יגאל גור אריה
פרשת "לך לך "
בפרשתנו הציווי הראשון לאברהם: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ".
"לך-לך" עזוב הכל... ארצך, מולדתך, בית אביך. "לך- לך" לעצמך- תהיה עצמך, תהיה אתה עצמך. עצמך זו לא מקום הולדתך...עצמך זו לא המשפחה לה נולדת... עצמך זה משהו אחר: זה אתה !! נשתדל כולנו ללמוד מאברהם, לצאת למסע אל עצמנו באמת ,בלי להסתכל מה יגידו בסביבה ומה ידברו החברים – פשוט להיות עצמנו...
ה' לא מספק ולו רמז על היעד הנכסף, אך בהחלט מבהיר לאברהם את מה יהיה חייב לעזוב.ואברהם בלי לשאול שאלות מיותרות, קם ועושה. על כך הוא מקבל שכר רב והבטחה מהקב"ה שכל חשש מפני טלטולי הדרך, מיעוט הפרנסה או משברים משפחתיים לא יקרו לו אלא להיפך.
כשמתחילים דרך חדשה חשוב קודם להשתחרר מהרגלי העבר ואפילו הרגלים מהבית... ״מולדתך ובית אביך...״ אני צריך לבדוק אם אני לא חיי על אוטומט, לפי דפוסים שהוטמעו בי-בלי בחירה חופשית.
לפנות מקום/לשחרר להתנקות בפתיחת דרך חדשה אחרת.
ואז נהיה מוכנים ,פתוחים למשימה החדשה,- לחיים חדשים.
=======
אדם זקן כינס את עשרת ילדיו אל ביתו ואמר: "אני נאסף אל עמי, ברצוני לצוות לכם את עיקר העיקרים של החיים". הוא לקח חפיסת שיפודי-עץ וחילק לכל ילדיו.
כל אחד קיבל שיפוד אחד. אמר להם אביהם: "נסו כל אחד מכם לשבור את שיפוד-העץ".
כל ילד אחז בשתי ידיו את שיפוד העץ ובקלות שבר את שיפוד-העץ לשניים.
"עכשיו" אמר אביהם, "כל אחד יקח עשרה שיפודים וינסה לשבור את כולם יחד!"
נטלו הילדים עשרה שיפודים אחזו בשתי ידיהם וניסו לשבור. המשימה לא היתה פשוטה ובאמת לא הצליחו הילדים לשבור את השיפודים. אמנם לכופף אותם הם הצליחו אך לשבור לא.
אמר להם אביהם: "זוהי צוואתי אליכם - כאשר אחזתם שיפוד אחד בקלות יכולתם לשוברו, אך כאשר אספתם עשרה כבר לא יכולתם!
כך גם אתם בני היקרים, אם כל אחד יהיה לעצמו, יחשוב רק על עצמו וטובתו יהיה קל מאד לשוברו. אך אם תהיו מאוחדים - אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד יהיה מאד קשה לשבור אתכם!"
שבת שלום!
שבת שלווה וענוגה!
יגאל גור אריה
&
שליחות וחלוציות
ליאורה ואלדד שמש / מודיעין
"קוֹל קָרָא והָלַכְתִי, הָלַכְתִי כִּי קָרָא הַקּוֹל" כך מתארת חנה סנש הי"ד, הצנחנית העבריה, את הסיבה ליציאתה לשליחות להצלת יהדות אירופה, שליחות שממנה לא שבה. מהי אותה תחושת דחיפות וחוסר יכולת לעמוד בפני הדחץ, להיענות לצו הפנימי לעזוב הכל ולצאת לארץ אחרת ולמשימה מסוכנת?
מי לנו כאברם, הנענה לקריאת האל, עוזב את מולדתו ויוצא כחלוץ להקים עם חדש בארץ לא נודעת? מי לנו כאברם, המזדרז להיענות לקריאת האל ולוקח את בנו יחידו לעקדה? אברם הוא הדוגמה, ועלינו ללמוד ממנו.
