ישראל קרישטל
בלחיצה על התמונה ניתן גם להכנס למערך התרומות ולקבל קבלה עם אישור החזר מס 46
המשך ההרצאות בנושא: דברי הימים בימינו, נ"ך, דברי הימים ב', הסטוריה וזהות בעבר ובהווה
בע"ה ביום ראשון הקרוב ,כט סיון ,14/6 יתקיים שיעור ב 2030 בזום חינם
בנושא: בין בנין לתחלת חורבן- חזקיהו ומנשה מלכי יהודה,
על ידי הרב שמואל הרשלר.
הקוד לזום :
https://zoom.us/j/7395067092?pwd=TjVrYnR5VlMvT0U2MzZKVDhDNEROQT09
אם צריך קוד:123456
***************************************************
בלחיצה על התמונה למעלה ניתן גם להכנס למערך התרומות ולקבל קבלה עם אישור החזר מס 46
*****************************************************
פרשת קרח, "הַמְעַט, כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ" – המחלוקת האמיתית ותיקונה - ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
קרח צרב בתודעתנו ובזיכרון הקולקטיבי ההיסטורי שלנו, את נרטיב המחלוקת.
כך המשנה מציגה זאת: "כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ"( אבות, ה',יז').
מחלוקת היא בין שניים, כפי שהמשנה מתארת את המחלוקת בין הלל ושמאי. אבל בהתבוננות בטקסט של המשנה, איננו מזהים במפורש , מחלוקת של ממש בין קורח למשה, אלא מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ.
אנו מבינים שקרח לשיטתו, טוען לקיום צדק חלוקתי הוגן במשפחת הכוהנים והלווים של אהרן ומשה. שכן, קרח, משה ואהרן היו בני דודים באותה משפחה. אביהם של קרח היה יצהר שהיה אחיו של עמרם, אביהם של משה ואהרן. קרח דורש את חלקו בעוגת הכיבודים ,השררה וההנהגה. הוא תובע ג'ובים למשפחתו ולמקורביו. בעצם , למה לא?
אין ספק שדרכו איננה ראויה והוא נוקט במניפולציות ובהסתה. אבל אין להתעלם מטענתו ודרישתו, לכאורה הלגיטימית: "אני מקופח...משפחתי מקופחת..." כך הוא מנהל את הקמפיין שלו. אנו גם יודעים, שבניו חזרו בתשובה ומשורר נעימות ישראל בתהילים, מקדיש להם מזמורים:"לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר".
אם כן, מרחב ההתרחשות של קרח כנגד משה ואהרון, הוא טקטי , על מנת לזכות במשאבי השלטון ובמנעמיו, של שְׁלֹשֶׁת הַכַּפִּי"ם –כָּבוֹד,כּוֹחַ,כֶּסֶף.
אם רק זה היה הסיפור, יתכן שמשה היה מכיל זאת והיה מוצא דרך, לסוג של "העדפה מתקנת" בפשרה ובפתרון, לדרישתו של קרח לצדק חלוקתי במשפחה.
אם כן, נשאל: מהי למעשה המחלוקת האמיתית בפרשתנו?
דומה שהמחלוקת האמיתית בפרשתנו, היא מהותית ואסטרטגית , שמתקיימת דווקא בין משה לבין דתן ואבירם, שהיו אמנם בעדת קרח , אבל הרשו לעצמם להציג באופן עצמאי את השקפתם האידאולוגית, אל מול האידאולוגיה של משה.
אנו רואים שאותו משה הסנגור הגדול של בני ישראל, באירועי קברות התאווה, חטא העגל ובחטא המרגלים, באירוע של קרח ועדתו, ובדגש לדתן ואבירם, הופך להיות קטגור ללא פשרות. גם לא מותיר עסקת טיעון כלשהי.
אז מה קרה באירוע הדרמטי בפרשתנו, שגרם למשה לחדול לסנגר על עם ישראל וליטול בעוצמתיות ,את תפקיד הקטגור ? מה היה כל כך חמור ומטלטל במחלוקת האידאולוגית בין דתן ואבירם, לבין משה ?
דתן ואבירם בני ראובן, שותפיו של קרח לפוטש, ממוטטים בנאום הסתה ובמשפט אחד את האתוס האמוני והציוני של תכלית מסע החירות והעצמאות ממצרים לארץ ישראל. הם שוברים את כל הכלים וממחישים בנאומם, יותר מכל את המשפט:" אמנם יצאנו ממצרים, אבל מצרים לא יצאה מאיתנו". בנאומם הם משתלחים בקב"ה, במשה ובאהרן:"הַמְעַט, כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, לַהֲמִיתֵנוּ, בַּמִּדְבָּר: כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ, גַּם הִשְׂתָּרֵר. אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הֲבִיאֹתָנוּ, וַתִּתֶּן לָנוּ, נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם; הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר, לֹא נַעֲלֶה "(במדבר,טז',יג'-יד').
דתן ואבירם שותפיו של קרח, ממוטטים את כל הבסיס והתשתית של הבית הציוני, האמוני והאידאולוגי. נוכל לומר, שאם הם היו רוצים לחזור למצרים, מטעמי נוחות ופחד מקבלת אחריות ועצמאות ומעדיפים להמשיך להיות עבדים –"חינם מן המצוות", זה חמור, יש בכך רפיסות והעדר עמוד שדרה לקבלת אחריות ועצמאות כבני חורין. אך את זה לכאורה, אמנם בכאב גדול, עוד היה אפשר אולי להכיל. את זה הכרנו קודם, בדרמות של קברות התאווה, במי מריבה ובחטא העגל, שם עם ישראל לקה בשבר נפשי, בתסמונת חרדה ובפחד מפני הפחד. אבל כאן בפרשתנו בהציגם מודל אידאולוגי מעוות ,כשהם מציגים את מצרים לארץ הנושבת והמובטחת- אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ. את זה משה לא יכול להכיל ובוודאי לא לסנגר עליהם. בהשקפתם, אין לאדמת ארץ ישראל, כל משמעות ,אין לה כל יעוד ותכלית.
כאמור בפרשתנו, משה נשבר ונסער והופך להיות קטגור חריף לחוטאים: "וַיֹּאמֶר, מֹשֶׁה, בְּזֹאת תֵּדְעוּן, כִּי ד' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה: אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם, יְמֻתוּן אֵלֶּה, וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם, יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא ד', שְׁלָחָנִי. וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם, וְיָרְדוּ חַיִּים, שְׁאֹלָה" (במדבר, טז', כח'-ל').
משה בפרשתנו, מגדיל לעשות, הוא חורג ממנהגו ומכתיב לקב"ה מה יהיה העונש החריג והעוצמתי לקרח ולעדתו. למרות שמשה כמובן מודע להשלכות והמשמעויות הגיאו פוליטיות והתקשורתיות של עונש זה, ביחס של אומות העולם לקב"ה ,לעם ישראל והמדינה בדרך באותה עת. הפעם לדידו של משה, השיקול של: "מה יאמרו הגויים", איננו רלוונטי. האינטרסים הגיאופוליטיים נדחקים הפעם לקרן זווית.
