אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
..........................................................................................................
פרשת שלח –"שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים,וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן" - האם העיתוי מתאים?
ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן *
האם העיתוי מתאים? היא שאלה שכיחה במישורי חיינו השונים. אנו שואלים לא אחת את עצמנו טרם קבלת החלטה: "האם זה העיתוי הנכון? האם זה הזמן המתאים לפעולה זו או אחרת? האם נכון הוא לפעול בעת הזאת? האם זה הצעד הנכון בעת הזאת ?".
האם העיתוי( הטיימינג) מתאים? היא שאלה קיומית במעגלי חיי הפרט, המשפחה, הקהילה, האומה והמדינה.
כבר החכם באדם שלמה המלך התמודד עם שאלת העיתוי:"לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם...עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם"(קהלת, ג', א'-ח').
הבה נבחן את שאלת העיתוי ונשאל את השאלות הבאות , בהקשר לשלושה מופעים בפרשתנו :
המופע הראשון נוכח באירוע חטא המרגלים: "וַיְדַבֵּר ד', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל... וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה, לָתוּר אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן" ( במדבר, יג', א'-ב', יג'). רש"י כבר מאיר לנו את הבעייתיות בשליחת המרגלים שיש לה זיקה לשאלת העיתוי, האם הזמן היה מתאים לפרויקט תור הארץ של המרגלים : "לדעתך, אני איני מצוה לך. אם תרצה שלח. לפי שבאו ישראל ואמרו- נשלחה אנשים לפנינו כמה שנאמר".
דומה שהעיתוי לא היה מתאים ,לשלוח את המרגלים לתור את הארץ, כבר בשנה השנייה בצאתם ממצרים. השליחות נכשלה והאירוע נושא על גבו לדיראון עולם את המותג- חטא המרגלים ועונשם. בחירת העיתוי המתאים לשליחת המרגלים, חייבה הערכת סיכונים מול סיכויים, בקיום תחכים טרם היציאה לשליחות, בכל הקשור לאבחון החוסן והבשלות של מנהיגי העם- הנשיאים ראשי המטות, להצליח במשימתם ולהוות סוכני שינוי בהשפעה חיובית על העם כולו, לקראת הכניסה לארץ. אם מבצע הפיילוט של המרגלים נשיאי השבטים היה נוחל הצלחה, הרי הדרך הייתה סלולה לכניסה מהירה לארץ ישראל ולהגשמת ברית בין הבתרים שהובטחה לאברהם אבינו. לצערנו, המבצע נכשל בעיתוי שנבחר.
פרשתנו מאירה באור שלילי את מנהיגותם של המרגלים, נשיאי השבטים.
כנראה שהייתה הערכת חסר, אודות יכולת מנהיגות החוסן של הנשיאים: " אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו, תִּשְׁלָחוּ--כֹּל, נָשִׂיא בָהֶם. וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן, עַל-פִּי ד': כֻּלָּם אֲנָשִׁים, רָאשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" ( במדבר, יג',א'-ג').
הכרנו את הנשיאים כבר בעבר ,בפרשת נשא: "וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם: הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת, הֵם הָעֹמְדִים עַל-הַפְּקֻדִים" (במדבר, ז', ב').
מי זה -הֵם? המדרש נותן לכך תשובה: הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת- הם השוטרים שהיו ממונים עליהם במצרים ( שמות, ה', יד') - היו באין הנוגשים ומונין את הלבינים ונמצאו חסרות, היו מכין הנוגשים את השוטרים...ולא היו מוסרין אותם בידי הנוגשים והיו השוטרים אומרים-מוטב לנו ללקות ואל ייכשל יתר העם. לפיכך כשאמר הקב"ה במדבר יא', טז' – אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. אמר משה: ריבונו של עולם, איני יודע מי ראוי ומי אינו ראוי. אמר לו- אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו. אותם הזקנים והשוטרים שהיו מוסרין עצמן ללקות עליהם במצרים במתכונת הלבינים, יבואו ויטלו בגדולה הזו. (במדבר רבה, יב', טז').
