תיאור תמונה
תיאור תמונה
תיאור תמונה
ניתן להרשם וגם לתרום באתר החברה לחקר המקרא.:
בואו להנות עם 2 פודקאסטים מתורתו של הרב לורד יונתן זקס זצ"ל שנעשו ע"י הבינה באדיבותו של דוד פטרפרוינד בחסות החברה לחקר המקרא:
1.בגדי הזהות היהודית והמסירות הפנימית:
https://drive.google.com/file/d/1be7Qr40mTOMjA71fw_UWz-uVf0J7dzvJ/view?usp=sharing&t=3.167
2. פרשת שלח לך-תשפ"ו "למה המרגלים באמת פחדו מההצלחה?"
https://drive.google.com/file/d/1QU0RXyV16VoxGFR9C0-doCuDVjEn_Csf/view?usp=sharing
*********************************************************************
ניתן להרשם וגם לתרום באתר החברה לחקר המקרא.:
********************************************************
באדיבות מורשת הרב זקס והוצאת קורן מגיד
פרשת שלח לך תשפ"ו
במסר של הרב לורד יונתן זקס זצ"ל "טלית של פנים וטלית של חוץ"
טעמה של מצוות ציצית מוכרז במפורש: זוהי תזכורת מתמדת לזהותנו היהודית ולמחויבות שלנו לשמירת המצוות:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם, וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת, וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת. וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵא-לֹהֵיכֶם (במדבר טו, לז-מ).
כה מרכזית היא מצוות ציצית, שפסוקיה נעשו לפרשייה השלישית בקריאת שמע, הצהרת האמונה היהודית. מרבי ומורי, הרב ד"ר נחום אליעזר רבינוביץ, שמעתי פעם הסבר מאיר עיניים על הקשר המיוחד שבין סמליותה של מצוות ציצית לבין דרכי קיומה.
למצוות הציצית, פתח הרב, אופי הנראה פרדוקסלי. מצד אחד, חכמינו אמרו שהיא שקולה כנגד כל המצוות כולן, שהרי נאמר "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם". מצד שני, אין היא חובה גמורה. רק מי שלובש בגד עם ארבע פינות ומעלה מתחייב בה. אפשר להימנע מללבוש בגדים כאלה ולהיפטר ממצוות ציצית. הרמב"ם פסק: "אף על פי שאין אדם מחויב לקנות טלית ולהתעטף בה כדי שיעשה בה ציצית, אין ראוי לאדם חסיד לפטור עצמו ממצווה זו; אלא לעולם ישתדל להיות עטוף בכסות המחויבת בציצית, כדי שיקיים מצוה זו".א.זו מצווה חשובה והמקיים אותה ראוי לשבח, אך אין היא מוחלטת כי אם מותנית. אם אתה לובש בגד ארבע-כנפות, אז אתה חייב לתת בו ציצית. האם לא היה ראוי שמצוות ציצית, המסמלת את כל המצוות, תהיה מוחלטת – ולו לפחות כמו מצוות תפילין?
ויש עוד תופעה חריגה. לאורך הדורות נוצר המנהג לקיים את המצווה בשתי דרכים שונות למדי. האחת היא הטלית, הנלבשת מעל כל הבגדים, ודווקא בשעת התפילה. השנייה היא הטלית-קטן, בגד הציצית, הנלבש מתחת לבגדים העליונים לאורך כל היום. ולא רק שהבגדים שונים בדרך לבישתם, גם הברכות עליהם שונות. על הטלית אנו מברכים "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להתעטף בציצית". ואילו על הטלית-קטן אנו מברכים "אשר קידשנו... על מצוות ציצית". איך קרה שמצווה אחת התפצלה לשני מסלולים?
וכאן הגיע הרב רבינוביץ לתשובה. יש שני סוגים של בגדים. יש בגדים שאנחנו לובשים כדי להקרין דימוי כלפי חוץ. מלך, שופט, חייל, כולם לובשים בגדים המעלימים את הייחודיות הפרטית שלהם ובמקומה מכריזים על תפקיד, על משרה, על דרגה. בגדים כאלה, ומדים בפרט, עלולים להטעות. מלך הלבוש כקבצן לא יזוהה כמלך (לפחות לפני עידן הטלוויזיה, עת נעשו פניהם של ראשי השלטון מוכרים לכול). קבצן הלבוש בגדי מלכות עשוי לזכות בכבוד. שוטר הלבוש כשוטר נושא עמו סמכות ברורה, הילה של כוח, גם אם הוא עצמו חש עצבני ופגיע. בגדים מַסווים. הם מעין מסכה. הם מסתירים את האדם שבתוכם. כאלה הם הבגדים שאנחנו לובשים בפומבי כשאנו רוצים ליצור רושם מסוים.