יש מצבים בחיים שחוצים קו אדום ויש לפעול בראיה חינוכית ערכית ומוסרית של מהות סוד קיומנו האידאולוגי, של תכלית ומהות היציאה ממצרים לארץ ישראל. משה אמת ותורתו אמת , כאומר לנו: " חברים יקרים, עד כאן!! . הפעם יש להיות צודק ולא חכם, הפעם יש לדבוק בעקרונות ובאמת. ברעידת האדמה האידאולוגית המתרחשת לפנינו, ששומטת את הקרקע מתחת לרגלינו במאבק כנגד תנועת דתן ואבירם, יש לפעול מיידית ללא פשרות ובנחרצות".
ראו עד כמה אותנטי ועקבי משה, בטיפולו באירוע הדרמטי בפרשתנו, כאשר בספר דברים, משה בסוג של פוסט טראומה, חוזר ומתאר את אותו אירוע.
אבל שם בספר דברים, בנאומו הוא איננו מזכיר במילה את קרח, אלא רק את דתן ואבירם : "וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם, בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן רְאוּבֵן, אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ, וַתִּבְלָעֵם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם, בְּקֶרֶב כָּל יִשְׂרָאֵל. כִּי עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת, אֶת כָּל מַעֲשֵׂה ד' הַגָּדֹל, אֲשֶׁר, עָשָׂה " (דברים, יא', ו'-ז').
הנה המחלוקת האידאולוגית האסטרטגית, בין דתן ואבירם לבין משה, כאשר הוא חוזר בנאומו בספר דברים ומדגיש את המשמעות העמוקה של :"אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ", שמתחברת רק לאדמת ארץ ישראל : "וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת כָּל הַמִּצְוָה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ, וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה, לְרִשְׁתָּהּ. וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ד' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ. כִּי הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא, אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם" ( דברים, יא', ח'-י')
דתן ואבירם במחנה קרח ועדתו הופכים על פיה, את הפירמידה האידאולוגית של עם ישראל. לשיטתם, מצרים היא ארץ היעוד והגאולה. זאת היא פתולוגיה וכשל אמוני קולוסאלי. תשובת המשקל לרעידת האדמה האידאולוגית, היא ברעידת האדמה הפיזית, שהאדמה פוצה את פיה ושומטת הקרקע מתחת רגליהם.
מילת המפתח בדרמה המתרחשת בפרשתנו היא – אדמה. המילה- אדם , היא שורש המילה - אדמה. שהרי, חייבת להיות משמעות אמיתית לחיבור של האדם לאדמתו.
אז מה עושים? ומהו התיקון למחלוקת של משה עם דתן ואבירם ?
ממש בדיוק, לפי מודל התיקון שלמדנו בשבת שעברה בפרשת שלח. זהו המודל הפסיכולוגי חינוכי, ההתנהגותי הביהביוריסטי- של ביצוע פעולות( action items) , בדמותן של מצוות שיש בהן התעסקות פרואקטיבית, המכוונות מטרה, לעיצוב של תודעה, זהות ומשמעות. כפי שלמדנו שתשובת המשקל לחטא המרגלים, שסבלו משבר בחוסנם הנפשי, הייתה בקיום שלוש מצוות: נסכים, הפרשת חלה וציצית. כך גם לאחר הטראומה שעבר משה והעם באירוע קרח ועדתו שהשחקנים הראשיים הם: דתן ואבירם, שסבלו משבר בחוסנם האמוני והאידאולוגי, כשהאדמה פוערת פיה ובולעת את החוטאים, כך ניתנת בפרשתנו ההזדמנות לבני ישראל לתיקון, בהערכות, למידה והפנמה , בדמותן של המצוות הקשורות לאדמה- הפרשת תרומות ומעשרות : "וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם, בְּנַחֲלַתְכֶם וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ד', מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר. וְנֶחְשַׁב לָכֶם, תְּרוּמַתְכֶם כַּדָּגָן, מִן הַגֹּרֶן, וְכַמְלֵאָה, מִן הַיָּקֶב. כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם, תְּרוּמַת ד', מִכֹּל מַעְשְׂרֹתֵיכֶם, אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וּנְתַתֶּם מִמֶּנּוּ אֶת תְּרוּמַת ד', לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן" (במדבר, יח', כה'- כח' ). מצוות המעשרות והתרומה בסוף פרשתנו, הוא תיקון האדם והאדמה כאחד.
כך גם משה ממשיך בנאומו בספר דברים ונותן תוקף למודל המצוות, כתיקון לחטא דתן ואבירם: "אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ, וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק. וְהָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים, וּבְקָעֹת; לִמְטַר הַשָּׁמַיִם, תִּשְׁתֶּה מָּיִם. אֶרֶץ, אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ...וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ, וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" ( דברים, יא', ח'-יד').
החיבור של האדם לאדמתו ולארצו הוא בפרקטיקה, בפעולות של התעסקות במצוות התלויות בארץ, בתרומות ובמעשרות. זה יכול להתקיים רק במציאות של חיבור של עם ישראל לאדמתו, בפרקטיקה של עמל ויזע. קיום המצוות התלויות בארץ של תרומות ומעשרות, יש לו היתכנות, רק אם אתה יושב פיזית בארץ ישראל. אין היתכנות למציאות של קיום מצוות התלויות בארץ מצרים, כארץ זבת חלב ודבש ,אם אתה מחזיק באידאולוגיה של דתן ואבירם.
כך מציב לנו תמרור אזהרה פרופ' שלום רוזנברג ( 1935-2023 ) במאמרו, בהקשר למדרש זוטא על מגילת איכה (פרשה א', פסוק ט"ז , "עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה"), על משל הקת והגרזן, אודות אלו שמנתקים את היהדות מהאדמה ומהטריטוריה, שהובטחה לנו בברית בין הבתרים: " אחר חורבן הבית היו פריצי הדור מתגאים ואמרו, מה הפסדנו בזה שנחרב הבית, הרי יש בינינו תלמידי חכמים וזקנים... כוונתי לאותם הוגים ואינטלקטואלים, שמציגים את היהדות כרוחנית בלבד, ומנסים לשכנע אותנו שאין אנו זקוקים לטריטוריה, לאותם דברים שהעמים והדתות הפרימיטיביים טועים בהם. אלו הם עניינים לגויים. זה לחלוטין לא מוזר שגם כאן הקצוות מתאחדים. בקצה אחד מופיעים דברים אלה בעולם האולטרה חרדי, כשהיהדות מצטמצמת בד' אמות של בית המדרש. אבל גם בקצה השני, שומעים אנו את הטענה שהאנושיות מתבטאת לא בגווילים הנשרפים, אלא באותיות , שהן האדמה והלאומיות האמיתיות שלנו. גם אצלם הניכור הופך להיות אידיאל, והספר לטריטוריה האמיתית של העם היהודי. ציונות פירושה, חיבור הספר אל האדמה, ציונות פירושה, חזרה לחיים הגשמיים, של שמים, אך גם של פיסת אדמה" (מקור ראשון, ערש'ק "אמור", טז' אייר תשע'ג, 26.4.13 ).
