ישראל קרישטל
ט
פרשת חוקת, "וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע...וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע" – מְדַבְּרִים או מַכִּים, בארבעה מופעים ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן *
פרשתנו עוסקת בשנה האחרונה במסע המדברי לקראת הכניסה לארץ ישראל, בהתרחשות קו פרשת המים, במעבר - ממִדְבָּר למְדַבֵּר.
הבאר הניסית של מרים שסיפקה עד כה, מים ללא הגבלה, חדלה להתקיים. חיי התלות - "החיים הטובים של מים בחינם", הסתיימו. מעכשיו, אין לסמוך יותר על ניסים ועל אחרים, אלא רק על אבינו שבשמים ועל עצמנו.
הנה התגובה לא מאחרת לבוא, בדמותו של משבר המים בפרשתנו: " וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא הָיָה מַיִם, לָעֵדָה... וַיָּרֶב הָעָם, עִם מֹשֶׁה; וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ד'. וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ד', אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם, אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ, מִמִּצְרַיִם, לְהָבִיא אֹתָנוּ, אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה: לֹא מְקוֹם זֶרַע, וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן, לִשְׁתּוֹת"(במדבר, כ', א'-ו').
מתברר מהר, שזאת תוצאה והשפעה של תסמונת דתן ואבירם מפרשת קורח מהשבת שעברה, אודות המשבר האידאולוגי, שמצרים נתפסת בעיניהם כאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ: "הַמְעַט, כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, לַהֲמִיתֵנוּ, בַּמִּדְבָּר: כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ, גַּם הִשְׂתָּרֵר. אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הֲבִיאֹתָנוּ, וַתִּתֶּן לָנוּ, נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם; הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר, לֹא נַעֲלֶה "(במדבר,טז',יג'-יד').
בין המִדְבָּר למְדַבֵּר
באירוע משבר המים בפרשתנו, מזדקר לנגד עינינו לראשונה, המתח האימננטי שבין המִדְבָּר למְדַבֵּר.
אנו חווים כשל מנהיגות, ששורשו בהעדר דיאלוג והידברות, בין משה ואהרן, לבין מנהיגי השבטים ומפגיני משבר המים.
המופע הראשון - מְדַבְּרִים או מַכִּים
האתגר שהוצב בפני משה ואהרן, התמקד בסלע. דומה שהסלע שימש כמטאפורה להצגת חשיבות הערך - מְדַבְּרִים ולא מַכִּים שהיא אלימות, כשלא מדברים ורק מכים . אלימות = אל מילה.
הקב"ה מציב את הסלע כאתגר מנהיגותי למשה ולאהרון - דברו אל הסלע ואל תכו אותו .
כך מתארת זאת פרשתנו: "וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה, מִלִּפְנֵי ד', כַּאֲשֶׁר, צִוָּהוּ... וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם; וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם. וַיֹּאמֶר ד', אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן, יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם.הֵמָּה מֵי מְרִיבָה, אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ד', וַיִּקָּדֵשׁ,בָּם" (במדבר, כ', ז'- יג' ).
משה עדיין מקובע במרחב של - המִדְבָּר, ולא במרחב של - המְדַבֵּר.
כוונתו של הקב"ה בהנחייתו, לדבר אל הסלע כשידו של משה אוחזת במטה, הייתה להציג את חשיבות המְדַבֵּר ולא את המִדְבָּר.
הפער הגילאי בעיצוב ההתנהגות והאחריות
כך נלמד אודות הפער הגילאי ,בסוגית דיוננו - מְדַבְּרִים או מַכִּים , בין השנה הראשונה של בני ישראל במדבר, לבין השנה האחרונה במדבר, טרם כניסתם לארץ.
בשנה הראשונה, עדיין קשה להטמיע את דיאלוג השיג והשיח בדיבור ויש צורך להשתמש - בהכאה ולא בדיבור.
הנה זה קורה לעם ישראל בגיל שנה לצאתם ממצרים, במשבר המים הראשון בשנה הראשונה במסע המדברי: " וַיִּסְעוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר-סִין, לְמַסְעֵיהֶם עַל-פִּי ד'; וַיַּחֲנוּ, בִּרְפִידִים, וְאֵין מַיִם, לִשְׁתֹּת הָעָם. וַיָּרֶב הָעָם, עִם-מֹשֶׁה, וַיֹּאמְרוּ, תְּנוּ-לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה... וַיֹּאמֶר ד' אֶל-מֹשֶׁה, עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם, וְקַח אִתְּךָ, מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל; וּמַטְּךָ, אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ, וְהָלָכְתָּ. הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל-הַצּוּר, בְּחֹרֵב, וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם, וְשָׁתָה הָעָם; וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה, לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל " ( שמות, יז',א'-ז').
לעומת זאת בפרשתנו שעוסקת במשבר המים בשנה האחרונה במסע המדברי לקראת הכניסה לארץ, הכרעתו של הקב"ה בסוגיה – מְדַבְּרִים או מַכִּים, היא מאד ברורה :
"וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם"( במדבר, כ').
במשבר המים הראשון , עניין לנו עם ילד מִדְבָּרִי בן שנה, קשה לנהל איתו דיבור- "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ"( משלי, יג',כד'). אבל בינתיים הילד גדל וכיום הוא כבר בן 39. בגיל זה , כבר מצפים להתנהלות של שיג ושיח , בדיבור ולא בהכאה- "וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר"( משלי, שם). לכן, ההכרעה היא: "וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו".
ההרמוניה של האדם עם המים:
"וְנָתַן מֵימָיו", כך צריכה להיות ההרמוניה של האדם עם המים - מְדַבְּרִים ולא מַכִּים :
"כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם". (משלי, כז', יט').
מפרש רש"י: "כמים" - הללו הפנים שאתה מראה לְתוֹכָן הן מראות לך ,"כן לב האדם לאדם" – חברו, לפי מה שאדם יודע שחברו אוהבו כן הוא מראה לו פנים".
הסלע הפיזי והסלע התקשורתי:
כך גם הסלע הוא עוגן מרכזי ובעל משמעות בפרשתנו, בהקשר לסוגיית דיוננו- מְדַבְּרִים או מַכִּים:
"וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע... וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם".
המציאות הפנתה עורף לסלע שמדברים אליו , ועוברת לסלע- שמכים אותו.
כך גם הסלע התקשורתי נוכח בעצימות גם במחוזות חיינו. הפסקנו לדבר. הפסקנו להקשיב.
אנו מקיימים תקשורת דומה למרחב הסלע בפרשה, בדמות המכשיר הסלולארי החכם שבידינו.
הסלע הסלולארי החכם- משמש לנו לא אחת כמקום מסתור ומחבוא .
נח לנו להיחבא מאחורי הסלע הווירטואלי שדורש רק הקשות /הכשות במקלדת. בכך אנו נמנעים מעימותים וקונפליקטים גלויים , ובורחים למרחב של דיבור לא גלוי ולא שקוף בינינו.
פרשתנו מלמדת אותנו, שמשה אפקטיבי בדיבור ישיר עם הקב״ה, כך למדנו כיצד הוא עושה זאת בהצלחה יתירה כסנגור, בדיבורו עם הקב"ה, לאחר חטא העגל וחטא המרגלים. אבל בפרשתנו, משה מתקשה בדיבור עם העם: "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים, הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם".
