרים, ואינו מגדיר עצמו ביחס לאחרים. הוא מכיר בכישוריו ובערכו, אך אינו עסוק בהאדרה עצמית ואינו מציב עצמו במרכז. הוא מבקש לעשות הטוב והישר. ענווה היא מידת אמצע בין שפלות רוח לבין גאווה. בניגוד לעניו, שפל הרוח אינו מודע למעלותיו, אינו מחזיק טובה לעצמו וסבלן לכולם. בעלי ענווה בניגוד לגאוותנים מגדילים את הזולת.
מנהיגים בקרב עמים אחרים לובשים בגדי שרד, גרים בהיכלי פאר, ומונצחים לאחר מותם. אצל משה, איש לא ידע את מקום קבורתו. מנהיגות בישראל היא שרות לציבור ולא שררה, והמנהיג הוא עבד ה', מעשיו מעידים עליו ולא סמלי סטטוס.
ענווה אנו לומדים מה'. "נעשה אדם" אומר ה' בבריאת האדם. האמירה היא בלשון רבים. במעמד הר סיני נאמר "משה ידבר והאלוקים יעננו בקול" ולא להיפך. ענווה זו באה לביטוי גם בכך שה' מיידע את אברהם טרם הענשת סדום, מאפשר לו להתווכח עימו, ונאות לבקשתו לא להשחית את העיר אם ימצאו בה עשרה צדיקים. ענוותנותו של משה באה לידי ביטוי מול הסנה במדבר. "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שמות, ג, יא).
בפרשתנו מופיעים מספר אירועים הקשורים לענווה.
האירוע הראשון מתייחס לתלונת בני ישראל "מי יאכילנו בשר". הם מואסים במן. לדעת משה זו היא כפיות טובה של העם כלפי ה'. משה חש כישלון וייאוש כמנהיג, ושואל את נפשו למות. "וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי: "(יא, טו).
האירוע השני מתייחס לשיח בין מרים לבין אהרון על האישה הכושית שלקח משה. משה אינו מגיב על אירוע זה, כי מדובר בעניין אישי שלו. אך ה' מגיב. ומרים נענשת בצרעת. בפסוק הבא נאמר " וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה " (יב, ג). משה גְּדוֹל הנביאים, מי שהתייצב מול פרעה, והוציא את ישראל ממצרים, הוא הֶעָנָו מכל אדם. זוהי גדולתו. משה הוא משרת העם על פי דבר ה'.
ה' מציע למשה עזרה בהנהגת העם. על משה לאסוף שבעים איש מזקני העם אל אוהל מועד, וה' יאציל מרוח משה עליהם. משה הקפיד על ייצוג שווה לכל השבטים, שישה לכל שבט, נמצא שהמניין עלה ל-72. כלומר היו שני נציגים מיותרים. מוסיף המדרש (במדבר רבה (וילנא) פרשה יב סימן ט (פרשת נשא), לכן על שבעים פתקים כתב משה את המילה זקן ושני פתקים השאיר חלקים, ויש אומרים ששנים לא באו מלכתחילה עקב ענוותנותם. אלה היו אֶלְדָּד וּמֵידָד המתנבאים במחנה. על כך קבלו שכר מה'. הם התנבאו במחנה ולא באוהל מועד
יהושע ראה בהתנבאות זו סכנה של פריצת גדר ומֶרד במִמסד, ואומר בפרשתנו למשה, "אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם ". משה משיב ליהושע " וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם " (יא, כח-כט).
מוסיפה ומבארת נחמה ליבוביץ. התנגדות משה לדברי יהושע אינה רק ביטוי לענוותנות אישית, אלא גם התנגדות לכליאת הרוח האנושית בגבולות של הירארכיה (עמודים152-153).
מנהיג אמיתי אינו חושש מהאצלת רוחו על אחר. נר שמדליקים ממנו אינו נגרע אלא מזכה את הרבים. "תנו רבנן: "לעולם יהיה אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי" (בבלי ל, עמוד ב).
י' סיון תשפ"ג - בלומה דיכטוולד
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 237 - זה אלי ואנוהו- חיים קופל.