יתכן גם לומר שמה שהמשנה באבות אומרת:"מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ", אולי גם מצביעה על כך שהתקיימה מחלוקת סמויה מן העין, בתוך מחנה קורח, בין קרח שהצטמצם לאינטרס שְׁלֹשֶׁת הַכַּפִּי"ם בלבד, לבין דתן ואבירם, שקרח לא הסכים לעמדתם שמצרים היא: "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ".
אבל פרשתנו מציגה לנו את מחלוקת האמיתית והמהותית שהתרחשה, ששחקניה הראשיים הם, לא קורח, אלא דווקא דתן ואבירם, ותיקונה של המחלוקת נטוע בפסוק:"אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח" (תהילים, פה', יב'). המסר לכולנו הוא : כי אין לנו ארץ אחרת.
שבת שלום *ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון.
&
בלומה-דיכטוולד -ב"ה. לפרשת קורח תשפ"ו -
מבחן המטות כמענה לטענות קרח
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה לְבֵית אָב מֵאֵת כָּל נְשִׂיאֵהֶם לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת אִישׁ אֶת שְׁמוֹ תִּכְתֹּב עַל מַטֵּהוּ: וְאֵת שֵׁם אַהֲרֹן תִּכְתֹּב עַל מַטֵּה לֵוִי כִּי מַטֶּה אֶחָד לְרֹאשׁ בֵּית אֲבוֹתָם: וְהִנַּחְתָּם בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי הָעֵדוּת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה: וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר בּוֹ מַטֵּהוּ יִפְרָח וַהֲשִׁכֹּתִי מֵעָלַי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵם מַלִּינִם עֲלֵיכֶם: וַיַּנַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֹּת לִפְנֵי ה' בְּאֹהֶל הָעֵדֻת... וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים: וַיֹּצֵא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמַּטֹּת מִלִּפְנֵי ה' אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְאוּ וַיִּקְחוּ אִישׁ מַטֵּהוּ" (במדבר י"ז, י"ז-כ"ג).
סיומה של מחלוקת קרח ועדתו אינו מסתכם רק בבליעת האדמה או באש האוכלת; החתימה המהותית של הפרשה, נמצאת דווקא ב"מבחן המטות". ברגע מכונן זה, המטה משנה את פניו: מחפץ המייצג שלטון ומרות, הוא הופך לסמל של חיוניות וצמיחה. זהו המודל האולטימטיבי למנהיגות שאינה נשענת על כוח הזרוע, אלא על היכולת להוות כלי קיבול לברכה ולשלום.
למרות הפיצול הטריטוריאלי של שבט יוסף לאפרים ומנשה, הציווי האלוהי מורה על הנחת שנים עשר מטות בלבד ("מטה לבית אב"). רש"י (במדבר י"ז, י"ז-כ"א), מדגיש את הדיוק הלוגיסטי: שבט לוי הוכנס תחת מניין השבטים כדי לשמור על תבנית השנים עשר. המסר הארכיטקטוני ברור – המנהיגות הרוחנית אינה "קומה נוספת" חיצונית לעם, אלא היא צומחת מתוך האורגניזם השבטי המאוחד כחלק אינטגרלי ממנו.
כדי למנוע כל לזות שפתיים, הונחו המטות "בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי הָעֵדוּת". על פי המדרש המובא ברש"י, משה הניח את מטה אהרון במרכז (בתווך), כששאר המטות מקיפים אותו. מיקום זה לא היה מקרי; הוא נועד להוכיח כי פריחת המטה אינה תוצאה של קרבה יתרה לשכינה או לתנאים סביבתיים מועדפים, אלא עדות פנימית למהותו של הנושא אותו. זוהי דרישה ליושרה מוחלטת בארכיטקטורה של הנהגה: עליה להוכיח את עצמה בתנאים שווים, ללא פריבילגיות חיצוניות.
הנס המתחולל במטה אהרון אינו מסתפק בלבלוב כללי, אלא מצמיח דווקא שקדים. פרשני המקרא עמדו על הבחירה הסמלית בעץ השקד, הידוע בטבע כעץ הממהר להוציא פרחיו לפני כולם.
רש"ר הירש מבאר כי השקד מסמל את ה"שקידה" – הערנות והזריזות הנדרשת ממנהיג רוחני. מנהיגות אינה סטטית; עליה להיות בתנועה מתמדת של התחדשות. השקד המוציא פרי מעץ יבש מלמד כי הנהגה רוחנית אמתית מסוגלת להפיח חיים גם במערכות שנראות מאובנות וחסרות סיכוי.
אחד המאפיינים המדהימים במבחן הוא שכל שלבי הצמיחה – הניצן, הפרח והפרי הבשל – נראו על המטה בו-זמנית. בטבע, מדובר בשלבים המוציאים זה את זה (הפרח נושר כדי שהפרי יצמח); כאן, הם התקיימו בהרמוניה מופלאה.
לפנינו יסוד ארכיטקטוני עמוק: המנהיגות הרוחנית חייבת להכיל את כל רבדי העם בבת אחת. עליה להיות קשובה ל"ניצנים" (אלו הנמצאים בראשית דרכם), ל"פרחים" (בעלי הרוח והיופי) ול"שקדים" (אנשי המעשה והתוצר הסופי). מנהיג אמת אינו מקריב את התהליך למען התוצאה, אלא מקדש את שניהם כיחידה אחת חיונית. השילוב הזה מבטיח שההנהגה לא תהיה מנותקת מהעם בשלבי התהוותו.
לאחר הנס, נצטווה משה: "הָשֵׁב אֶת מַטֵּה אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדוּת לְמִשְׁמֶרֶת לְאוֹת לִבְנֵי מֶרִי". המטה לא הוחזר לשימוש יומיומי אלא נגנז בקודש הקודשים, בסמוך לארון הברית. על פי ספרות חז"ל (בבלי יומא נ"ב עמוד ב) המטה נשמר שם לאורך דורות ונגנז בסופו של דבר על ידי המלך יאשיהו יחד עם ארון הברית לפני חורבן בית ראשון.
הגניזה מסמלת את הכפפת המנהיגות (המטה) לתורה (העדות). המטה נשמר כ"אות" לכך שהמחלוקת הסתיימה בפריחה ולא בכוחנות. הוא מהווה תזכורת נצחית לכך שהסמכות האנושית היא פיקדון בלבד, ועליה לשרת את השלום והאחדות.
סיכום ואקטואליה
במציאות האקטואלית, המודל התלת-ממדי של המטה, השקד והשלום רלוונטי מתמיד. אנו חיים בעידן שבו אמון הציבור במנהיגות נשחק, לעיתים בשל התמקדות ב"מטה היבש" – כוחנות ובירוקרטיה – ללא ה"שקד" – החיוניות והקשב.
המנהיג המודרני נדרש לזיהוי מהיר (כשקד) של צורכי השעה ולמתן מענה המפיח תקווה במקומות שנראים "יבשים" מבחינה חברתית או ערכית. כפי שהמטה הכיל פרח ופרי יחד, על המנהיג להיות אדריכל של פיוס, היודע לחבר בין ה"ניצנים" הצעירים לבין הוותיקים, בין חזון לבין ביצוע, תחת קורת גג אחת של סובלנות. סיום מחלוקת קרח לא הושג רק בכוח, אלא בהוכחה חיובית. המנהיגות נמדדת ביכולתה להשאיר "אות" של שלום לדורות, כזה המייתר את המריבה באמצעות יצירת משמעות משותפת.
