אנחנו החברה לחקר המקרא, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ולהמשיך ולפתח את "הפודזקס"
ניתן להעביר תרומות:
דרך אתר החברה www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
.......................................................................
פודזקס שיעור מספר 13 :מיזם של החברה לחקר המקרא בשיתוף הרב ד"ר עידו פכטר, מראיין את ד"ר טניה וויט,
הרב לורד יונתן זקס היה מלא אמונה באלוהים ומתוך כך גם באדם. כיצד אם כן הוא הסביר את הופעת הרע בעולם? אם אלוהים טוב ומיטיב, מדוע יש רע? ד"ר טניה וויט מסבירה את גישתו, שקוראת לנו לא לשאול למה אלא קוראת לנו לפעולה. לא מדובר במדע אלא בברית.
לחיבור ולהאזנה, ולמשלוח ולהפיץ בבקשה! לחץ כאן:
https://open.spotify.com/episode/6QRQpzDfwwjZ22HZ3TSOGy?si=pNj1uNhJTOeOCURDpQNSow
.....................................................................................................
פרשת תצוה: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – הקריאה ל- ו' הַמְּחַבֶּרֶת
ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן *
השנה, פרשת תצוה היא השבת הקרויה גם פרשת זכור והסמוכה לחג הפורים , המדגישה את האות ו' , כמְּחַבֶּרֶת ולא כמפרידה .
101 פסוקים בפרשתנו ומתוכם, 89 פסוקים הפותחים באות ו' הַמְּחַבֶּרֶת. כך לדוגמא : וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ...וְאַתָּה הַקְרֵב... וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ... וְאַתָּה, תְּדַבֵּר... וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים... וְהֵם יִקְחוּ... וְעָשׂוּ, אֶת-הָאֵפֹד... וְיִרְכְּסוּ אֶת-הַחֹשֶׁן... וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם... וּבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ... וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
ו' הַמְּחַבֶּרֶת נוכחת לה, לאורך כל פסוקי חמשת פרשות הקמת המשכן. ספר שמות פותח ב-ו' הַמְּחַבֶּרֶת: "וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", ומסיים בשתי פרשות מחוברות :ויקהל פקודי – " וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם ". ספר שמות מסתיים ב-ו' הַמְּחַבֶּרֶת, במילים: "וְאֵשׁ, תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל-בֵּית-יִשְׂרָאֵל, בְּכָל- מַסְעֵיהֶם."
פרשתנו פותחת בפסוק הראשון בו' הַמְּחַבֶּרֶת: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר: לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד ומסיימת ב-ו' הַמְּחַבֶּרֶת בפסוק האחרון: וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו, אַחַת בַּשָּׁנָה: מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים, אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לד'
הנה ו' הַמְּחַבֶּרֶת נוכחת בפרשתנו, במודל הפעמון והרימון בבגדי הכהן, בייצוגן של שתי אוכלוסיות שונות ומנוגדות אחת מהשנייה.
האם תלכנה שתי האוכלוסיות יחדיו , בלתי אם נועדו ? האם, נגזר עליהן לחיות, זאת על יד זאת, או זאת עם זאת ? הבה נבחן את המודל , בדרך מטאפורית ,על פי מפרט לבושו של הכהן בפרשתנו. הפרשה מפרטת את הפריטים המרכיבים את לבושו של הכהן במשכן. אחד הפריטים הוא מעיל האפוד:" וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד, כְּלִיל תְּכֵלֶת... וְעָשִׂיתָ עַל-שׁוּלָיו, רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי עַל שׁוּלָיו, סָבִיב; וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם, סָבִיב. פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל, סָבִיב. ( שמות, כח' , לא'-לד' ).
למיקום של הפעמון והרימון על לבושו של הכהן, נדרשו שני פרשנים. רש״י( 1040-1105 ) מסביר, שמיקום הפעמון והרימון, היה בשורה, אחד על יד השני. ואילו הרמב״ן (1194-1270 ) מסביר, שמיקום הפעמון היה בתוך הרימון.
המגיד ממזריטש, מגדולי תנועת החסידות במאה ה18, וממשיך דרכו של הבעל שם טוב ,מציג את המודל של אחדות הניגודים, המשלב את שתי האוכלוסיות במרחב אחד, בעקבות פרשנותו של הרמב"ן .
הפעמון, מייצג את האוכלוסייה המאופיינת בדינמיות ובפעלתנות, ברצונה הכנה וכוונותיה הטובות לחולל רפורמות מלא מלא מרחיקות לכת, בדבקותה בחדשנות ,בדגש למשימתיות– כאן ועכשיו.הענבל בתוך הפעמון, מצלצל ומרעיש.
ואילו הרימון המלא וגדוש בגרעינים מייצג את האוכלוסייה המאופיינת, בשמרנות, במתינות, באורך רוח, בדגש לשינויים נדרשים, אבל בתהליך, באיזונים ובבלמים.
המודל של רש״י מציב לנו לכאורה מציאות של העדר מפגש, העדר הידברות והעדר זיקה והדדיות בין אוכלוסיית הפעמון, לבין אוכלוסיית הרימון, מציאות קונפליקטואלית עד כדי התנגשות, של קווים מקבילים, מציאות של אין מרחב משותף של שיח והקשבה, של זה על יד זה. לעומת זאת המודל של הרמב״ן, מציב לנו את מפגש האוכלוסיות, בהנכחת – ו' הַמְּחַבֶּרֶת, שמאופיין בזיקה, בהדדיות, וביחסי גומלין ,בין הפעמון לבין הרימון. למרות הפערים והשונוּת הגדולים, הפעמון ממוקם בתוך הרימון. יש כאן מודל של אחדות הניגודים ולא – אחידות הניגודים. המודל המשולב, מחייב קיום הדדיות, קיום כבוד הדדי וקיום חיבור של הזנה הדדית. הפעמון בתוך הרימון ,כל אחד מהם מביא למפגש הבין דורי את היתרון היחסי שלו. העולם שייך לאוכלוסיית הרימון וגם לאוכלוסיית הפעמון, במרחב חיים אחד.