1) בפרשתנו מסופר על מעשה המנורה:" וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב ..כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה את המנרה" (ח-ד). ואומר רש"י: שהראהו הקב"ה באצבע, לפי שנתקשה בה, לכך נאמר "וזה".(הוראה באצבע). גם בקידוש החודש, מחצית השקל וזיהוי שרצים טמאים, התקשה משה, לכך נאמר גם בהם "הזה".
2) יש להבין, מילא בקידוש החודש ובזיהוי שרצים טמאים, יש קושי מסוים, ויתכן שמשה לא הבין. אבל בעשיית המנורה "מִקְשָׁה אחת", מדוע לא הבין, וכי עשיית המנורה הייתה מסובכת יותר משאר כלי המשכן, כמו: המזבח, הכיור וכנו, ועוד. ובכלל, למה משה לא נעזר בבצלאל ואהליאב שבנו את שאר כלי המשכן?
3) בנוסף, עלינו להבין את משמעות הפסוק "כַּמַּרְאֶה אשר הראה ה'.. כן עשה את המנרה". ביטוי כזה לא מצינו בשאר כלי המשכן. ולמה נאמר דווקא במנורה, הרי הראה לו באצבע? האם הראה לו משהו נוסף?
4) מתרץ הרב ישראל מאיר לאו שליט"א, בשם חמיו הרב יצחק ידידיה פרנקל זצ"ל (שהיה הרב הראשי לת"א-יפו), שלמשה רבנו לא היה קושי טכני, או הנדסי, לבנות את המנורה. גם בצלאל ואהליאב ודאי ידעו. הקושי היה "בַּיִּעוּד הָרוּחָנִי" של המנורה.
5) משה רבנו ידע, שאת המנורה הטהורה,(שמסמלת חכמה) יצטרך עם ישראל לשאת לאורך שנות הגלות, להאיר לעולם, באור התורה ומעשים טובים. וכדברי הנביא ישעיהו: "וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְאוֹר גּוֹיִם" (מ"ב-ו). משה ידע שהעמים עובדים לפסלים מעשי ידי אדם. והנה עם קטן, שרק יצא מעבדות מצרים, צריך להראות להם את הדרך הנכונה באמונה. יש א-להי עולם, שאין לו גוף ואין לו דמות הגוף. לא רואים אותו אבל יש להאמין שהוא ברא את העולם כולו. אבל כיצד עם קטן, שעוד נרדף ע"י העמים, יצליח לשכנע אותם להאמין בכך?
6) לשם כך, הראה לו את הקב"ה את "הסנה". ולכן נוסף כאן משפט "כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה ה' אֶת מֹשֶׁה", הכוונה למראה הסנה הבוער באש, ולמרות שלפי חוקי הטבע הסנה (שיח קוצני יבש) צריך להתכלות, והנה: "אֵינֶנּוּ אֻכַּל". הוא מחזיק מעמד ושורד? משה רבנו מתרשם וסר לראות. "ויאמר משה אסורה נא ואראה, מדוע לא יבער הסנה" (ג-ג).
7) ואז הטיל עליו הקב"ה את השליחות. "ויאמר אנכי א-להי אביך, א-להי אברהם..וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים..כי אהיה עמך" (שמות ג..ג-י"ב).
8) הקב"ה חיזק את ידי משה באמונה ואמר לו ששאר העמים טועים. ולגבי היכולת של עם ישראל לשרוד בגלות, הראה לו דוגמא מהסנה שאצל הקב"ה הכל אפשרי. כשם שהסנה שָׂרַד בָּאֵשׁנגד כל חוקי הטבע, כך עם ישראל ישרוד הגלות ויצליח במשימתו. ומשה בשם כל ישראל, קיבל על עצמו את השליחות.