המטה, השקד והשלום אינם רק זיכרונות היסטוריים, אלא תוכנית עבודה למנהיגות רוחנית בת-קיימא. כאשר המנהיג מצליח להפוך את המטה שבידו למקור של פריחה ושקידה, הוא מעניק לחברה את המבנה האיתן ביותר שאפשר לבקש – מבנה שסופו, ותכליתו, הם השלום.
דיכטוולד בלומה כ"ד סיון תשפ"ו
&
*דבר תורה קורח תשפ"ו - דתן, אבירם וסדרת הגמר: כשהעייפות והפופוליזם מכרסמים בעתיד הטוב
מייקל אייזנברג- משקיע ומנהל קרן הון סיכון.
פרשת השבוע, פרשת קורח זכתה לפרשנויות רבות לאורך הדורות. השאלה ששוב ושוב עלתה לדיון היא מה היה המניע של קורח ומה הנושא שסביבו נערך הויכוח. כבוד גאווה ושררה, תאוות בצע, מלחמת יידישקייט, מרד נגד סמכות התורה, נפוטיזם, או אפילו רק מי שהתחיל קטטה:
וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן. וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם. וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כׇל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'...
להבנתי סוד סיפורם של קורח, דתן ואבירם ומאתיים וחמישים האיש, הוא שמפרשי הדורות ראו בסיפור זה בבואה של סיפור שהטריד אותם, בתקופתם הם. עם זאת, נראה שבתורה הסיפור מבקש דווקא להיאבק עם ההווה המתמשך ולהשתחרר ממנו:
וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה. הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר. אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה…
תשובת דתן ואבירם להזמנת משה: "לֹא נַעֲלֶה" מפתיעה. התשובה הצפויה הייתה אמורה להיות "לא נבוא", "לא מגיעים", וכדומה. אבל הם אומרים "לֹא נַעֲלֶה", אמירה שמתריסה כנגד הציר המרכזי של ספר במדבר - העלייה לארץ. השורש ע.ל.ה כיכב במפקד הצבאי ובסדר המחנות "מבן עשרים שנה ומעלה", ובפרשת המרגלים כלב אומר "עָלֹה נַעֲלֶה", ואילו המרגלים משיבים "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת". בנוסף, בפרשת המעפילים, אחרי הגזירה שימותו במדבר, יש מי שאמרו "הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ", אבל זה כבר מאוחר מדי ולכן: "אַל תַּעֲלוּ", ובכל זאת: "וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת". אם כן, האמירה "לֹא נַעֲלֶה" של דתן ואבירם, אמירה שנאמרת על ידם פעם נוספת אחרי תלונתם על כך שלא נחלו את הארץ, איננה רק סירוב לשיח או לסמכות. כפי שאסביר בהמשך מדובר במי שהתחילו את המסע כאנשים צעירים שלא חל עליהם העונש "בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכׇל פְּקֻדֵיכֶם לְכׇל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה" (במדבר יד, כט), והם מסרבים לתנועת העלייה כולה אל הארץ, ואל העתיד.
לכן, בפרק עצמו המילה חוזרת בהיפוך מדויק: העם מצווה "הֵעָלוּ מִסָּבִיב לְמִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם… סוּרוּ נָא מֵעַל אׇהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה וְאַל תִּגְּעוּ בְּכׇל אֲשֶׁר לָהֶם פֶּן תִּסָּפוּ בְּכׇל חַטֹּאתָם. וַיֵּעָלוּ מֵעַל מִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם..", ולבסוף: "וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כׇּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כׇּל הָרְכוּשׁ. וַיֵּרְדוּ הֵם וְכׇל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה". וגם: "וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ה' וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת". קרח ועדתו הם ההפך המושלם להתקדמות ועלייה.
המדרש, ככל הנראה על סמך המילים: "כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר", מילים המשובצות בתוך פסוק שמהדהד את הטעות כביכול של יציאת מצרים, קשר את דתן ואבירם אל העבר. המדרש זיהה את דתן ואבירם כשני העברים הניצים ביניהם הפריד משה שנים רבות קודם לכן בתחילת דרכו, ושכבר אז התקוממו נגדו בלשון דומה: "מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ" (שמות ב, יד). אולם, בשונה מהמדרש, ובשונה ממה שכתבתי אני בשנה שעברה, דומני שייתכן הסבר אחר עם מסר אחר: דתן ואבירם ממנפים את העבר רק כדי לערער על העתיד. "אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר" נשמע כמו תסכול אחרי מסע ארוך שלא מביא לתוצאות שהובטחו. אלו אינם מחרחרי ריב ומדון נצחיים כפי שהמדרשים הסבירו, אלא אנשים מתוסכלים שהתחילו את המסע צעירים ועכשיו הם מבוגרים אחרי שעשו את שנותיהם הטובות בנדודים חסרי תכלית במדבר, והם הפכו לפסימיים מתהליך ארוך, ומחוסר ההצלחה בינתיים. אנשים שמשפיעים על הלוך הרוח של הציבור שמתעכב במדבר, ובאמצעות רטוריקה הרסנית וארסית רוצים להפוך את כל התקוות לייאוש.
בסוף הפרשה הקודמת, לאחר חטא המרגלים ולפני פרשת קורח, התורה חוזרת שוב ושוב אל לשון העתיד בארץ: "כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם”, "בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ", "בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ". כהתמודדות עם העונש הקשה, התורה בונה ציפייה לקראת הכניסה לארץ, גם אם ייקח שנות דור לממש אותה. ומי יודע, אולי בחסדי ה' בסופו של דבר הדרך לא תתארך בארבעים שנים (כפי שאכן בסוף לקח רק שלושים ושמונה וחצי שנים מאירוע חטא המרגלים). אבל, לקראת סוף המסע דתן ואבירם איבדו את הסבלנות. איתות לכך, ניתן למצוא בפרשיות הבאות בספר. ברשימת נוחלי הארץ בפרק כו דתן ואבירם מצויינים כבני ראובן שמתו, ולכן רק שאר בני ראובן מקבלים נחלה. הרושם הוא ששני אלה, שנמצאים בשכבת הגיל המאוחרת ביותר של בני ראובן ברשימה, היו ראויים לנחול את הארץ. האיזכור של האירוע מבטא שהם מרדו ממש לפני ההגעה למנוחה ולנחלה, ומשום כך הרשימה החדשה של ערב הכניסה לארץ שמסכמת: "לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה" (במדבר כו, נג), נדרשת להסביר את זה. בדומה לכך, גם, כשבנות צלפחד טוענות שמגיע להן לקבל את נחלת אביהן, הן מציינות: "וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח" (במדבר כז, ג), מה שמשדר שבאופן עקרוני, לולא מעשיהם, החוטאים של הפרשה שלנו היו אמורים לנחול בארץ. אם כן, פרק טז מתפרץ בדיוק לתוך המתח שבין דיבור על הארץ וההבטחה מפעם, לבין המשך החיים בפועל במסע נדודים במדבר, כשהארץ אולי פה ושם נראית באופק. יש פה קול של אנשים שנמצאים סמוך להבשלה, ומתייאשים דווקא לפני הסוף.
