אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
..................................................................
פרשת מטות מסעי – "וַיִּסְעוּ, מֵחֲרָדָה; וַיַּחֲנוּ, בְּמַקְהֵלֹת" –כן למקְהֵלֹת ולא לחֲרָדָה
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
תסמונת חֲרָדָה( Anxiety ) מוגדרת כתגובת פחד עוצמתית המבוססת על ציפייה למפגש עם איום עתידי" (מקור: אתר בטיפולנט- פורטל לשירותים פסיכולוגיים בישראל).
כך גם תיאוריית החרדה הקולקטיבית, מתארת אנשים החווים איום קיומי על עתידם שמעורר בהם תחושה של חרדה קולקטיבית. תחושה המביאה לכדי פעולה פרו חברתית או אנטי חברתית (Wohl et al., 2010).
הנה הגענו בפרשתנו לאקורד הסיום, של המסע המדברי של בני ישראל - מגלות לגאולה, מעבדות לחירות ומגורל לייעוד. מסע שהחל בשעבוד מצרים, דרך נתיב מפרך ומאתגר על פני 42 מסעות במדבר ועד לקו הסיום, על סף הכניסה לארץ ישראל. 14 מהמסעות היו כולם בשנה הראשונה למסע ו-8 מהם היו בשנה האחרונה למסע. כך ש-20 מסעות התרחשו במשך 38 שנים.
כך מתארת זאת פרשתנו:"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם: בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם, לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ד'; וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם, לְמוֹצָאֵיהֶם"(במדבר,לג',א')
הנה לנגד עינינו הבוחנות את נתיב 42 תחנות המסעות , מזדקרות להן שתי תחנות מסע הסמוכות זו לזו –חֲרָדָה ומַקְהֵלֹת.
דומה שאנו נחשפים בתחנת המסע הקרויה -חֲרָדָה , לסוג של תסמונת חרדה:"וַיִּסְעוּ, מֵהַר-שָׁפֶר; וַיַּחֲנוּ, בַּחֲרָדָה. וַיִּסְעוּ, מֵחֲרָדָה; וַיַּחֲנוּ, בְּמַקְהֵלֹת " ( במדבר, לג', כד'-כה').
תסמונת חֲרָדָהבתנאי המסע הארוך והמייגע, איננה מעלה פליאה, היא כאותה תסמונת היהודי הנודד המוכרת לנו בגלויות עמנו אלפי שנים. לא פלא שיש בה - לווית חֲרָדָה, במציאות של מסע מדברי בתנאי אי וודאות ואי היכרות מקרוב עם מקום היעד – ארץ ישראל, כשלאורך כל המסע מצופה מהעם – דור ב' לאחר חטא המרגלים, לממש את הייעוד הנשגב של גאולת המשילות בארץ המובטחת, שלה קוראת פרשתנו:"וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ, כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ "(במדבר, לג', נג').
הנה כי כן, אי הוודאות ואי הידיעה ליעדי התחנות הבאות במסע המדברי, בואכה לתחנת הייעוד הסופי – ארץ ישראל, עלולה לייצר מציאות של חֲרָדָה במסע המדברי של שמים עוטי ערפל. כפי שלימדנו רבי עובדיה סְפוֹרְנוֹ (1475-1550 )שבנוסף ללימוד תורה למד גם לימודים כלליים ובכללם פילוסופיה, מתמטיקה, בלשנות ורפואה וכך פירש:"עניין המסע שהיה לצאת ממקום אל מקום בלי הקדמת ידיעה, שהיה זה קשה מאוד".
אבל, מיד לאחר התחנה –חֲרָדָה, באה התחנה-מַקְהֵלֹת .
האם קיימת זיקה בין שתי תחנות מסע אלו?
דומה שכן, ההגעה לתחנת- מַקְהֵלֹת, היא תשובת המשקל לטיפול בהפחתת –תסמונת החֲרָדָה.
המסע על פני גשר מדברי צר מאד שקורא – העיקר לא לפחד, שמתוח בין – גלות מצרים, לבין גאולת ארץ ישראל. אם תחנת –חֲרָדָה, מאפיינת מציאות של גלות, של היהודי הנודד, הרי תחנת- מַקְהֵלֹת, מאפיינת מציאות של- גאולה, של ריבונות בארץ ישראל, של עם חופשי בארצו, של יציבות ולא של ארעיות או נדידה. מַקְהֵלֹת מאירה באור יקרות את החירות והעצמאות, שיש בהן ממד של חוסן קהילתי ולכידות קהילתית, של מַקְהֵלֹת , שרק ביחד – בערבות הדדית , בסולידריות, באחווה וברעות, נוכל לעמוד באתגר של –גאולת המשילות שקוראת פרשתנו– "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ".