יתכן שהמחשבה הייתה שהפעם , ינהגו הנשיאים כמרגלים מנהיגים בעלי חוסן אמוני ונפשי, כפי שהצטיירו במנהיגותם במצרים. דומה, שהייתה זאת הערכה מוטעית והכישלון היה קולסאלי.
ניתן להניח שלא נערכה כל בחינה מוקדמת של מסוגלות ומוכנות של המרגלים נשיאי השבטים, להצליח במשימת פיילוט העלייה לארץ. אנו פוגשים בפרשתנו תיאור יבש של כרוניקת האירוע : "וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה, לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן". ממילא נבין שלא נערכה הערכת סיכונים אל מול סיכויים, בשאלת העיתוי ( הטיימינג). נראה שלא קדמה הכנה אמונית, פסיכולוגית וחינוכית לקראת היציאה לפיילוט תור הארץ.
פרשתנו ממשיכה בתיאור העובדות היבשות : " וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב, וַעֲלִיתֶם, אֶת הָהָר. וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ, מַה הִוא; וְאֶת הָעָם, הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ ...הַמְעַט הוּא אִם רָב.ּ מָה הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא, אִם רָעָה; וּמָה הֶעָרִים, אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים, אִם בְּמִבְצָרִים. וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה, הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן " (במדבר, יג', יז' - כ').
המרגלים שבים ממשימתם: "וַיָּשֻׁבוּ, מִתּוּר הָאָרֶץ, מִקֵּץ, אַרְבָּעִים יוֹם. וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵיִ ישְׂרָאֵל... וַיְסַפְּרוּ לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, בָּאנוּ, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ; וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ. אֶפֶס כִּי עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים, בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק, רָאִינוּ שָׁם... לֹא נוּכַל, לַעֲלוֹת אֶל הָעָם: כִּי חָזָק הוּא, מִמֶּנּוּ. וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ, אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא ... וְשָׁם רָאִינוּ, אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם ". (במדבר, יג', כז'-לג'). הנשיאים האלטיסטיים המורמים מעם בפרויקט המשכן , מצטיירים בפרופיל אישיותי נטול מנהיגות וחוסן, המאופיין "בתסמונת החגב":" וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם."
המרגלים נתונים בהפרעת דחק פוסט טראומטית נפשית ואמונית, כתוצאה מסיור הריגול שלהם בארץ ישראל. הדימוי העצמי והביטחון העצמי שלהם בשפל המדרגה:" וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם ". מילא המרגלים רואים ותופסים את עצמם כחגבים, אבל כיצד הם יודעים, שהם נראים כחגבים בעיני יושבי הארץ ? החוסן האמוני שלהם בקב"ה, במשה המנהיג ובארץ ישראל, אף הוא בשפל המדרגה ,הם משדרים תגובה חרדתית, רפיסות ותבוסתנות. הייאוש הדיכאון והחידלון אוחז בם - " אֶפֶס כִּי עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ " .המנהיגים הנשיאים המרגלים מדביקים במצבם הנפשי את כל בני ישראל:"וַתִּשָּׂא, כָּל-הָעֵדָה, וַיִּתְּנוּ, אֶת-קוֹלָם; וַיִּבְכּוּ הָעָם, בַּלַּיְלָה הַהוּא... וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה, לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה, לוּ מָתְנוּ. וְלָמָה ד' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת, לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ, יִהְיוּ לָבַז; הֲלוֹא טוֹב לָנוּ, שׁוּב מִצְרָיְמָה. וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל-אָחִיו:נִתְּנָה רֹאשׁ, וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה".העם בתגובתו משקף בדיוק את תפקודם של מנהיגיו הנשיאים, הסובלים מהעדר שליטה עצמית ומעצימים את הפחד מפני הפחד. כדברי הנשיא האמריקאי רוזוולט: הדבר היחיד שעלינו לפחד ממנו הוא - הפחד מהפחד."
עד כמה בולט הפער בין 10 המרגלים, לבין 2 המרגלים האחרים,-יהושע בן נון וכלב בן יפונה. שני אלו גם השתתפו באותו סיור ריגול, אך מצבם הנפשי והאמוני שונה לחלוטין. הם מתבטאים: "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת-הָעָם, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל, לָהּ". מעניין לראות כיצד משה בספר דברים, מקיים תחכים וניתוח על אירועים דרמטיים שקרו בספר במדבר.