גם הביטוי "נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם" משרה אווירה של סוף מסע, כי הוא משתמש בשפה בה עם ישראל משתמש כשהוא כבר קרוב לארץ. כשעם ישראל מבקש מאדום ומסיחון לעבור בשטחם אל ארץ ישראל הוא מבטיח: "לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם" (במדבר כ, יז); "לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם" (במדבר כא, כא). לכן הופעתם של "שָׂדֶה וָכָרֶם" בפי דתן ואבירם מטעינה את פרק טז באותו הקשר של סוף המסע. הלשון משדרת ייאוש של מי שכבר מריח את הארץ, יודע מה אמור להינתן, ורואה בכל עיכוב כישלון הנהגתי. דתן ואבירם מרגישים שבסופו של דבר, המסע, לא יהפוך למציאות אחרת.
אם כן, מדובר באירוע טראגי, שחוזר על עצמו בכל תקופה. ההבדל בין שחקן כדורסל טוב לשחקן גדול מתגלה לא פעם בדקה האחרונה: כשכולם עייפים, כשהרגליים כבדות, כשהלחץ מטשטש את המחשבה - מי נשאר ממוקד, ומי נכנע לעייפות. בחיים אין שעון שמראה שנשארו ארבעים שניות, ואין סדרת גמר שמסתיימת בארבעה ניצחונות. במציאות לא יודעים שהגענו אל נחלת שדה וכרם עד שמגיעים, וגם אז יש אתגרים. זה יכול להיות מעייף. ולכן כשמשה פונה אל ה': "אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם" (במדבר טז, טו), "החמור" הוא סמל לתהליכים ארוכים, ולכושר התמדה. האתגרים הביטחוניים, הפיגועים, המגיפות, והבעיות החברתיות, אסור מצד אחד להשלים איתם. אבל מצד שני אסור גם לתת להם לייאש, או לאפשר לעייפות לגרום למרמור, ובטח שלא לפירוק החבילה.
ישעיהו מאיר את הפרשה שלנו מן העתיד הנבואי. מאות שנים לאחר מכן, לאחר שהארץ כבר ניתנה, הכרם כבר ניטע והשדה כבר קיים, החברה משחיתה את מתנת הארץ: "כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן… וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים" (ישעיה ה, א-ב). אחר כך מגיעה הביקורת הכלכלית: "הוֹי מַגִּיעֵי בַיִת בְּבַיִת, שָׂדֶה בְשָׂדֶה יַקְרִיבוּ, עַד אֶפֶס מָקוֹם" (שם פסוק ח); ולבסוף: "הִרְחִיבָה שְּׁאוֹל נַפְשָׁהּ, וּפָעֲרָה פִיהָ לִבְלִי חֹק" (שם פסוק יג). האדמה תבלע גם את מי שכבר קיבל שדה וכרם, אם הוא משתמש בהם לרעה, ולא מצליח להבין מה טומן העתיד: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר (שם פסוק כ).
שדה וכרם אינם נולדים ביום אחד. הם דורשים השקעה, ודורשים לא להיבהל מהפער בין ההבטחה לבין הבשלתה גם אם הוא מבושש לבוא. גם אם רואים את היעד מתקרב ונסוג, מתקרב ונסוג. לא פעם החכמה היא דווקא להמתין באורך רוח ובסבלנות לתהליכים שמתבשלים בקצב משלהם, תוך בנייה נכונה וטובה של תשתיות. גם מנהיגות זקוקה לאמון לאורך זמן. מי שאינו מוכן להמתין, יראה בכל מהמורה כישלון, ולא יזכה להגיע לארץ המובטחת. תכונתם של דתן ואבירם קצרי הרוח היא תסכול שמתפרץ להתרסה, זעם ופופוליזם זול לעם שקצת התעייף. זה כמו שנקרא בהמשך ספר במדבר שגם בני ראובן הנותרים, לא חיכו, ויתרו על הנחלה בעבר הירדן המערבי - האזור עליו נאמר: "ארץ זבת חלב ודבש" - והתיישבו בעבר הירדן המזרחי, אזור שכבר נכבש והיה טוב למרעה הצאן הרב שהיה באותו זמן ברשותם. ואולי כך התקיימה נבואתו של יעקב: "פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר", כמו שפירש רש"י שם שהמהירות לממש פוגעת בסופו של דבר ברווחים, ובעתיד ורוד הרבה יותר: "הפחז והבהלה אשר מיהרת להראות כעסך כמים הללו הממהרים למרוצתם, לכך אל תרבה ליטול כל היתרות הללו שהיו ראויות לך".
כיום, אנחנו לא ארבעים שנה במדבר ולא אלפיים שנה בגלות. אבל אנחנו כן מעל שנתיים וחצי לתוך מלחמה מרובת חזיתות. אנחנו אחרי שנתיים של קורונה ושנה וחצי של מריבה פנימית. האתגר הוא לעלות. להמשיך לעלות. לפלס דרך לעתיד טוב יותר. לא לוותר לעייפות החומר והרוח. לחזק את ידי המגינים בחירוף נפש על הארץ, שלא ראו בית שבועות וחודשים כי הם בחזית המלחמה. לחזק את מי שמחזיקות את הבית, את העורף והמשפחה. כמו שערב הכניסה לארץ, במרחק נגיעה מנחלת שדה וכרם, בני ישראל לפני אלפי שנים נדרשו למלחמה, המלחמה שוב חזרה אלינו השבוע. קולות מסוגים שונים, המהדהדים את קולם של דתן ואבירם, אורבים לנו, מנסים לשלהב את הרוחות והפופוליזם, ושואפים להנכיח דווקא את כל מה שטרם השגנו. אבל בסופו של דבר כל אלו יירדו לטימיון. עם ישראל חי.-מייקל איזזנברג.
&
לע"נ נשמת אבי מורי ר' מרדכי הכהן ז"ל ב"ר אברהם ז"ל ושפטל הי"ד, שחִבב עלי את לימוד התורה. נלב"ע ל' סיון תשמ"ב ולע"נ אבי-אבא, ר' אברהם ב"ר מרדכי הכהן ז"ל, וורשה, שנלב"ע ג' תמוז. תנצב"ה
ב"ה, לפרשת קרח תשפ"ו -ַ הַבְדָּלָה היוֹצֶרֶת חִבּוּר -אריה דיכטוולד
בפרשתנו (במדבר יח, א-ז) נקבעים חובות שבט לוי." וְגַם אֶת אַחֶיךָ מַטֵּה לֵוִי שֵׁבֶט אָבִיךָ הַקְרֵב אִתָּךְ וְיִלָּווּ עָלֶיךָ וִישָׁרְתוּךָ ... (ג) וְשָׁמְרוּ מִשְׁמַרְתְּךָ וּמִשְׁמֶרֶת כָּל הָאֹהֶל אַךְ אֶל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרָבוּ... (ד) וְנִלְווּ עָלֶיךָ וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתְּ אֹהֶל מוֹעֵד... (ו) וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת אֲחֵיכֶם הַלְוִיִּם מִתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֶם מַתָּנָה נְתֻנִים לַה' לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד".