דומה שמשה לא הפנים את אגרתו של הרמב"ן בתקופה מאוחרת יותר, אודות שליטה בכעסים.
כך כתב הרמב"ן באגרתו לבנו בשנת 1267: תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת, וּבַזֶּה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, שֶׁהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחְטִיא בְּנֵי אָדָם".
המופע השני -מְדַבְּרִים או מַכִּים?
עתה הגענו בפרשתנו למופע – הדיבורים, המעבר ממשה לישראל . כאן מתחילים בדיבורים ולא במכות:" אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל, אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת: עֲלִי בְאֵר, עֱנוּ לָהּ. בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם, בִּמְחֹקֵק, בְּמִשְׁעֲנֹתָם; וּמִמִּדְבָּר, מַתָּנָה. וּמִמַּתָּנָה, נַחֲלִיאֵל; וּמִנַּחֲלִיאֵל, בָּמוֹת. וּמִבָּמוֹת, הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ, הַפִּסְגָּה; וְנִשְׁקָפָה, עַל-פְּנֵי הַיְשִׁימֹן". (במדבר, כא', יז' - כ').
מה המיוחד בבאר המים הזאת, שזכתה שישירו עליה שירה?
כך מבהיר לנו רש"י: "בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים" , "זאת היא הבאר אשר חפרוה שרים — משה ואהרון". "וּמִבָּמוֹת, הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב—רֹאשׁ, הַפִּסְגָּה" , " כרוה נדיבי העם. כל נשיא ונשיא כשהיו חונים, נוטל מקלו ומושך אצל דגלו ומחנהו ומי הבאר נמשכין דרך אותו סימן ובאין לפני חניית כל שבט ושבט".
דומה שכאן בפרשתנו מתרחש התיקון של המנהיגות בדמותם של המנהיגים- נשיאי השבטים. לעינינו, טקס חפירת הבאר על ידי השרים, המציגים דוגמא ראויה למנהיגות המשמשת דוגמא אישית. מנהיגות עממית בגובה העיניים שאיננה אליטיסטית, ואיננה מרוחקת או מנותקת מהעם.
המופע השלישי - מְדַבְּרִים או מַכִּים.
המעבר ממשה לישראל המתחולל בעם ישראל מעצים את גבורתו הטבעית לעומת הגבורה הניסית שאליה הורגל עד כה. כאן מתרחש המעבר מדיבור למכות.
באירוע סיחון עדים אנו למעבר דרמטי ולשינוי מהותי בDNA של עם ישראל. ישראל אקטיבי בקדמת הבמה ואילו משה פסיבי ברקע: "וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים, אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי לֵאמֹר. אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ, לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם לֹא נִשְׁתֶּה, מֵי בְאֵר: בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ, עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ. וְלֹא נָתַן סִיחֹן אֶת יִשְׂרָאֵל, עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ, וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת כָּל עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה, וַיָּבֹא יָהְצָה. וַיִּלָּחֶם, בְּיִשְׂרָאֵל. וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל, לְפִי חָרֶב"(במדבר, כא', כא'-כד').
כך גם קורה באירוע הכנעני בסופה של פרשתנו, כשעם ישראל אקטיבי ומשה פסיבי:"וִּישְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד, יֹשֵׁב הַנֶּגֶב, כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל, דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים; וַיִּלָּחֶם, בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ, שֶׁבִי. וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לד' וַיֹּאמַר: אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה, בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי, אֶת עָרֵיהֶם. וַיִּשְׁמַע ד' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל, וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי, וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם, וְאֶת-עָרֵיהֶם; וַיִּקְרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם, חָרְמָה" (במדבר, כא', א'-ג'). באיום קיומי- כולם נלחמים.
המופע הרביעי - מְדַבְּרִים או מַכִּים?
עתה נסיים במופע הרביעי של – מְדַבְּרִים או מַכִּים, בהפטרה לפרשתנו אודות יפתח הגלעדי:
"וַיִּשְׁלַח יִפְתָּח מַלְאָכִים, אֶל מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן לֵאמֹר: מַה לִּי וָלָךְ, כִּי בָאתָ אֵלַי לְהִלָּחֵם בְּאַרְצִי... וַיּוֹסֶף עוֹד, יִפְתָּח; וַיִּשְׁלַח, מַלְאָכִים, אֶל-מֶלֶךְ, בְּנֵי עַמּוֹן... וְלֹא שָׁמַע, מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן, אֶל דִּבְרֵי יִפְתָּח, אֲשֶׁר שָׁלַח אֵלָיו ... וַיַּעֲבֹר יִפְתָּח אֶל בְּנֵי עַמּוֹן, לְהִלָּחֶם בָּם; וַיִּתְּנֵם ד', בְּיָדוֹ. וַיַּכֵּם מֵעֲרוֹעֵר וְעַד בֹּאֲךָ מִנִּית עֶשְׂרִים עִיר, וְעַד אָבֵל כְּרָמִים, מַכָּה, גְּדוֹלָה מְאֹד; וַיִּכָּנְעוּ בְּנֵי עַמּוֹן, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ( שופטים ,יא').
יפתח פותח בדיבורים ומשלא נענה , הוא עובר למַכִּים.
פרשתנו והפטרתנו מהדהדות באוזנינו, את המשמעות של המילים - מְדַבְּרִים או מַכִּים, בעיקר בימי מבחן ואתגרים שעם ישראל ניצב בפניהם בימים אלו. עלינו לסמוך על אבינו שבשמים וגם לסמוך על עצמנו ולהפנים בליבנו ובמוחנו את דברי החכם באדם, שלמה המלך: "לַכֹּל זְמָן; וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם... עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר... עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם"( קהלת, ג', א'-ח').
שבת שלום
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון.
&
בלומה טיגר-דיכטוולד -ב"ה. לפרשת חוקת תשפ"ו - האנטומיה של התמודדות המנהיגות במצבי קיצון
אחד האתגרים המורכבים ביותר של מנהיגות אינו הובלת הכלל בימי שגרה, אלא העמידה האיתנה מול פאניקה קולקטיבית. פסיכולוגיית המונים מלמדת כי בעת משבר קיצון — כאשר הציבור חווה איום קיומי - חלה רגרסיה מהירה של התודעה הקבוצתית. הציבור חדל מלפעול כיישות תבונית והופך ל"עדה" מבוהלת המחפשת פתרונות קסם מידיים או אובייקט להשלכת החרדה.
המקרא מציב שתי נקודות שבר כרונולוגיות המהוות מקבילות מבניות מרתקות לחוויית האובדן והבהלה הזו: חטא העגל בתחילת המסע, וחטא מי מריבה בסופו. בשני המקרים, הניצוץ שהצית את האש היה היעלמות פתאומית של דמות מפתח רוחנית ומגוננת. בחטא העגל, היה זה משה שבושש לרדת מן ההר; במי מריבה, הייתה זו מרים הנביאה שמתה בקדש. בשני המקרים, התגובה הציבורית הייתה התקהלות מאיימת, אולם התגובות המנהיגותיות חושפות שתי פתולוגיות הפוכות של עמידה בלחץ: תגובה של ריצוי ופחד (אהרן), לעומת תגובה של זעם ובידול (משה).