אך ישנם גם בגדים אחרים, שאנחנו לובשים בהיותנו לבדנו, ולא-פעם הם מבטאים את טיבנו האמיתי באופן קולע במיוחד. האומן בסדנתו, הסופר אצל שולחנו, הגנן בין וְרָדָיו. הם מתלבשים לא כדי לעשות רושם. במקרים האלה, הבגד לא "עושה את האדם" אלא מותאם למהותו הקיימת.
שני סוגי הציצית מייצגים את שני סוגי הבגדים. כשאנו ניגשים להתפלל אנו מרגישים בלתי-ראויים לעמוד בפני האל הנשגב, ואולי אף כמי שמכזיבים את ציפיותיו. אנו חשים צורך להיראות לפניו נעלים יותר. אנו מתעטפים בטלית, סמלו הגדול של עם ישראל בתפילתו. אנו מעלימים את העצמיות הייחודית שלנו: מתעטפים, כלשון הברכה. אנו כמו אומרים לה': אולי אני רק קבצן, אבל אני לובש גלימת מלכות, הגלימה שלובש זה עידן ועידנים עמך-אהובך ישראל בעומדו לפניך בתפילה. הטלית מסתירה את דמותנו האמיתית ומציגה דמות רצויה לנו יותר – שהרי בתפילה אנו מבקשים מה' שידון אותנו לא על פי מה שהננו אלא על פי מה שרצוננו להיות.
אך כאמור, הסמליות העמוקה של הציצית היא היותה ייצוג למצוות התורה כמכלול, "כָּל מִצְוֹת ה'"; והמצוות נעשות חלק ממה וממי שהננו רק כאשר אנו מקבלים אותן על עצמנו ללא כפייה, ברצוננו החופשי. לכן מצוות ציצית אינה מוחלטת. אנחנו לא צריכים לקיים אותה. אנחנו לא מחויבים לקנות בגד של ארבע כנפות. אנו עושים זאת רק מתוך בחירה. אנחנו מחייבים את עצמנו. וכך, לבישת הציצית מסמלת את הקבלה החופשית של כל חובות אורח החיים היהודי.
זהו ההיבט ,הפנימי, האינטימי האישי-מאוד של האמונה. קבלת המצוות מרצון היא התקדשות לה' ממעמקי הנפש. אין בזה שמץ של פומביות. אין היא נעשית למען מראית העין. היא מה שאנחנו כשאנחנו לבדנו, כשאיננו מנסים להרשים איש, כשאיננו משתדלים להיראות אחרים ממה שהננו. זוהי מצוות הציצית כטלית-קטן, כבגד הנלבש מתחת לבגדים הנראים כלפי חוץ. עליה אנו מברכים ברכה שונה. כאן איננו "מתעטפים" בציצית, כי הציצית הזאת אינה עטיפה חיצונית. בלובשנו אותה איננו מנסים להעלים את עצמנו בתוך מדים. להפך: אנו מבטאים את המחויבות הפנימית שלנו לדבר ה' אלינו – למכלול מצוותיו. הברכה הראויה כאן היא "על מצוות ציצית", כי לא העטיפה קובעת כאן אלא המציאות, לא השאיפה אלא המהות הקיימת.
כך מייצגת הציצית את כפל פניה של היהדות. מצד אחד, היהדות היא אורח חיים פומבי, קהילתי, שאדם חולק עם רבים אחרים ברחבי התפוצות ובשרשרת הדורות. אנחנו שומרים שבת, חוגגים את המועדים, מקפידים על דיני הכשרות וטהרת המשפחה בדרך שכמעט לא השתנתה זה יובלות על יובלות. אלה הם פניה הפומביים של היהדות, הטלית שלה: האדרת הארוגה תרי"ג חוטים של מצוות האל.
