פרשת ״דברים״ שבת חזון- יגאל גור אריה
תודות לרפי שטרן אשר האיר את עיני כי בעייתנו היא הקשבה ...רפי שמרצה בפני תלמידים למד זאת על בשרו מרופא ייצירתי ומקשיב ....
משה המנהיג הישיש, כאשר נפרד מן העם בערבות מואב ,המונולוג האחרון בחייו ״אלה הדברים.... שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק..״
איזו בקשה קשה ,כי לשמוע פרושו להאזין ,להאזין פרושו להתחשב בזולת להקשיב לו בתשומת לב, לקלוט כראוי את שהוא אומר ,להטות אוזן לדובר אליך ובעיקר ,להתיחס , לטענות המועלות ,להצגת הדעה השונה ,וכמובן לתת לו לסיים את דבריו בלי לקטוע אותו.
המילה "להאזין" באה מלשון ״איזון״ .אין איזון בין איש לרעהו ,בין מפלגה למפלגה בין חלקים מנוגדים בתוך מחנה אחד, בלא "האזנה " ראויה לשמה .
גם חוש שיווי המשקל הגופני מצוי ,באוזן הפנימית שלנו. לכן נקבעו לנו שתי אוזניים ופה אחד השאיפה שדברינו יהיו מאוזנים- ידבר נא את המחצית ממה שהוא שומע אך יאזין כפול .זה סוד האוזן המאזנת ,היוצרת קרבה הבנה ,הרמוניה ואהבה.
לעולם לא לאמר לרעהו, למפלגה שכנגד, ליריב הפוליטי, לאשה,לבעל וכו׳
״שמענו אותך כבר״ שמענו בלשון עבר, וכך לאטום את האזנים .לא, כי אם שמוע, שמיעה בלשון הווה כפעולה נמשכת ללא הרף, תמיד להאזין ,תמיד להקשיב מחדש - זכור ושמור כלל זה .
"שמוע" חייבים אנו להפוך את הפשרה ביחסים הבין אנושיים לאידיאולוגיה , לאמצעי קיום יסודי .כי בה , בפשרה משתקף הצדק החברתי האישי והציבורי.
״הסוד ליצירתיות טמון באיזון בין שני צדי המוח״ כתבה פרו׳ מרים פאוסט.
שבת שלום!
שבת שלווה וענוגה !!
יגאל גור אריה
&
ד"ר אלדד שמש
בהזדמנות זו, אבקש להודות לך על בחירת המרצים והנושאים לערבי ההעשרה בתנ"ך (ימי שני בערב). שתי ההרצאות האחרונות, של הד"ר בן-ישר ושל ד"ר פרג'ון, היו פשוט מצוינות ברמתן האקדמית, בחיבור למקרא וברצף ההרצאה.
המשיכו כך.
כיצד מוכיחים ומוסיפים שלום
לימוד שלום מדברי משה רבנו ע"ה לימינו
ליאורה ואלדד שמש, מודיעין
בשבת זו עומד משה, לאחר שלושים-ותשע שנים ועשרה חודשים מיציאת מצרים, ונושא את דבריו אל העם העומדים להיכנס לארץ. משה, אשר ראשית דרכו היא "כבד פה וכבד לשון" וכן "לא איש דברים אנכי", יודע מזה כשנה שלא יכנס לארץ כנען (אם נסתמך על דברי הפרשנים הסומכים את פטירת מרים, הפסקת המים והיום הראשון של השנה הארבעים ליציאת מצרים). חמישה שבועות, עד לפטירתו, משה מוכיח את העם, מעודד, מזכיר, מוסר דין וחשבון, מצוות וברכות. תחילת דבריו בתוכחה לעם על אופן התנהגותו בארבעים שנות הנדודים.
בשבוע הקרוב נציין 1950 שנים לחורבן בית מקדשנו, שנחרב בגלל שנאת חינם. מיד לאחריו נציין חמש-עשרה שנים להתנתקות מגוש קטיף ומצפון השומרון, אשר הדרך אליה הייתה רוויה גם היא בשנאת חינם, אך בוצעה בכניעה ובאהבת ישראל על ידי המפונים.