כדי להבין את עוצמת הלחץ, יש לבחון את המניע הפסיכולוגי של העם בשני המוקדים. בחטא העגל, התורה מתארת:
"וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר, וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ..." (שמות ל"ב, א').
החרדה כאן נובעת מאי-ודאות. משה נתפס כצינור המתווך הבלעדי של המציאות, והיעדרותו הותירה את העם תלוי באוויר. בפרשת חוקת, המנגנון משתחזר, אך בעוצמה טרגית בהרבה:
"וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה, וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן" (במדבר כ', א'-ב').
חז"ל קובעים כי שלוש מתנות טובות ניתנו לישראל בזכות שלושת האחים: המן בזכות משה, ענן הכבוד בזכות אהרן, והבאר בזכות מרים (תענית ט ע"א). עם מותה של מרים, האחות הבכורה והמובילה, נסתלקה הבאר. מרים לא הייתה רק מנהיגה פוליטית, היא הייתה מקור המים החיים, הלב המזין והמכיל. כאן מתגלה השבר האנושי של משה ואהרן : הם לא הספיקו כלל להתאבל על אחותם. עוד לפני שהספיקו לעכל את האובדן האישי והמשפחתי, עוד לפני שתמו ימי האבל, מגיעה תלונת העם. הציבור אינו מסוגל להכיל את אבלם של מנהיגיו. הם פונים אל האחים האבלים בתביעה כוחנית ואטומה: "וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם..." (במדבר כ', ד').
בעומדו מול ההמון המבוהל בחטא העגל, אהרן מזהה את פוטנציאל האלימות. הוא רואה, כפי שמציין המדרש, שחוּר בן כלב (בנה של מרים) שניסה לעצור בעדם נרצח על ידם (מדרש תנחומא (ורשא) פרשת תצוה סימן י).
רש"ר הירש (רבי שמשון רפאל הירש, המאה ה-19) בפירושו לשמות ל"ב מנתח את הפסיכולוגיה של אהרן ומסביר שאהרן לא פעל מתוך כפירה, אלא מתוך ניסיון טקטי נואש להרוויח זמן ולשלוט בגובה הלהבות. הוא האמין שאם יזרום עם דרישותיהם באופן חלקי, הוא ימנע שפיכות דמים נוראית וינווט את האירוע עד שישוב משה. אהרן מציע להם להביא את נזמי הזהב של נשותיהם ובניהם, מתוך הנחה שהדבר ייתקל בהתנגדות ויעכב את התהליך, ומתוך תקווה שמשה ישוב בינתיים.
אולם, כפי שמוכיח רפיון המציאות, מנהיג שמנסה לרצות המון מבוהל סופו שההמון מנהיג אותו. אהרן נסחף לחלוטין: "וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה..." (שמות ל"ב, ד'). כאשר משה חוזר ותובע הסבר, אהרן חושף את גרעין הפחד שלו מהציבור: "אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם כִּי בְרָע הוּא" (שמות ל"ב, כ"ב). אהרן, רודף השלום, קרס תחת הלחץ מפני שפירש את תפקידו כמייצב שקט תעשייתי בכל מחיר. החשש מן העם שיתק את יכולתו להציב גבול איתן.
ארבעים שנה מאוחר יותר, בפרשת חוקת, אנו פוגשים את קצה הפירמידה ההפוכה. משה ואהרן, המרוקנים רגשית מאבלם הקטוע על מרים, נאלצים להתמודד שוב עם אותן טרוניות מתישות.
האברבנאל מוסיף ומבאר, בעקבות חז"ל, את הצד השני של המטבע – את המתח הנפשי שבו היו מצויים המנהיגים – משה ואהרון – לאחר מות אחותם מרים:
ודבר הכתוב בגנותם של ישראל, שבמקום שהיה להם לנוד למשה ולאהרון ולנחמם במיתת אחותם הנביאה, נקהלו עליהם לריב עמם ולא לנחמם.
העם איננו מבחין בכך שמנהיגיו אבלים כעת, ובא אליהם בדרישות במקום לנחמם.
האברבנאל מבאר זאת כחטא מצידו של העם שבא לידי ביטוי בחוסר רגישות לאבלם הפרטי של מנהיגיו.
כאשר משה מגיע אל הסלע, הוא מגיע מתוך עמדה רגשית מותשת ותוקפנית. במקום לפעול מתוך השראה, משה מתפרץ: "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים – הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם?!" (במדבר כ', י').
הרמב"ם, בפירושו למשנה, בשמונה פרקים (פרק ד'), מציג כאן את שיטתו המפורסמת לחטאו של משה:
"חטאו של משה רבנו ע"ה, היה שנטה לצד האחת מן הקצוות במעלת המידות... והיא שנטה אל הכעס, כאשר אמר 'שמעו נא המורים'. דקדק עליו השם, שכועס כמותו בפני עדת ישראל... יהיה זה חילול השם".
תחת לחץ המשבר ובעיצומו של אבל לא ממומש, משה איבד את שלוות נפשו. הוא החליף את הדיבור החינוכי והמזמין באקט פיזי כוחני, והכה בסלע פעמיים. אם אהרן בחטא העגל נכנע לחלוטין ללחץ הציבור עד שאיבד את עצמיותו, משה במי מריבה הגיב ללחץ הציבור בריחוק, התנשאות ("המורים") והפגנת כוח קטגורית.
כדי לרדת לעומק המריבה, יש להתבונן בהנחיה האלוהית המורכבת. קַח אֶת הַמַּטֶּה... וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע" (במדבר כ', ח'). לשם מה נדרש משה לקחת את המטה אם הציווי הוא לדבר בלבד?
כאן נחשפת כוונתו הפדגוגית של האל: הפיכת המטה מ"חפץ מעבר" אקטיבי לפריט אמוני סמלי בלבד. לאורך ארבעים שנות המדבר, ובמיוחד בדור האבות, המטה שימש כחפץ מעבר פסיכולוגי עבור עם של עבדים. הוא היה הייצוג המוחשי, החומרי של הכוח האלוהי — המטה שמכה ביאור, המטה שמבקע את הים, המטה שמביא מכות. העם פיתח תלות בחפץ הפיזי הזה, מתוך תפיסה שהנס תלוי בכלי.
לקראת הכניסה לארץ ישראל, ערב הפיכתם לעם ריבוני, ביקש הקדוש ברוך הוא לגמול את העם מהחפץ המעברי הזה. ה' מצווה על משה לקחת את המטה כעדות היסטורית, אך להניח אותו בצד ולדבר אל הסלע. המטרה הייתה להראות לעם שהמטה הוא רק סמל, וכי הכוח האמיתי המניע את המציאות בארץ החדשה הוא הדיבור, הרוח, החוק והתודעה הפנימית.
במקום זאת, משה, בסערת רגשותיו, משחזר את האקט המצרי הישן. הוא מרים את המטה ומכה בו פעמיים. בכך הוא מקבע מחדש את התלות של העם בחפץ המוחשי, ומחמיץ את רגע הגמילה הרוחני של דור הבנים.