הבה נראה כיצד מתוארת האנמנזה הפתולוגית של פני הדור כפני מנהיגיו, בחטא המרגלים בספר דברים: "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי, כֻּלְּכֶם, וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ, וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ" (דברים, א', כב'). רש"י מנתח בפרשנותו את ההבדל בין שתי הקריבות , בהבדל של מצב הצבירה של שתי החברות האזרחיות, בשתי הסיטואציות- בחטא המרגלים ובמעמד הר סיני בקבלת התורה: בחטא המרגלים- " וַתִּקְרְבוּן אֵלַי, כֻּלְּכֶם,- בערבוביה. ולהלן הוא אומר במעמד הר סיני בקבלת התורה: ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם ותאמרו: הן הראנו..."- אותה קריבה( במעמד הר סיני) הייתה הוגנת. ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם וזקנים מכבדים את הראשים ללכת לפניהם. אבל כאן בחטא המרגלים- " וַתִּקְרְבוּן אֵלַי, כֻּלְּכֶם "- בערבוביה. ילדים דוחפים את הזקנים וזקנים דוחפים את הראשים".
הנה תמונה פתולוגית של כאוס קהילתי וחברתי, שמשקף את חוסנם האמוני והנפשי הירוד של מנהיגיו בעת ההיא.
המסקנה היא, כפי שמשתקפת בפרשתנו, במבחן התוצאה, שהעיתוי שנבחר למשימת המרגלים, לא היה מתאים. יתכן שהייתה דרושה קודם השליחות הציונית ,של עיתוי תור ציון של המרגלים, סוג של הכנה רוחנית ונפשית של הכשרת הלבבות , מבית מדרשו של אחד העם ( אשר צבי הירשגינצברג 1856 -1927) – שהוביל את זרם הציונות הרוחנית.
שאלת העיתוי פוגשת אותנו בפרשתנו גם במופע השני באירוע – המעפילים : "וישכימו בבוקר ויעלו אל ראש ההר לאמור- הננו ועלינו אל המקום...ויעפילו לעלות אל ראש ההר...וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא, ויכום ויכתום עד החורמה " דומה שבאירוע המעפילים , העם לכאורה מפגין תמונת חוסן נעלה ואיתנות שיש בה גבורה ואומץ. אך בפועל הם נוחלים כישלון מר וניגפים בפני העמלקי והכנעני. גם כאן הכוונה הייתה טובה, הצורך לפעול היה מוצדק ונכון. אבל, העיתוי לא היה מתאים. יתכן שבנסיבות עיתוי אחר, הכול היה נראה אחרת.
שאלת העיתוי נוכחת במופע השלישי, בהקשר לשלוש המצוות בסופה של פרשתנו : הנסכים, הפרשת החלה, ומצוות הציצית. מה הקשר של שלוש מצוות אלו, לפרשתנו ולחטא המרגלים ? מה הקשר שלהן לאירוע המרגלים ?