כך גם נוכחת ו' הַמְּחַבֶּרֶת בחושן אפודו של הכהן הגדול בפרשתנו, בהארת אבני החושן, המאתגרות את ו' הַמְּחַבֶּרֶת השבטי - בדגש למיקומן. האבנים מייצגות את שבטי ישראל ,בכפיפה אחת ובמרחב אחד, על שונוּת –מאפייניהם, אישיותיהם, השקפותיהם, תכונותיהם ועיסוקיהם: "וְעָשׂוּ, אֶת-הָאֵפֹד: זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב...וְלָקַחְתָּ, אֶת-שְׁתֵּי אַבְנֵי-שֹׁהַם; וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. שִׁשָּׁה, מִשְּׁמֹתָם, עַל, הָאֶבֶן הָאֶחָת; וְאֶת-שְׁמוֹת הַשִּׁשָּׁה הַנּוֹתָרִים, עַל-הָאֶבֶן הַשֵּׁנִית--כְּתוֹלְדֹתָם ...וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט, מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד, תַּעֲשֶׂנּוּ....וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן, אַרְבָּעָה טוּרִים אָבֶן: טוּר, אֹדֶם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת הַטּוּר, הָאֶחָד. וְהַטּוּר, הַשֵּׁנִי--נֹפֶךְ סַפִּיר, וְיָהֲלֹם. וְהַטּוּר, הַשְּׁלִישִׁי--לֶשֶׁם שְׁבוֹ, וְאַחְלָמָה. וְהַטּוּר, הָרְבִיעִי--תַּרְשִׁישׁ וְשֹׁהַם, וְיָשְׁפֵה; מְשֻׁבָּצִים זָהָב יִהְיוּ, בְּמִלּוּאֹתָם. וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל-שְׁמֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל-שְׁמֹתָם; פִּתּוּחֵי חוֹתָם, אִישׁ עַל-שְׁמוֹ, תִּהְיֶיןָ, לִשְׁנֵי עָשָׂר שָׁבֶט" (שמות , כח', ו''-כא').
מפרש רש"י- "כְּתוֹלְדֹתָם- כסדר שנולדו-ראובן ,שמעון, לוי ,יהודה ,דן, נפתלי על האחת ועל השנית-גד, אשר, יששכר, זבולון, יוסף, בנימין...וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן- על שם שהאבנים ממלאות גומות המשבצות המתוקנות להן, קורא אותן בלשון - מילואים".
דומה, שלפנינו לראשונה, לידת האתוס של המילואים- צבא העם. כל צבעי האבנים של שבטי ישראל ,מאירים לנו בחווית שירות המילואים, באור יקרות הצבוע בצבע ירוק- מדי צבא העם במילואים, יסוד החיבור של עוצמתנו ,קיומנו ועתידנו במדינתנו.
אשתף בחוויה אישית אותה אני חווה בהתרגשות מידי שנה, עת אני משתתף בתרגיל במסגרת שירות מילואים פעיל. שם אני כזקן השבט ,זוכה להיות חלק מחבורה של אנשי סדיר, קבע ומילואים, בבואה של החברה הישראלית, על רבדיה השונים, מדגם מייצג של ריבוד ושונות, בין דורי, בין גילאים, השקפות, דעות, עדות, דתיים וחילוניים, ימנים ושמאלנים. הדבר שהכי בולט במרחב המילואים, מאופיין בחיבור בין האנשים, כמו ו' הַמְּחַבֶּרֶת –באווירה, באחדות, בסולידריות, בערבות ההדדית, בהקשבה, בתרבות הוויכוח, בכבוד ההדדי איש לרעהו, באחריות המשותפת. ו' הַמְּחַבֶּרֶת, צבועה בצבע מדי הזית ,הבוהק במשמעות, בייעוד ובתכלית, המחברת את כולנו, מבני העשרים ועד השבעים ,לשבט אחים ואחיות גם יחד.
האם נוכחותה של ו' הַמְּחַבֶּרֶת, אפשרית גם מחוץ למרחב המילואים? האם היא אפשרית גם בחיי היום יום ?
כן, היא אפשרית.
פרשתנו מלמדתנו, שבפרויקט הקמת המשכן שאותו הניעה החברה האזרחית שהוקמה לראשונה במסע המדברי מגלות מצרים לגאולת ארץ ישראל, הייתה זאת ו' הַמְּחַבֶּרֶת , שחיברה את עם ישראל, על שבטיו ועדותיו וליכדה אותם לייעוד משותף ולאחריות קולקטיבית – של הקמת המשכן.
הנה כי כן, ו' הַמְּחַבֶּרֶת נוכחת באבני החושן –חושן האפוד אותו לובש אהרון הכהן הגדול. אבני החושן מייצגות את כל שבטי ישראל ,בכפיפה אחת ובמרחב אחד, על מאפייניהם, דעותיהם והשקפותיהם:" וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל-שְׁמֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל-שְׁמֹתָם; פִּתּוּחֵי חוֹתָם, אִישׁ עַל-שְׁמוֹ, תִּהְיֶיןָ, לִשְׁנֵי עָשָׂר שָׁבֶט" .