תגובת האל לשניהם נחרצת וחד-משמעית:
"יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם" (במדבר כ', י"ב).
העונש אינו עונש גמולי גרידא, אלא קביעת עובדה מנהיגותית הכרחית. המשבר של מות מרים חשף שהמנהיגים הדגולים הללו, עם כל גדלותם העל-אנושית, נותרו פצועים וטעונים מטראומות הנדודים. משה, בכעסו, לא מסוגל לראות את דור הבנים כדף חלק, אלא כהמשך ישיר של אבותיהם הממרים. הוא גם אינו מתחבר למצוקה אמיתית של העדר מים במדבר. האל אינו כועס על בקשת המים.
מנהיגות שאינה מסוגלת להכיל את חרדותיו של העם מבלי להיגרר לכעס וניכור (משה), או מנהיגות שאינה מסוגלת לעמוד מול הלחץ ומדבררת את הבהלה שלו (אהרן) — אינה המנהיגות שיכולה להוביל את העם אל שלב הריבונות בארץ ישראל, ארץ שבה הניסים הופכים נסתרים והחיים מתנהלים מכוח הדיבור והחוק. העברת הלפיד ליהושע בן נון הפכה לצורך חיוני כדי לאפשר לעם להתחיל מחדש, ללא "חפצי מעבר" מדבריים ומבלי לשאת את משקעי העבר.
סיכום ואקטואליה: שיעור במנהיגות מודרנית
ההקבלה המקראית בין חטא העגל לבין מי מריבה משמשת כמראה נוקבת ועל-זמנית לכל אדם הנושא בעול הציבורי, ובפרט בעידן המודרני. במצבי חירום — כאשר הציבור נתקף בבהלה קיומית וחש חוסר אונים בעקבות אובדן יציבות — המנהיגות עומדת בפני שתי סכנות קיומיות מנוגדות:
מלכודת אהרן (פופוליזם וריצוי) : מנהיגים המונעים מפחד מפני זעם הציבור או אובדן פופולריות. הם נוטים "לזרום" עם החרדות, לספק "עגלי זהב" בדמות פתרונות קסם מדומים, ולהקריב את האמת האסטרטגית לטווח הארוך על מזבח השקט המדומה לטווח הקצר.
מלכודת משה (טכנוקרטיה, ניכור וזעם): מנהיגים הרואים בציבור המבוהל גורם מפריע, "מורים" המקטרים ללא הרף. מנהיגות כזו נאטמת מפני הכאב הממשי ואבלם של האנשים, ומנסה לנהל את המשבר באופן כוחני ומרוחק, תוך שימוש ב"מטה" הכפייה במקום בדיבור והסברה.
המקרא מלמדנו כי מנהיגות אמיתית במצבי קיצון נדרשת ללכת ב"שביל הזהב" המתוחכם: להפגין קשב ואמפתיה עמוקה לכאבו ולפחדו של הציבור, אך להחזיק במקביל בעמוד שדרה מוצק ובחזון המבקש לגמול את העם מתלותו בחפצי מעבר חומריים. עליה להשכיל לדבר אל הסלע — כלומר, להוביל באמצעות ערכים, דיאלוג וחוסן מנטלי — גם, ואולי במיוחד, כשהתנאים מסביב סוערים ומאיימים.- דיכטוולד בלומה. כ"ט סיון תשפ"ו.
&
סרטון על הפרשה - הכל דיבורים- -הרב עמיהוד סולומון-רב קהילה הדר גנים-פ"ת
&
ב"ה, לפרשת חֹקת תשפ"ו- חִבּוּר הָאֵפֶר וְהַמַּיִם אריה דיכטוולד
פרשת חקת נפתחת באחת המצוות המסתוריות ביותר בתורה-מצוות פרה אדומה (במדבר י"ט): זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל".
מתוך הפסוק עולים ארבעה מרכיבים חיוניים להכשרתה:
א. פרה צעירה: בת שנתה השנייה.
ב. אדומה: צבע עורה ייחודי ומוחלט (חום-אדמדם ).
ג. תמימה: ללא מום כפי שנדרש מכל קורבן לה'.
ד. לא עלה עליה עול: שלא נשאה במשא, במחרשה, או בעולו של זכר.
הפרה האדומה מיועדת לטיהור מי שנטמא לאדם מת ("טומאת שבעה").
תהליך הכנתה מורכב ומוקפד: הוא מתחיל בשחיטתה מחוץ למחנה על ידי כהן (הפרה הראשונה נשחטה על ידי סגן הכהן הגדול, אלעזר, וקיימת מחלוקת תנאים ואמוראים במסכת יומא האם הפרות הבאות דרשו כהן גדול או שהיו כשרות גם בכהן הדיוט). לאחר מכן מָזה הכהן מדמהּ שבע פעמים אל מול פתח אוהל מועד, והפרה כולה נשרפת לאפר ללא כל שיירים ולבסוף פיזור האפר על מי מעיין. אל תוך שריפת הפרה מושלכים שלושה מרכיבים נוספים: עץ ארז, אזוב ותולעת שני (צמר צבוע בצבע אדום- אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ. ישעיהו א). בשלב הסופי, נאסף האפר ונשמר במקום טהור מחוץ למחנה: וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמי נִדָּה חַטָּאת הִוא".
המונח "מי נדה" לוט באי-הבנה, אך רש"י מבהיר (על פי הפסוקים בזכריה ובאיכה) כי המילה "נידה" כאן משמעה הַזָּאָה וזריקה (מהשורש י.ד.ה או נ.ד.ה). מנגד, לשורש נ.ד.ה ישנה גם משמעות של ריחוק ואיסור (כמו "נידוי"). המשמעות הכפולה מלמדת כי התערובת היא קדושה, מורחקת ואסורה בהנאה – "חטאת היא", לשון חיטוי וקדושת קדשים.
מטרתם של המים היא שמירה על קדושת המקדש ומניעת כרת מן האדם שנטמא ונכנס למקדש: הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים. הוּא יִתְחַטָּא בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר..." (שם, יא-יב).
כאשר מתבוננים בפרשת מצורע (ויקרא י"ד), מגלים דמיון, כמעט מלא, בין מרכיבי טהרת המצורע לבין מרכיבי אפר אדומה:
"זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן... וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב. וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים..." (שם, ב-ה).
ההקבלה בין שני הטקסים הללו חורגת מגדר המקריות, והיא מתגלה בכל אחד משלבי התהליך:
בשני המקרים אנו מוצאים מעורבות של בעלי חיים המשמשים כבסיס למצווה: הפרה האדומה מִזה, ושתי הציפורים החיות והטהורות מִזה. יסוד המוות נוכח בשניהם בעוצמה – אם בשריפתה המוחלטת של הפרה לאפר, ואם בשחיטתה של הציפור האחת.
בנוסף, התורה מצווה בשני המקומות להשתמש בדיוק באותם שלושה פריטים המלווים את הדם והאפר: ענף של עץ ארז, אזוב, ושני תולעת.
התווך שבו מתרחש החיבור והטיהור הוא תמיד מים חיים – בין אם אלו המים הממלאים את הכלי שאליו מוסף אפר הפרה, ובין אם אלו המים הנובעים שעליהם נשחטת הציפור.