"וַיְדַבֵּר ד', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי תָבֹאוּ, אֶל-אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, אֲשֶׁר אֲנִי, נֹתֵן לָכֶם...וְיַיִן לַנֶּסֶךְ רְבִיעִית הַהִין, תַּעֲשֶׂה עַל-הָעֹלָה אוֹ לַזָּבַח....וְיַיִן לַנֶּסֶךְ, שְׁלִשִׁית הַהִין--תַּקְרִיב רֵיחַ-נִיחֹחַ, לַד'.....רֵאשִׁית, עֲרִסֹתֵכֶם--חַלָּה, תָּרִימוּ תְרוּמָה: כִּתְרוּמַת גֹּרֶן, כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ... וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל-כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם, לְדֹרֹתָם; וְנָתְנוּ עַל-צִיצִת הַכָּנָף, פְּתִיל תְּכֵלֶת וְהָיָה לָכֶם, לְצִיצִת." (במדבר,טו',א'-מא')."השפת אמת" ( רבי יהודה אריה לייב אלתר, האדמו"ר השלישי בשושלת חסידות גור , 1847-1905) מתייחס לכך בפרשנותו המאלפת לפשר שלוש המצוות הללו:"הנסכים שמעלה אדם לד' מכרמו ומשדותיו, אמורים להחליף את הבאר הניסית . החלה שמפריש האדם מלחמו שהוא מוציא מן הארץ, אמורה להחליף את המן. והטלית (הציצית) שבה הוא מתעטף אמורה להחליף את ענני הכבוד המעטפים אותו, אבל בדרך ניסית". במילים אחרות, הפרקטיקה להבנות את החוסן המנהיגותי מחד ושל העם מאידך, היא על ידי לימוד, התנסות והטמעה, בדמותן של שלוש המצוות בסופה של פרשתנו, שהן מייצרות את קו פרשת המים, שבין מוכנות לאי מוכנות, שבין אחריות לתלות, שבין עמידות לרפיסות. שהרי כבר לימדנו בעל ספר החינוך ( חכם בלתי נודע במאה ה 13 ) " שאחרי הפעולות נמשכים הלבבות". הפרקטיקה של קיום שלוש מצוות אלו, היא השינוי מהמעלה השנייה, ממצב של פינוק ותלות בניסים, לעבר מצב של לקיחת אחריות אישית. ממצב של גורל בתלות בניסים ,למצב של יעוד והגשמה, שהעם ומנהיגיו לוקחים את גורלם ויעודם בידם,לחיזוק הביטחון,התקווה החוסן והאמונה, למנוע ייאוש, חדלון ורפיסות של "תסמונת החגב". אך בדיוק בנקודה זאת תעלה לה –שאלת העיתוי. מדוע שלוש מצוות מעצבות אלו, מופיעות דווקא בעיתוי שלאחר אירועי המרגלים והמעפילים ? שהרי היה נכון יותר שתופענה קודם לאירועים אלו, כאבני יסוד מוטמעים כסוג של סמינר הכנה מתבקש ונדרש לקראת יציאתם של המרגלים והמעפילים למשימתם החשובה. יתכן שהכול היה נראה אחרת, אם הייתה מתקיימת הכנה מתאימה והכשרת הלבבות הרוחנית והנפשית, באורן של שלוש מצוות אלו.
לבסוף, נסיים בטעם טוב בהפטרתנו החושפת אותנו לאירוע מרגלים אחר,בסגנון תור יריחו בהנהגת יהושע, שכבר הואר באור יקרות ביחד עם שותפו כלב, באירוע המרגלים בפרשתנו. לשמחתנו, שאלת העיתוי בריגול יריחו, נוחלת הצלחה:"וַיֹּאמְרוּ, אֶל יְהוֹשֻׁעַ, כִּי נָתַן ד' בְּיָדֵנוּ, אֶת כָּל הָאָרֶץ; וְגַם נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, מִפָּנֵינוּ".( יהושע, ב', כד' ): שני המרגלים שנשלחו על ידי יהושע, כשליחי הקהילה של עם ישראל הנכנס בשערי ארץ ישראל, ביריחו במנעולה של ארץ, מעידים במילותיהם, על הצלחה בהציגם,חוסן מנהיגותי אמוני,נפשי ולאומי. דומה שיהושע למד מניסיון אירוע המרגלים בפרשתנו, שיש לקיים הכנה למרגלים של יריחו ולבחור העיתוי בקפידה.
שבת שלום ומבורכת
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן,מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי
&
מתוך ספרו החדש של הרב ד"ר יואל בן-נון- חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא.
לפרשת 'שלח':
פרשת "שלח לך" היא פרשת התיירים –
מה באמת ביקש העם לבדוק?
בפרשה זו אין שום 'מרגלים' ואין 'ריגול' –
רק 'תיירים' שנשלחו על ידי משה "לתור את ארץ כנען" (י"ג, יז); מדוע נשלחו? מי ביקש זאת?
על כך יש לכאורה 'מחלוקת' בין התיאור כאן בספר 'במדבר' לתיאור בספר 'דברים'. כאן ה' ציווה למשה לשלוח 'תיירים', 12 נציגי שבטים "ראשי בני ישראל" (י"ג, ג) – ואילו בספר 'דברים' משה תיאר את בקשת העם:
וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם, וַתֹּאמְרוּ: נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ, וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר – אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן; (דברים א', כב)
גם שם נשלחו 12 נציגי שבטים, שעלו "וירגלו אתה" (שם, כד).