נשיא ארה"ב ג'ון ביידן בביקורו האחרון בישראל, ציטט דברים שאמרה לו ראש הממשלה גולדה מאיר( 1898-1978), עת ביקר לראשונה בארץ כסנאטור צעיר לפני מלחמת יום הכיפורים וכך אמר: "לעולם לא אשכח את השיחה איתה במשרד, בנוכחות העוזר שלה, בחור בשם רבין. דיברנו על מלחמת ששת הימים. גולדה מאיר אמרה - סנאטור, אל תיראה כל כך עצוב, אל תדאג, ליהודים יש נשק סודי. שאלתי את גולדה מהו הנשק הסודי? חשבתי שהיא תגיד לי משהו על תוכנית גרעינית , אבל גולדה הסתכלה ישר ואמרה- אין לנו לאן ללכת, כי אין לנו ארץ אחרת .
אִמְרָה מכוננת זו של גולדה מאיר, משתקפת במקרה של שניים וחצי השבטים , ראובן גד וחצי המנשה, שעומד במרכזה של פרשתנו.
כך כתב אהוד מנור (1941-2005) בשירו:"אֵין לִי אֶרֶץ אַחֶרֶת עַד שֶתְחַדֵש יָמֶיהָ עַד שֶתִפְקַח אֶת עֵינֶיהָ". הנשק הסודי- כי אין לנו אֶרֶץ אַחֶרֶת ,המשתקף במקרה של שניים וחצי השבטים בפרשתנו, הוא טרילוגיה טרגית בשלוש מערכות, המתנהלת לה – במדרון חלקלק.
המערכה הראשונה מתרחשת בפרשתנו, בדיאלוג ובמשא ומתן שמתנהל בין משה לבין ראשי שבטים אלו:" וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה. וְלָמָּה תנואון תְנִיאוּן] אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ד' ... וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ד' לַמִּלְחָמָה. וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ד' עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו... וַיַּעֲנוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לֵאמֹר אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ד' אֶל עֲבָדֶיךָ כֵּן נַעֲשֶׂה. נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי ד' אֶרֶץ כְּנָעַן וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן"( במדבר, לב', ו'-לג').
המערכה השנייה מתרחשת בספר יהושע לאחר כיבוש הארץ:"וַיָּשֻׁבוּ וַיֵּלְכוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה מֵאֵת בְּנֵי יִשְרָאֵל מִשִּׁלה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, לָלֶכֶת אֶל אֶרֶץ הַגִּלְעָד אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָּתָם... וַיִּבְנוּ בְנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה שָׁם, מִזְבֵּחַ עַל הַיַּרְדֵּן, מִזְבֵּחַ גָּדול לְמַרְאֶה( יהושע ,ב')
המערכה השלישית מתרחשת בספר דברי הימים , בהגליית שבטים אלו על ידי פול ותגלת פלנסר ( פלאסר) מלכי אשור, בגלות הראשונה:" וַיָּעַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶת רוּחַ פּוּל מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וְאֶת רוּחַ תִּלְּגַת פִּלְנֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיַּגְלֵם לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי, וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה; וַיְבִיאֵם לַחְלַח וְחָבוֹר וְהָרָא, וּנְהַר גּוֹזָן, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה" (דברי הימים א' פרק ה', כו').
לאנטון פאבלוביץ' צ'כוב ( 1860-1904 ) סופר ומחזאי רוסי, מיוחסת האמרה: "אקדח שמופיע במערכה הראשונה חייב לירות במערכה השלישית".
ר' מרדכי יוסף ליינר מאיזביצא ( 1800-1854)בספרו " מי השילוח" מאיר את עינינו לשתי תחנות המסע הסמוכות זו לזו –חֲרָדָה המאפיינת גלות, ומַקְהֵלֹת המאפיינת גאולה:"וַיִּסְעוּ, מֵהַר-שָׁפֶר; וַיַּחֲנוּ, בַּחֲרָדָה- אדם המסופק היאך רצון ד' נוטה וטוב לו- וַיַּחֲנוּ, בַּחֲרָדָה. להיכנע לחרדה, להחליט ולהיות- " שב ואל תעשה", אך "וַיִּסְעוּ, מֵחֲרָדָה; וַיַּחֲנוּ, בְּמַקְהֵלֹת"- בעת שהשם יתברך יחפוץ לקבץ אותנו, אז יתן תקיפות בלבם שלא יחרדו". הנה כי כן, תחנת המסע –מַקְהֵלֹת, היא זאת שתביא את עם ישראל ללכידות קהילתית ולחוסן קהילתי , כמו במעמד הר סיני- "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר " (שמות ,יט, א־ב). מפרש רש"י( 1040-1105 ): "ויחן שם ישראל, כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומת ובמחלוקת".
כך מתכתבים דבריו של ר' מרדכי יוסף ליינר מאיזביצא, עם דברי הפילוסוף הדני ,סרן קירקגור 1813 – 1855 : "מצוקה היא סחרחורת הנובעת מן החרות".
כלומר, לתחנת המסע –מַקְהֵלֹת, נועד תפקיד חשוב, לתעל את החירות לחוסן ועמידות ולא לחֲרָדָה שיש בה מצוקה של סחרחורת.
תיאוריית החוסן כוללת שני ממדים עיקריים, חוסן אישי וחוסן קהילתי. חוסן אישי מתאר את היכולת לשמירת היציבות, בתפקוד הרגשי, החברתי והמשפחתי, אל מול דרישות המציאות המשתנה והיכולת לשאת אי ודאות. חוסן קהילתי מתאר את היכולת של קהילה לעמוד ולצאת ממצב משבר. (Vernberg et al., 2008)(Eshel & Kimhi, 2016)).
