ספר חדש בהוצאת קורן מגיד- בשיתוף מורשת הרב זקס זצ"ל יצא לאור לאחרונה 2024 בתרגומו המבריק של צור ארליך עם מסרים המתאימים לימינו בכל בית יהודי על שולחן שבת.
"אני מאמין-קריאות חדשות בפרשת השבוע"
להלן קטע מתוך פרשת ויחי עמ' 48-9 "אמונה משפחה וחופש" במסר של הרב זקס זצ"ל על המשפחה היהודית -ישראלית בימינו, ניתן להשיג באתר של קורן-מגיד.
התורה משדרת לנו כאן מסר בלתי צפוי: המשפחה קודמת לכול – לארץ, לאומה, לפוליטיקה, לכלכלה, לחתירה לכוח ולצבירת העושר. מנקודת מבט חיצונית, הסיפור המרשים כאן הוא הגעתו של יוסף לפסגת מדרג הכוח במצרים: המצרים עצמם התאבלו על מות אביו יעקב וליוו את המשפחה במסע קבורתו, כדי כך שהכנענים שראו את הפמליה המפוארת אמרו "אַבֶל כָּבֵד זֶה לְמִצְרָיִם" (נ, יא). אבל זו רק חיצוניות. כשאנו הופכים את הדף ומתחילים את ספר שמות אנו מגלים כי מעמדם של בני ישראל במצרים היה פגיע עד מאוד, וכל הכוח שיוסף ריכז בידי פרעה עתיד היה להיות מופנה נגדם.
ספר בראשית אינו ספר על כוח ושלטון. הוא ספר על משפחות. כי החיים יחדיו מתחילים במשפחה.
התורה איננה משמיעתנו שהקמת משפחה וקיומה הם דבר קל. האבות והאימהות – ובייחוד שרה, רבקה ורחל - יודעים את צער העקרות. הם יודעים מהו לחכות לפתיחת צוהר של תקווה, ואז לשוב ולחכות לכך מחדש.
יריבות אחים היא נושא חוזר בחומש. משורר תהילים מספר לנו "מה טוב וּמה נעִים שֶׁבַת אַחִים גַּם יָחַד" (קלג, א). הוא רשאי היה להוסיף – "ומה נדיר". כבר בשחר סיפורה של האנושות קין הורג את הבל. המתיחות בין שרה להגר גורמת לשילוחם של הגר וישמעאל ולפרדת ישמעאל מיצחק. יש יריבויות בין יעקב לעשו ובין יוסף לאחיו, ובשני המקרים הדברים מגיעים אל סף רצח.
ובכל זאת אין הדבר מקטין מחשיבותה של המשפחה. נהפוך הוא: המשפחה היא הכלי העיקרי לברכה. הילדים מצטיירים כרכיב מרכזי בברכת ה', ממש כמו הארץ. התורה כמו אומרת לנו בגילוי לב כי אכן כן – המשפחה היא אתגר. היחסים בין בני זוג ובין הורים לילדים הם חלקים רק במקרים נדירים. אבל עלינו לעמול ליישרם. אין שום ערובה שנצליח. גם האבות בספר בראשית לאו דווקא הצליחו. ועדיין, המשפחה היא המוסד האנושי ביותר שיש לנו.