בספר במדבר ה' ציווה: "שלח לך"; בספר דברים העם ביקש: "נשלחה"; בספר במדבר נשלחו 'תיירים' "לתור" – בספר דברים נשלחו 'לחפור ולרגל'.
מי שמוכן להעיז ולראות בשני תיאורים שונים בתורה, לא שתי גרסאות אלא שני פנים של סיפור אחד, מוזמן להצעה הבאה.
המשברים במסע במדבר (ארון יוצא למלחמת פתע, מתאוננים, מתאווים, צרעת מרים) יצרו בעם חרדה וחוסר אמון ביחס לתוכנית העלייה לארץ. הבקשה הלגיטימית לשלוח מרגלים כדי לדעת באיזו דרך כדאי לעלות ומאיזו עיר תיפתח המלחמה, היא מוזרה, כי ריגול כזה אינו נושא למחאה ציבורית. שולחים אליו בחשאי כמה מקצוענים (כמו שעשה יהושע), ולא משלחת רשמית ומוכרת.
בקשת הריגול הייתה רק כיסוי לשאלה האמיתית שהחרידה אותם – "ומה הארץ... הטובה היא אם רעה"? (י"ג, יט) – צו ה' למשה חשף את מה שהסתתר בלבבות העם, מחשבה שהארץ איננה טובה, והעמיד אותם למבחן קשה ומכריע.
במבט על המרחב, הסיכוי היחיד לעלות לארץ מדרום בעם שלם היה בהפתעה גדולה, כשם שיציאת מצרים יכלה להתרחש רק בבת אחת, בלילה ויום אחד – "אחד עשר יום מֵחֹרֵב... עד קדש ברנע" (דברים א', ב), ועלייה מהירה לנגב ולהר חברון.
אבל חודש ימים בקברות התאווה, ועוד ארבעים יום למשלחת 'תיירים', צמצמו מאוד את הסיכוי, כי "העמלקי והכנעני" כבר יכלו להתארגן כדי לבלום את עליית בני ישראל להר. נפילת המורל, הייאוש והבכי סתמו את הגולל על כל סיכוי לעלות לארץ מדרום; גם בתום ארבעים השנה לא יצליחו בני ישראל להבקיע ולעלות מדרום, ויידרש מסע מפרך ואיגוף מפתיע אחר, מדרום למזרח, אל עבר הירדן (כ"א, א-כ).
אחרי מות אהרן, ואחרי ה"חרמה" מול "הכנעני מלך ערד", נאלצו בני ישראל "לִסְבֹּב את ארץ אדום" (כ"א, א-ד) בסיבוב גדול מאוד, כדי להיכנס לארץ ממזרח, בהפתעה אסטרטגית.
אל ראש ההר הַעְפִּילוּ
אולם בעם ישראל היו רבים שלא השלימו עם הגזרה הזאת, והם התאמצו להפוך את הקערה על פיה:
...חטאנו ל-ה' אבל] אנחנו נעלה ונלחמנו ככל אשר צִוָנוּ ה' א-להינו... (דברים א', מא)
וַיַעְפִּלוּ לעלות אל ראש ההר... (י"ד, מד)
הם נכשלו ונחלו תבוסה – ה' לא הושיע אותם "וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה" (שם).
לדעתי, הם לא ויתרו, וחזרו ועלו פעם אחרי פעם – לוחמי דור המדבר (= "אנשי המלחמה", דברים ב', יד-טז) מתו בניסיונות הנואשים לפרוץ אל הארץ מדרום. רק רמזים נשארו בתורה למלחמות 'המעפילים'.
לדעתי, חלק גדול מההתנגדות החרדית לציונות, כולל לצה"ל, נשענת על פרשת 'המעפילים', שלא ארון ה' מוביל אותם, גם אם הם מדברים בשפה של מאמינים. גם רבים מהציונים חשבו כך, וכך שרו בתנועות הנוער:
אל ראש ההר, אל ראש ההר, הדרך מי יחסום לפדויי שבי...
העפילו, העפילו, אל ראש ההר העפילו...