האם לא הגיע הזמן להפנים, שגם היצירה המופלאה של הקמת מדינת ישראל כמו הקמת המשכן , היא השתקפות של אבני החושן, הקוראות לנו להטמיע את אבני החושן, גם במרחב הפוליטי, שהוא כיום כה שסוע ורווי יצרים ומתחים.
אבני החושן, קוראות למנהיגי הציבור, לכוף את יצרם, לשלב ידיים, ולא לשכוח לרגע, את ייעודנו בו' הַמְּחַבֶּרֶת , בשמירה על חוסנה הרוחני, המוסרי, הביטחוני ,הכלכלי והחברתי של מדינתו. שכן, אין לנו אלא רק משכן אחד ואין לנו אלא מדינת ישראל אחת.
כך גם נוכחת ו' הַמְּחַבֶּרֶת בשבת פרשתנו-תצוה, שהיא גם קרויה ,שבת פרשת זָכוֹר הסמוכה לחג הפורים: "זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹהִים"
מה המאפיין של איום עמלק ?
עמלק צופה בנו מידי יום ביומו ומחכה לאותה שעת כושר, שיוכל לתקוף אותנו ולהשמידנו.
מתי זה עלול לקרות? כאשר עם ישראל מציג לאויבו העמלקי ולאויביו האחרים, את חולשתו, חוסנו הירוד, רפיסותו, ואת תמונת המאבקים והשסעים הפנימיים שבתוכו – "וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹהִים" .
" אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ"- מפרש רש"י :לשון קור וחום".
כלומר, האיום העמלקי ,מתעצם ועלול להיות ממשי, במציאות של פלגנות בינארית וקיצונית שבתוכנו- מציאות של קור קיצוני או חום קיצוני בקרבנו, שעלולה לסכן אותנו.
בדיוק במציאות מתפתחת זאת, אנו זקוקים במיידיות ל- ו' הַמְּחַבֶּרֶת, שתחבר את הקצוות שבתוכנו, לנקודת האיזון והפשרה, שבין הקור והחום הקיצוניים, סוג של מרחב חיים פושר, שאפשר להתחבר אליו ולחיות בו.
כך גם מגילת אסתר אותה נקרא בפורים קוראת לנו לאמץ את - ו' הַמְּחַבֶּרֶת: "וַיֹּ֤אמֶר הָמָן֙ לַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ יֶשְׁנ֣וֹ עַם-אֶחָ֗ד מְפֻזָּ֤ר וּמְפֹרָד֙ בֵּ֣ין הָֽעַמִּ֔ים בְּכֹ֖ל מְדִינ֣וֹת מַלְכוּתֶ֑ךָ וְדָתֵיהֶ֞ם שֹׁנ֣וֹת מִכָּל-עָ֗ם וְאֶת-דָּתֵ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֵינָ֣ם עֹשִׂ֔ים וְלַמֶּ֥לֶךְ אֵין-שׁוֶֹ֖ה לְהַנִּיחָֽם: אִם-עַל-הַמֶּ֣לֶךְ ט֔וֹב יִכָּתֵ֖ב לְאַבְּדָ֑ם".
המן הרשע הכיר את ה- DNA היהודי- עַם-אֶחָ֗ד, האחדות קיימת למרות העדר אחידותו בהיותו - מְפֻזָּ֤ר וּמְפֹרָד֙ בֵּ֣ין הָֽעַמִּ֔ים.
קריאת ו' הַמְּחַבֶּרֶתשל אסתר מהדהדת גם בימים אלו: "וַתֹּ֥אמֶר אֶסְתֵּ֖ר לְהָשִׁ֥יב אֶֽל-מָרְדֳּכָֽי: לֵךְ֩ כְּנ֨וֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִ֜ים הַֽנִּמְצְאִ֣ים בְּשׁוּשָׁ֗ן".
הנה הקריאה האולטימטיבית בעת איום על קיומו של העם היהודי- לֵךְ֩ כְּנ֨וֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִ֜ים. כולכם תלויים זה בזה, אחרת תהיו תלויים זה על יד זה.
רק אם כולנו ביחד נאמץ את ו' הַמְּחַבֶּרֶת ונראה את צבע התכלת שהוא צבע שאיננו בוהק בקיצוניותו, שנוצר מערבוב של הצבעים כחול ולבן- צבעי דגל מדינתנו ,אז נזכה לשמחה , כמאמר פורים –"שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי".
שבת שלום ופורים שמח
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן ,מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות.
&
פרשת תצווה - תמיד, עבר ועתיד
מייקל אייזנברג- משקיע הון סיכון אלפא
פרשת השבוע, פרשת תצווה משלימה את הציוויים להכנת המשכן עליהם קראנו בפרשה הקודמת, פרשת תרומה. לקראת סוף הפרשה, תוארו בפירוט ההלכות להקדשת אהרון ובניו לכהונה והציווי להקריב קורבן תמיד - כבש בבוקר וכבש בין הערביים כל יום. לאחר מכן מסכמת התורה:
עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם.
וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי.
וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי.
וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים.
וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם.
המבנה הכיאסטי, בו הפסוקים מסודרים סימטרית משני צדדיו של פסוק מרכזי אחד, בולט. הפסוק הראשון והאחרון עוסקים באירועים על ציר הזמן המכוונים לתכלית של מפגש עתידי עם ה' (אִוָּעֵד ; לְשָׁכְנִי). הפסוקים השני והרביעי הם התוצאה הרצויה - השראת שכינה. הפסוק השלישי, שהוא הציר האמצעי מבטא את נוכחותו הפעילה של ה' שמקדש את אוהל מועד, המזבח, והכוהנים. כלומר המבנה הכיאסטי מבטא תהליך של בניית תשתית כמסגרת למפגש. מפגש בין האדם לאל, והפיכת האובייקטים דרכם מתממש המפגש למקודשים. אם כן, המפגשים עם הא-ל, אלו שמתרחשים תדיר, ואלו שקורים בהזדמנויות מיוחדות, מותירים רושם במציאות. כך, האופי הלא אחיד של המציאות גואל אותה מהסתמיות שלה, ויוצר מדרג המזמין אותנו לבחירה אקטיבית בטוב.