לבסוף, תכליתם של שני הנוזלים הללו היא ההזאה: הזיית מי החטאת על הטמא ביום השלישי וביום השביעי, אל מול הזיית דם הציפור והמים על המצורע שבע פעמים, כאשר בטקס המצורע מתווסף מֵמַד ייחודי של שילוח הציפור החיה הנותרת אל פני השדה.
מיד לאחר פרשת פרה אדומה, התורה מספרת על מות מרים הנביאה. חז"ל במסכת מועד קטן (כח ע"א) תהו על סמיכות הפרשיות: "אמר רבי אמי: למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? לומר לך: מה פרה אדומה מכפרת – אף מיתתן של צדיקים מכפרת". מדרשים אחרים קושרים את הפרה האדומה לחטא העגל – "תבוא האם ותקָנֵח צואת בנה".
אך כיצד מתחברת מרים עצמה לכל הסיפור? התשובה נחשפת, כך נראה לי, דרך פרשת המצורע. מרים הצטרעה כזכור בפרשת בהעלותך, לאחר שהיא ואהרן דיברו על משה אודות האישה הכושית אשר לקח. בעקבות זאת, היא נשלחה ונודתה אל מחוץ למחנה שבעת ימים, כמשפטו של כל מצורע.
כעת הזיקה בין שלוש התופעות – טומאת מת, צרעת ומות מרים – מתבהרת. בשני תהליכי הטהרה (טמא מת ומצורע), ישנו שילוב של אלמנטים קוטביים: מוות וחיים. מצד אחד, חורבן, שחיטה ושריפה (אפר הפרה ודם הציפור השחוטה); ומצד שני, התחדשות וצמיחה (הארז, האזוב, שני התולעת, והציפור החיה הפורחת אל החופש). החיבור ביניהם נעשה באמצעות המים החיים – מים ממקור נובע, זורם ובלתי פוסק.
ברגע שאפר הפרה מוכנס אל המים החיים, התורה שוב אינה מזכירה את הפרה המתה. היא מדברת רק על "מי נדה" ו"מי חטאת" – מים המיועדים לחיים ולתקומה.
# צא ולמד:
השריפה והשחיטה מסמלות את המוות, החידלון והסופיות של כל יצור על פני האדמה. האדם הוא היצור היחיד בבריאה המודע לְסוֹפִיּוּתוֹ. לעומת זאת, ה"מים החיים" מסמלים את ההמשכיות, את הזרימה הבלתי פוסקת של העולם ושל החיים עצמם. המים מלמדים כי כל יום הוא מציאות חדשה, וכשאדם מודע למשמעות הזו, יש לו תקווה להיאחז בה.
הנטמא למת הוא אדם פגום באופן זמני, הוא נגע במוות, ובמובן ההלכתי והרוחני הוא שרוי במצב של "מת מהלֵך" – מנותק זמנית מהמשכן, שהוא מקור החיות הלאומי. באופן דומה, גם המצורע נחשב בתפיסת חז"ל כמת ("בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו"). שני המצבים הללו מייצגים בדידות עמוקה, נידוי וקורטוב של מוות.
השילוב של אפר ומים, או דם ומים, יחד עם עולם הצומח המתעורר, מייצר מציאות חדשה של מודעות עצמית.
מי הוא האדם המתחדש? מי שחטא ויודע להתכפר, האדם שחווה בדידות ומשבר ומסוגל לתקן את עצמו בכל יום מחדש. זהו האדם המסוגל לקום מן האפר, לשתות מים חיים, ולבחור בחיים. זו כוחה של תשובה=התחדשות.- אריה דיכטוולד, ל' סיון תשפ"ו
&
דבר תורה חוקת תשפו - מְצָרֵי אדום -מייקל אייזנברג
בפרשת השבוע פרשת חוקת עם ישראל מגיע קרוב לכניסה לארץ ואז נסוג:
וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כׇּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ. וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה וַנֵּשֶׁב בְּמִצְרַיִם יָמִים רַבִּים וַיָּרֵעוּ לָנוּ מִצְרַיִם וְלַאֲבֹתֵינוּ. וַנִּצְעַק אֶל ה' וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ בְקָדֵשׁ עִיר קְצֵה גְבוּלֶךָ. נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ.
וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה וְאִם מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי וְנָתַתִּי מִכְרָם רַק אֵין דָּבָר בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה.
וַיֹּאמֶר לֹא תַעֲבֹר וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה. וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו. (במדבר כ, יד-כא)
למי שמביט על האירוע מבחוץ נראה שישראל לא העיזו להילחם עם אדום. אם לאחר קריעת ים סוף והתבוסה המצרית נאמר: "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת. ואָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן. תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה' עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ" (שמות טו, יד-טז), הרי שארבעים שנה מאוחר יותר כבר לא כל כך חוששים מהעם שהתחלף בינתיים, התמהמה במדבר זמן רב מבלי לחתור ליעד, ואולי גם התעייף מהמסע. לכן בתחילת הפרק הבא הכנעני מלך ערד תוקף ואפילו מצליח לקחת שבויים מבני ישראל. אבל עם ישראל כן מגיב לתוקפנות הכנענית: "וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חׇרְמָה" (במדבר כא, ג). מה ההבדל? מה הסיפור פה? או מה ניסו בני ישראל להשיג בויתור לאדום ובהארכת המסע להקפת כל ארץ אדום, ולאחר מכן גם ארץ מואב וארץ עמון? מדוע נלחמים בסיחון ובעוג מלכי האמורי דווקא?
תיאור האירועים כפי שהציג אותם משה בספר דברים פרק ב מסביר לדעתי רק חצי מהתמונה, ומאפשר לגזור את תובנות העומק של הפרשה שלנו. תמצית הפסוקים היא שלא נלחמנו עם אדום כי הם צאצאי עשו אחי יעקב, ולא נלחמנו עם מואב ועמון כי הם צאצאי לוט אחיינו של אברהם, וה' נתן להם את האזורים שסביב ארץ ישראל. לעומת זאת, את האמורי שאיננו קשור אלינו כבשנו לאחר סירובו לתת לנו להגיע לארץ דרך הממלכה שלו. כך המעבר בתוך שטחי אדום שנחסם בפרשה שלנו, הופך למעבר לאורך הגבולות של אדום, מואב ועמון: "אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו".
בנוסף, אחד הדברים שבולטים הוא שבספר דברים משה אומר שאמרנו לסיחון: "אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן לִי וְשָׁתִיתִי רַק אֶעְבְּרָה בְרַגְלָי. כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְהַמּוֹאָבִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָר" מה שלא רק שלא כתוב בפרשה שלנו, אלא, כמובא לעיל, נכתב בדיוק להיפך, שאדום לא נתנו לנו לעבור וסירבו להצעה שלנו לקנות מהם אוכל ומים. ועל עמון ומואב נכתב: "עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (דברים כג, ה).