9) תשובות משבועות
א) במעמד הר סיני "וכל העם רואים את הקולות" למה הוצרכו לראותו ולא הסתפקו בשמיעה? תשובה: האמרי אמת מגור נשאל שאלה זו בהיותו ילד וענה: לו היו רק שומעים יתכן שהיו מתרגמים ח"ו את הדיבר "לו תגנוב" עם אות "ו" ! לכן הוצרכו לראות שהכוונה "לא" עם אות "א". למשמע התשובה, ניבאו לו שיהיה אדמו"ר- וכך היה.
ב) "ושלף איש נעלו"(רות ד-ז) מדוע נעשתה הפעולה? והאם באמת שלפו את הנעל? תשובה: ראה דעת זקנים מבעלי התוספות על הפסוק "של נעליך מעל רגליך" (שמות ג-ה)הוא שואל: פשיטא, ודאי שנעל חולצים מעל הרגל? ומסביר שנעל פירושו כיסוי. יש נעל יד שזו כפפה, ויש נעל רגל שזו גרב, או נעל בית. לכן הוצרכה התורה לכתוב "מעל רגליך" להדגיש שהכוונה לכיסוי רגל. וכן כותב החיזקוני וכן התרגום במגילת רות. השליפה הייתה לצורך קנין סודר. ברור שאין זה פרקטי לשלוף את הנעל, לכן הכוונה לכפפת יד.
10) תשובות מפרשת נשא
א) התתכן נפילה מדבר מפשט שאינו ניתן למישוש? תשובה: בפרשתנו לגבי נזיר "והימים הראשונים יפלו" (ו-י"ב).
ב) מה הקשר בין אדם הראשון לקערת כסף? תשובה: ערך הגימטרייה של המילים "קערת כסף" הוא
(770+160) = 930 . וזה מספר שנות חייו של אדם הראשון.(דברי רש"י פרק ז - י"ט ד"ה "קערת כסף").
11) שאלות מפרשת השבוע
א) מילה בפרשה בת שלוש אותיות שהאות השנייה בגימטרייה היא פי שלוש מהאות הראשונה, והאות השלישית היא פי ארבע מהאות הראשונה?
ב) "זכרנו את הדגה ואת האבטיחים" (י"א-ה). היכן בפרשה מוזכר ,כביכול, מקום גידול אבטיחים?
שבת שלום- מחיים קופל- מעדנים 237 פרשת בהעלותך תשפ"ג
&
בועז חדד- במסר חינוכי- רכז תנ"ך אורט מעלות, חבר הנהלה בחברה לחקר המקרא.
פרשת בהעלותך " והאיש משה ענו מאוד מכל האדם " מסרים חינוכיים חשובים ביותר גם לימינו אנו .
אחד מתכונותיו החשובות של מנהיג הוא הצניעות ,נטול איגו, רגישות , פתיחות, ראיית האחר , שיתוף האחר , ואהבה יכולת להתגבר על מכשולים בדרך וגם לדעת להציב גבולות והיכולת להוביל .
בתחילת הפרשה במדבר פרק ח פסוק ב כתוב " בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות " שבעת הנרות מדומים לשבעה אברים חשובים שצריך להשתמש בהם המנהיג : שני עיניים, כל הזמן להסתכל בגובה העיניים לתלמידיו , ילדיו או חייליו , שתי אוזניים, להקשיב היטב למה שהם אומרים כמו שכתוב בתהילים קיט צט " מכל מלמדי השכלתי " , פה , שהוא איבר חשוב ביותר כפי שכתוב בספר משלי כא " מוות וחיים ביד הלשון " , ובסופו של דבר שני הנחיריים, גם חוש הריח חשוב מאוד , כדי לראות האם התלמיד או החייל מגיע נקי, שמה ,אין לא בעיות מורכבות של תנאים סניטריים מינימלים שבלעדיהם קשה לו לתפקד . האור שבמנורה מסמל אהבה גדולה שבלעדיה איש חינוך ומנהיג לא יכול למלא את תפקידו נאמנה .
בפרק י פסוקים ב - ג כתוב שה' אומר למשה " עשה לך שתי חצוצרות...ונועדו אליך כל העדה" תפקיד נוסף של המנהיג מפקד בצבא ושלנו המורים להצליח להעיר לסחוף את התלמידים או חיילנו ללכת אחרינו באמונה גדולה בנו ,תוך כדי קריאת כיוון שמסמלת תקיעת השופרות וההתאספות של כל העם וכל התלמידים למשימות שאנו מתכוונים להוביל אותם.
