בלחיצה על התמונה ניתן גם להכנס למערך התרומות ולקבל קבלה עם אישור החזר מס 46
********************************************************************
לשותפות ולתרומה הכנסו בבקשה גם לאתר החברה : www.hamikra.org
******************************************************
תזכורת! הערב!
הרב אהרון כץ-בשיעורו "במבואות לספרות חכמי ישראל מספר 6" יתקיים הערב יום שלישי בזום, כד' סיון 9.6.26 שעה 20.30 נושא - "הספרא דבי רב
******************************************************
ברשותכם ובאדיבות הוצאת קורן מגיד נעלה כאן כפי שאני עושה תמיד קטע מתוך ספרו של הרב יונתן זקס זצ"ל "רעיונות משני חיים"-קריאות חדשותבפרשת השבוע, ממש כאילו הרב זקס עומד כאן מולנו ומשמיע את דבריו -פשוט מדהים.ספר חובה! דרך אגב יצא בהוצאת קורן ספר חדש של הרב זקס זצ"ל "לחגוג את החיים" בהנחה רק 50 שח באתר.
**************************
פרשת קורח-עמוד 175 "הפופוליסט הראשון":
- פרשת קורח- הפופוליסט הראשון
סיפורו של קורח יכול ללמדנו רבות על אחת התופעות המטרידות ביותר בזמננו: עלייתו של הפופוליזם בפוליטיקה. קורח היה פופוליסט, מן הראשונים המתועדים והפופוליזם שב לאחרונה להרים ראש במערב, כפי שהיה בשנות בהיסטוריה השלושים, ומאיים על עתידו של החופש.
פופוליזם הוא הפוליטיקה של הכעס. הוא מופיע היכן ששורדת אי־נחת מהמנהיגות הפוליטית; כאשר רבים מרגישים שראשי הממסד עובדים למען האינטרסים האישיים שלהם ולא של הציבור הרחב; וכאשר יש אובדן נרחב של אמון וקריסה של מושג הטוב המשותף. הוא מתעורר כשאנשים מתחילים להרגיש שחלוקת התגמולים אינה הולמת: מעטים מרוויחים בגדול, והרבים דורכים במקום או מפסידים - וכשמתפשטת התחושה של "לקחו לנו את המדינה שהכרנו", אם לנוכח ערעור הערכים המסורתיים, אם בשל הגירה רחבת היקף למדינה.
האי־נחת הזו מיתרגמת לדחייה כלפי האליטות הפוליטיות והתרבותיות. הפוליטיקאים הפופוליסטים טוענים שהם, ורק הם, משמיעים את קולו האמיתי של העם. האחרים, האליטה המנהיגה הקיימת, מתחלקים ביניהם בטובות ההנאה ואדישים לסבלם של ההמונים. הפופוליסטים מתסיסים את הציבור נגד הממסד. הם נוקטים במתכוון פלגנות ורטוריקה של עימות. הם מבטיחים מנהיגות חזקה שתחזיר לעם את מה שנלקח ממנו.
בשנת 2017, התמיכה במפלגות פופוליסטיות ברחבי אירופה נעה סביב 35 אחוזים - השיעור הגבוה ביותר מאז שנות השלושים. מפלגות ימין קיצוני עלו לשלטון בפולין ובהונגריה, ויש להן נוכחות חזקה באוסטריה, בצרפת ובהולנד. בדרום אירופה, במדינות כגון ספרד ויוון, הפופוליזם נוטה להיות שמאלני דווקא. כך וגם כך, כאשר הפופוליזם עולה הרודנות מחכה מעבר לפינה. זכויות האדם מוזחות הצידה. הציבור נותן למנהיג החזק סמכויות חריגות: כך היה בשנות השלושים עם פרנקו, היטלר ומוסוליני. הבריות מוכנות להקריב את חירותן על מזבח האוטופיה המובטחת, ולהבליג על עוולות חמורות כלפי מי שהמנהיג בוחר כשעיר לעזאזל ותולה בו את צרות האומה.