תיאור נוסף שתופס את העין הוא הפסוקים על כיבוש האמורי בפרשה שלנו, שבניגוד לאמור בספר דברים, נראים ככוללים גם שטחים מארץ מואב, מה שמעיד שהסיפור שאסור לקחת שטחים מעמון ומואב איננו כפשוטו, אלא עומד מאחוריו משהו אחר:
וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי לֵאמֹר. אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם לֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ. וְלֹא נָתַן סִיחֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת כׇּל עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה וַיָּבֹא יָהְצָה וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל. וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי חָרֶב וַיִּירַשׁ אֶת אַרְצוֹ מֵאַרְנֹן עַד יַבֹּק עַד בְּנֵי עַמּוֹן כִּי עַז גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן. וַיִּקַּח יִשְׂרָאֵל אֵת כׇּל הֶעָרִים הָאֵלֶּה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּכׇל עָרֵי הָאֱמֹרִי בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכׇל בְּנֹתֶיהָ. כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי הִוא וְהוּא נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן וַיִּקַּח אֶת כׇּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ עַד אַרְנֹן. (במדבר כא-כה)
רלב"ג מסביר על ההצעות לשלושת העמים ש"ראוי לאדם לרדוף אחר השלום ולהרחיק המחלוקת והמלחמה, ואף על פי שנתבאר לו שהוא ינצח". להבנתי, הרעיון הוא שכיבוש הארץ אינו רק אקט צבאי אלא דורש היערכות ל"יום שאחרי". הפנייה לאדום ואחר כך ההימנעות ממלחמה מולם, ובספר דברים גם הקפת ארצות מואב ועמון, אינה נובעת מחולשה, אלא מחזון להקמת "קואליציית אברהם" - ברית אזורית של משפחת העמים הקשורה לאבות האומה. לכן הפנייה לאדום היא: "כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל". משה מבקש ללכת "בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ", כלומר לכונן ברית רשמית ופומבית. משאדום מסרב לתת לישראל לעבור בדרך הבינלאומית - "דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ" - ישראל, ולא משה מנסים "להוריד פרופיל", ומבקשים לעבור במסלול הררי שקט: "בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה... רַק אֵין דָּבָר בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה". לאו דווקא כעם, או כאומה שנמצאת תחת מנהיגות מסודרת, אלא כעוברי דרכים. אך התשובה האדומית היתה "פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ" ולאחר מכן: "וַיֹּאמֶר לֹא תַעֲבֹר וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה". יתכן שאדום לא רצה להסתכן במלחמה עם סיחון מלך האמורי החזק, שכמתואר כבש בינתיים חלקים ממואב. ייתכן גם שסגירת מיצרי אדום היה מפגן כוח מול מי שעתידים להיות שכניהם.
אפשר להציע שלאור הפחדים של מואב המתוארים בתחילת הפרשה הבאה "וַיָּגׇר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד" (במדבר כב, ג), ולאחר שבמערכה השניה ישראל הביסו את הכנענים עד חורמה, היה ברור שבגיאופוליטיקה האזורית, מואב עדיין חוששים מישראל, כפי שתיארה שירת הים, הגם שעברו ארבעים שנה מאז. לכן, סביר בעיני שהכיבוש האמורי של חלקים ממואב (שאנו מתוודעים אליו רק אגב כיבוש ממלכת האמורי) נעשה על ידי האמורי כדי לוודא את חסימת הגעתם של ישראל לארץ. יתכן שאפילו אדום, שבשירה אלופיהם נבהלו מעוצמתם של ישראל, עדיין רעדו, אבל יצאו כנגד ישראל בגלל האיום האמורי שברקע.
אבל, בשונה מאדום עימם שאפנו לסחור ולזכות בהכרה בינלאומית במעבר ב'דרך המלך', ובשונה ממואב ועמון שעשויים להוות אזור חיץ בין ישראל שממערב לירדן לבין ממלכות המזרח והצפון, עם סיחון ועוג מלכי האמורי, מלכתחילה לא היה פוטנציאל אמיתי לקואליציה. בעבר הירדן המערבי יושבים מקדמא דנא בני העם האמורי, ולכן, לסיחון מלכם היה חשוב למנוע בכל מחיר את ההגעה הישראלית לארץ. אם בשירת הים: "נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן", סיחון היה נחוש להגן על ממלכתו משני עברי הירדן. לכן, כשה' אומר למשה להתגרות בסיחון משה אומר לסיחון שאדום, עמון ומואב, שיתפו איתנו פעולה גם אם באמת הם נמנעו מכך, כדי לשדר לסיחון שהקואליציה שלו התפרקה. כלומר גם אם בזמן אמת בספר במדבר התורה מתארת שאדום (היחידים שמוזכרים בספר במדבר) הרחיקו מעליהם ביד חזקה את ישראל, בספר דברים משה מספר לסיחון שאדום כן סיפק לעם ישראל לחם ומים (בתשלום). התחבולה הדיפלומטית של משה הצליחה. בהתאם להבנה שהאסטרטגיה הבסיסית של סיחון היתה לחסום את הדרך של ישראל נראה שהפסוק: "וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת כׇּל עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה וַיָּבֹא יָהְצָה וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל" מבטא שסיחון נלחץ מכך שעמים אחרים עוברים צד, ואז במקום להמתין להתפתחויות להילחם במגרש הביתי שלו ובעמדות ההגנה, הוא יצא להתקיף, והפסיד.
במפגש עם 'ראש הנחש' עם ישראל מסתכל למציאות בעיניים, והפעם לא ממצמץ: "וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי חָרֶב". יתכן שהעתקת המלחמה לאזור המדבר היתה נוחה יותר לבני דור המדבר. ויתכן, שבהפוך על הפוך, סיחון שעשה מאמץ לכבוש חלקים ממואב, מתח את יכולותיו מעבר לגבולותיו, וזה השאיר אותו חשוף לפגיעה הישראלית. כך או כך, היות והאיסור להילחם עם מואב נבע מהרצון לכונן איתם ברית, ולא מאיסור טכני לקחת מהשטח שניתן להם, אחרי שהאמורי כבשו חלקים מארץ מואב, לא היתה בעיה שנחזיק גם בשטחים אלו לאחר הניצחון שלנו על האמורי - "עמון ומואב טהרו בסיחון" בלשון התלמוד (גיטין לח, א). ניסיון האמורי להפעיל פרוקסי היה בומרנג שאיפשר לישראל להגדיל את שטחה.
בעצם, עם ישראל ששירת הים התוותה לו מסלול של מעבר, ולא מסלול של מלחמות, נאלץ להילחם באמורי משתי סיבות (לפחות). ראשית, למתבונן מהצד שראה את הקפת אדום, מואב ועמון, כעוד סימן חולשה לאחר השתהות של שנות דור במדבר, היה חשוב להעביר מסר שמבחינתנו הסיפור הוא שונה לגמרי, ונילחם ללא רחם כשזה נכון ונצרך. שנית, האמורי, שכבשו חלקים ממואב היו בדרך להשליט סדר אזורי חדש. תחת מרותם: "אוֹי לְךָ מוֹאָב אָבַדְתָּ עַם כְּמוֹשׁ נָתַן בָּנָיו פְּלֵיטִם וּבְנֹתָיו בַּשְּׁבִית לְמֶלֶךְ אֱמֹרִי סִיחוֹן" (במדבר כא, כז). הם היו עלולים לגייס עוד טרוריסטים, או פעילים, או לוחמים לשורותיהם, מה שהיה בלתי אפשרי לשאיפות של ישראל לעתיד המשגשג של האזור כולו.