כך נפגוש את החוסן האישי והקהילתי באפילוג לפרשתנו והחותם את ספר במדבר, בדמותן של בנות צלופחד: "וְכָל-בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה, מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ, תִּהְיֶה לְאִשָּׁה: לְמַעַן, יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ, נַחֲלַת אֲבֹתָיו... כַּאֲשֶׁר צִוָּה ד', אֶת-מֹשֶׁה, כֵּן עָשׂוּ, בְּנוֹת צְלָפְחָד. וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה, וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנוֹת צְלָפְחָד: לִבְנֵי דֹדֵיהֶן, לְנָשִׁים. מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי-מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף, הָיוּ לְנָשִׁים; וַתְּהִי, נַחֲלָתָן, עַל-מַטֵּה, מִשְׁפַּחַת אֲבִיהֶן. " (במדבר, לו',ח'-יב' ).
דומה שלא במקרה, נבחרו בנות צלופחד לחתום את ברכת – חזק חזק ונתחזק בסיומו של ספר במדבר. טבועה כאן כוונת מכוון שיש בו מסר – מעשה נשות ישראל , סימן דווקא לבנים ולגברים, בימים ההם – בזמן הזה.
בנות צלופחד הן הדוגמא המובהקת, כיצד על תחנת הגאולה -ַמקְהֵלֹת, לטפל בתחנת הגלות –חֲרָדָה.
על הפסוק בישעיהו, לג', ו': "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת יִרְאַת יְהוָה הִיא אוֹצָרוֹ " , דרשו רבותינו על ששה סדרי המשנה: חוסן- " זה סדר נשים"( שבת, לא', א'). "בזכות נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו ישראל ממצרים"( מסכת סוטה, י'א, עמ' ב').
כך בנות צלופחד, שלוחמות בממסד בראשות משה ותובעות זכויות ירושה של נחלת אביהם. משה רבנו אינו יודע מה לפסוק, והקב"ה מתערב ואומר למשה: כן דוברות בנות צלופחד – הן צודקות בדרישתן. הן אותן הנשים שיצרו תקדים היסטורי והלכתי, בהתעקשותן ונחישותן, למימוש זכותן לרשת נחלת אביהן בארץ ישראל. הן הנשיםהמייצגות נאמנה את –ַבמקְהֵלֹת, המנהיגות, פורצות הדרך שבמבחני מסע המדבר, הניפו את דגל החוסן הקהילתי- במקְהֵלֹת: ״ניתנה ראש לארץ ישראל״, בניגוד תהומי לגברים, שבמשבר קברות התאווה "השומים והבצלים" ובסיפור המרגלים, אותם הגברים חלושי החוסן, שהניפו את דגל החידלון של תחנת חֲרָדָה:״וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה ״( במדבר,יד',ד'), ולעומתן, הנשים המסרבות להשתתף בחטא העגל ובחטא המרגלים ומניפות את דגל-ַבמקְהֵלֹת, של הלכידות הקהילתית ,זקיפות הקומה ,החוסן האמוני, הגאווה היהודית והציונית.
בנות צלופחד הנושאות את דגל במקְהֵלֹת, הן צאצאיות של יוסף:" וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה, וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנוֹת צְלָפְחָד: לִבְנֵי דֹדֵיהֶן, לְנָשִׁים. מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי-מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף".
חוט של מקְהֵלֹת משוך מבנות צלופחד לסבא רבא שלהן – יוסף .
כך למדנו מיוסף המנהל את מצב החירום במצרים , בהבנת החשיבות של–דגל מקְהֵלֹת – הלכידות הקהילתית, על מנת למנוע –חֲרָדָה, במציאות של מסע הגירה ממקום למקום:״ וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ, לֶעָרִים: מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם, וְעַד קָצֵהוּ" (בראשית, מז', כא' ). מפרש הנצי"ב ( 1816-1893 ) בעל ״העמק דבר״: העביר (יוסף) לערים. שלא העביר יחיד יחיד למקומות מפוזרים, אלא כל עיר לעיר אחת, כדי שלא יאבדו חברתם״. דומה שהרצל חוזה המדינה, הושפע אף הוא מיוסף במצרים ומבנות צלופחד בפרשתנו. ביומנו ובספרו״ מדינת היהודים״ 8.6.1895 הוא כותב בשבח -מקְהֵלֹת: ״אנשינו חבורות חבורות יצאו, למשפחותיהם ולילדיהם״. יוסף, בנות צלופחד והרצל, הבינו את חשיבות מקְהֵלֹת - הלכידות הקהילתית ,הערבות ההדדית, האחדות והסולידריות, כחיסון משמעותי בעמידות ובהתמודדות עם קשיים של משבר וסערות שנכפים על אנשים וקהילות, במצבי הגירה כפויים.