אלא שלמרות המבנה הקונצנטרי הברור קיים הבדל בולט בפעלים בשני הפסוקים הראשונים לעומת השניים האחרונים. בשני הפסוקים הראשונים דובר על התוועדות, כלומר מפגש. מפגש מעצם טבעו מתרחש בנקודה ספציפית, ואכן, בשני הפסוקים הראשונים זה קורה "שָׁמָּה". לעומת זאת, בשני הפסוקים האחרונים מדובר על השראת שכינה, ובאופן מפתיע היא לא מתרחשת במקום המפגש - אוהל מועד או סביב המזבח ופעילות הכוהנים - אלא דווקא "בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" ; "בְתוֹכָם". השראת השכינה מתבזרת בכל העם.
נראה שהמשכן נוסד כתשתית של קרקע יציבה למפגש עם כל מה שרוחני ונעלה בחיי החולין. איפיון אוהל מועד כמקום ההתוועדות האולטימטיבי מקביל לאמור במשנה: ״יהי ביתך בית ועד לחכמים״ - מקום בו יושבים מנהיגים, מקבלים החלטות ומנחים את הציבור. מקום שאיננו מגדל שן אלא מאופיין כבית הפרטי של כל אחד מאיתנו.
בנוסף, אחרי שבפסוק הרביעי ה' שוכן בתוך בני ישראל, הפסוק החמישי מצליח לשבש לחלוטין את הסדר הלוגי ואומר שבעקבות השראת השכינה בני ישראל יפנימו מה שארע בעבר: "וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם". למה, אחרי שמגיעים לתכלית של השראת שכינה בקרב ישראל חשוב להפנים שאירועי יציאת מצרים נועדו לתכלית הזו?
כשמבינים תהליך, מבינים שאנחנו תמיד בתהליך. יש סיפור בראשיתי של עם, הצועד ביחד ממצרים עם עבר משותף, אירוע מכונן משותף ואתוס משותף. אבל גם יש תהליך תמידי - גם מה שקורה היום יש לו תכלית התפתחותית אותה נבין רק בעתיד ועל בסיס העבר. כל עם, כל תנועה חברתית, וכל פיתוח ארכטקטורי או טכנולוגי זקוק לנקודת ייחוס. העבדות למצרים - האומה האנטישמית הראשונה שדיכאה ישראלים - היא נקודת הייחוס עבור כל שאיפה עתידית של עם ישראל. היציאה ממצרים, בה ריכוז הכוח בידי המלך יצר שוויון נמוך במסגרתו כל הישראלים הם עבדים, היא נקודת הייחוס שלנו. העם הזה תמיד ייבחן דרך הפריזמה של יציאה מהשיעבוד ושל חירות לכל. רק כך זוכים להשראת שכינה על כל העם ורק כך אפשר לקרוא בפורים ״לך כנוס את כל היהודים״.
אשמח לקבל תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com
מייקל אייזנברג
&
הרב ד"ר יואל בן נון מגילת ההפך- לכבוד פורים
א
הכללתה של מגילת אסתר בין כ"ד ספרי התנ"ך מעוררת, במבט ראשון, תמיהות.1] המגילה כמות שהיא, נראית כספר חילוני, שכל כולו ההפך ממגמתם של כל סיפורי המקרא. המגילה מתעלמת באופן מוחלט מכל דבר שבקדושה. במקומות מסוימים ההתעלמות בולטת עד כדי כך, שאי אפשר שלא לראות בה התעלמות מכוונת.
אין במגילה שם שמים, והדבר בולט באופן מיוחד במקום שלכאורה אזכור זה מתבקש:
רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר... (אסתר ד', יד).
ניכר כאן מאמץ מיוחד שלא להזכיר שם שמים, והצלת היהודים העתידה מיוחסת אך ורק ל"מקום אחר".
דוגמה נוספת:
וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלֺשת ימים לילה ויום, גם אני ונערֺתי אצום כן
(ד', טז).
אסתר מזכירה צום, אולם אין כל רמז לתפילה המלווה אותו, לנוסח של בקשה או של תחנונים. המגילה גם אינה מציינת את העובדה שהצום חל, כנראה, בעיצומו של חג המצות.2]
במגילה אין גם ביטוי לתורת הגמול המקראית הקלאסית: רעיון השכר והעונש, הבא לידי ביטוי לאורך כל סיפורי המקרא, איננו נרמז כלל במגילה, והקורא אינו מבין על שום מה ולמה נגזרה על היהודים גזרה קשה כל כך.3] אין גם כל ביטוי להשגחה גלויה - העלילה מתנהלת, כביכול, באקראי, בפור ובמזל.
גם הדרך שבהּ התגלגלה ההצלה היא בעייתית מנקודת מבט מקראית-יהודית. איסופה של נערה יהודיה, ככל הנראה בעל כורחה, לתחרות יופי וזנות מעין זו המתוארת במגילה, יש בו משום חילול כבודה של בת ישראל, וצפוי היה שהדברים יתוארו בנימת טראגית. תחת זאת, יש במגילה תיאורים מפורטים ונלהבים של העניין: "ששה חֳדשים בשֶמן המֺר וששה חֳדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים" (ב', יב).