(המעפילים, לוין קיפניס)
רק דמות אחת בכל 'עולם התורה' – ר' צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק מ"ו), כתב, שהמעפילים צדקו, רק שהשעה לא הייתה בשלה לכך, ולכן אמר משה: "והיא לא תצלח" (י"ד, מא) – וכתב ר' צדוק:
...אבל לפעם אחרת תצלח...והוא זמננו זה, שהוא עקבתא דמשיחא. (צדקת הצדיק מ"ו)
ההעפלה הציונית הצליחה, ברוך ה', ונבואתו של ר' צדוק הכהן הוכחה כאמת.
יש 'קהל שוגג', אין 'קהל מזיד'
פרק המצוות הזה קשור לסיפור שקדם לו על חטא 'התיירים', לכן הוא פותח במצוות התלויות בכניסה לארץ (מנחות ונסכים מגידולי הארץ, תרומת חלה "מלחם הארץ"), ומסיים באזהרת הציצית – "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (ט"ו, לט); כלומר: אל תשאלו על הארץ "הטובה היא הארץ בשבילי] אם רעה", זו שאלה של "התרים את הארץ" (י"ד, ו) ושל שולחיהם.
אבל באמצע הפרק יש פרשיית חטאת, שלכאורה שייכת לספר ויקרא! הרמב"ן בפירושו הסביר את הקשר – לא מדובר בחטא מסוים אלא בפריקת עול כללית מ"כל אשר צוה ה'" (ט"ו, כב-כג), כמו שרצו הבוכים בחטא 'התיירים', שאמרו "נִתְּנָה רֹאש (=מנהיג אחר) ונָשׁוּבָה מִצְרָימָה" (י"ד, ד).
לפירוש הרמב"ן, קהל גדול מישראל, אם חלילה יחליט לעזוב את התורה בכלל, הוא 'קהל שוגג', ורק יחיד יכול להיחשב כמי שעושה "ביד רמה" (ט"ו, ל); אין בפרשיית החטאת 'קהל מזיד' –באלה שיעזבו את התורה בכללה, יש רק 'קהל שוגג' כמו 'יחיד שוגג'; רק יחיד יכול לעשות "ביד רמה"!
מתוך ההקשר ברור, שהאיום להכות את העם כולו בגלל חטאם בהשפעת 'התיירים', היה מכוון לקהל מזיד, אלא שתפילת משה הסירה את האיום לדורות; כך מתקשרים פסוקי הסליחה בסיפור 'התיירים' עם פסוקי הסליחה בפרק, והם עומדים יחד ביסוד התפילות שלנו ביום הכיפורים:
"ונִסלח לכל עדת בני ישראל ולַגֵּר הגָּר בתוכם, כי לכל העם בשגגה" (ט"ו, כו).
&
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון,חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא. נביאים מול מעצמות' פרק ל', ימי יאשיהו:
ישעיהו ותלמידיו – מפגש עם נבואת נחום
(ישעיהו נ"ב)
ברור למדי זמנו של נַחוּם, הנביא מאֶלקוֹש (כנראה בגליל), אשר חזה על חורבן נינוֵה בירת האימפריה האשורית – זו חרבה כליל בסוף ימי יאשיהו (612 לפנה"ס). 'משא נינוה' של נחום מזכיר את ההשתלטות האשורית על נֹא אמון במצרים (671 לפנה"ס) כעובדה ידועה, ולכן זמנו של נחום תואם לימי יאשיהו (609-640 לפנה"ס), או לסוף ימי מנשה־אמון. השפה והסגנון שלו קרובים לאלה של ישעיהו, והוא אחד העדים – נוסף למיכה, צפניה וחבקוק – שהיו לישעיהו תלמידים־נביאים ממשיכי סגנון ודרך. הנה ההקבלה המפורשת בין נחמות ישעיהו (נ"ב, ז-ח), לבין מַשָׂא נַחוּם (ב', א):
נחום:
הִנֵּה עַל הֶהָרִים
רַגְלֵי מְבַשֵּׂר
מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם.
חָגִּי יְהוּדָה חַגַּיִךְ,
שַׁלְּמִי נְדָרָיִךְ,
כִּי לֹא יוֹסִיף עוֹד לעבור לַעֲבָר בָּךְ בְּלִיַּעַל,
כֻּלֹּה נִכְרָת;
(נחום ב', א).