בנות צלופחד באקורד הסיום לפרשתנו ולספר במדבר ,תובעות ממשה , נחלה בארץ ישראל, ומציגות לנו את המשמעות האמיתית של תחנת -מקְהֵלֹת , שמייצגת את מהות החירות והגאולה בארץ ישראל, כפי שמתארת זאת פרשתנו:" וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ, כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ"( במדבר, לג', נג').
על גשר האמונה, התקווה והחוסן, ניצבות בנות צלופחד ולא שניים וחצי השבטים, וקוראות לכולנו היום בימים סוערים וגועשים במדינתו – כן למקְהֵלֹת ולא לחֲרָדָה , כי אין לנו ארץ אחרת.
חזק חזק ונתחזק שבת שלום וחודש מבורך
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות.
&
פרשת מטות מסעי - מלחמה ולקחה
מייקל אייזנברג-משקיע הון סיכון
בפרשת השבוע ה' מצווה את משה: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ". לאחר שבנות מדין פיתו את בני ישראל לזנות עימן, לאכול מזבחי אלוהיהן ולהשתחוות להם, המלחמה במדין נועדה להנכיח את החשיבות של שמירה על ערכי מסורת ישראל והזהות הלאומית שלנו.
אך מדוע היתה זו המשימה האחרונה של משה: "אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ" ?
נראה שעמידה על הפרופיל המדייני עשויה לשפוך אור על העניין. במספר מקומות המדיינים מאופיינים כנוודים יושבי אוהלים: "תַּחַת אָוֶן רָאִיתִי אׇהֳלֵי כוּשָׁן, יִרְגְּזוּן יְרִיעוֹת אֶרֶץ מִדְיָן" (חבקוק ג, ז) או "שִׁפְעַת גְּמַלִּים תְּכַסֵּךְ, בִּכְרֵי מִדְיָן וְעֵיפָה כֻּלָּם מִשְּׁבָא יָבֹאוּ" (ישעיה ס, ו) והם צצים משום מקום ונוטלים חלק במכירת יוסף שיזמו האחים: "וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים… וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים" (בראשית לז, כח).
בהתאם, המדיינים יושבים בשטחם של עמים אחרים ומצטרפים למהלכים שלהם. בספר בראשית נאמר על מלך אדום: "הַמַּכֶּה אֶת מִדְיָן בִּשְׂדֵה מוֹאָב" (בראשית לו, לה) ובספר במדבר זקני מדין התערבו בשכנוע בלעם לפעול לטובת מואב.
איפיון זה פותר גם מבוכה בפסוקים שהחלו בתיאור: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב" והמשיכו, ללא כל הסבר: "וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית…". גם בסיכום האירוע נאמר: "צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם. כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר" והשאלה היא כיצד התחלפו 'בנות מואב' 'בבנות מדין'. כנראה שגם כאן בנות מדין הצטרפו, ובגדול, למהלך שהחלו בנות מואב, או שמלכתחילה 'בנות מואב' היו 'בנות שבט מדין היושב בארץ מואב' (בדומה לפירושו של האברבנאל).
בספר יהושע ראשי מדין תוארו כנסיכי-חסות בממלכת סיחון מלך האמורי: "וְכֹל עָרֵי הַמִּישֹׁר וְכָל מַמְלְכוּת סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר מָלַךְ בְּחֶשְׁבּוֹן אֲשֶׁר הִכָּה מֹשֶׁה אֹתוֹ וְאֶת נְשִׂיאֵי מִדְיָן אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע נְסִיכֵי סִיחוֹן יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ" (יהושע יג, כא). כנראה, שלאחר שסיחון כבש את מואב (כמתואר בספר במדבר פרק כא) העבירו המדיינים את נאמנותם ממואב לכובש החדש. העובדה שהמדיינים אינם אזרחים, או לוחמים, של מואב, אלא רק נוודים היושבים בשטח של מואב, היא היתרון שלהם. אם כן, ניתן לשער שהמדיינים האופורטוניסטים ניסו להפעיל אותה אסטרטגיה גם לגבי בני ישראל - הכוח האזורי העולה.
בהתאם לקו זה ניתן להסביר מדוע נבחרו רק שנים עשר אלף לוחמים מבני ישראל (2% מתוך שש מאות אלף) לצאת למלחמה במדין, למרות שמספרי השלל - שלושים ושניים אלף טף נשים ושמונה מאות אלף בהמות מסוגים שונים - מלמדים שהמדיינים היו רבים. בדיוק באותו אופן ניתן להסביר גם מדוע כאשר כמה דורות מאוחר יותר, כשגדעון נלחם שוב במדיינים, הוא בחר רק שלוש מאות לוחמים להילחם במספרם העצום של המדיינים ובני בריתם: "וְהָיָה אִם זָרַע יִשְׂרָאֵל וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם וְעָלוּ עָלָיו. וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת יְבוּל הָאָרֶץ… כִּי הֵם וּמִקְנֵיהֶם יַעֲלוּ וְאָהֳלֵיהֶם וּבָאוּ כְדֵי אַרְבֶּה לָרֹב וְלָהֶם וְלִגְמַלֵּיהֶם אֵין מִסְפָּר וַיָּבֹאוּ בָאָרֶץ לְשַׁחֲתָהּ".