רש"י מחלק את התפקידים והאחריות:
כוהנים: "תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן הַמִּקְדָּשׁ" – עליכם אני מטיל עונש הזרים שיחטאו בעסקי הדברים המקודשים המסורים לכם... אתם תשבו ותזהירו על כל זר הבא ליגע.
לווים: "וְיִלָּווּ" – ויתחברו אליכם להזהיר גם את הזרים מלקרב אליהם.
"וִישָׁרְתוּךָ" – בשמירת השערים ולמנות מהם גזברים ואמרכלים.
כדי להבין את מהות שבט לוי, יש לחזור לשורש לידתו ומקומו בתוך המשפחה. כשנולד הבן השלישי ליעקב, קראה לו אמו 'לוי' כי: "עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי" (בראשית כט, לד). אונקולוס מתרגם "יְלַוֶּה" מלשון חיבור – "יתחבר לי בעלי". יש מהפרשנים המציינים כי דווקא יעקב אבינו הוא שחתם את שמו, שכן הכתוב מסיים: "עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי". לאה דיברה על הציפייה האישית שלה (יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַ ") ואילו יעקב הפך זאת למהות קבועה .
במדרש 'בראשית רבתי' (בעריכת חנוך אלבק, המבוסס על תורתו של ר' משה הדרשן) מובאות שתי בחינות מרתקות למושג "הַלְּוָיָה" של שבט לוי:
א. לְלַוּוֹת לאביהם שבשמים: כפי שנאמר בברכת משה לשבט: "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לִיעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל".
ב. לְלַוּוֹת אֵלּוּ לְאֵלּוּ: "עתידין בניו ללוות אלו לאלו לכבוד אביהם שבשמים, שנאמר: וְיִלָּווּ עָלֶיךָ וִישָׁרְתוּךָ ". הלוויה אינה רק חיבור אנכי (בין העם לא-ל), אלא גם חיבור אופקי, סולידריות פנימית בין חלקי העם למען מטרה נעלה.
הרקע ההיסטורי של הציווי בפרשתנו מדגיש את נחיצות החיבור. פרשת קורח נפתחת במחלוקת קשה ובפירוד עצום – האנטי-תזה המוחלטת למושג החיבור. הסיסמאות שהופרחו שם לחלל האוויר היו פופוליסטיות ומפתות: "רַב לָכֶם כִּי כָּל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים", וביתר מיקוד וקנאה: "רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי".
לאחר שהמחלוקת הוכרעה באופן חד-משמעי, התורה בוחרת לסיים את הפרשיה דווקא בפרשת חלוקת התפקידים המדויקת בין הכוהנים ללוויים ובפירוט מתנות כהונה ולוויים. הקשר בין שני הפרשיות ברור ומכיל מסר חינוכי מעצב: המעמד המובדל אינו שררה או פריבילגיה שטובות הנאה בצידה, אלא עול ואחריות כבדה – "וְאַתֶּם תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן הַמִּקְדָּשׁ".
במערך המקדש הוגדרה חלוקת עבודה ברורה, שבה אין איש נכנס לתחום זולתו:
הכוהנים מופקדים על עבודת הקורבנות והקודש פנימה. הלוויים מופקדים על השירה, על השמירה מסביב ועל הניהול השוטף (הלוגיסטיקה, הגזברות והאמרכלות).
אמנם שירת הלוויים מוגדרת כטפלה להקרבת הקורבנות, אך היא מהווה חובה ואחריות בפני עצמה. השירה היא הגשר: המשלים ומחבר בין הקרבת הבשר הגשמית לבין ההודיָה שבלב לה'. השירה מחברת בין הכוהנים ללוויים, ובין המקדש כולו לכלל ישראל. במושגים מודרניים, שבט לוי העניק "ליווי מקצועי" ו"ליווי תומך" לעשייה המשותפת במקדש.
מאחורי המבנה הארגוני הזה עומד עיקרון עמוק, המאופיין בסוג של פרדוקס: ההיבדלות היא זו שמאפשרת את ההתחברות.
בעוד שאצל לאה אמנו ה"לוויה" נתפסה כסוג של מיזוג והתבטלות ("ילוה אישי אלי"), הרי שאצל שבט לוי המבנה הוא שונה: דווקא ההתבדלות המקצועית והרוחנית שלהם היא שמאפשרת להם לשמש כ"מכפיל כוח" (סינרגיה) עבור העם כולו.
רעיון זה מואר באור בהיר בתורתו של האדמו"ר מסוכטשוב, בעל ה"שם משמואל" (פרשת נשא). הוא מסביר כי ההבדלה שהבדיל ה' את ישראל מהאומות, את שבט לוי מישראל, ואת הכוהנים מהלוויים, נועדה לשרת תפקיד קוסמי:
"שכל המובדל מחברו צריך להגביה את דבר המובדל ממנו... כי באמצעות ישראל יש גם לאומות אחיזה בצד מה בקדושה... וכן הבדלת הלויים מישראל, שאחר חטא העגל צריכין ישראל לאמצעות הלויים".
ה"שם משמואל" משווה זאת ליום השבת. השבת מובדלת מימי המעשה, אך דווקא משום שהיא מעין העולם הבא ונבדלת מהחולין, היא מסוגלת להשפיע ברכה וחיות על ימי החול – "שמינֵיה שיתא יומין מתברכין".
הלוויים משמשים כ"מתווכים" ומחברים עבור ישראל בשני כיוונים:
בבחינת "סור מרע": על ידי השמירה והרחקת העם מן הנגיעה האסורה בקודש, ובכך הגנה עליהם מפני פגיעה וקצף אלוקי.=שממנה מתברכים שישה ימים ( שיר לכל יום). שירה מעוררת ומאפשרת לישראל לדבוק בה'.
# צא ולמד:
ההפרדה הברורה בין המעמדות במקדש לא נועדה ליצור מעמדות של ניכור ושררה, אלא להפך: ליצור פסיפס אנושי שבו כל קבוצה שומרת על ייחודיותה המובדלת כדי לתרום את חלקה הייחודי למען הרעיון המשותף. הליווי אצל לאה הוא מיזוג והתבטלות לבעלה. אצל לוי ההתבדלות היא זו שמאפשרת התחברות.
המטרה העיקרית היא כבוד הבית והתקרבות לה', וזו תושג אך ורק מתוך חיבור וסנרגיה בין כל חלקי העם – כוהנים, לוויים וישראל – כאשר כל אחד מכיר במקומו ובאחריותו, וכולם יחד "נלווים" אל הקודש.