המשפחה היא המקום שבו האהבה מביאה לעולם חיים חדשים. די בעובדה זו ללמדנו שהמשפחה היא הרוחנית שבכל המוסדות. במשפחה גם ניתן לנו חינוכנו המוסרי החשוב ביותר והממושך ביותר. כדברי איש מדע המדינה הדגול מהרווארד, ג'יימס ק' וילסון המנוח, המשפחה היא "זירה שבה עימותים מתרחשים ומוכרחים לדעת לחיות איתם". בני המשפחה "אוהבים ורבים, חולקים ומתעלקים, מנעימים ומרעימים". משפחות, הוא אומר, "הן העולם שבו אנו מעצבים את רגשותינו ומנהלים אותם".1
התורה מנחה את דרכנו במחוזות שזוהו במאה העשרים כזירות העימות החשובות ביותר. פרויד ראה את תסביך אדיפוס, תשוקתו של הילד ליצור לעצמו מרחב באמצעות הרחקת אביו, כאחד המחוללים הראשיים של הרגש האנושי. רנה ז'יראר ראה את יריבות האחים כמקור, אולי המקור בה' הידיעה, של האלימות האנושית.2
עקדת יצחק, כתבתי באחת משיחותינו הקודמות, מכוונת בדיוק אל תסביך אדיפוס. ה' לא רצה שאברהם יהרוג את יצחק. הוא רצה שאברהם יוותר על בעלותו על בנו. הוא רצה לבטל אחת מן האמונות שרווחו בעולם העתיק, ואשר הוכרה במשפט הרומי כעיקרון "פַטְרִיָה פּוֹטֶסְטַס" - שהילדים הם רכוש הוריהם. כאשר מסולקת התפיסה הזאת, והילדים נחשבים ישויות משפטיות בפני עצמן, קוהה עוקצו של תסביך אדיפוס. לילדים יש מקום משלהם.
על סיפור המאבק בין יעקב למלאך כתבתי שהוא מכוון נגד תופעה שהיא מקורה של יריבות האחים: התשוקה המימטית, דהיינו הרצון שיהיה לך מה שיש לאחיך רק מפני שיש לו.
יעקב נעשה ישראל כשהוא חדל לרצות להיות עשו וזוקף את קומת עצמו.
ספר בראשית אפוא איננו שיר תהילה למשפחה. זהו דיווח כן, גלוי ומפורט על ההתמודדות עם כמה מן הדברים הנעימים פחות הקורים במשפחות, גם במשפחות הכי טובות. הרב לורד יונתן זקס זצ"ל מתוך הספר החדש
"אני מאמין" בהוצאת קורן מגיד 2024 מתוך מורשת הרב זקס.
*********************************************************************************
אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
******************************
סידרת השיעורים "בפרשת השבוע" ע"י מרצים/ת ורבני קהילות צעירים בחסות החברה לחקר המקרא חוזרת. השיעורים מתקיימים בזום ובחינם.
השיעור הקרוב יתקיים ב"ה ביום רביעי ח' טבת תשפ"ה -8.1.2025 בשעה 20.30 (8.30) בערב. בפרשת ויחי תשפ"ה
מרצה: הרב ידידיה אלון רב הישוב אלון.
הנושא: קריאת שמע של בני יעקב
******************************
להצטרפות לשיעור בזום חינם אנא השתמשו בקישור הבא:
https://us06web.zoom.us/j/86997730698?pwd= yMrOFcflhhKXWkoHh030eJebMr2abA.1
******************************
ניתן להרשם לקבלת תזכורות לשיעורים באתר: www.hamikra.org
*****************************
לצפייה ברשימת המרצים לספר בראשית: https://sacks.hamikra.org/lp/
******************************
הקלטה של פרשת השבוע ביום רביעי האחרון עם:
מרדכי דומב- "יעקב -ישראל"
******************************
השיעור מוקדש לעילוי נשמתו הקדושה והטהורה חלל צה"ל דניאל יעקב בן הרוש ה' יקום דמו.בן הישוב אלון.
*************
בברכת ברוכים המשתתפים
ישראל קריסטל- מנכ"ל החברה לחקר המקרא.
בבקשה העבירו הלאה.
כמו כן, רבני קהילות המעונינים להשתתף בתוכנית בבקשה התקשרו אלי.
כמו השבוע, כך בהמשך כל השנה אנחנו מבקשים לכבד ולעלות את זכרם של הקדושים הטהורים שנפלו במלחמת "חרבות הברזל ובחג שמחת תורה",ולהקדיש את השיעור על שמם,
בני משפחה וחברים המבקשים להצטרף למיזם ולספר בתחילת השיעור עליו/ה בבקשה תתקשרו אלי.
ישראל קריסטל - בוואטסאפ -0543973801 -או במייל - info@hamikra.org
**************************************************************************
באדיבות מורשת הרב זקס והוצאת קורן-מגיד.