האסטרטגיה הגמישה של המדיינים, להצטרף למי שחזק בלי מחוייבות אמיתית, איפשרה להם לנצל תמיד את המצב לטובתם ואף לצבור עושר - זהב, כסף, נחושת, ברזל, בדיל ועופרת - שצויינו במיוחד כשלל רק במלחמה זו. אבל המדיינים היו חסרי שאר-רוח. הפרופיל המדייני שלא כלל אתוס של הקרבה למען מטרה כלשהי, היה חלש. בשני המקרים, היה חשוב להדגיש שדי בכוח צבאי קטן כדי להנחיל תבוסה מפוארת לבעלי הגישה הנוודית. כוח קומנדו קטן ונחוש מנצח מספר גדול ממנו עשרות מונים, ואפילו בעל משאבים, כשנלחמים ביחד ולמען מטרה. כל הכסף שבעולם לא יועיל למי שלא נלחם למען ערכיו.
בתורה, המלחמה תוארה בשני פסוקים בלבד כדי להעביר את המסר שלמדיינים לא היתה כל אפשרות לעמוד מול צבא חדור מטרה. בספר שופטים, ברגע שבו פשטו חייליו של גדעון על מחנה מדין פרצה בו מהומה רבתי, והיתרון המספרי איבד את ערכו: "וַיָּשֶׂם ה' אֵת חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ וּבְכָל הַמַּחֲנֶה וַיָּנָס הַמַּחֲנֶה". היות שלמדיינים לא הייתה כל מחויבות אמיתית זה לזה, והגורם היחיד שחיבר ביניהם היה הציפייה לרווחי ההווה מניצול עמלם של אחרים, מיד בפרוץ הקרב כל אחד ברח כדי להציל את עצמו בכל מחיר.
לא בכדי הייתה זו משימתו האחרונה של משה. משה קיבל לידיו עם של עבדים משוללי־זכויות וחסרי־תקווה לאופק מדיני, או אפילו למימוש עצמי, ויצר בעשר אצבעותיו עם בעל ערכים וזהות שעומד לכבוש לו מולדת. כעת, בשערי הארץ, עמד מולו איום משמעותי ביותר: הדור החדש, שברובו נולד בארבעים שנות נדודים במדבר ולא זכר את עבדות מצרים, עלול לבחור בהמשך חיי הנוודות שאליהם הורגל, שהיו חיים נטולי דאגות והתחייבויות. כדי להגן על מפעל חייו, היה משה מוכרח להשיג ניצחון צבאי מול המדיינים, ובעיקר ניצחון תודעתי. הכרחי היה להקים חיץ בין בני ישראל ובין המדיינים, שתרבותם נגדה לחלוטין את הקוד הערכי של התורה ובעיקר את הייעוד הלאומי של עם ישראל. מייקל אייזנברג
אשמח לקבל תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com
אנחנו בישורת האחרונה של חומש במדבר - האם קראתם את ספרי חלב, דבש ואי-וודאות ?
&
מסרים חינוכיים פרשת מטות- מסעי- בועז חדד- רכז תנ"ך אורט מעלות- הגיש פעמים נערים מבת ספר ממלכתי,לחידון התנ"ך העולמי לנוער ביום העצמאות וזכו במקום הראשון להיות חתני התנך העולמי.
1. מסר לכל מנהיג , הבטחות חייב לקיים מנהיג יכול להיות הורה , מורה , או כל אדם שאמור להוביל ולשמש דוגמה לאחרים.
2. יש להעריך מנהיג, שלא דואג רק לטובתו האישית , אלא לטובת העם ולהבדיל בין בקורת בונה - שהיא מתוך אהבה , לבין בקורת הורסת שנעשת מתוך צרות עיין.
3. " ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם " משלי פרק ג פסוק ד . כלומר אדם צריך להתנהג באופן ראוי גם בעיני בני האדם קרי החברה שבה הוא חי וגם בעיני אלוהים.
4. בחיינו אנו עוברים מסעות שונים , יש עליות ויש מורדות , החוכמה היא , תמיד להמשיך קדימה אל המטרה שהצבנו עד לכיבוש היעד תוך כדי למידה מההצלחות וגם מהכישלונות ולא לשכוח מהיכן באנו .
1. התורה מדגישה את פנייתה בהתחלה בנושא השבועות והנדרים לראשי המטות ( ראשי השבטים ) פרק ל פסוק ב " וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר , זה הדבר אשר ציווה יהוה " והשאלה היא מדוע דווקא אליהם מופנים הדברים ? התשובה לכך היא שאנו רואים חדשות לבקרים , לפני שמנהיג נכנס לתפקידו המכובד , הוא מבטיח הבטחות ונודר כל מיני נדרים לגבי מעשיו בעתיד , אך לאחר שמתמנה לתפקידו - הבטחות לחוד ומעשים לחוד , וחלק גדול מאותם אנשים לא יקיימו כלל את הבטחותיהם . ובכך המנהיגים לא משמשים דוגמה חיובית לעם כמו שנאמר בתלמוד הבבלי " אם בארזים נפלה השלהבת מה יגידו אזובי הקיר " אם המנהיג אינו משמש דוגמא חיובית לעמו - כיצד נצפה מהעם להתנהג? בפרק ל פסוק ג נאמר על המנהיג " לא יחל דברו " , " יחל" מלשון לחלל, כלומר לא לומר סתם דברים שאינך מתכוון לקיימם, אלא למלא את הבטחותיך.
