הפשע המחושב והמאורגן הגדול ביותר של בני אדם נגד בני אדם, אומר הרב לורד יונתן זקס זצ"ל בספרו "רעיונות משני-חיים",
אירע לא באיזו מדינת עולם שלישי נחשלת וחשובה אלא בלב אירופה, בארץ שנתנה לעולם את קאנט ואת הגל, את באך ואת בטהובן, את גתה ואת שילר. התרבות לא הצליחה לתרבת. ההומניזם לא הפך את בני האדם להומניים.
כשעמדתי לראשונה על אדמת אושוויץ־בירקנאו, עשרות שנים לאחר השואה, השאלה שהציקה לי לא הייתה "היכן היה א-לוהים?". א-לוהים היה בדיבר "לא תרצח". א-לוהים היה במילים "וגר לא תונה". א-לוהים אמר לאנושות "קול דמי אחיך צעקים אלי מן האדמה". א-לוהים מורה לנו את הדרך הנכונה – אך הוא אינו מציל אותנו מפני עצמנו. א-לוהים לא בלם את אדם וחוה כשאכלו מהפרי האסור. הוא לא תפס את ידי קין כשהכה את אחיו נפש. הוא לא מנע מהמצרים לשעבד את בני ישראל. משום כך, על פי האגדה התלמודית שקראנו, בריאת האדם נראתה בעיני המלאכים סיכון שאין ליטול.
השאלה המציקה לי אחרי השואה, וגם כיום בעידן חדש זה של כאוס,
היא "היכן האדם?"
........
אנחנו החברה לחקר המקרא, מבקשים לקבל את תרומתך על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות:
דרך אתר החברה www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
פרשת בראשית תשפ"ג
אמנות ההקשבה -הרב לורד יונתן זקס זצ"ל
באדיבות מורשת הרב יונתן זקס זצ"ל והוצאת קורן מגיד.
מה היה טיבו של החטא הראשון בעולם, חטא האכילה מעץ הדעת? מה בעצם היה רע ב"עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע"? האומנם דעת הטוב והרע היא דבר אסור? האם זוהי דעת שהקונה אותה חוטא? כלום אין תפארתו וייחודו של האדם בידיעת ההבדל בין טוב לרע? כלום אין היא מן הנעלות שבכל הידיעות? הרי אלוהים ודאי רוצה שבני האדם יכירו בין טוב לרע! מדוע אם כן אסר לאכול את פרי עץ הדעת?
ונניח שאכן חטא הוא לדעת טוב ורע – האם אדם וחוה לא ידעו את הטוב והרע עוד לפני האכילה מן העץ, מתוקף היותם נבראים בצלם אלוהים וכדמותו? הדבר משתמע בבירור מעצם העובדה שאלוהים ציווה את אדם וחוה סדרה של ציוויים – לפרות ולרבות, ולרדות בדגה ובעוף ובבהמה ובכל הארץ, לא לאכול מעץ הדעת. תנאי לכל ציווי הוא שתהיה לַמצטווה דעת טוב ורע: שיידע כי טוב לציית, ורע לא לציית. מכאן שלאדם וחוה כבר הייתה, לפחות כפוטנציאל, דעת טוב ורע. מה אם כן השתנה בהם כשאכלו מן העץ? השאלות הללו חותרות אל שורשיו של סיפור אדם וחוה ומאיימות לרוקן אותו מפֶּשֶׁר.
הרמב"ם הבין זאת. על כן פנה אל הסיפור הזה סמוך מאוד לפתיחת חיבורו "מורה נבוכים": בפרק השני של החלק הראשון. אולם תשובתו זורה בלבול ומבוכה בפני עצמה. לפני שאכלו בני האדם הראשונים מן העץ, אומר הרמב"ם, הם ידעו את ההבדל בין אמת לשקר. מן האכילה הם רכשו דבר נוסף, את ידיעת "המפורסמות": ההבדל בין טוב לרע, בין יפה למגונה.i] אך למה מתכוון הרמב"ם באותן "מפורסמות"? מן המפורסמות שהרצח הוא רע, ושהיושר הוא טוב. האם רוצה הרמב"ם לומר שהמוסר הוא רק מוסכמה? ודאי שלא. כוונתו לומר שאחרי האכילה מעץ הדעת היו האדם ואשתו נבוכים מעירומם, ודבר זה הוא רק עניין של מוסכמה חברתית, כי לא כל אדם נבוך מעירום. אבל איך אפשר לזהות מבוכת-עירום עם "דעת טוב ורע"? קשה לקבל זאת. מוסכמות לבוש נוגעות לאסתטיקה יותר מכפי שהן עניין של אתיקה.