פרשת ויחי תשפ"ה
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל במסר מתוך הפרשה-
"דמעות אחרונות"
כמעט בכל שלב במפגשים הטעונים בין יוסף למשפחתו במצרים, יוסף בוכה. יש שבע סצנות של בכי:
"אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ. עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת"... וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף, כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם. וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ, וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם (בראשית מב, כא-כד).
וַיְמַהֵר יוֹסֵף, כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו, וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת. וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה. וַיִּרְחַץ פָּנָיו וַיֵּצֵא וַיִּתְאַפַּק (מג, ל-לא).
וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וַיִּקְרָא, "הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי!" וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו. וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי, וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה (מה, א-ב).
וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ, וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו. וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵיהֶם, וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ (מה, יד-טו).
וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה. וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד (מו, כט).
וַיִּפֹּל יוֹסֵף עַל פְּנֵי אָבִיו וַיֵּבְךְּ עָלָיו וַיִּשַּׁק לוֹ (נ, א).
וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ, "לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ". וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר, "אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר, כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף: אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ, וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ" וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו (נ, טו-יז).
אין בתורה עוד בוכה מַתמיד כזה. עשו בכה כשגילה שיעקב לקח את ברכתו (בראשית כז, לח). יעקב בכה כשראה לראשונה את אהבת חייו, רחל (כט, יא). שני האחים, עשו ויעקב, בכו כשנפגשו אחרי שנות ניכור ארוכות (לג, ד). יעקב בכה כשסיפרו לו שבנו האהוב יוסף מת (לז, לה). אבל לא יעקב ולא עשו אינם מתקרבים לנתון של יוסף, שבע פעמים.
שבע בכיות אלו מבטאות קשת שלמה של רגשות. מזיכרון כאוב, דרך שמחת האיחוד המחודש, תחילה עם בנימין ואז עם יעקב. ישנן דמעות המבטאות מערבולת של רגשות מנוגדים, כאשר יוסף מתוודע אל אחיו, וישנן דמעות של אבלות על ערש מותו של אביו. אבל מעניינות מכולן הדמעות האחרונות, אלו שיוסף מזיל כאשר הוא שומע שאחיו מפחדים שהוא ינקום בהם עכשיו, כשאביהם אינו חי עוד.
הרב אהרן ליכטנשטיין, בשיעור שזכה לכותרת "דמעות יוסף",1] אמר שהבכי האחרון הזה הוא ביטוי להבנה של יוסף מהו המחיר ששילם על התגשמות חלומותיו הראשונים ועלייתו לעמדת כוח. יוסף עשה למען אחיו את כל אשר יכול. הוא תמך בהם בזמן רעב. הוא נתן להם לא רק מקלט במצרים, אלא גם מקום של כבוד בחברה המצרית. והוא הבהיר ככל שיכול להבהיר כי אין בליבו עליהם. כפי שאמר כאשר התוודע אליהם:
וְעַתָּה, אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם... וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. וְעַתָּה, לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱ-לֹהִים (מה, ה-ח).
האם אפשר לומר יותר מכך? ובכל זאת, כעבור כל אותן שנים שהם ישבו במצרים בחסותו, עדיין אין הם בוטחים בו, והם חושבים שאולי עתה ינסה להזיק להם. על כך אומר הרב ליכטנשטיין: "ברגע זה מגלה יוסף את המגבלה שבכוח, את המגבלה שבעוצמה, ועד כמה הקשר האנושי, האישי והמשפחתי עולים כהנה וכהנה על פני הכוח והעוצמה". יוסף בוכה "על החולשה שבעוצמה, ועל המחיר הנורא ששילם עבורה. החלומות אכן התגשמו ברמה זו או אחרת, אבל הטרגדיה נותרה בעינה. הקרעים לא נתאחו עד תום".
למראית עין, הכוח כאן כולו בידי יוסף. משפחתו תלויה בו לחלוטין. אבל ברובד עמוק יותר, ההפך הוא הנכון. הוא עדיין משתוקק שהם יקבלו אותו, יכירו בו, יהיו קרובים אליו. ובסופו של דבר, לאחר מותו, העלאת עצמותיו ארצה בבוא העת (בראשית נ, כה) תלויה בהם.