כנ"ל אנו בתור הורים מובילים את ילדינו , מורים מובילים את תלמידינו , אנו מודל חיקוי עבורם ולכן האחריות שלנו גדולה מאוד, אנו משמשים דוגמא כלפי ילדינו ותלמידינו בכל הקשור ליושרה ולקיום הבטחותינו לכל הסובבים אותנו . אמינות הינה תכונה חשובה ביותר במהלך כל חיינו ולסוד הצלחתנו בכל תחום שנבחר.
2. בתחילת פרשת מטות אומר אלוהים למשה להילחם במדיינים- מלחמה שמיד אחריה אמור מסע חייו של משה להסתיים. משה יודע שלאחר המלחמה חייו אמורים להסתיים , אבל משה לא מתכוון לחשוב על טובתו האישית ולעכב את המלחמה נגד המדיניים, כדי לשרוד עוד זמן מה בחיי העולם הזה . משה בלי היסוס מארגן במהירות את העם למלחמה פרק ל"א פסוקים א- ג " וידבר יהוה אל משה לאמר נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים אחר תאסף אל עמיך וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאיתכם אנשים לצבא " . משה לא חושב על טובתו האישית, אלא על טובת העם - לקדם את העניין הלאומי , אפילו אם זה במחיר זירוז מותו .
תגובת העם הייתה מאוד מפתיעה , הם מסרבים להילחם נגד המדיינים כדי לא לזרז את מותו של משה, שהרי הם ידעו שלאחר המלחמה תם עידן מנהיגותו של משה והוא צריך להאסף אל עמו, קרי ללכת מן העולם וכל זאת למרות בקורת נוקבת שהייתה לעם על משה בעבר , העם התלונן על משה ארבעים שנה במדבר ויש כאלה שאיימו אפילו לסקול אותו באבנים .
יש להסביר את בקורת העם על משה שנעשתה מתוך בקורת בונה - מתוך אהבה ולא מתוך בקורת הורסת קרי רק כדי להכשיל . ההוכחה לכך היא שברגע האמת , כאשר העם ידע שלאחר המלחמה נגד מדיין משה צריך ללכת לעולמו ובכך לסיים את תפקידו בעולם הזה , הם סרבו לשתף פעולה ולסיים את המלחמה נגד מדיין והשאירו את הנשים של מדיין בניגוד להוראת משה , רק מכוון שהם לא רצו שהמלחמה תסתיים פרק ל"א פסוקים י"ד - ט"ו " ויקצוף משה על פקודי החיל .. ויאמר אליהם משה החייתם כל נקבה ? " יש לשים לב שבפסוק ג כתוב " ויהיו על מדין " ואין כוונתו שהם יצאו ממש למלחמה כמו כן כתוב בפסוק ז " ויצבאו על מדיין " וגם זה לא מונח צבאי טהור מי שיצטרך לנקום זה אלוהים כפי שכתוב בפרק ל"א פסוק ג " לתת נקמת יהוה במדיין " יוצא מכך שלהשתתפותם במלחמה תהיה משמעות משנית בלבד .
הדבר דומה להורים שמבקרים את בנם/ בתם , דווקא משום שהם אוהבים את ילדם ורוצים בשבילו את הטוב ביותר , כפי שכתוב בספר משלי פרק י"ג פסוק כ"ד " חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר ".
נסו לזכור זאת כאשר תלמידיכם או ילדיכם מתלוננים עליכם לא תמיד התלונות נעשות מתוך מטרה להכשיל או להשפיל סתם מתוך רוע או צרות עיין , פעמים רבות מדובר בבקורת בונה , שגם אם לא נעים לנו לשמוע אותה , הרי מטרתה היא לייצור מערכת יחסיים בריאה יותר , טובה יותר , מקרבת יותר תוך כדי תאום ציפיות שיוביל לשיתוף פעולה צמוד יותר ופרקטי יותר שבסופו של תהליך הם יעריכו אתכם מאוד , למרות הביקורות שייתכן מאוד שיהיו כלפיכם .
3. מסופר על שבט ראובן וגד,שרצו להתנחל בעבר הירדן המזרחי , מסיבות כלכליות , מטעמי נוחות , אבל משה מעיר את תשומת ליבם שאם יעשו כן ולא יצאו למלחמה יחד עם כל השבטים , זה יעורר ספקות בקרב יתר השבטים בכל הקשור ברצונם וביכולתם לכבוש את הארץ ,ושאל לנו לשכוח את האירוע שהיה בעבר עם המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ רעה ושבגלל זה בני ישראל נדדו במדבר ארבעים שנה , כעונש על דבריהם. אנו רואים ששבט גד וראובן לא התווכחו בכלל ואמרו בפרק ל"ב פסוק י"ז-י"ח ללא היסוס " ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל ..לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו " . מעשה זה הוא מעשה רצוי וחיובי גם בעיני אלוהים וגם בעיני יתר השבטים כפי שכתוב בפרק ל"ב פסוק כ"ב " והייתם נקיים מיהוה ומישראל " גם היום אנו מחויבים מצד אחד לעבוד את השם לקיים את כל החוקים והמצוות תוך כדי לימוד מעמיק עם כל הלב והנשמה , אבל יחד עם זאת לסייע לעם ישראל היושב בארצו גם באופן מעשי , קרי השתתפות מלאה בהגנה על ארצנו ומולדתינו האהובה .