חשוב לציין, כי המגילה אינה מספקת הסבר לכמה מן האירועים המרכזיים שבה, לבד מן העובדה שמדובר ביהודים. המגילה אינה מסבירה מדוע מרדכי "לא יכרע ולא ישתחוה" (ג', ב), פרט לכך ש"הגיד להם אשר הוא יהודי" (פס' ד). אולם אין די בהסבר זה. הרי מצינו במקרא לא פעם תופעה של השתחוויה בפני אדם, כפי שמצינו, למשל, את נתן הנביא משתחווה למלך דוד (מל"א א', כג), ואף להלכה נפסק שמותר להשתחוות למלך.4] חז"ל והמפרשים עסקו בבעיה זו והעלו כיוונים שונים,5] אך לענייננו חשובה העובדה שבמגילה עצמה אין שום הסבר או סיבה הלכתית, למעט הסיבה - "הוא יהודי".
ככלל, עיקרון זה בולט במגילה - אף לגזרת המן אין הסבר מלבד שמדובר ביהודים, וכך הכתוב מנמק את השנאה - "כי הגידו לו את עם מרדכי" (ג', ו). ניתן היה לצפות שהמגילה תזכיר כגורמי השנאה חלק מנימוקי האנטישמיות העתיקה: שהיהודים כופרים בגלל שהם משתחווים למי שאין לו צלם או דמות, שהם לא משתתפים במתן הכבוד לאלים, שהם אינם משתתפים בפולחני העיר לריצוי האלים ולכן האלים זועמים עליהם, שהם מתבדלים בשמירת השבת והשביעית, וכד'. אלא ששום דבר מכל זה לא כתוב במגילה, רק ביטוי כללי: "ודתיהם שֺנות מכל עם ואת דתֵי המלך אינם עֺשים" (ג', ח).
אף הניצחון לבסוף, אין לו הסבר רוחני מלבד אותה עובדה - מדובר ביהודים: "אם מזרע היהודים מרדכי אשר החִלותָ לנפֺל לפניו לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו" (ו', יג). היהודים הם תופעה שאי אפשר להתעלם ממנה, הם משהו מיוחד במינו - אך אין לכך כל הסבר, רוחני או רעיוני.
ב
המגילה מתעלמת באופן בולט גם מארץ ישראל ומירושלים. ארץ ישראל אינה מוזכרת כלל,6] ואף ירושלים מוזכרת רק כמקום שהיה פעם: "אשר הָגְלָה מירושלים עם הגלה אשר הגלתה עם יכניה מלך יהודה" (ב', ו). אין התייחסות לירושלים בהווה,7] או למקדש אשר קיים בה.8]
המגילה אף נמנעת מלהזכיר את האירועים ההיסטוריים המתרחשים במקביל למתואר בה. פרט לרמז קל בתחילה ובסוף, אחשורוש מופיע במגילה כדמות חסרת צבע, חסרת טעם וחסרת ממשות. נראה שהמגילה עושה ככל יכולתה כדי להציג את אחשורוש כדמות נלעגת ולא מרשימה, השקועה במשתאות ובענייני נשים. מאידך, המקורות ההיסטוריים9] מלמדים אותנו על מאורעות רבי משמעות שהתרחשו לאורך השנים שבהן מתרחשת העלילה במגילה.10] ידוע, כי בתחילת מלכותו ביסס אחשורוש=חשיַרשַ (כסרכסס) את שלטונו ודיכא מרידות נגדו. לאחר מכן הוא התלבט,11] כנראה, האם לצאת למלחמה על יוון, לאחר שדריוש אביו נכשל בניסיונו לכבשה. בשנת שלוש למלכותו הוא פתח בהכנות למלחמה, במסגרתן נכרתה תעלה גדולה למעבר הצי (ליד הר אטוס שבצפון יוון), ונבנה גשר (העשוי ממאות ספינות קשורות) על מיצרי הדרדנלים. בשנת שש למלכותו העביר אחשורוש על גשר זה צבא עצום מאסיה לאירופה. בעזרת צבא זה הצליח, בשלב ראשון, לכבוש את אתונה ולהעלותה באש. השליחים רוכבי הסוסים מיהרו לבשר בשושן על הניצחון, והעיר שושן צהלה ושמחה. אלא שאז התהפך הגלגל, ולאחר תבוסתו בקרב הימי המכריע בסלמיס, הוא נאלץ לחזור לאסיה. הצבא שאותו השאיר ביוון הובס בקרב פלאטיה בשנה שלאחר מכן (היא שנת שבע למלכותו). בשנים הבאות איבד בהדרגה גם את השליטה בצפון יוון ובים האגיאי. העיר שושן הנבוכה אולי החלה אז לחפש שעירים לעזאזל.
מאורעות המגילה מתרחשים בשנים שלוש, שבע ושתים עשרה למלכותו, אולם אין במגילה התייחסות למאורעות שציינּו.12] כל שאנו יודעים מתוך המגילה על הרקע ההיסטורי של מלכות אחשורוש הוא מן התיאור הקצר בתחילתה: "ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש המֺלך מהודו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה" (א', א), ומכאן ניתן ללמוד שמדובר במלכהּ של אימפריה גדולה; וכן מן המסופר בסוף המגילה: "וישם המלך אחשרש אחשורוש קרי] מס על הארץ ואיי הים. וכל מעשה תקפו וגבורתו ופרשת גדֻלת מרדכי אשר גִדלו המלך הלוא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס" (י', א-ב). בדומה למסכַת פורים התלויה משני צדדיה על האוזניים, כך שני פסוקים אלה הם כעין "אוזניים" שביניהן תלויה "מסכת פורים" - תיאור מוקצן, חריף וסאטירי, המסתיר אירועים היסטוריים בעלי משמעות עצומה.
ג
מהי מטרת המגילה בהסתרת כל הדברים שמנינו לעיל? מדוע היא נותנת תיאור חילוני כל כך של המאורעות? מהי המטרה של אותה התעלמות מכוונת מכל דבר שבקדושה?