הניסיונות לסגור את מְצָרֵי אדום - דרך המלך - על עם ישראל, התבררו בסוף כאסטרטגיה כושלת שיצא שכרה בהפסדה. על יכולותיה של אדום לא נשמע עוד בתנ"ך מאות שנים. היא נזכרת כיריבה מנוצחת בימי שאול ולאחר מכן דוד כבש אותה והעמיד בה נציבים. אף שהדד האדומי ניסה לפגוע בשלטון שלמה, לפי מלכים ב, פרק ח, אדום השתחררה מהשליטה הישראלית רק בימי המלך יהורם בן יהושפט (כ- 560 שנה אחרי אירועי הפרשה שלנו). אדום שאיימו: "פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ" הם צאצאי עשיו הראו את תכונותיהם "עַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה" (בראשית כז, מ) לכל עמי האזור וכל עוברי הדרכים. ברבות הימים, אחרי שעם ישראל ייצב את שליטתו בארץ ישראל, ישראל תשלוט בדרך המלך ובדרך הים ותהפוך לשדרת הסחר המרכזי, לסחר הנע מדרום לצפון ומהמזרח למצרים.מייקל אייזנברג.
&
תפקיד המנהיג -חיים קופל
1) בעשירי בניסן, בשנה האחרונה לשהות בני ישראל במדבר, מתה מרים. כתוצאה מכך חדלה "באר מרים" להפיק מים לבני ישראל, והעם התלונן על המצב הקשה, של הֶעְדֵּר מַיִם בַּמִּדְבָּר. הקב"ה הורה למשה לקחת את המטה, להקהיל את העם, ולדבר אל הסלע בכדי שיוציא מים, להשקות בהם את העם. אך הסלע, שממנו הפיקו מים בחיי מרים נעלם, וְהַנִּסָּיוֹן לְהוֹצִיא מַיִם מִסֶּלַע אַחֵר, לֹא צָלַח. הָעָם הִתְגּוֹדֵד סְבִיב מֹשֶׁה, וְרָטַן עַל שֶׁאֵין מַיִם וּמֹשֶׁה הֵשִׁיב בְּרֻגְזָה: "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים (סַרְבָנִים), הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם" (כ,י) ובכעסו היכה את הסלע שעמד לפניו ויצאו מים רבים.
2) בְּעִקְבוֹת הָאֵרוּעַ שֶׁהִתְרַחֵשׁ, נגזר על משה ואהרון שימותו במדבר ולא יכנסו לארץ ישראל. "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ" (כ,יב).
3) חלק מהמפרשים סבורים שחטא משה היה בכך, שהכה את הסלע, בכדי להוציא ממנו מים, במקום לדבר אליו. ובכך הוא הִקְטִין אֶת קִדּוּשׁ השם מֵהָאֵרוּעַ. אך ה"אבן עזרא" אומר שחטא משה לא היה בכך שהיכה בסלע, אֶלָּא בְּכָךְ שֶׁדִּבֵּר בִּגְנוּת עַם יִשְׂרָאֵל "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים" וְהִכְתִּיר אוֹתָם כְּסַרְבָנִים וְשׁוֹטִים. והרי הם בני אברהם, יצחק, ויעקב. על פירוש זה נתעכב בגיליון זה.
4) מנהיג חייב לראות את האומה, אותה הוא מנהיג, לְהַכִּיר אֶת הַכּוֹחוֹת שֶׁטְּמוּנִים בָּהּ, וּלְהָצִיף אֶת הַגְּדֻלָּה שֶׁלָּהֶם הַחוּצָה. בכל אדם יש צדדים חיוביים וצדדים שליליים, תַּפְקִידוֹ שֶׁל הַמַּנְהִיג לַחֲשֹׂף וּלְהַחְצִין אֶת הַחֵלֶק הַחִיּוּבִי. השקפת היהדות היא שמילים, אינן רק משקפות את המצב הקיים, אלא שהן יוצרות מציאות חדשה.
5) הקב"ה ברא את העולם בדיבור, וְכָךְ כָּל מַנְהִיג, וּמְחַנֵּךְ, יוֹצֵר וּמְעַצֵּב אֶת הָאָדָם אוֹ הַחֶבְרָה, בְּעֶזְרַת מִלִּים. משום כך מנהיגותו של משה רבנו, הופסקה, כי המילים הקשות שיצאו מפיו לא איפשרו לו להמשיך בתפקיד המנהיג.
6) ישנן שתי אפשרויות, להוביל את ישראל, לעשות את רצון הבורא. אחת שמעודדים אותם בדברים קשים, עד שמחוסר ברירה ישובו למוטב. והשניה, להציג בפניהם את מעלתם ורוממותם, בעשותם ממצוות הבורא, ופשוט לא נאה ולא מתאים להם לחטוא. (שיטת סלבודקה, גדלות האדם).
7) בשיטה השניה שמוכיחים את ישראל בטוב, ובכך מרוממים אותם, הדבר משפיע גם על הסובבים אותם, שֶׁיֵּאוֹתוּ לַעֲשׂוֹת גַּם הֵם לְמַעַן יִשְׂרָאֵל. אבל משה רבנו שהקניט את ישראל והוכיחם בדברים קשים, מנע מהם להגיע לרמה רוחנית גבוהה יותר, שבה היו זוכים לשתות מים שהופקו מדיבור אל סלע. זה חטאו, ( כמובן לפי רום מעלתו)לפי חלק מהשיטות, ובשל כך נענש. (הרב שמואל רבינוביץ שליט"א).
8) תשובות מפרשת קרח
א) תן תשובה מקורית לביטוי, "יָצָא קֵרֵחַ מִכָּאן וּמִכָּאן"? (רמז, המדובר באישה) . תשובה: אֵשֶׁת קֹרַח הָיְתָה קֵרַחַת, לָכֵן לֹא סָתְרָהּ אֶת שְׂעָרָהּ, ולא הצילה אותו, כמו שאשת און בן פלת הצילה את בעלה. תשובה נוספת שמובאת בגמרא: אדם שהיה נשוי לשתי נשים האחת ילדה (צעירה) ואחת זקנה, ילדה מלקטת לו שערות לבנות (בכדי שיראה צעיר) זקנה מלקטת לו שערות שחורות ( בכדי שיראה זקן). נמצא קרח מכאן ומכאן ( ב"ק,ס:).
ב) שם של אחת מהדמויות בפרשה, ששם אביו מוזכר גם לאחר מותו? תשובה: אביו של קרח: "יצהר" "ויקח קרח בן יצהר" (טז,א). ובהמשך "כָּל חֵלֶב יִצְהָר" (יח,יב) .
9) שאלות לפרשת חקת
א) מה המכנה המשותף ל: הַר נְבוֹ, הַר סִינַי, וְהֹר הָהָר?
ב) מנה שמות של ארבעה בעלי חיים בפרשה?
שבת שלום
תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל
בדוא"ל hkop77@gmail.com או בווטסאפ 052-3604905
&
פרשת חוקת
על אשר מעלתם בי, על אשר לא קידשתם אותי”-דובי פריצקי-קק"ל
פרשת מי מריבה מעוררת קושי גדול. משה רבנו, גדול הנביאים ומנהיג ישראל במשך ארבעים שנה, נענש בעונש כה חמור. מה היה חסר במעשהו?