מאחורי כל זה עומד עיקרון בסיסי ביהדות, עיקרון שיש בו סוג של פרדוקס. היבדלות מאפשרת התחברות. תפקידו של המובדל לרומם את מי שהוא מובדל ממנו. לא התנשאות אלא העלאת רמתו של המובדל. כך השבת ביחס לששת הימים, כך ישראל בין העמים וכך הכהנים והלווים בתוך ישראל. פעמים ההתעלות באה ע"י הסרת הרע (ההרג של עובדי העגל) ופעמים ע"י מניעה באמצעי שלום (מניעת העם מלגשת אל המקדש כאשר קיים איסור לכך) ופעמים ע"י הוראה ולימוד. זהו הרעיון המופיע בתורתו של האדמו"ר מסוכצ'וב ("השם משמואל"). הבדלה יוצרת התחברות לרעיון משותף אחד, דבקות בה'.
אריה דיכטוולד. כ"ג סיון תשפ"ו
&
פרשת קורח – המתח שבין קדושה אמיתית לבין פופולריות-דובי פריצקי-קק"ל
קורח בא בטענה שנשמעת יפה מאוד: “כי כל העדה כולם קדושים”. יש בדברים הללו אמת. לכל אדם יש ערך, לכל אדם יש נשמה, ולכל אחד יש מקום בתוך עם ישראל. אבל התורה מלמדת שלא די בסיסמה נכונה; השאלה היא מה עושים איתה.
כאן מתחדד ההבדל בין דברי קורח לבין ציווי התורה: “והייתם קדושים”.
“כל העדה קדושים” מתאר את הפוטנציאל והסגולה הקיימים בכל יהודי מעצם היותו חלק מעם ישראל, אך “והייתם קדושים” הוא קריאה לעבודה, להתקדשות ולמאמץ מתמיד. הקדושה אינה רק מתנה שקיבלנו, אלא גם משימה שעלינו להגשים. קורח הסתפק בהכרזה שכולם כבר קדושים, ואילו התורה דורשת מהאדם להתעלות, להציב גבולות ולשאוף כל העת לגדול בקדושה.
גם שמו של קורח רומז לרעיון זה. “קורח” מזכיר קרחת – שטח חלק וריק שאין בו גבולות והבחנות. תפיסתו של קורח ביקשה לטשטש את ההבדלים בין התפקידים והשליחויות בעם ישראל, כאילו הכול שווה ואין צורך במדרגות, בסמכות או בהבדלה. אולם התורה מלמדת שדווקא הגבולות, הסדר והחלוקה לתפקידים הם המאפשרים לכל כוח להתגלות במקומו ולהביא להרמוניה אמיתית.
חז”ל מספרים שקורח לא הסתפק בטענות. הוא ערך משתה, אסף אנשים סביבו, דיבר אל לבם וגייס תמיכה ציבורית. הוא הבין שכדי להוביל אנשים לא מספיק להציג רעיון — צריך גם ליצור אווירה, שייכות ותחושת הזדהות.
וכאן טמון מסר עמוק. לפעמים אנשים נמשכים לא משום שהם בדקו אם הדרך נכונה, אלא משום שהם נהנים מהחברה, מהאווירה ומהתחושה שהם חלק ממשהו גדול. המשתה של קורח מסמל מצב שבו החיבור החברתי קודם לבירור האמת.
מול זה עומדת דרכה של התורה. משה אינו מזמין אנשים למשתה, אינו מנהל מסע שכנוע ואינו מחפש אהדה. הוא מבקש לברר מהו רצון ה’. התורה מלמדת שהאמת אינה נקבעת לפי מספר התומכים בה, לפי ההתלהבות סביבה או לפי מידת הפופולריות שלה.
האתגר הזה קיים בכל דור. כולנו מושפעים מהסביבה, מהחברים, מהאווירה ומהקולות שסביבנו. פרשת קורח מזכירה לנו לשאול לא רק “כמה אנשים חושבים כך?” אלא גם “האם זה נכון?”, לא רק “האם זה מושך?” אלא גם “האם זה ישר?”, ולא רק “האם זה גורם לי להרגיש טוב?” אלא גם “האם זה מקרב אותי אל האמת ואל רצון ה’?”.
הקדושה האמיתית אינה נמדדת ביכולת למשוך קהל, אלא ביכולת להישאר נאמן לאמת גם כאשר היא פחות פופולרית. היא נבנית מתוך אחריות, משמעת וגבולות, ומתוך השאיפה המתמדת לקיים את הציווי “והייתם קדושים”, ולא להסתפק בסיסמה ש”כל העדה קדושים”. זו אחת המתנות הגדולות שהתורה מעניקה לנו: מצפן פנימי שאינו תלוי במחיאות כפיים מבחוץ.
שבת שלום מאשקלון️- דובי פריצקי-קק"ל.
&
פרשת קרח תשפ"ו ד"ת מספר 398ב- להודות לה' ובשמחה -חיים קופל
1) "וַיִּקַּח קֹרַח" (טז,א). ואומר רש"י: פרשה זו יפה נדרשת. ואכן הנושא של אדם שיש לו הכל: גם יחוס וגם כסף רב, ואינו מסתפק במה שיש לו, מוֹרֵד בַּהַנְהָגָה ובסוף מאבד את הכל ,עשיר מופלג, הגמרא אומרת שנדרשו שלוש מאות פרדות חזקות, רק כדי לשאת את המפתחות לאוצרותיו. (פסחים קיט.), ולמרות זאת הוא מרד במשה וביקש גם כהונה. סופו שהאדמה בלעה אותו ואת רכושו, ולאחר מותו הכיר בטעותו וצעק מתוך האדמה: משה אמת ותורתו אמת, והן (עדתו) בדאין (ב"ב עד.)
2) דוגמא נוספת היא, בני ישראל במדבר, במקום להודות לה' על המים ששתו, מן שאכלו, וענני כבוד שהגנו עליהם, הם התלוננו כנגד ה' ומשה, לכן נענשו במידה כנגד מידה. על שדברו כנגד א-להים לקו מהנחשים, שלמרות שנענשו "ועפר תאכל כל ימי חייך" לא התלוננו. וְעַל שֶׁדִּבְּרוּ כְּנֶגֶד מֹשֶׁה לָקוּ בַּשְּׂרָפִים כְּכָל מְדַבֵּר רַע עַל ת"ח.
3) רבי אלימלך בידרמן שליט"א, הסביר את הרעיון באמצעות מעשה שהיה בב"ב במוצאי רה"ש תשע"ז. ציבור גדול של חרדים, עשה את החג בב"ב, ובמוצאי החג ביקשו לחזור לירושלים. הם עמדו בתחנת אגד קו 402 שנוסע לירושלים חלפו שעות והאוטובוס לא הגיע. גברים, נשים וטף עייפים, אך ממתינים. בשעה 01.30 ראו אוֹטוֹבּוּס שֶׁנּוֹסֵעַ לְעֶבְרָם, כולם כבר נעמדים , אך לצערם היה זה אוטובוס מספר 318 שנוסע לרחובות. הם סימנו לו לעצור, והתחננו לנהג שיקח אותם לירושלים. אך הנהג טען שאין הוא רשאי לשנות את יעד הנסיעה. בינתיים עלו עוד אנשים, התיישבו באוטובוס וְהִתְחַנְּנוּ בִּפְנֵי הַנַּהָג שֶׁיְּרַחֵם עֲלֵיהֶם וַיִּסַּע לִירוּשָׁלַיִם. לְבַסּוֹף הוּא נִתְרַצָּה, הוא החליף את המספר שעליו ל 402 ועשה דרכו לירושלים. כל הנוסעים הודו לנהג, ברכו אותו בכל הברכות, ושיבחו את טוב לבו.