הסיפור מותיר אותנו נבוכים – או לפחות כך נראה היה לי עד שלמדתי על אבחנה אנתרופולוגית מרתקת, שיסודה דווקא במלחמת העולם השנייה. משנכנסה ארצות הברית למלחמה, אחרי המתקפה היפנית על פרל הרבור בדצמבר 1941, התברר לה שהיא עומדת בפני אויב שאין היא מבינה את תרבותו. הממשל פנה אפוא אל רות בנדיקט, מגדולי האנתרופולוגים במאה העשרים, שתסביר לו את היפָּנים. וכך עשתה. אחרי המלחמה היא פרסמה את הגיגיה בספר ושמו "החרצית והחֶרב".ii] אחת התובנות המרכזיות בספר היא ההבדל בין תרבות בושה ותרבות אשמה. בתרבות בושה, הערך העליון הוא הכבוד. בתרבויות אשמה, זהו הצדק. הבושה היא הרגשה רעה שלא עמדנו בציפיות שיש לאחרים מאִתנו. האשמה היא הרגשה רעה שלא עמדנו בדרישות המצפון שלנו עצמנו. הבושה היא מפני הזולת; האשמה מכוונת פנימה.
פילוסופים וביניהם ברנרד ויליאמס הראו כי תרבויות בושה הן בדרך כלל ויזואליות. הבושה עצמה ענייָנה כיצד אדם נראה, או חושב שהוא נראה, בעיני הזולת. כשחשים בושה, הדחף המיידי הוא להיות בלתי-נראה, או להימצא במקום אחר. האשמה, לעומת זאת, פנימית הרבה יותר. אי אפשר לברוח ממנה אל השקיפות או אל המסתור. מצפונך מלווה אותך בכל אשר תלך, ונוקף בך גם אם אינך נראה לעין איש. תרבויות אשמה הן תרבויות של האוזן, לא של העין.
מתוך ידיעת הניגוד הזה נבין את סיפורו של החטא הראשון. הכול עניין של הופעה, של בושה, של מראית ושל עין. הנחש אומר לאישה, "כִּי יֹדֵעַ אֱ-לֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּא-לֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע". וזה אכן מה שקרה: "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם". התורה מדגישה את מראהו של העץ: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל" (בראשית ג, ה–ז). רגש המַפתח בסיפור הזה הוא הבושה. לפני האכילה מהפרי היו "שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ" (ב, כה). אחרי האכילה הרגישו בושה וניסו להסתיר את גופם. כל הרכיבים בסיפור – הפרי, העץ, העירום, הבושה – הם מן הרכיבים הוויזואליים הטיפוסיים לתרבות בושה.
היהדות, לעומת זאת, מאמינה שאלוהים נשמע ולא נראה. מיד לאחר החטא מסופר על אדם וחוה – "וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱ-לֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם" (ג, ח). כשה' קורא לאדם, אדם עונה לו – "אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא" (שם, י). שימו לב לאירוניה המחושבת, ההומוריסטית אפילו, שבמעשה בני הזוג. הם שמעו את קול ה' מתהלך בגן – ומייד "וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱ-לֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן" (שם, ח). אבל אי אפשר להתחבא מפני קול. התחבאות פירושה ניסיון שלא להיראות. זוהי תגובה מיידית ואינטואיטיבית לרגש הבושה. מאשמה אי אפשר להתחבא – והתורה היא הדוגמה העילאית לתרבות אשמה, לא תרבות בושה. האשמה אינה נוגעת למראית עין, אלא רק למצפון, לקול ה' שבלב האדם.
חטאם של אדם וחוה בגן עדן היה הליכתם אחר עיניהם ולא אחר אוזניהם. מעשיהם נקבעו על ידי מה שהם ראו, על ידי יופיים של העץ ופריו, ולא על ידי מה שהם שמעו, קרי קולו של אלוהים המצווה עליהם שלא לאכול ממנו. התוצאה הייתה שהם אכן קנו דעת טוב ורע, אבל מהסוג הלא נכון. הם רכשו את מוסר הבושה, ולא את מוסר האשמה; את מורא המַרְאִית במקום את צו המצפון. סבורני כי לכך כיוון הרמב"ם באבחנתו בין אמת-ושקר לבין "המפורסמות" של טוב-ורע. אֶתיקת אשמה מעמידה את הטוב-ורע כמקבילה לאמת-ושקר, היות שבעיניה הטוב והרע, כמוהם כאמת והשקר, הם מוחלטים ואינם מוסכמות חברתיות. עניינה של אתיקת האשמה נתון לקול הפנימי האומר "זה טוב" ו"זה רע" באותה בהירות שהוא אומר "זו אמת" ו"זה שקר". לעומת זאת, אתיקת בושה עניינה המוסכמה החברתית. הטוב והרע שלה הם עניין של עמידה או אי-עמידה בציפיות של אחרים.
תרבויות בושה הן ביסודו של דבר קודים של קונפורמיות חברתית. חברה שיש בה תרבות בושה מטמיעה ביחיד את ערכיה באופן המבטיח שאם יפר אותם יחוש מבוכה קיצונית, כלומר בושה; זאת, משום שיהיה ברור לו שאם יתפסו אותו הוא יאבד את הכבוד שלו ולא יוכל לשאת את פניו.