כל ספרי התנ"ך, ובמיוחד ספרי הנבואה, אינם אלא סיפור תולדות דבר ה' אל האדם בכלל, ואל ישראל עמו ונחלתו בפרט. אין אלו תולדות העולם העתיק, ואף לא תולדות עם ישראל במובן הרגיל. יש שהמקרא פוסח על מאות בשנים ועל תקופות שלמות, בשעה שאין במאורעות שאירעו בהן דבר ה' שחשוב לספר אותו. התורה אינה מספרת לנו דבר על שלושים ושמונה שנים שבהם לא היה דבר ה' לבני ישראל במדבר, ואף אם היה דיבור למשה באותה תקופה, לא היה דיבור זה ראוי שיספרו אותו לדורות הבאים, ועל כן אין על כך פרשיות בתורה.13] הפרשיות העוסקות בשנות המדבר מתמקדות בשנת היציאה ממצרים, השנה השנייה (שאף היא אינה שלמה) ושנת הארבעים. אין בתורה גם אזכור נרחב של מאות השנים של שיעבוד מצרים, ופרק א' בספר שמות מכסה מאות שנים, לפני שהספר מתרכז בשנה שלפני יציאת מצרים ובשנה שלאחריה.
ברם, מגילת אסתר היא ההפך של כל התנ"ך כולו. בניגוד ליתר הספרים בתנ"ך - 'ספר הישר'14] המתאר את מלכות ה' והשגחתו - המגילה מציירת באופן מכוון, תוך כדי תיאור מוגזם ומוקצן מאוד, את מלכות ההפך, ההפוכה מכל דבר שבקדושה ומכל דבר ששם שמים יכול להתקשר אליו.
ממלכת ההפך מתוארת בצורה חומרית, גסה, שפלה ואלילית. המגילה מציירת מציאות חילונית מוקצנת, שבאופן מכוון נעדרים ממנה הערכים והמושגים האופייניים לתנ"ך כולו. גם תיאורם של היהודים בממלכת ההפך הוא מאוד מוקצן. יהודי שושן מתוארים כמתבוללים בתוך השמחה וההנאות של משתה אחשורוש וכל המשתמע ממנו. הם שקועים עמוק בתוך החומרנות של מלכות פרס ומדי, ומשתלבים בה היטב. ייתכן שגם בתיאור זה מציגה המגילה רק פן אחד מוקצן. אין ספק, לדעתי, שמרדכי ואסתר ידעו לשון תפילה מהי. קשה גם להניח שהם קראו זה לזה בשמות אלה, שהם במקורם שמות אליליים חריפים וקשים.15] אמנם אנו מוצאים במגילה שהיה לאסתר שם יהודי, אך גם הוא מגיע אלינו בהבלעה - "הדסה היא אסתר בת דודו" (ב', ז) - חלק ממה שהיה פעם כשהייתה משפחת קיש (ושאול) בארץ בנימין; אולם המגילה מציגה אותם בשמות המזכירים את מרדוך ואשתר.
בממלכת ההפך אין גם עדות מפורשת להשגחת ה', לפחות על פני השטח. הכל נקבע על ידי פור וגורל. הפור הוא כל כך חשוב שרק על פיו נקבעו שני הדברים המכריעים במגילה - עניין העץ וההתנגשות בין היהודים ואויביהם, וכמובן קביעת החג ושמו.
יש להדגיש, שהתיאור במגילה אינו מביא למסקנה שהפור טעה. על סמך ידיעתנו את הצורה שבה התנהלו דברים כאלו, יש להניח שלהמן הייתה מועצת חכמים שלמה, ובה קוסמים, מנחשים, מעוננים וכד'. המן לא עשה דבר, מן הסתם, ולא קיבל שום החלטה בלי לשאול בתרפים, בכבד16] או בשאר מיני הניחוש והקסם. מסתבר, שקוסמיו של המן חישבו גם את המפות האסטרולוגיות המתאימות, על סמך נתונים כמו תאריכי הלידה של המן ומרדכי וכד', והגיעו למסקנה שיש מפגש קריטי בין המפות בדיוק ביום מסויים, ולכן יעצו לו שיום זה מתאים בדיוק לכך שמישהו חשוב ייתלה על עץ גבוה במאורע מכריע. ואכן הפור לא טעה לחלוטין - רק עניין אחד 'התהפך': מי בדיוק נתלה במפגש הקריטי הזה.
כך גם בענין קביעת יום הפור:
הפיל פור הוא הגורל לפני המן מיום ליום ומחֺדש לחֺדש שנים עשר הוא חֺדש אדר
(ג', ז).
כלומר, החישוב על פי הגורל ועל פי המפות האסטרולוגיות הראה, שהשלושה עשר הוא יום מתאים למטרה, ואם כן, צריך היה רק למצוא את החודש המתאים. בסיכומו של דבר, נמצא ששלושה עשר לחודש אדר הוא היום המתאים לטבח המוני ולהתנגשות יהודים וגויים. גורל זה אכן התממש, אלא ששוב, הם טעו רק בפרשנות בנוגע לזהות המנצחים - "ונהפוך הוא". גם הגזרה וגם היפוכה להצלה באו על ידי טעות בפור, שהתהפך בפרט קריטי אחד.
ד
מטרת הכללתה של מגילת אסתר בתנ"ך היא אפוא להעלות על הפרק את השאלה - מי שולט בעולם ההפך?