עדת קורח הייתה תנועה פופוליסטית, וקורח עצמו - אב טיפוס של מנהיג פופוליסט. כרו אוזניכם לדבריו על משה ואהרן: "רַב לָכֶם! כִּי כָל הָעֵדָה כְּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם ה', וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְׂאוּ עַל קְהַל ה'?" (במדבר טז, ג). אלה הם טיעונים פופוליסטיים קלאסיים. ראשית, רומז קורח, הממסד (משה ואהרן) מושחת. משה פעל בנפוטיזם כאשר מינה את אחיו לכוהן הגדול. הוא שומר את תפקידי ההנהגה הבכירים בתוך חוג המשפחה המצומצם שלו במקום לפזר אותם במעגל רחב יותר. שנית, קורח מציג את עצמו כגיבור ההמונים. העדה כולה קדושה, הוא אומר. בכם, משה ואהרן, אין שום סגולה מיוחדת. כולנו ראינו את הניסים שעשה ה' ושמענו את קולו. כולנו עזרנו לבנות את המשכן. קורח ממצב את עצמו כאביר הדמוקרטיה כדי להיות שליט אוטוקרט.
בשלב הבא מנהלים הוא וחבריו המורדים מסע מרשים של פייק ניוז, ממש כבימינו. אפשר להבין זאת מדברי התורה בעקיפין. כאשר משה אומר לה' "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעתִי אֶת אַחַד מֵהֶם" (טז, טו), אנו מבינים שהוא הואשם בכך: בניצול מעמדו להפקת רווח אישי. וכאשר משה אומר "בזאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶה, כִּי לֹא מִלְבִּי" (טז, כח), מובן שגם בזאת האשימו אותו – שהציג את החלטותיו שלו, במצג שווא, כצו אלוהי.
הבוטה מכולן היא טענתם של דתן ואבירם, פוסט־אמת גמורה: "הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר?" (טז, יג). זהו אחד הנאומים הנבזיים ביותר המצוטטים בתורה. יש בו נוסטלגיה שקרית למצרים ("ארץ זבת חלב ודבש"!, לא פחות ולא יותר) האשמת משה בחטא המרגלים ובתוצאותיו ("להמיתנו במדבר"), והאשמתו בהשתלטות על העם לצורך יוקרה אישית ("כי תשתרר עלינו גם השתרר"): שלושה שקרים מקוממים במשפט אחד.
ודאי צדק הרמב"ן באומרו כי ערעור כזה על מנהיגותו של משה לא יכול היה להתקיים בשלב מוקדם יותר. רק לאחר חטא המרגלים, כשיוצאי מצרים הבינו שלא יזכו להיכנס לארץ המובטחת, נוצרה תשתית של התמרמרות עממית שאש מחלוקת פופוליסטית יכלה להיאחז בה. ההמונים הרגישו לראשונה שאין להם מה להפסיד. פופוליזם הוא פוליטיקה של אכזבה, התמרמרות ופחד.
וכך, בפעם הראשונה וגם האחרונה בחייו, נהג משה כאוטוקרט, כמנהיג הנוקט אמצעים כוחניים כלפי מונהגיו - ולשם כך אף העמיד את ה' במבחן, כביכול:
בְּזֹאת תֵּרְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה, כִּי לֹא מִלְבִי: אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמְתוּן אֵלֶּה, וּפְקַדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם, לֹא ה' שְׁלָחַנִי. וְאִס בְּרִיאָה יִבְרָא ה' וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה – וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת ה'. (טז, כח-ל)
ניסיון דרמטי זה ליישב סכסוך באמצעות שימוש בכוח (במקרה הזה כוח הנס) נכשל לגמרי. האדמה אכן פתחה את פיה ובלעה את קורח ועדתו, אבל העם, אף כי נבעת, לא השתכנע: "וַיִּלּנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמֶּחֶרֶת עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן לֵאמֹר אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה'" (יז, ו). מאז ומתמיד התנגדו יהודים למנהיגות כוחנית.