אך ישנם גם חיי האמונה הפנימיים שלנו. יש דברים שאנחנו יכולים לומר לא-לוהים ואיננו יכולים לאומרם לְאיש. הוא מכיר את מחשבותינו, את תקוותינו ואת דאגותינו; הוא מיטיב להכירן אפילו מאיתנו. אנחנו מדברים אליו בחדר הפרטי של נפשנו, והוא מקשיב. שיחה פנימית זאת – פתיחת הלב אל אשר ברא אותנו באהבתו – איננה עניין למפגן פומבי. כמו הטלית-קטן היא נותרת ספונה וצפוּנה. אך היא פן ממשי של הרוחניות היהודית לא פחות מן הפן החיצוני שלה. שני הסוגים של הטלית מייצגים את שני הממדים של חיי האמונה – הפָּנים והפְּנים, הדימוי שאנו מציגים לעולם והדמות החבויה שאנו מראים רק לא-לוהים.
סביב שולחן שבת
א. משנה תורה, הלכות ציצית ג, יא.
******************************************************************
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל כותב בספרו "אני מאמין-קריאות חדשות בפרשת השבוע" שלח לך", הוצאת קורן מגיד2024 ספר מאד מומלץ לשולחן שבת. עמ'160-163:
בעברית מקראית יש שני פעלים המציינים ריגול: "לחפור" ו"לרגל". לא זה ולא זה מופיעים בפרשה. וזהו עצם העניין.במקום הפעלים הללו אנו פוגשים, תריסר פעמים, לא פחות, את הפועל הנדיר "לתור" להטיותיו. פועל זה הוחיה בעברית המודרנית, במובן המצוין בשם העצם הנגזר ממנו: תייר. הבדל עצום יש בין תייר למרגל. מסתבר שהבדל זה נכון גם לגבי לשון המקרא.
המלבי"ם מסביר את ההבדל בפשטות. לתור הוא לחפש אחר הטוב והיפה. כך אכן עושים תיירים. הם הולכים אל היפה, אל המרהיב, אל המרשים. הם אינם מכלים את זמנם בניסיון למצוא את הרע. לחפור ולרגל מציינים את ההפך. עניינם הוא חיפוש החולשות ונקודות התורפה. והרי זה תפקידו של מרגל. השימוש הבלעדי בפרשה בפועל "לתור", תריסר פעמים דווקא, מלמדנו כי תריסר נשיאי השבטים לא נשלחו למשימת ריגול. אבל רק שניים מהם הבינו זאת.
הם חשבו שתפקידם למצוא את ערוות הארץ, את נקודות התורפה והפגיעות שלה, לגלות היכן אפשר לפרוץ את הגנתה. הם חיפשו ולא מצאו. העם חזק והערים בצורות. מנקודת מבט זו, הם אכן נאלצו לחזור עם בשורות רעות על כך שאין די בשורות רעות לגבי הארץ: אין בה נקודות חולשה המקילות את כיבושה. הם חשבו שהוטל עליהם להיות מרגלים, ועשו את מלאכתם זו. הם היו כנים וגלויים. הם דיווחו על מה שהם ראו. על יסוד המודיעין שאספו הם יעצו לעם שלא לתקוף; לא עכשיו, ולא מכאן.
אך הם טעו: הם לא נועדו להיות מרגלים. הם התבקשו לתור, לא לחפור או לרגל. משימתם הייתה לתור, לחקור, לנסוע, לראות מהי הארץ ולדווח. הם היו צריכים לראות מה טוב בארץ, לא מה רע בה. אך אם כך, מה תכליתה של שליחות כזאת?
דומני כי התשובה נמצאת במאמר חז"ל המובא במסכת קידושין, "אסור לאדם שיקדש אישה עד שיראנה", כלומר לפני שיראנה; והטעם: "שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו"מגונה ותתגנה עליו", ומוטב שדבר כזה לא יקרה לאחר הקידושין." אז, כשהם כבר נשואים, עלולים להיווצר מתחים ביניהם; והלוא נצטווינו, ממשיכה הגמרא, "ואהבת לרעך כמוך". על כן, בתמצית: תחילה רואים, ורק אז אוהבים.