אילו היה בידנו התנ"ך ללא מגילת אסתר, היינו מכירים את הקב"ה רק בכל מקום ומצב שניתן לקרוא בשמו. המגילה באה להשלים חיסרון שאי אפשר בלעדיו - ללמד אותנו שהקב"ה נמצא במסתרים גם באותם מקומות שאי אפשר לנקוב בהם בשמו. גם באותן סיטואציות שבהן אי אפשר להזכיר כלל תפילה, הלכה, או כל דבר שבקדושה. המגילה מראה את דרכי ההשגחה בממלכת ההפך, השגחה הפועלת בתוך דרכי ההפך ובמושגי תרבות ההפך, כשעל פני הדברים הכל מתנהל בדרכי האינטריגות, המקרה והפור.
כאן אנו עוסקים בנקודה עמוקה הקשורה לתרבות הפרסית. האמונה הפרסית מחלקת את העולם לשתי רשויות של טוב ושל רע הנאבקים ביניהם.17] המגילה באה ללמד, בדרך ההפך, שהקב"ה הוא: "יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע" (ישעיה מ"ה, ז) - הקב"ה הוא המנהל גם את עולם ההפך מתחת לכל ההסתרה. מצאנו בגמרא (בבלי חולין קלט ע"ב): "אסתר מן התורה מניין? 'ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא]' (דברים ל"א, יח)". אסתר אכן באה ללמדנו את השגחת ה' בזמן של הסתר פנים, בזמן שבו אי אפשר לראותה על פני השטח בגלוי.
הוכחה לטיעוננו זה ניתן להביא מההקבלה שבין ארמון המלך במגילה, שיש בו חצר חיצונה ופנימית, ובין בית המקדש, שיחזקאל מזכיר גם לגביו חצר חיצונה וחצר פנימית.18]
המקרא מתאר את בית ה', ובתוכו קודש קודשים. הנכנס אליו אחת דתו להמית, לבד ממי שציוהו מלך מלכי המלכים, והוא הכוהן הגדול ביום הכיפורים, שנכנס לכפר על ישראל.
בעולם ההפך של המגילה מתואר מלך, הרואה את עצמו כשליט העולם.19] בארמונו יש חצר פנימית שהזר הקרב אליה יומת, אם לא יושיט לו את שרביט הזהב. אסתר נכנסת אליה בסכנת נפשות ומתוך צום כדי להציל את עמה.
אסתר היא היפוכו של הכהן: מלכה, אישה, הלובשת בגדי מלכות שהם בגדי תפארת ופיתוי, מול הכהן הגדול הלובש בגדי לבן פשוטים, בגדי מלאך משרת. יש הקבלה גם בין הכניסות: הכהן הגדול נכנס שתי פעמים עיקריות (השלישית היא רק להוציא את הכף והמחתה): האחת כדי להקטיר ולפרוס מסך של ענן קטורת מכסה, והשנייה לצורך הזאת הדמים המכפרת. אסתר גם היא נכנסת פעמיים: הכניסה הראשונה לצורך זימון המשתה שמטרתו לערפל ולטשטש, והשנייה - לאחר תליית המן, בשעה שהגזרה טרם בוטלה - כדי להתחנן ולהציל את עמה.20]
* * *
מגילת אסתר משלימה, אם כך, את התנ"ך. היא נכתבה במכוון בצורה חילונית ומוקצנת כל כך כדי ללמדנו שהשגחת ה' נמצאת גם במקומות ובמצבים הרחוקים מקדושה, וכי יד ה' היא המנהלת את העולם גם במקומות של הסתר פנים.
1]. גם חז"ל מעידים על בעיות שונות שהתעוררו בעניין זה: "שלחה להם אסתר לחכמים: קבעוני לדורות. שלחו לה: קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות... שלחה להם אסתר לחכמים: כתבוני לדורות. שלחו לה: 'הלא כתבתי לך שלישים' (משלי כ"ב, כ), 'שלישים' - ולא רבעים. עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה - 'כתֺב זאת זכרון בספר' (שמות י"ז, יד), 'כתֺב זאת' - מה שכתוב כאן ובמשנה תורה, 'זכרון' - מה שכתוב בנביאים, 'בספר' - מה שכתוב במגילה" (בבלי מגילה ז ע"א).
2]. בשלושה עשר בחודש ניסן הופצה הגזרה (אסתר ג', יב), ואף אם עברו מספר ימים עד שהתפרסם הדבר, עדיין האירועים מתרחשים בחול המועד.
3]. חז"ל, כידוע, מנסים אמנם להסביר מה היה חטאם של היהודים (בבלי מגילה יב ע"א - הגמרא מביאה שתי דעות בעניין: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע (אחשורוש), או מפני שהשתחוו לצלם), אך בפשוטה של המגילה אין רמז לכך.
4]. עיין ברמב"ם הלכות מלכים פ"ב ה"ח.
5]. כגון שהמן עשה לו צלם על בגדיו (אסתר רבה פרשה ז ו); אמנם גם כיוון זה אינו פשוט, שכן בעבודה מיראה לא ברור אם קיים הדין של 'ייהרג ואל יעבור' (עיין בבלי סנהדרין סא ע"ב - סב ע"א, ובהשגת הראב"ד בהלכות עבודה זרה פ"ג ה"ו).
הערת העורך: עוד בנושא זה עיין במאמרו של י' מדן, ' "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" - מדוע?', המופיע לראשונה בספר זה.]
6]. אמנם חז"ל, משום שבחה של ארץ ישראל, אמרו שהגדרת עיר כמוקפת החומה נקבעת על פי הערים שהיו בזמן כיבוש הארץ על ידי יהושע בן נון, ולא על פי שושן, ועל ידי הגדרה זו קישרו את החג לארץ ישראל, דרך הדיון בשאלת הערים מוקפות החומה (ראה ירושלמי מגילה פ"א ה"א, ע ע"א). אולם במגילה עצמה אין זכר לכל הנושא.