מאלף אף יותר הוא המסגור שנתנו חז"ל למחלוקת קורח. אפשר היה לצפות שהם יציירו אותה בצבעי שחור לבן וינגידו בין המרדנות לציות – אך הם התעקשו לדייק בשאלת המחלוקת הציבורית הראויה. הם אמרו שהבעיה אצל קורח ועדתו לא הייתה בעצם המחלוקת על משה ואהרן, אלא בכך שלא הייתה "מחלוקת לשם כמו המחלוקת בין בית הלל לבית שמאי, למשל, שהייתה לשם שמיים שמיים" ולכן "סופה להתקיים", כלומר יש בה ערך לדורות. כפי שכתבתי לעיל על פרשת שמות, היהדות מתייחדת בכך שרוב כתבי הקודש שלה הם אוספים של מחלוקות.
השאלה היא לא אם להתווכח אלא לשם מה ואיך. במחלוקת שאיננה לשם שמיים, הצדדים שואפים לניצחון. במחלוקת לשם שמיים, הם שואפים אל האמת. כשהיעד הוא ניצחון, כמו במקרה של קורח, שני הצדדים מפסידים. קורח מת, וסמכותו של משה נפגמה.
אך כשהיעד הוא האמת, שני הצדדים מרוויחים. הפסד לאמת הוא ההפסד היחיד שהוא גם ניצחון. כמאמר רבי שמעון העמסוני, כאשר התרשם שדרשתו שלו אינה נכונה במקרה מסוים: "כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אני מקבל שכר על הפרישה".5
בספרו הקצר והמעולה מהו פופוליזם? כותב יאן ורנר מולר כי הסימן המובהק ביותר לפוליטיקה פופוליסטית הוא הדה לגיטימציה לקולות אחרים. פופוליסטים טוענים כי "הם ורק הם מייצגים את העם". כל מי שאינו מסכים איתם הוא "לא לגיטימי בעצם מהותו". כשהם מגיעים לשלטון הם משתיקים את מתנגדיהם.
משום כך כה מסוכנת היא ההשתקה של קולות לא פופולריים בקמפוסים האוניברסיטאיים בימינו באמצעות "מרחבים בטוחים", "אזהרות טריגר" והוקעת "מיקרו אגרסיות". כאשר חירות הדיבור והמחשבה נגזלת, החירויות האחרות הן הבאות בתור.
היהדות מתגוננת מפני הפופוליזם בעמידתה על הלגיטימיות של "מחלוקת לשם שמיים". היא איננה משתיקה קולות נגד, אלא מרוממת אותם. בתקופת המקרא התמסדה גישה זו בדמותם של הנביאים, שהטיחו את האמת שלהם בבעלי השררה.
בתקופת חז"ל היא התבטאה בתרבות המחלוקת הניבטת מכל דף במשנה, בגמרא ובספרות הרבנית בכלל.
במדינת ישראל בת זמננו, תרבות הוויכוח היא חלק בלתי נפרד מהמרקם של החופש הדמוקרטי, בניגוד זועק למתרחש ברוב העולם הערבי המקיף אותה.
מכאן הרעיון משנה החיים: אם רצונכם ללמוד, לצמוח, לבקש את האמת ולמצוא את החופש, חפשו מקומות המברכים על הוויכוח ומכבדים את בעלי הדעה השונה. התרחקו מאנשים, ממקומות וממפלגות שאינם כאלה. גם אם הם מציגים את עצמם כידידיו של העם, בעצם הם אויביו של החופש.
רעיון משנה חיים 38:
אם רצונכם ללמוד, לצמוח, לבקש את האמת ולמצוא את החופש, חפשו מקומות המברכים על הוויכוח ומכבדים את בעלי הדעה השונה
**********************************************************************
5. פסחים כב ע"א. 3. רמב"ן לבמדבר טז, א.
1. מן הספרים על הנושא שהתפרסמו לאחרונה מומלץ במיוחד ספרו הקצר של יאן ורנר מולר "מהו ראו גם את המחקר .Jan-Werner Muller, What Is Populism? Philadelphia: Penguin 2017 "פולים
Populism: The Phenomenon, Bridgewater Associates, March 22, 2017 החשוב
*****************************************************************
באדיבות מורשת הרב זקס והוצאת קורן.