הדבר נכון גם לנישואים בין עם לארצו. בני ישראל הלכו אל הארץ שהובטחה לאבותיהם. אך איש מהם לא ראה אותה מימיו. ממה אפוא ישאבו כוחות להילחם לכיבושה? הם היו עלולים לקדש ארץ בלי לראותה תחילה. לא היה להם מושג למען מה הם נלחמים.שנים-עשר האנשים נשלחו לתור את הארץ ולספר עליה דברים טובים, כדי שהעם ידע שראויה ארץ זו להילחם עליה. משימתם הייתה לתור ולראות, לא לרגל ולגנות. אבל רק שניים מהם, יהושע וכלב, הקשיבו כראוי והבינו לשם מה נשלחו: להיות עיניים לעדה, עיני העם הרואות את היופי והטוב בארץ המחכה לו, הארץ היעודה לו מימי אביו אברהם.
בשלב הזה, בני ישראל לא היו צריכים מרגלים. כפי שאמר משה כעבור שנים רבות: "וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינָם בַּה' אֱלֹהֵיכֶם. הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם בַּדֶּרֶךְ לָתוּר לָכֶם מָקוֹם לַחֲנֹתְכֶם – בָּאֵשׁ לַיְלָה, לַרְאֹתְכֶם בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ, וּבֶעָנָן יוֹמָם" (דברים א, לב-לג). ה' עתיד היה להראות להם מהיכן להיכנס לארץ והיכן לתקוף.
העם צריך היה דבר אחר לגמרי. משה כבר אמר להם שהארץ טובה מאוד, "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (שמות לג, ג). אבל משה לא ראה את הארץ מימיו – ואם כך, לָמה יאמינו לו? דרושה הייתה להם עדות ראייה חיה. זו הייתה משימתם של השנים-עשר. ובאמת הם ביצעו את המשימה הזאת. כשחזרו, הדבר הראשון שאמרו היה "בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פְּרְיָהּ" (במדבר יג, כז). אבל כיוון שעשרה מהם חשבו שמשימתם הייתה לרגל, הם המשיכו ואמרו שהכיבוש בלתי אפשרי, ומרגע זה האסון היה בלתי נמנע.
ההבדל בין העשרה לשניים לא היה קיומם של אמונה, אומץ וביטחון, אלא הבנת הסיפור. מרתק בעיניי לראות שכלכלן בכיר ונגיד לשעבר של הבנק המרכזי של בריטניה טוענים בזכות חשיבותו של הסיפור, הנרטיב, בתהליך קבלת ההחלטות בתנאי אי ודאות קיצוניים. אמת זאת מונחת בעומק פרשתנו.
עשרת המרגלים חשבו שהם חלק מסיפור ריגול. לכן הם חיפשו את הדברים הלא נכונים, הגיעו למסקנה שגויה, ריפו את ידי העם, הכריתו את תקוותו של דור שלם, ונחתם בהם, עד עצם היום הזה, חותם הקלון של האחריות לאחד הכישלונות החמורים ביותר בתולדות עם ישראל. קראו בספרה של איימי צ'ואה שבטים פוליטיים שהזכרתי קודם, ותגלו ניתוח דומה מאוד של הכישלונות הנוראים של ארצות הברית בווייטנאם, באפגניסטן ובעיראק.
אני כותב שורות אלו כשמגפת הקורונה בשיאה. האם מישהו כבר גילה מהו הסיפור שאנו מצויים בו? אני מאמין שהסיפור שאנו מספרים משפיע על ההחלטות שאנו מקבלים. אם נטעה בזיהוי הסיפור, אנו עלולים לגזול מדור שלם את עתידו.
אם נשכיל להבינו נכונה, כמו יהושע וכלב, נוכל להרקיע שחקים.
5. קידושין הרב לורד יונתן זקס זצ"לבספרו "אני מאמין-על פרשת שלח לך".