ייתכן שהתורה מבקשת ללמד כאן יסוד עמוק במנהיגות ובעבודת ה’. לא די לעשות את המעשה הנכון – יש חשיבות גם לדרך שבה הוא נעשה ולמסר שהוא מעביר.
כאשר מנהיג פועל מתוך נאמנות מוחלטת לרצון ה’, הוא מגלה לעולם שאין הוא פועל מכוח עצמו אלא כשליח. דווקא הדיוק וההיצמדות לדבר ה’ הם שיוצרים קידוש השם. ברגע שבו נכנס שיקול אנושי או תגובה אישית, עלול להיווצר רושם שהאדם עומד במרכז ולא רצון ה’.
אך יש כאן רובד נוסף. הקב”ה ביקש שהסלע ייתן את מימיו באמצעות דיבור. הדיבור מסמל השפעה פנימית, חינוך ואמון, בעוד שהכאה מבטאת כפייה וכוח. המסר לעם היה אמור להיות שהמציאות נענית לדבר ה’ מתוך חיבור פנימי, ולא רק מתוך הפעלת עוצמה.
גם לשונו של משה מלמדת על הקושי שבמנהיגות. כאשר המנהיג פועל מתוך כעס ותסכול, הוא עלול להחמיץ את ההזדמנות לקרב ולהעצים. תפקידו אינו רק לפתור בעיות, אלא גם לחנך, לעורר אמונה ולהאיר את נוכחות ה’ בתוך המציאות.
ייתכן שזהו גם המעבר בין דור המדבר לדור הנכנס לארץ ישראל. דור שגדל על ניסים גלויים זקוק לעיתים ליד חזקה, אולם דור הבונה חיים בארץ נדרש להנהגה המבוססת על דיבור, על שכנוע ועל צמיחה מבפנים. ארץ ישראל דורשת עבודת ה’ הבוקעת מתוך החיים עצמם.
אולי זו משמעות הפסוק: “על אשר מעלתם בי, על אשר לא קידשתם אותי”. המעילה אינה רק אי-ציות, אלא החמצת ההזדמנות לגלות לעולם את הדרך שבה הקב”ה מבקש להנהיג – בדרך של נאמנות, של אמונה, של דיבור ושל קירוב.
זהו גם מסר עבור כל אחד מאיתנו. פעמים רבות אפשר להשיג תוצאה באמצעות כוח, לחץ או כעס, אך הדרך שבה אנו פועלים היא זו שמקדשת את שם ה’. כאשר הדיבור נקי, היחס מכבד והמעשה נעשה מתוך ענווה ונאמנות לערכים – לא רק שהמטרה מושגת, אלא שגם מתגלה אור ה’ בעולם שבת שלום מירושלים️-דובי פריצקי-קק"ל
&
Yigal Gur Arie -רעיונות לפרשת *חוקת*
ליעקב זיגלמן ברכות לשבת בר מצווה.
פאזל החיים:
מדען אחד ישב ועבד, כשלפתע ניגש אליו בנו בן ה-7 נחוש לעזור לו בעבודתו. המדען, עצבני בגלל ההפרעה, ניסה לבקש מבנו שילך למקום אחר, אך כשראה שזה לא הולך, חיפש משהו שיוכל לספק לילד תעסוקה. הוא תלש מאיזו חוברת דף עם מפת העולם, גזר אותה לחתיכות קטנות, ונתן
לילד יחד עם גליל נייר דבק. "אתה אוהב פאזלים" הוא אמר, "קח את העולם המפורק ונראה אם אתה יכול לתקנו! בכוחות עצמך". המדען חשב שייקח לילד ימים רבים, עד שיצליח להרכיב את המפה, אבל כמה שעות לאחר מכן, שמע את קולו של הבן קורא לו "*אבא, סיימתי, הצלחתי להרכיב הכול*".
בהתחלה, לא האמין המדען: " זה לא ייתכן שבגיל 7 יוכל הילד להרכיב מחדש מפת העולם שמימיו לא ראה!!"
אבל הוא הניח את רשימותיו, וניגש לבנו, כשהוא בטוח שהוא הולך לראות עבודה מבולגנת...
להפתעתו, המפה הייתה מושלמת וכל החתיכות היו במקומן.
"איך עשית את זה?" שאל המדען את בנו "הרי לא ידעת איך נראה העולם".
"אבא", ענה הילד, " אני אמנם לא ידעתי איך נראה העולם, אבל כאשר תלשת את הדף מהחוברת, ראיתי שבצידו השני יש תמונה של אדם.
כשנתת לי לתקן את העולם, ניסיתי אבל לא הצלחתי. אז הפכתי את כל החתיכות והתחלתי לתקן את האדם.
*כשהצלחתי לתקן את האדם, הפכתי את הדף וראיתי שהצלחתי לתקן גם את העולם*...
תחשבו על זה....
..."איש תחת גפנו ותחת תאנתו"... אלו שני פירות אשר השייכים למצב השלווה, ולהן שתי סגולות מיוחדות לשמח אנשים. ליין יש ערך מיוחד לשמח את האנשים. "ויין ישמח לבב אנוש "
מדוע ציווה אותנו ה' ציוויים בלתי מובנים?
עם חכם ונבון, ?! לא
שתיית יין היא אמנם פרטית. אבל התעוררות השמחה הנפשית היא משותפת. מטרת היין היא לעורר את הנפש לשמחה, מה שמביא חברתיות. *גפן הוא ענין כללי חברתי שיתופי*.
לעומת היחס לתאנה בחלק של העץ ישנם תאנים, ובחלק השני עדיין לא הופיעו. כל תאנה נקטפת בנפרד. לעומת הגפן שהיא ביטוי כללי- שיתופי- ציבורי עניין התאנה הוא הפרטיות "איש תחת גפנו ותחת תאנתו" מבטא את השלווה הכללית והפרטית .
הכל מתחיל מין הכלל וממנו נמשך לפרט. קודם תחת גפנו ואחר כך תחת תאנתו.
נושא ה״לחם״
בתרבות היהודית תמיד ללחם יש מקום של כבוד.
״לחם״ ביהדות זה הרבה יותר מגוש פחמימות, לחם הוא מילה נרדפת לאוכל, כינוי חיבה לפרנסה, קבלת אורחים בלחם ומלח.
חיים חפר בחר להשתלח במופלטה.(לחמם של המרוקאים) בכך הוא מחמיץ את לחמו של שבט שלם ומטיל בהם דופי עמוק כעומק בורותו של הגזען. כלומר פגיעה בלחם היא פגיעה ועלבון.
נתן אלתרמן היטיב להבין את אוכלי המופלטה ״זהו טיב הפלמ״ח, הוא איננו משאיר שום סיכוי ל ״שלא משלנו״
שנאת הזר היהירה הזו, חייבים להודות היא אחת מאבות הטומאה .
קבלת האחר השונה (בימים משוגעים אלו –צבע עור ,דת, הומוהים ו...) היא חובתנו בכל מחיר- *אחדות ולא אחידות, התחשבות בזולת, כבוד והערכה, ערכים ויתורים הדדים ללא אגו*.
כך יוצרים עם!
שבת שלום!-שבת שלווה וענוגה!-*יגאל גור אריה*