אחד מתכונות המנהיג חייב להיות גם גמישות וניתנת הזדמנות נוספת לילדינו תלמידינו או חיילנו כדי להגשים רצון עז שלהם להגיע ליידע מסויים. את זה ניתן לראות בפרק ט פסוקים ו- יד נתינת הזדמנות לפסח שני לאלו שלא הספיקו להיות במועד א כי לא היו מוכנים למועד א, ולתת להם מועד ב ' . מנהיג חייב להיות גמיש במקרה זה גם אנו המורים ההורים והמפקדים .
המנהיג חייב להיות מוכן גם למכשולים שיהיו בדרך כפי שכתוב בפרק י"א פסוק א " ויהי העם כמתאוננים... בקצה המחנה" תמיד יכולים להיות מספר תלמידים בקצה ,בשוליים ,שיתלוננו שלא בצדק על תפקודך בתור מורה או מפקד או הורה , לכן כתוב " כמתאוננים " כאילו אתה לא בסדר , מדובר בתלונות שווא, מכוון שהמן שהם קבלו טעמו היה מתוק כצפחית בדבש , כפי שכתוב בספר שמות טז לא ,אבל מנהיג צריך לדעת להתגבר גם על זה ולהמשיך להאיר את הדרך כמו המנורה עם שבעת הקנים.
מיד לאחר מכן שוב מסופר בפרק יא פסוקים ד- ו שהאספסוף בכו ורצו לחזור למצרים לאבטיחים ולשומים ואמרו בפסוק ו " נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עיננו". לאחר סיפור התבערה העם שוב מתלונן ,לקח חינוכי אם לא מטפלים בבעיה כמו שצריך כבר בהתחלה ,הבעיה עלולה לגרום לכך שאחריה עוד תלמידים ייגררו וייסחפו ללכת אחרי אותם תלמידים שמנסים לערער את היציבות של הקבוצה ,מכוון שבפעם השנייה הצליחו האספסוף לגרור אחריהם את כל העם פסוק ד " ויבכו כל בני ישראל " .
גם למנהיג יש משברים ואנו בתור מורים ומנהיגים צריכים להיות מוכנים גם לזה בפרק יא פסוקים יא-,טו משה נמצא במשבר מאוכזב מאוד מהתנהגות העם מכפיות הטובה שלו . משה אומר לאלוהים בפסוק יב " האנוכי הריתי את כל העם הזה אם אנוכי ילדתיהו? " , ובפסוק טו משה ממש מבקש להתפטר מתפקידו כמנהיג ומחנך. גם לנו זה לעיתים קרה כאשר אנו מאוכזבים לעיתים מיחס תלמידינו או ילדינו לאחר שאנו נתנו את כל כולנו לילדינו או לתלמידנו ,אבל במקרה זה אנו צריכים לנהוג בחוכמה " בתחבולות תעשה לך חינוך " אל תלך אף פעם נגד הזרם תזרום עם כל תלמיד לפי נקודת המוצא שלו ונטיותיו, אבל אתה הוא זה שתכוון את התלמיד לייעד שאליו הוא צריך להגיע לא בדרך של כוחנות אלא בדרך של שייח והבנה כפי שכתוב בספר משלי כב ו " חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" או כמו שכתוב בספר משלי ג יז על התורה ( מלשון הוראה) " דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום " כפי שמופיע בפרשה פרק יא פסוק כ' " עד אשר יצא מאפיכם והיה לכם לזרא" , כלומר תן לתלמיד או לילדיך את הדברים החומריים שהוא מבקש ,כמובן לפי היכולות שלך ,שהתלמיד או הילד ירגישו שעשיתה את המקסימום שאתה יכול במסגרת הגבולות הקיימים, כדי להשביע את רצונם, ואז בדרך זו תרכוש את אמונם כדי להוביל אותם לחינוך רוחני שאתה מעוניין להובילם , לא תמיד נכון להלחם חזיתית עם הילד.