************************************************************************************
אני מבקש להציג כאן דעה נוספת של הרב יוסף דב הלוי סולובייציק זצ"ל על-"חטא המרגלים – הארץ קדושה, אך לא ניתן להשתמש בקדושתה"
בספר שיעורי הרב (עמודים 9-10) מובא הסבר נפלא בשמו של הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל לסוגיה זו. הרב סולובייצ'יק מסביר (ע"פ דברי הרמב"ן) שבניגוד למקובל לחשוב, המרגלים לא כפרו בקדושתה של הארץ. הם האמינו בכך שהארץ בעלת תכונות רוחניות נשגבות, אלא שהם טענו ש"אפס כי עז העם היושב בארץ", חטאם היה נעוץ במילה 'אפס'. אם הם היו אומרים שמצפה לנו התמודדות קשה – לא היה בדבריהם רע, הרי לכך הם נשלחו, ועליהם להשיב את שולחיהם דבר. הבעיה הייתה שהם סברו שזה לא רק קשה אלא 'אפס', כלומר בלתי אפשרי. אליבא דהמרגלים, ארץ ישראל היא קדושה, אך בלתי אפשרי ליהנות מקדושה זו. אפשר לדמות זאת למאגרי גז טבעי עצומים שבלתי ניתן לנצלם. הבעיה לדעתם היא לא בארץ עצמה אלא בבני האדם.
לכן אילו התורה הייתה מביאה לנו בפרשה זו את אחת המצוות התלויות בארץ הרגילות – לא היה בדבר כדי להזים את טענתם של המרגלים. הרי קדושת פירות הארץ, שבגינה הם מתחייבים בתרומות ומעשרות, שמיטה ועוד הוא בגלל קדושת הארץ, שבה לא כפרו המרגלים. אולם מצוות חלה היא שונה. זוהי מצווה התלויה בארץ, בקרקע ארץ ישראל, אך כדי שהעיסה תתחייב בחלה יש צורך שגלגול העיסה יעשה בארץ, כלומר מעשי האדם הם אלו שגורמים לקדושה לחול. למען האמת יש כאן שני גורמים משותפים: מעשי האדם יחד עם קדושת הארץ בה נעשתה העיסה. מצווה זו מבטאת יותר מכל את היכולת של האדם מישראל להוציא מהארץ את קדושתה, הפוך לגמרי מדברי המרגלים.
אולי הסבר זה יכול גם להסביר לנו מדוע שארץ ישראל היא אמנם ארץ הנבואה, אך כולנו מכירים גם שנים-שלושה אנשים שחיים כאן והם לא בדיוק נביאים... הכלי להתקדש נמצא, השאלה היא עד כמה הוא מנוצל על ידי בני האדם.
חלה – מקדשת את פירות ארץ העמים
הרב יואל פרידמן שליט"א מוסיף ומסביר על פי דברי הרב סולובייצ'יק את השאלה מדוע רק במצוות חלה חששו חכמים 'שמא תשתכח תורת חלה' וחייבו אותה גם בחו"ל, בעוד שלגבי שאר המצוות התלויות בארץ הם לא חייבו זאת. אילו חז"ל היו מחייבים גם את פירות חו"ל בכל המצוות התלויות בארץ, שוב לא היה מורגש ההבדל בין ארץ ישראל לשאר הארצות, והיה נגרם כאן זלזול כלפי ארץ ישראל. לעומת זאת מצוות חלה היא שונה משאר המצוות, בכך שמלבד שהיא מצווה התלויה בארץ היא גם חובת הגוף, כשאר מצוות התורה, וככזו הנהגתה גם בחו"ל תצרום פחות מאשר שאר המצוות התלויות בארץ.
בנוסף לכך, נראה גם כי הנהגת מצוות חלה בחו"ל, תוכל לגרום עידוד גם לאלו שלא זכו לחיות על אדמת הקודש. הרי גם חיטים שנעשו בחו"ל בזמן שהעיסה הנעשית מהם גולגלה בארץ – הרי היא חייבת בחלה מן התורה, יש כאן אמירה כלפי יושבי הגלות שגם תורתם ועבודתם בגלות עתידות להגיע לארץ ישראל וכך להיעשות לעיסה מעיסותיה של ארץ ישראל המתחייבת בחלה, ותורתו של הרב סולובייצ'יק ותורת משפחתו הרחבה שהורתה בעיר בריסק שבחו"ל יוכיחו זאת כאלף עדים.
הרב יוסף דב הלוי סולובייציק זצ"ל
שבת מבורכת בבשורות טובות -החברה לחקר המקרא-ישראל קריסטל- מנכ"ל.
נשלח לכתובת k0543973801@gmail.com מהכתובת info@hamikra.orgשולח: ישראל קריסטל מנכ"ל החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריוןכתובת השולח: ת.ד. 3343 רמת גן מיקוד 5213601הסרה | עדכון פרטים | דיווח דיוור לא מורשהרב מסר מערכת דיוור ודפי נחיתה