4. פרשת מטות מסעי מדברת על שני חלקים שמשלימים זה את זה . המילה מטות פירושה שבט - שיכות להנהגה ספציפית שאליה אני שייך , לעומת זאת מסעי , מתקשר למסע האישי של כל אחד מאיתנו בחיים . המסע יכול להיות מלווה בדברים חיוביים שקורים בדרך כמו מעמד הר סיני , כמו בנות צלופחד שלא ויתרו על נחלת אביהם וניצחו , אבל כל אחד מהמסעות יכול להיות מלווה גם באירועים לא נעימים כמו קברות התאווה , כמו אדם שרצח בשגגה , והמחיר שצריך לשלם על המעשים שנעשו. החיים הם מטלטלים ושברירים , אנו נמצאים בתקופה של בין המצרים ואף פעם אסור לנו להשבר ותמיד לשאוף ולהגיע ליעד שאליו ייחלנו -קרי , כיבוש היעדים שהצבנו לעצמנו , תוך כדי הזכרון שאסור שנשכח לאיזה שבט , קרי לאיזו משפחה, לאיזו קהילה ולאיזה עם, אנו שיכים ואל לנו לשכוח מהיכן באנו ולעזוב את כור מחצבתנו , כקהילה וכעם הקיים בזכות הזיכרון והקשר העמוק למדינת ישראל ולעם ישראל ולזכור לנצח נצחים את דברי חז"ל " כל ישראל ערבים זה בזה"
שבת שלום לכולם ורק בריאות ממני חדד בועז.
&
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון,חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא. נביאים מול מעצמות, פרק ל"א:
ירמיהו – הקדשתו מבטן (גם לתקופה שאחרי יאשיהו)
הקדשה חסרת תקדים
תיאור לידתו והצלתו של משה יכול להתפרש כבחירתו לשליחותו מרחם אימו, אבל דבר זה לא נאמר במפורש. בשום נביא אחר לא מצאנו הקדשה ובחירה מרחם, זוהי הקדשה ייחודית לירמיהו מענתות:
בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ =בחרתיך],
וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ,
נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ;
(ירמיהו א', ה)
מדוע? ירמיהו הופקד בנבואה, בעיקר בתקופתו השנייה, על פרשת דרכים היסטורית, יותר חמורה וקשה מזו של ישעיהו ונביאי דורו; בימי ישעיהו ותלמידיו ירושלים שרדה, ואילו עליית בבל הכשדית במקום אשור תביא גם את ירושלים לחורבן־שממה! אשור לא השאירה אחריה שממה, אלא הביאה תושבים חדשים וטיפחה את שטחי הממלכות הכבושות (למשל, בשומרון); לעומת אשור, הבבלים הותירו אדמה חרוכה:
רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַּמְלָכוֹת
לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס;
ורק אחר כך גם] לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ;
(א', י)
מול האיום ההרסני של בבל אחרי נפילת יאשיהו בקרב מגידו, יישאר ירמיהו בודד לחלוטין, כי ירושלים, במיוחד בימי יהויקים, לא תהיה מסוגלת להבין את האסון הצפוי, ולא תסכים 'להוריד ראש' עד יעבור זעם; לכן יראו בנבואות ירמיהו עצמן, על הרעה שתבוא מצפון, איום חמור ומסוכן, וירדפו אותו:
וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא יוּכְלוּ לָךְ,
כִּי אִתְּךָ, אֲנִי נְאֻם ה', לְהַצִּילֶךָ;
(א', יט)
ירמיהו יינצל אישית, אבל הארץ לא תינצל:
וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי –
מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ;
(א', יד)
אבל כל זה יקרה רק במחצית השנייה של נבואת ירמיהו – כשיהיה דבר ה' אליו גם בימי יהויקים ובימי צדקיהו (א', ג); כשירמיהו היה עדיין נער בימי יאשיהו, משנת 13 ועד שנת 31 למלכותו, התרחשו דברים אחרים לגמרי; מדוע אם כך נבואת ההקדשה ממוקדת בשתי התקופות המאוחרות יותר בחיי הנביא, ובעתיד הנורא מכל, שרק הנביא ישרוד בו? מסתבר שרק העתיד הצפוי הזה, הוא הסיבה להקדשה החריגה של הנביא מרחם אימו.
מי זו "עיר הדמים"? (חזרה לצפניה, פרק ג')
מי זו העיר החוטאת בדברי הנביאים נחום, חבקוק וצפניה?