מסר חינוכי נוסף הוא ללמד את ילדינו לקחת את החיים בפרופורציה , מכוון שאם אתה נשען כל הזמן על העבר ,פעם הייתי ,פעם יכולתי , זה עלול להוביל אותך לפגיעה נפשית קשה מאוד בעקבות התסכול הרב כפי שאמרו בני ישראל בפרק יא פסוק ו " ועתה נפשנו יבשה" , קרי אנו מדוכאים בגלל החשיבה שאנו מרגישים שפעם מבחינה חומרית היינו במצב טוב יותר . ישנה נטייה אנושית לשכוח את הרע ולזכור רק את הטוב .
בפרק יא פסוק ה מתלונן העם " זכרנו את הדגה אשר נאכל( אנחנו עוד נחזור ונאכל) במצרים חינם " מסר נוסף חשוב ביותר שאנו צריכים להעביר לילדינו ותלמידינו הוא שאם אתה רוצה חרות אתה חייב גם לקחת אחריות ,והעם לא רוצה לקחת אחריות לאחר שיצאו מתקופת העבדות ולכן הזכירו את המילה חינם ,כלומר עבדים ללא אחריות . אנו מחנכים את ילדינו לעצמאות הובלה , אבל זה חייב להיות משולב עם אחריות .
בהמשך הפרשה פרק יא פסוקים טז - יז, כו- כט מסופר שאלוהים מציע למשה לקחת שבעים זקנים כדי שיעזרו לו להוביל את העם , משה מקבל את דברי אלוהים ומבין את כוחה של הקבוצה , צוות שעוזר לנהל ולקדם את המשימה , חשיבות השיתוף, כמה חשובה, התרומה של הצוות להצלחה בכל משימה גם בבית הספר ובכל תחום אחר בחיינו יש לזכור תמיד שאחדות היא כוח , איפה שתהיה עבודת צוות ושיתוף פעולה דברים גדולים יקרו ואסור למנהיג להתעקש שהוא לבד יוביל למרות כל הקשיים , ושלא יגיד, כפי שכתוב בספר ישעיה פרק נז פסוק ח' " האומר בלבבו אני ואפסי עוד" ( מופיע גם בצפניה ב טו).
בהמשך הפרשה הנפלאה הזו מופיע המקרה של אלדד ומידד( אלדד הוא שמו של אחי) שמתנבאים בכוחות עצמם ללא עזרתו של משה .יהושע נחרד מהמקרה ומבקש ממשה לכלוא אותם אבל משה כמנהיג אמיתי אומר ליהושע בפרק יא פסוק כט " המקנא אתה לי ומי ייתן וכל עם ה' נביאים " , איזו גדולה של משה ששמח שכל אחד מהעם יוכל להתנהל באופן עצמאי ללא עזרתו של משה , האצלת סמכויות ופירגון לאלה שיכולים להתמודד באופן עצמאי .הדבר דומה לנו המורים שצריכים להיות שמחים שבשלב מסויים אם תלמידינו או ילדינו יוכלו להתנהל לבדם ,הלומדים העצמאיים ,ללא עזרתנו בכל משימה שתהיה להם בעתיד .
לקראת סוף הפרשה אנו רואים בפרק יב פסוקים א-יג אנו רואים התעלות נוספת של מנהיג , תכונת המחילה, לדעת גם לסלוח . לאחר שמרים אחות משה לעגה על אישתו הכושית של משה אלוהים גרם לה לחלות במחלת הצרעת ואז משה מתפלל לה' ומבקש בפרק יב פסוק יג " ויצעק משה אל יהוה לאמר אל נא רפא נא לה ".
גם אנחנו המורים ההורים כמנהיגים , צריכים לדעת לסלוח לילדינו תלמידינו שלפעמים מוציאים אותנו מדעתנו, וללמד גם אותם שלטעות זו חולשה אנושית ולמחול זו מעלה אלוהית.
שבת שלום לכולם - בועז חדד