ישעיהו:
מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים
רַגְלֵי מְבַשֵּׂר,
מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם
מְבַשֵּׂר טוֹב
מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה...
קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל
יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ,
כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ
בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן;
(ישעיהו נ"ב, ז-ח).
נַחוּם נשא את חזון הנחמה על יהודה לקראת חורבן נינוֵה ונפילת אשור, ואילו ישעיהו ותלמידיו נשאו אותן המילים ואותו החזון על ציון וירושלים, בעודם מזכירים את מצרים ואת אשור – הגלות השנייה מיוחסת עדיין לאשור:
... מִצְרַיִם יָרַד עַמִּי בָרִאשֹׁנָה לָגוּר שָׁם,
וְאַשּׁוּר בְּאֶפֶס עֲשָׁקוֹ;
וְעַתָּה מי (מַה קרי) לִּי פֹה =בגלות] נְאֻם ה',
כִּי לֻקַּח עַמִּי חִנָּם ...
(נ"ב, ד-ה).
בשני הנביאים מדובר בחזון גדול של שיבת ציון, שהתממש רק בחלקו.
הרקע ההיסטורי לנבואת נחום כמעט מפורש בפסוק האחד של 'רגלי מבשר', כי מדובר בחג גדול שיהודה נקראת לחוג בלא מורא מאשור. זה יכול להיות רק פסח יאשיהו (דברי־הימים־ב ל"ה), בשנת 18 למלכותו (622 לפנה"ס). המורא הגדול של מסע סנחריב וכיבושיו ביהודה ואימת המצור על ירושלים לא נשכחו עדיין, וכנראה היו שהזהירו את המלך יאשיהו מפני 'התגרות' נוספת באשורים. נגד חרדות אלו קם נחום ואמר:
חָגִּי יְהוּדָה חַגַּיִךְ, שַׁלְּמִי נְדָרָיִךְ,
כִּי לֹא יוֹסִיף עוֹד לַעֲבָר בָּךְ בְּלִיַּעַל =צבא אשור],
כֻּלֹּה נִכְרָת;
(נחום ב', א).
כלומר אין מקום לחשוש עוד ממסע אשורי, משום שהאויב האשורי רובו ככולו כבר נכרת ועוד מעט תחרב נינוה כליל (וראו עוד בהרחבה להלן). כך יש לנו עיגון ברור לנבואת המשא של נחום, ואולי גם לקשר בינה לבין הנבואה של (תלמידי) ישעיהו. אלא שנחום דיבר אל ירושלים החוגגת בימי יאשיהו ונבואת (תלמידי) ישעיהו מכוונת אל הגולים לאשור, שישובו ויבנו את ירושלים המתנערת מעפר.
חזון זה היה נכון לפני יאשיהו, כמו אחריו, בימי אשור כמו בימי בבל, ונשאר בתוקפו עד ימינו. נחמות (תלמידי) ישעיהו התקיימו בחלקן בעליית זרובבל, אולם קיבוץ גלויות מכל קצות הארץ לא התחולל אז (אלא רק בימינו). כבוד השכינה לא התגלה בבית השני, וגם לא "חָשַׂף ה' אֶת זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ לְעֵינֵי... כָּל אַפְסֵי אָרֶץ" (ישעיהו נ"ב, י) כמו שקרה בימינו, בירושלים בששת הימים, כשעולם שלם עמד כנדהם מול ניצחונה של ישראל ושחרור ואיחוד ירושלים בהפתעה גמורה. לעומת זה, המציאות של בית שני הייתה "יום קְטַנוֹת" (זכריה ד', י) לעומת החזון הנבואי הגדול הזה.
"חזון נַחוּם"
"מַשָּׂא נינוֵה" – סגירת החשבון
שני נביאים באו מהגליל, יונה מ"גַת הַחֵפֶר" (=ממזרח לציפורי), ונחום מאֶלקֹש (=ליד מעלות־תרשיחא); יונה (ד', ב) רצה לשמוע "חֲזוֹן נַחוּם" – כלומר חורבן לנינוֵה בטרם תמיט אסון על העמים, ובטרם תחריב את ממלכת ישראל, ולכן ברח "תַרשישה" –
אָנָּה ה' –
הֲלוֹא זֶה היה] דְבָרִי עַד הֱיוֹתִי עַל אַדְמָתִי,
עַל כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה,
כִּי יָדַעְתִּי, כִּי אַתָּה אֵ-ל חַנּוּן וְרַחוּם גם על רשעים!],
אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד, וְנִחָם עַל הָרָעָה;
(יונה ד', ב).