7]. לעומת זאת, בספרי עזרא ונחמיה, ובפרט בכתבי השטנה (עזרא ד'), אין שום התייחסות לגולה ולבעיותיה, כולל גזרת המן.
8]. אמנם לפי רבים מהמדרשים ירושלים ובית המקדש עוד לא נבנו בזמן המגילה, ואחשורוש המדובר בה קדם לכורש (עיין על כך במאמרו של י' מדן, 'מבוא למאמרו של ח' חפץ על מלכות פרס ומדי', מגדים יד סיוון תשנ"א], עמ' 55-53). אולם טענה זו קשה מאוד במישור הפשט ההיסטורי. ראשית, מפני שמנבואת ישעיה מ"ה ברור שכורש הוא מחריב בבל, ולפני כורש לא הייתה ממלכת פרס ומדי משתרעת 'מהודו ועד כוש'. הנימוק השני הוא שבעזרא ד', ה-ז אנו מוצאים את סדרם של מלכי פרס: כורש, דריוש, אחשורוש וארתחששתא. סדר זה מתאים גם למה שאנו יודעים מההיסטוריה הכללית (פרט לזה שההיסטוריה הפרסית יודעת לספר על מלך נוסף - כנבוזי בנו של כורש - שאינו מופיע בעזרא, שכן לא היה לו קשר לעניין בית המקדש וירושלים; על כל העניין עיין ח' תדמור, ערך: כרונולוגיה, אנצ' מקראית כרך ד, ירושלים תשכ"ג, עמ' 305-304). ההשערה הרווחת כיום (עיין, למשל, מ"צ סגל, מבוא למקרא, ירושלים תשל"ז, כרך ב עמ' 723; ג"ח כהן, מבוא למגילת אסתר בפירוש 'דעת מקרא', ירושלים תשל"ד, עמ' 6-4) היא, שאחשורוש של המגילה הוא בנו של דריוש, הנקרא במקורות היוונים כסרכס, ובמקורות הפרסיים חשיַרשַ (שם זה מזכיר מאוד את נוסח הכתיב של אסתר י', א: "וישם המלך אחשרש אחשורוש קרי] מס על הארץ"). ועיין עוד במאמריהם הנ"ל של י' מדן וח' חפץ.
9]. לתיאור היסטורי מפורט ראה: מ' עמית, תולדות יוון הקלאסית, ירושלים תשנ"ג, עמ' 277-255.
10]. מתוך נקודת ההנחה שאחשורוש של המגילה הוא בנו של דריוש; ראה לעיל הערה 8.
11]. בכתבי הרודוטוס (ספר שביעי, 18-12) מובא סיפור, הנראה מתאים לאחשורוש שבמגילה, ביחס להתלבטות זו: המלך מספר לאחד הווזירים על חלום שחלם, המזרז אותו לצאת למלחמה עם יוון. המלך אומר לווזיר ללבוש את בגדי המלך ולשכב על מיטת המלך, כדי לבדוק האם יבוא חלום זה גם אליו. הווזיר עושה כן, והחלום אכן בא גם אליו.
12]. מעדויות הארכיאולוגים שחפרו את שושן ואת פרספוליס, שתי ערי הבירה הפרסיות, ניתן להסיק שמחבר המגילה הכיר היטב את המקום אותו תיאר. אין ספק שהתיאור במגילה נכתב על ידי מי שהכיר את הארמונות האלה היכרות אישית: החצר הפנימית והחיצונה, חצר לגינת ביתן המלך וכו'. אדם כזה יודע וודאי את סיפור המלחמה עם יוון, ומשום כך סביר להניח שחוסר הזכרתה במגילה הוא מכוון ולא מקרי.
13]. עיין בבלי תענית ל ע"ב, ובמורה-הנבוכים ח"ב פל"ו, ודייק בלשונו.
14]. עיין בבלי עבודה זרה כה ע"א.
15]. שמות אלו הפכו מזמן לשמות יהודים טובים בזכות המגילה והתקדשותה בתנ"ך (כ"עמון ומואב שטהרו בסיחון" - בבלי גיטין לח ע"א), מבלי להתחקות אחרי משמעותם המקורית. אך אנו דנים בשאלה מדוע ולמה זכו להתקדש.
16]. ראה יחזקאל כ"א, כו.
17]. דריוש אבי אחשורוש הפך את דת זרתוסטרא לדת המדינה הרשמית של הממלכה. דת זו גורסת שהעולם הוא זירת מאבק בין הורמיז - האל הטוב, לבין אהורמין - השטן (ראה: ו' דוראנט, תולדות התרבות - מורשת המזרח א, ירושלים-תל אביב תשכ"ד, עמ' 244-242). עיין בהקשר זה גם בבבלי סנהדרין לט ע"א, בוויכוח על הורמיז ואהורמיז, שהוא חלק ממאבקם של חז"ל כנגד כל מה שנראה כשתי רשויות.
18]. ראה יחזקאל מ', יז ואילך.
19]. מלכי פרס נהגו לכנות את עצמם בתואר 'מלך המלכים'. הרודוטוס מספר (ספר שביעי, 8) שכאשר עלה אחשורוש לשלטון, הוא אסף את כל יועציו לדיון על המלחמה ביוון. אחד הנימוקים שבו השתמש בעד המלחמה היה שעל ידי כיבוש יוון שוב לא תביט השמש על שום ארץ חוץ מממלכתו.
20]. ניתן למצוא בהקבלות אלה מקור לאמירה הנפוצה אצל האחרונים (עיין למשל בשפת אמת כרך שני צ ע"א) שכיפורים הוא כ-פורים.
החברה לחקר המקרא מאחלת שבת מבורכת ופורים שמח את כל עם ישראל.
ישראל קריסטל- מנכ"ל