בחזון נחום (פרק ג') 'עיר דמים' חוטאת היא רק נינוֵה! בפרק ב' בחבקוק (ה-ח) זו בבל הכשדית! בהמשך חבקוק (ב', ט-כ) עולה סימן שאלה – שמא הנבואה עוברת לירושלים, כשחבקוק משתמש בלשון 'הוי' כמו הנבואות בישעיהו (ה', ח-כב):
הוֹי בֹּצֵעַ בֶּצַע רָע לְבֵיתוֹ
לָשׂוּם בַּמָּרוֹם קִנּוֹ לְהִנָּצֵל מִכַּף-רָע.
יָעַצְתָּ בֹּשֶׁת לְבֵיתֶךָ, קְצוֹת עַמִּים רַבִּים וְחוֹטֵא נַפְשֶׁךָ.
כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה.
הוֹי בֹּנֶה עִיר בְּדָמִים וְכוֹנֵן קִרְיָה בְּעַוְלָה;
(חבקוק ב', ט-יב)
לאיזו עיר התכוון חבקוק?
המפרשים ראו פסוקים אלה כהמשך לנבואה הקודמת וכמכוונים לרשעת בבל הכשדית, אולם אצל ירמיהו כבר נמצא פסוקים דומים כחוזרים במפורש (ירמיהו כ"ב, יח) אל ירושלים בימי יהויקים:
הוֹי בֹּנֶה בֵיתוֹ בְּלֹא צֶדֶק וַעֲלִיּוֹתָיו בְּלֹא מִשְׁפָּט
בְּרֵעֵהוּ יַעֲבֹד חִנָּם וּפֹעֲלוֹ לֹא יִתֶּן לוֹ.
כִּי אֵין עֵינֶיךָ וְלִבְּךָ כִּי אִם עַל בִּצְעֶךָ,
וְעַל דַּם הַנָּקִי לִשְׁפּוֹךְ
וְעַל הָעֹשֶׁק וְעַל הַמְּרוּצָה לַעֲשׂוֹת;
(ירמיהו כ"ב, יג, יז)
בנבואת צפניה (פרק ג', א-ז) אין שום ספק – העיר החוטאת היא ירושלים:
לֹא שָׁמְעָה בְּקוֹל, לֹא לָקְחָה מוּסָר,
בַּה' לֹא בָטָחָה...
שָׂרֶיהָ בְקִרְבָּהּ אֲרָיוֹת שֹׁאֲגִים על טרפם],
שֹׁפְטֶיהָ זְאֵבֵי עֶרֶב לֹא גָרְמוּ =לא השאירו עצם] לַבֹּקֶר;
נְבִיאֶיהָ פֹּחֲזִים, אַנְשֵׁי בֹּגְדוֹת,
כֹּהֲנֶיהָ חִלְּלוּ קֹדֶשׁ, חָמְסוּ תּוֹרָה;
(צפניה ג', ב-ד)
לפי צפניה, "ה' צַדִּיק השוכן] בְּקִרְבָּהּ" (ג', ה) רצה מאד בצדקת ירושלים, ונתן לה זמן להתבונן בגורל העמים מסביב, כדי ש"לֹא יִכָּרֵת מְעוֹנָהּ", אבל היא לא "לָקְחָה מוּסָר", ולא הותירה ברירה אלא להעניש (גם) אותה. התיאור הזה בפי צפניה נראה מתאים לירושלים שלפני טיהור יאשיהו (בדיוק כמו בפרק א'), אבל אחרי מות יאשיהו חזרו הדברים הקשים בפי ירמיהו (בעיקר בימי יהויקים). ומכל מקום, כמו בנבואות ישעיהו (שהן הדגם היסודי לנבואות מיכה, נחום, חבקוק וצפניה) תישאר שארית דלה ונאמנה:
כִּי אָז אָסִיר מִקִּרְבֵּךְ עַלִּיזֵי גַּאֲוָתֵךְ...
וְהִשְׁאַרְתִּי בְקִרְבֵּךְ עַם עָנִי וָדָל,
וְחָסוּ בְּשֵׁם ה';
שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה, וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב,
וְלֹא יִמָּצֵא בְּפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית...
(צפניה ג', יא-יג)
וצפניה חותם בקיבוץ הגלויות (ג', יד-כ), בביטויי לשון של מיכה:
רָנִּי בַּת צִיּוֹן, הָרִיעוּ יִשְׂרָאֵל...
מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, ה' בְּקִרְבֵּךְ, לֹא תִירְאִי רָע עוֹד;
... וְהוֹשַׁעְתִּי אֶת הַצֹּלֵעָה, וְהַנִּדָּחָה אֲקַבֵּץ ...
כִּי אֶתֵּן אֶתְכֶם לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה בְּכֹל עַמֵּי הָאָרֶץ,
בְּשׁוּבִי אֶת שְׁבוּתֵיכֶם לְעֵינֵיכֶם,
אָמַר ה'.
הרב ד"ר יואל בן נון.
החברה לחקר המקרא מאחלת לכל עם ישראל שבת מבורכת בבריאות ובשורות טובות.
www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.org