פרשת קורח תשפ"ו
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל במסר מהפרשה "כוח לעומת השפעה"
מחלוקת קורח הייתה ברית לא קדושה של יחידים וקבוצות מאוחדים במרמור כלפי מנהיגותו של משה. היה שם קורח עצמו, בן לשבט לוי, שכעס (על פי רש"י) על כך שלא קיבל תפקיד בכיר יותר. היו בני ראובן, דתן ואבירם, שהתרעמו על כך ששבט לוי נבחר לשמש בקודש ולא שבטם, שבטו של הבן הבכור. והיו "חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה, קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי שֵׁם", שחשו (על פי אבן עזרא) טינה על כי לאחר חטא העגל עברה המנהיגות הדתית מהבכורות אל שבט יחיד, שבט לוי.
ככל שהדברים משתנים, אומר הפתגם הצרפתי, כך הם אותו דבר. סיפור קורח הוא המעשייה המוכרת לעייפה על שאפתנות כושלת ועל קנאה קנטרנית – "מחלוקת שאיננה לשם שמיים", בפי חכמינו. החריג בסיפור הוא דווקא תגובתו של משה. בפעם הראשונה והיחידה הוא מבקש נס שיוכיח את אמיתוּת שליחותו:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: "בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כׇּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה; כִּי לֹא מִלִּבִּי. אִם כְּמוֹת כׇּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה, וּפְקֻדַּת כׇּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם – לֹא ה' שְׁלָחָנִי! וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה', וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כׇּל אֲשֶׁר לָהֶם, וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה – וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת ה'" (במדבר טז, כח-ל).
למעשה, משה משתמש בכוחו כדי לחסל את ההתנגדות. מה מנוגד הדבר לנדיבות הרוח שהוא הפגין רק לפני פרקים ספורים, כשיהושע בא להזהיר אותו שאלדד ומידד מתנבאים במחנה, הרחק ממשה ומשבעים הזקנים. יהושע ראה את הדבר כאיום פוטנציאלי על מנהיגותו של משה ואמר "אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם!". תשובתו של משה היא מן האציליות במקרא כולו:
הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כׇּל עַם ה' נְבִיאִים, כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם! (יא, כח-כט).
מה ההבדל בין אלדד ומידד לבין קורח ועדתו? מה ההבדל בין אמירתו של משה "וּמִי יִתֵּן כׇּל עַם ה' נְבִיאִים" לבין טענתו הראשונה של קורח "כִּי כׇל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה', וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" (טז, ג)? מדוע ההיגד הראשון לגיטימי והשני לא?
או שמא משה פשוט לא-עקבי? קשה לומר כך. לא היה עוד מנהיג דתי חד-ראייה כמותו. יש כאן אבחנה היורדת לשורש שני הסיפורים. חז"ל, באבחנה מתודולוגית עמוקה, אמרו כי "דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר"; כלומר אם רצוננו להבין מקום מוקשה בתורה, עלינו לחפש את הרמז במקום אחר בה. קרובים לכך דבריו של ר' ישמעאל המונה טכניקה זאת כאחרונה ברשימת שלוש-עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן: "שני כתובים המכחישים זה את זה, עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם".
במקרה שלנו, התשובה תימצא לנו בהמשך ספר במדבר, מקום שם מבקש משה מהקב"ה לבחור את מנהיגם הבא של בני ישראל. ה' אומר לו לקחת את יהושע:
קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ, וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו. וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כׇּל הָעֵדָה, וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם. וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו, לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (כז, יח-כ).
משה מצטווה לעשות שתי פעולות לקראת הצגת יהושע בפני הכוהן וכל העדה, ותוך הצגה זו. ראשית עליו לסמוך את ידו על יהושע, ואז עליו לתת עליו מהודוֹ. מה משמעות שתי המחוות הללו? במה נשתנו זו מזו? באיזו מהן מקבל יהושע את המשׂרה? חז"ל, במדרש במדבר רבה (כא, טו), הוסיפו פירוש שלמבט ראשון רק מעמיק את המסתורין:
"וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו": כמדליק נר מנר. "וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ": כמערֶה מכלי לכלי.
למנהיגות יש שתי צורות, שני ממדים. האחד הוא כוח. האחֵר, השפעה. אנו מרבים לבלבל בין השניים. הרי מי שיש לו כוח הוא פעמים רבות בעל השפעה, ולבעלי ההשפעה יש בוודאי איזה סוג של כוח. אך למען האמת השניים שונים למדי ואפילו מנוגדים.