הניתוח של הרב ליכטנשטיין מעלה על הדעת את פירושו של אבן עזרא לפסוק האחרון במגילת אסתר (ג, י), "כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ". רש"י וגם אבן עזרא הבינו את הביטוי "רוב אחיו" כמו בלשון זמננו, כלומר רוב ולא כל. רש"י, המצטט את הגמרא (מגילה טז ע"ב), אומר שחלק מחברי הסנהדרין היו ביקורתיים כלפי מרדכי "לפי שנעשה קרוב אצל המלכות והיה בטל מתלמודו". ואילו אבן-עזרא אומר בפשטות: "כי אין יכולת באדם לרַצות הכול, בעבור קנאת האחים".
אכן, יוסף, מרדכי ואסתר הם דוגמאות מובהקות לאנשים מבני עמנו שהגיעו לעמדות השפעה וכוח בחוגים לא-יהודיים. בתחילת העת החדשה הם נקראו "יהודי חצר", ורבים מהיהודים האחרים רחשו כלפיהם רגשות מעורבים.
אבל ברובד עמוק יותר, דבריו של הרב ליכטנשטיין מזכירים את דיאלקטיקת האדון-והעבד המפורסמת של הֵגֶל, שהשפיעה רבות על מחשבת המאה ה-19, בעיקר זו המרקסיסטית. הגל טען שבהיסטוריה המוקדמת של האנושות התקיים מאבק כוח, שבו נעשו חלק מבני האדם לאדונים ואחרים לעבדים. על פני השטח, האדונים שולטים והעבדים נשלטים. אבל לאמיתו של דבר
האדון תלוי בעבדיו: יש לו פנאי רק משום שהם עובדים, והוא אדון רק מפני שעבדיו מכירים בו ככזה.
העבד, מצידו, בונה את כבודו העצמי מהיותו יצרני. וכך, לעבד יש "חופש פנימי" ולאדון "שלשלאות פנימיות". המתח הזה יוצר דיאלקטיקה, עימות בין ניגודים המתקיים לאורך ההיסטוריה, ואשר מגיע לשיווי משקל רק כאשר אין עוד עבדים ואדונים אלא רק בני אדם הנוהגים זה בזה לא כאמצעים להשגת תכליות אלא כתכליות בפני עצמן. במונחים אלה, דמעותיו של יוסף הן מבוא לדרמת האדון-עבד שתתפתח בספר שמות בין פרעה לבין בני ישראל.
התובנה העמוקה שהרב ליכטנשטיין מעלה מן הכתובים מזכירה לנו עד כמה התורה, יתר ספרי התנ"ך והיהדות כולה הם ביקורת מתמשכת על הכוח. עד שיבוא המשיח, איננו יכולים להתקיים בלעדיו; הרי בהיעדרו, בגלות, ידע עם ישראל אסונות נוראים. אבל הכוח יוצר ניכור. הוא מגביר את החשדנות ופוגע באמון. הוא מקטין את אלה שהוא משמש נגדם, ועל ידי כך מקטין את המשתמשים בו.
אפילו יוסף, המכונה יוסף הצדיק, בוכה כשהוא רואה עד כמה הרחיקה אותו השררה מאחָיו. היהדות מציעה סדר חברתי חלופי, התלוי לא בכוח, בשררה ובעוצמה אלא באהבה, בנאמנות ובאחריות ההדדית שיוצרת הברית. צָדק ניטשה, אם כן, כשראה את היהדות כאנטי-תזה לפילוסופיה שלו, פילוסופיית "הרצון לעוצמה".
הכוח הוא כנראה רע הכרחי. הכרחי – אבל רע, וככל שהוא הכרחי לנו פחות, כך מוטב.
סביב שולחן השבת
1] אתר "תורת הר עציון", עלון שבות בוגרים 22, שיעור 4.
בשורות טובות מאחלת החברה לחקר המקרא לכל עם ישראל בכל מקום שהם.