אברם נקרא לצאת מארצו וממולדתו אל ארץ אחרת, לא ידועה (ולמעשה – לסיים את המסע שהתחיל תרח אביו) ונענה מיד לקריאה. אברם עובר דרך ארוכה עד שמגיע עם שרי אשתו ולוט בן אחיו לכנען. אברם מתהלך בארץ לאורכה ולרחבה, אחר כך גם יורד לפלשת וחוזר לביתו בנגב. סופו של עניין, אברם זוכה לברכת ה' ולהבטחה "אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד:" (ט"ו, א') ולאחר שעמד בכל הניסיונות והוכיח את דבקותו במשך שלוש-עשרה שנים, מגיעה ההבטחה האחרונה "אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים: וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד" (י"ז, א'-ב')
אך יש הבדל מהותי בין שני ציוויי הקב"ה לאברם. בין "לֶךְ לְךָמֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ:" (י"ב, א') כדי להגיע מחרן לכנען, לבין "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה (י"ג, י"ז) כאשר אברם נוסע בארץ כנען. נעיין בהבדל שבין המונחים, ומהם נלמד לקח על תכונתו הייחודית של אברם.
'לֶךְ לְךָ' מארצך נאמר בבניין קל. כוונתו הליכה המובילה ממקום אחד לאחר, להתרחק מנקודת התחלה. ההליכה אינה ייעוד, הדרך אינה חשובה, היא אינה מטרה אלא אמצעי. אברם מצווה "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" כדי להתרחק מאור כשדים ומחרן פיזית ורוחנית. כאשר הרעב גובר, אברם וכל רכושו יורדים מצרימה – הולכים כדי להגיע.
'הִתְהַלֵּךְ' כתוב בבניין חוזר. ההלך הולך, והדרך נקנית לו בהליכתו. ההליכה היא אמצעי וגם מטרה. כאשר אברם מצווה להתהלך בארץ, הארץ נקנית לו ברגליו ולכן הוא יירש אותה עבורו ועבור זרעו אחריו. ובאותה המידה, כאשר אברם 'יתהלך' לפני הקב"ה, ההליכה בדרך ה' תקנה לו את השלמות - התמימות.
התהלכות היא תכונה חשובה הנדרשת מחלוץ. בכל מקום שיהיה, לא משנה עד כמה השדה בוּר וקוצני, החלוץ המתהלך קובע עובדות ומקנה את המקום לעצמו. אך קודם להתהלכות, על החלוץ להיחלץ. לשנות מצבו מסטאטי כעת לדינאמי למען העתיד, ובזמן קצר. לצאת מן המקום שבו הוא נמצא וללכת למקום אחר, זר ולעתים מאיים ולשם כך נדרשת זריזות ונדרש אומץ לב.
ישעיה דומה לאברם. כאשר הקב"ה קורא לו, הוא עונה מיד "הנני" "וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל ה' אֹמֵר אֶת מִי אֶשְׁלַח וּמִי יֵלֶךְ לָנוּ? וָאֹמַר הִנְנִי שְׁלָחֵנִי" (ישעיה ו', ח'). על פי מדרשים, זריזות הייתה גם תכונתו של עם ישראל (הפזיז??) שהקדימו נעשה לנשמע. מענה זריז לקול השליחות נשמע גם בשיר 'דרך' של המשוררת והצנחנית העברייה חנה סנש, (צוטט בפתיחת העמוד) אך היא אינה חוסכת מאיתנו את המחיר האישי שמשלם החלוץ, הנענה לקריאה: "אַך עַל פָּרָשַת דְּרָכִים / סָתַמְתִי אזנַי בַּלוֹבֶן הַקַּר / וּבָכִיתִי כִּי אִבַּדְתִּי דָבָר." החלוץ הזריז ומהיר המענה לקריאה, משאיר מאחוריו עולם שלם, מתוך ידיעה, ולעתים גם בכוונה, שלא לחזור אליו. אברם וחנה סנש משאיר מאחוריו את מולדתו ובית אביו. ישעיה משאיר מאחוריו את החיים הגשמיים. חנה סנש חוזרת לבית אביה אך עוזבת את המולדת האמיתית שלה - ארץ ישראל.