4) לפני שהגיע לירושלים ניגשו כמה אנשים לנהג, שוב הודו לו, אך שאלו אותו אֵיךְ הֵעֵז לְהַמְרוֹת אֶת הוֹרָאוֹת הַהַנְהָלָה וכי אינו חושש שיפטרו אותו מעבודתו? הנהג השיב שלאמיתו של דבר, הוא יועד לנסוע לירושלים, אך חשש להגיע באיחור, וְלִסְפֹּג אֶת זָעַם הַצִּבּוּר וְקִלְלוֹתֵיהֶם, לכן שם על הרכב שלט 318, הנוסע לרחובות, ולאחר שהציבור התחנן בפניו שיסע לירושלים, הוּא נַעֲנֶה לָהֶם, ותחת הקללות, זכה לברכות מפי כולם.
5) "החידושי הרי"ם" אומר, לכל אדם נקצב כמות סבל שעליו לעבור בעוה"ז, אבל הוא צריך לקבל אותן מִתּוֹךְ אֱמוּנָה שֶׁהֵן נוֹעֲדוּ שֶׁיֵּיטִיב דַּרְכּוֹ. אך אם הוא ממשיך להתלונן ולחטוא, הייסורים מתרבים, עד שהוא מגיע להכרה בה' כנדרש. בני ישראל יכלו להיכנס לארץ ישראל שלשה ימים לאחר שהגיעו להר סיני. אך בגלל חטא המרגלים נגזר עליהם להיות ארבעים שנה במדבר, עד שייטיבו דרכם.
6) וּבְהִתְיַחֵס לַמָּשָׁל שֶׁהֵבֵאנוּ, לוּ זָכוּ, הָיָה מַגִּיעַ אֲלֵיהֶם " קַו 402" לִירוּשָׁלַיִם מִיָּד (כניסה לארץ ישראל) אך הם התלוננו, ולא שיפרו מעשיהם, לכן הגיע "קו 318" לרחובות, (הליכה במדבר) דבר שאילץ אותם להתחנן, ולהתפלל לה', ורק אז נסעו לירושלים(לארץ ישראל).
7) תשובות לפרשת שלח
א) אצל איזה שבט מוזכר גם שמו של שבט אחר בהצגת השבטים? תשובה: "יששכר" והשבט הנוסף הוא יוסף. "למטה יששכר יגאל בן יוסף" (יג,ז).
ב) מה המכנה המשותף בין בגדים לנשרים? תשובה: "לשניהם יש כנפים" שנאמר: "על כנפי בגדיהם" (טו,לח), ואומר רש"י : כנגד "ואשא אתכם על כנפי נשרים" (שמות יט,ד). ולנשר יש כמובן כנפים.
8) שאלות לפרשת קרח
א) תן תשובה מקורית לביטוי, "יצא קרח מכאן ומכאן" ? (רמז, המדובר באשה).
ב) שם של אחד מהדמויות בפרשה, ששם אביו מוזכר גם לאחר מותו?
שבת שלום
תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל
בדוא"ל hkop77@gmail.com או בווטסאפ 052-3604905
&
רעיונות לפרשת *קרח*- פרשה בתורה על שמו של רשע?!-יגאל גור אריה
מסתבר שגם מקורח/רשע יש מה ללמוד:
הפרשה מלבה את *המחלוקת*– מהי מחלוקת?
זוג בא ליעוץ למען שלום בית, האם תאמר להם טוב שיש מחלוקת כי מזה תיבנו– או בואו נעשה שלום בית.
מה ההבדל בין *שלום בית- למחלוקת*?
נעשה שלום בית זה כאילו לטייח את המצב כאילו אין מחלוקת.
מחלוקת היא הכרה הפנימית שלי בשונות שלך. אני אומר מחלוקת אני חלק- אני לא שלם. שלם הוא אוסף של חלקים.
לכן שלום בית זה לבנות את הפאזל הגדול, אני חלק ואתה חלק יחד אנחנו בית!!
שאיפתו הפנימית של קרח להיות כהן או התקוממות ל ״צדק חברתי״ יצא נגד ההנהגה (משה ומשפחתו) בטענה שהיא לא מחוברת לעם והיא בחרה את עצמה להנהגה. עמדות כח מרוכזות בידי משפחת משה. קרח טען, נגד טובות הנאה, ושחיתות . התקוממותו של קרח הייתה חולשה אנושית של *קינאה פשוטה*.
קרח היה אחד מגדולי דורו וממכובדו.
עלינו ללמוד אם כן את ההיבט החיובי ולשאוף לעלות בקודש, לבקר ולשאוף להחליף הנהגה שלא בחרה את עצמה. אך לזכור שיש כללים והמטרה לא מקדשת את כל האמצעים. (כמה אקטואלי)
המסר בפרשתנו, מנסה להעביר לנו ולהזהיר אותנו מפני כוחה ההרסני של מידת הקנאה.-את קרח היא הובילה לאובדנו. קרח "זכה" ששמו נותר לדראון עולם כמחררריב, אבי המחלוקת לסוגיה.
כמו כן הפרשה מלמדת אותנו אין ספור לקחים על מחלוקות, שטיפת מוח ושכנוע, ולדעתי זה אחד הלקחים הנוקבים ביותר: זמן לא רב אחרי יציאת מצרים אפשר להגיד על מצרים "ארץ זבת חלב ודבש"?, ויש מי שיקנה את הסיפור הזה.
מאחל לנו שמה שמפורסם ונאמר הוא נכון, אמתי ונקי מאינטרסים!!!
ב – 1948 השיקו שני חוקרים, ניקולס בריסטקיס וג'יימס פאולר מחקר לבחינת נתוני הלב של למעלה מ 15 אלף תושבים בעיירה פרָמינגהאם. הממצאים הראו, חד משמעית שתפוקות הלב של אנשים שהיו להם חברים, היו טובים לעין ערוך מאלה של הבודדים.
*מנהיג צריך חברים*. לא רק שותפים ולא רק כאלה שיוכל להתחלק איתם במשימות. הוא צריך חברים כדי לשפוך את הלב, כדי לשתף בתחושות וחוויות, כדי לצחוק ולבכות יחד.
אם אתם מובילים ארגון חברתי או עסקי, אם אתם מנהיגים פוליטיים, אל תספרו לעצמכם שאין לכם זמן לחברים. אל תספרו לעצמכם שאתם מסתדרים לבד ואל תשתמשו בקלישאה הנבובה: "אין לי זמן לחברים, העבודה ממלאת אותי". (אין לי זמן לחברים, כשיהיה לך זמן לא יהיו לך חברים)
ואם יש לכם חברים מנהיגים, אל תותירו אותם לבד. אל תאמינו להם שהם עסוקים. הם זקוקים לכם.
קרח לא הבין: החיים הם כמו *קפה*, או שהם *בבוץ*, או שהכול *שחור*, או שהכול *הפוך* או שזה פשוט *נס*.
שבת שלום!-שבת שלווה וענוגה!!-*יגאל גור-אריה*
www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.or