יש לנו ללמוד ממשה רבנו על האופן שבו מוכיחים, אך עושים זאת באהבה ובלי לעורר מחלוקת. לשם כך, עלינו לחזור לפרשת 'קדושים' שם מצווה אותנו הרב"ה כי על מנת להיות קדושים עלינו למלא אחר "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ; הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא: לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ; וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהוָֹה:" (ויקרא י"ט, י"ז-י"ח)להוכיח מבלי לשאת חטא זהו אתגר גדול. חז"ל נדרשו אליו במסכת ערכין (דף ט"ז) ואף טען ר' אלעזר בן עזריה "אם יש בדור הזה שיודע להוכיח". בדור הזה אולי אין מי שיודע להוכיח, אך משה יודע גם יודע.
מורים ומחנכים רבים מכירים, וודאי, את "משוב בשיטת המבורגר". כדי להעביר משוב שאינו נעים, שיש בו תוכחה למקבל, מתחילים בדברים נעימים וחיוביים (הפרוסה שלמטה, עם רוטב) ומסיימים בדברי חיזוק ואמונה בשיפור ובהצלחה בעתיד (הפרוסה שלמעלה) ובאמצע מכניסים "את כל הבשר". כך עושה משה.
משה מתחיל בסקירת העובדות והמסעות מיציאת מצרים ועד המקום הזה, ומזכיר לעם מקומות בעלי משמעות בדרך. ומיד פונה לדברי שבח: "ה' אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב: ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם:". (א', י'-י"א).
המשך דבריו בתוכחה מרומזת וגלויה: " אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם" (א' י"ב) מזכיר כי על מנת להשכין שלום ולשפוט את העם צריך למנות ממונה כל עשרה אנשים, אך הדבר מקובל עליו, ומסיים בשבח: "אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם: וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת:".
אין ספק, כי עם ריכוך שכזה איש מן העם השומעים את הדברים לא יכעס על משה או יחשוב לו עוון. גם כאשר משה ימשיך ויזכיר את חטא אבותיהם של העומדים לפניו כתגובה לדברי המרגלים, את חוסר האמונה בה' "וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּיהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם" (א', ל"ב) ואת המחיר האישי, למרות שנובע ממקרה אחר "גַּם בִּי הִתְאַנַּף יְהֹוָה בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם" (א' ל"ז).
תוכחה עלולה להוביל לכעס סמוי, לנטירה, ולעתים אף למעשים שאינן מכובדים ("לא תשנא את אחיך בלבבך. יכול לא יכנו, לא יסטרנו ולא יקלקלנו? ת"ל בלבבך. בשנאה שבלב הכתוב מדבר" (ערכין, ט"ז)). מעשה קמצא ובר-קמצא המובא כדוגמה לסיבה בעטיה חרבה ירושלים (גטין נ"ה), הוא תוצאה של שנאה מסותרת שכזו.
בימים שלפני ההתנתקות הנוראה, רבו דברי הבלע ומעשי האיבה בין קבוצות אחדות בעם, התפלגנו בין כתומים לבין כחולים-לבנים, משמרות מחאה והתנגשויות עם כוחות המשטרה היו דבר של יום ביומו. ובסופו של דבר, אותם תושבים אהובים, בשקט ובדמעה, מבלי להאבק ותוך שהם מרבים אהבה עם החיילים שבאו לעשות מלאכתם, קיבלו עליהם גזרת שמים ועזבו את בתיהם.
יהי רצון שנדע להרבות באהבה בן איש לרעהו, שנלמד להוכיח מבלי להרבות מחלוקות כעס ושנאה, ובע"ה יבנה בית המקדש בימינו ונראה בגאולת ציון. ישובו שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה לעיר הצדק, הקריה הנאמנה.
בברכת התורה,
ד"ר אלדד מ. שמש
אתגר מחקר והדרכה