מוסר היהדות הוא היפוכו של המוסר הזה, מפני שהיהודים אינם מתאימים את עצמם למה ש"כולם עושים". אברהם אבינו, אומרים חז"ל, נקרא עברי משום שעמד בעֵבר אחד של העולם – וכל העולם בעֵבר האחר. המן אמר על היהודים, "וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם" (אסתר ג, ח). היהודים היו פעמים רבות איקונוקלסטים, מנתצי-אלילי-הזמן. הם קראו תגר על החוכמה המקובלת, על רוח התקופה, על התקינות הפוליטית.
לו הלכו היהודים אחר הרוב, היו נעלמים לפני עידן ועידנים. בימי המקרא הם היו מונותיאיסטים יחידים בעולם אלילי. לרוב אורכה של ההיסטוריה הבתר-מקראית הם חיו כמיעוט לאומי ודתי קטן. היהדות היא מחאה חיה נגד אינסטינקט הָעֵדֶר. קולנו הוא קול-הנגד בשיחה הגדולה של האנושות. מתוך כך, האתיקה היהודית איננה עניין של מראֶה והופעה, של כבוד ובושה. עניינה הוא שמיעה של קול ה', ושמיעה בקול ה', שמיעה ממעמקי הנפש.
הדרמה של אדם וחוה נסבה לא על תפוחים, לא על מיניות, לא על חטא קדמון ולא על "נפילה" – כל אותן פרשנויות שהמערב הלא-יהודי נתן לה. היא נסבה על דבר עמוק יותר. היא דיון על סוג המוסר שאנו נקראים לחיות על פיו. האם נועדנו להישלט בידי מראית העין של הזולת? האם המוסר הוא כמו הפוליטיקה: רצון הרוב? האם האופק הרגשי שלנו תָחום בקווים של כבוד ובושה, שני רגשות חברתיים גרידא? האם ערך היסוד שלנו הוא המראֶה: כיצד אנחנו נראים בעיני אחרים? או שמא ביסוד עולמנו נמצא ערך אחר לגמרי, הנכונות להקים את דבר ה' ואת רצונו? בגן העדן עמדה בפני אדם וחוה הבחירה האנושית הארכיטיפית בין מה שהעיניים רואות (העץ ופריו הטובים למראה) לבין מה שהאוזניים שומעות (קולו המצווה והמתהלך-בגן של אלוהים). הם בחרו באפשרות הראשונה, ועל כן חשו בושה, לא אשמה. זוהי צורה אפשרית אחת של "דעת טוב ורע"; אך מנקודת מבט יהודית, זוהי הצורה הלא נכונה.
היהדות היא דת של הקשבה, לא של ראייה. כמובן, יש ביהדות רכיבים ויזואליים. אבל הם אינם העיקר. ההקשבה היא המשימה המקודשת. הציווי המפורסם ביותר ביהדות הוא "שמע, ישראל!". הדבר שהבדיל בין אברהם, משה והנביאים לבין בני זמנם היה שהם שמעו את הקול שבאוזני אחרים היה בלתי שָמִיעַ. באחת הסצנות הדרמטיות הגדולות במקרא מלמד אלוהים את אליהו כי הוא מצוי לא ברעש ולא ברוח ולא באש אלא ב"קול דממה דקה" (מל"א יט, יב).
כדי ללמוד להקשיב – לאלוהים וגם לזולת – נדרשים תרגול, התמקדות, ויכולת להשקיט את הנפש. הראִייה מציגה לנו את יופיו של העולם שה' ברא, אבל ההקשבה מחברת אותנו אל נפש האחר, ולפעמים אל נפש "האחר הגדול", אלוהים: כאשר הוא מדבר איתנו, קורא לנו, מְזַמֵן אותנו אל שליחותנו בעולם.
אם תשאלו אותי איך למצוא את אלוהים, אענה: למדו להקשיב. הקשיבו לשירת העולם: לרינת הציפורים, לאוושת העלים, לדכי הגלים ולאנחתם. הקשיבו לשירת התפילה, למוזיקת מזמורי תהילים. הקשיבו מעומק לבכם לאהוביכם ולאוהביכם. הקשיבו לדברי אלוהים שבתורה, ושמעו אותם מדַברים אליכם. הקשיבו לדיוניהם של חכמי הדורות המנסים לשמוע את הרמזים המצטלצלים מן המילים הקדומות.
אל תהיו מוטרדים ממַראִיתכם בעיני אחרים. עולם המראות הוא עולם כוזב של מסכות, מסווים והסתרות. ההקשבה אינה קלה. אני מודה: היא קשה לי עד היום, עד מאוד. אבל רק ההקשבה מגשרת על התהום שבין נפש לנפש, בין עצמי לאחר, בין אדם למקום.
הרוחניות היהודית היא אמנות ההקשבה.
i] המובאות ושימושי הלשון מ"מורה נבוכים" – על פי תרגומו של מיכאל שוורץ (אוניברסיטת תל אביב, תשס"ג).
ii] Ruth Benedict, The Chrysanthemum and the Sword, Boston