עברו כ־200 שנה, והאכזריות של הכובשים האשוריים כבר גדשה כל סאה. בימי יאשיהו נשא נחום (א', ב-ג) את חזון סגירת החשבון:
אֵ-ל קַנּוֹא וְנֹקֵם ה',
נֹקֵם ה' וּבַעַל חֵמָה,
נֹקֵם ה' לְצָרָיו, וְנוֹטֵר הוּא לְאֹיְבָיו;
ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם וגדול וּגְדָל כֹּחַ,
וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה ...
(נחום א', ב-ג).
נבואות ה'מַשָּׂא' דומות זו לזו ברובן המכריע, ו"חֲזוֹן נַחוּם" הוא נבואה שניכרים בה רכיבי נבואת 'מַשָּׂא' קלסית:
בניגוד ליונה, רוב הנביאים לא נשלחו אל העמים – הגמול והעונש לעמים נועדו בדרך כלל לאוזניים ישראליות. לפיכך יש לראות בפסוקים המעטים על ישועת ישראל את ליבת הנבואות האלה.
רגלי מבשר
כ־14 שנה אחרי הפסח הגדול שערך חזקיהו – בהשתתפות ישראלים רבים משבטי הצפון (דברי־הימים־ב ל'), מרד חזקיהו באשור (בברית עם מצרים), והביא על יהודה את האסון של 'מסע סנחריב' – הטראומה של נפילת הערים בשפלת יהודה, פריצת חומות לכיש והגליית תושביה עם עוד רבבות מתושבי יהודה, הייתה הרקע לדרך הכניעה וההשתלבות במרחב האשורי, של מנשה ואנשיו, וכל אדם ביהודה זכר וחש את הזעזוע.
והנה יאשיהו, כמאה שנה אחר כך, חזר לדרכי חזקיהו בעבודת ה' בטיהור האלילות והבמות, ובהתעלמות המוחלטת מהשלטון האשורי במחוזות הצפון, הישראלי לשעבר – בין שנת 12 לשנת 18 למלכותו (622-628 לפנה"ס), יאשיהו יצא למסע נועז של טיהור בשומרון ובגליל (דברי־הימים־ב ל"ד, ו-ז), כאילו האשורים כבר נעלמו מהשטח, וכאילו נינוה כבר חרבה בידי צבאות מָדַי, מאורע, שהתחולל כעשר שנים לאחר מכן (612 לפנה"ס).
כאמור לעיל, רבים בירושלים וגם בבית המלך (כנראה) רעדו מפחד, שמא יאשיהו יביא עליהם שוב מכה דומה ל'מסע סנחריב'. על זה אמר נחום בדברי העידוד המפורשים: שום מסע אשורי לא יבוא עוד:
... לֹא תָקוּם פַּעֲמַיִם צָרָה;
... כֹּה אָמַר ה' אִם שְׁלֵמִים וְכֵן רַבִּים האשורים],
וְכֵן נָגֹזּוּ, וְעָבָר זמנם],
וְעִנִּתִךְ – לֹא אֲעַנֵּךְ עוֹד;
... הִנֵּה עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר, מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם,
חָגִּי יְהוּדָה חַגַּיִךְ, שַׁלְּמִי נְדָרָיִךְ,
לֹא יוֹסִיף עוֹד לעבור (לַעֲבָר קרי) בָּךְ בְּלִיַּעַל כֻּלֹּה נִכְרָת;
(נחום א', ט - ב', א).
פסח יאשיהו אכן נחוג ברוב שמחה על פי חזון נחום (בסגנון ישעיהו).
גם ירמיהו הצעיר (כעדותו בפרק י"א) נטל חלק בו ובחידוש הברית.
הרב ד"ר יואל בן-נון
שבת מבורכת בבריאות ובשורות טובות-החברה לחקר המקרא.
www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.org