מורה גדול אחר לחלוצים הוא אהרן דוד גורדון. גם הוא, כמו אברם, עזב את כל עולמו בגיל מבוגר (48), נענה לקריאת הדור והלך-עלה לישראל כדי להיחלץ ולבנות הארץ. איש מידות זה היה פועל ביום והוגה דעות בלילה, בין כתביו הרבים המאוגדים כולם ל'תורת העבודה', ובעיקר במענה לטענות הנשמעות מבית ומחוץ כנגד העבודה על הארץ אמר "ארץ נקנית בחיים עליה, בעבודה וביצירה" ('עַם-אַדָם') "יהא הדונם נעבד על ידי זרועותינו אנו ומושקה מנטפי זיעתנו" ('העבודה') והמתאים ביותר לענייננו "אם לא נעבוד את האדמה בידינו ממש, לא תהיה האדמה שלנו לא רק במובן הסוציאלי ולא רק במובן הלאומי, כי אם גם במובן המדיני: הארץ לא תהיה שלנו, ואנחנו לא נהיה עַם הארץ. אנחנו נהיה גם פה זרים ממש כמו בארצות הגולה .... ורק במידה שיש לנו מושבים וחוות אשר העבודה בהם כולה שלנו, אנחנו מתאזרחים ונעשים עם הארץ. זכותנו על הארץ, כוח קנייננו בה הוא רק בעבודתנו שאנחנו עובדים את אדמתה" ('על ענייני העבודה') החקלאי מתהלך בשדות, חורש, זורע, נוטע ושאר פעולות האדמה ובכך מקנה לעצמו ולבאים אחריו את הארץ.
תכונת ההיענות וההיחלצות של אברם וישעיה בולטת על רקע ניסיונות של שני אנשי מידות אחרים, שניסו להתחמק מן השליחות האלוקית. בדין ודברים שמקיים משה עם הקב"ה מול הסנה הבוער, משה מנסה בחמש דרכים שונות שלא לקבל עליו את השליחות המסתיימות ב-"בי אדני, שלח נא ביד תשלח". יונה, מבלי אומר ודברים, מנסה לברוח מן השליחות ויורד באניה לתרשיש, אך כמובן שלא עולה בידו. יש שליחים, ששליחותם היא ייעודם ואין להם צורך להתהלך לפני האלוהים מפני שהוא מתגלה עליהם ומקנה להם את כל הדרוש להם לייעודם זה.
ונחוצה כאן הערת אזהרה ליוצאים לדרך, להולכים בה ולמתהלכים בארצות החיים. כל אלה שנזכרו עד כה, ידעו את דרכם, בין אם היא אמצעי להגיע ובין אם היא המטרה לכבוש את הדרך והארץ. לעומתם, יש כאלה ההולכים ללא מטרה, ובכך טמונה סכנה רבה שידה של הדרך תהא על העליונה והיא תוביל את ההלך. ככל שיתמיד בדרך כזו, ימצא עצמו בסופה של הדרך, אך לא ידע כיצד להמשיך הלאה. על סכנה בהליכה ללא מטרה ברורה, מעיד הדו-שיח בין עליסה (בארץ הפלאות) לבין חתול הצ'שייר:
"התואיל להגיד לי בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?"
"זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע", אמר החתול.
"לא אכפת לי כל כך לאן ... ", אמרה אליס."
אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי", אמר החתול.
" .... ובלבד שאגיע לאן שהוא", הוסיפה והסבירה אליס.
"בטוח שתגיעי לאן שהוא", אמר החתול, "אם רק תתמידי בהליכה."
שומה עלינו להציב לנו יעד, ולתכנן את דרכנו אליו. ובה בעת, עלינו ללכת בעיניים פקוחות לסימנים ולאתגרים אותם נפגוש, ולהתאים את היעד ואת הדרך (או בלשון תוכנות הניווט "לחשב מסלול מחדש") ולא, נגיע למקום שכבר אין בו צורך. כך מזהיר אותנו החכם לאו-טסה "אם תתמיד בדרך שאליה יצאת, אתה עלול להגיע למקום שכיוונת מלכתחילה".
על כן, נלמד מאברם ומישעיה, מא.ד. גורדון ומחנה סנש, ומכל אותם אלה הנענים לקריאה, שתי תכונות החיוניות לנו בחיינו, כדי להגשים את משאלותינו אנו וכדי להיענות לאתגרי הדור: האחת, אם נדבק במידת הזריזות, נחלץ חושים לפני המחנה ונענה מיד "הנני" לכל קריאה אלוקית, אזי כאשר נעשה אותם מעשים ראשוניים נוכל "להתהלך" במשימה ולקנות לנו אחיזה ושם תוך כדי המעשים. ייתכן שנזכה אף להציב תקדים שייקרא מעתה על שמנו. האחרת היא החיוניות הצבת המטרה וידיעת היעד אליו אנו מכוונים, על מנת שנהיה אנחנו עליונים על התוואי ואם ניתקל במכשול או בעיכוב, נדע להתגבר עליו ולהגיע למחוז חפצנו.