אפשר לראות זאת בניסוי מחשבה פשוט. דמיינו שיש לכם כוח מוחלט, ואז – שאתם מחליטים לחלוק אותו עם עוד תשעה אנשים. אחרי החלוקה תהיה לכם רק עשירית מהכוח שהיה לכם לפניה. דמיינו, לעומת זאת, שיש לכם מידה מסוימת של השפעה, והחלטתם לחלוק אותה עם עוד תשעה אנשים. כמה יישאר לכם? כל מה שהיה. למעשה אפילו יותר. הרי קודם היית רק אחד, ועכשיו אתם עשרה. השפעתכם התפשטה. הכוח פועל בחילוק, ואילו ההשפעה בכפל. כוח, ככל שאנו חולקים אותו כך יש לנו פחות. ואילו השפעה, ככל שאנו חולקים אותה כך יש לנו יותר.
ההבדל עמוק כל כך, שהתורה מקצה את שתי הצורות הללו לשני תפקידי מנהיגות נבדלים: המלך והנביא. למלכים יש כוח. הם יכולים להטיל מיסים, לגייס אנשים לשירות צבאי ולהחליט מתי לצאת למלחמה ונגד מי. הם יכולים להשית עונשים בלי משפט כדי לשמר את הסדר החברתי. תומס הובּס כינה כידוע את המלוכה "לווייתן" והגדיר אותה במונחים של כוח. עצם טיבו של החוזה החברתי, טען, הוא מסירת הכוח מהיחידים אל סמכות מרכזית. אלמלא כן לא יהיה שלטון, ולא הגנה על המדינה, ולא שמירה מפני הפקרות ואנרכיה.
לנביאים, לעומת זאת, אין כוח כלל. שום צבא איננו סר למרותם. הם אינם מטילים מס. הם אומרים את דבר האל, אבל אין להם כל אמצעי לאכוף אותו. כל שיש להם הוא השפעה – אבל כמה השפעה! עד היום הזה מניעים אותנו בהשראתם מאבקו של אליהו בַּשחיתות, קריאתו של עמוס לצדק חברתי וחזון אחרית הימים של ישעיהו. ומי בימינו נפעם מחייהם של אחאב, יהושפט או יהוא? כשמלך מת, כוחו תם. כשנביא מת, השפעתו רק מתחילה.
נחזור אל משה. לפנינו אדם שמילא שני תפקידי הנהגה, לא אחד. מצד אחד, אף כי המלוכה עוד לא הייתה קיימת, היה למשה כוחו של מלך והוא מילא תפקיד מעין מלכותי. הוא הוביל את בני ישראל החוצה ממצרים, פיקד עליהם בקרב, מינה מנהיגים, שופטים וזקנים, והנחה את התנהגות העם. היה לו כוח. אבל משה גם היה נביא, גדול הנביאים והסמכותי מכולם. הוא היה איש חזון. הוא שמע את דבר האל ואמר אותו. השפעתו בלתי ניתנת לחישוב. כפי שכתב ז'אן-ז'אק רוסו, בכתב יד שנתגלה לאחר מותו:
חיזיון מדהים וייחודי הוא לראות עם גולֶה, שזה כמעט אלפיים שנה שאין לו מקום ואין לו קרקע... עם מפוזר ומפורד, משועבד, נרדף, מבוזה בפי כל עם, שאף על פי כן משמר את מאפייניו, את חוקיו, את מנהגיו, את אהבתו הפטריוטית לאיחוד החברתי הקדום, שעה שכל הנתיבים אליו חסומים לכאורה. היהודים העמידו לנו מחזה מרהיב. חוקֵי נוּמה, ליקורגוס וסולון גוועו מזמן – ואילו חוקיו של משה, העתיקים מהם בהרבה, עודם חיים. אתונה, ספרטה ורומא נפחו נפשן עריריות, ולא נותרו להן צאצאים על פני האדמה; ואילו ציון החרבה לא איבדה את ילדיה.א.
תעלומת ההסמכה הכפולה של יהושע פתורה עכשיו. תחילה התבקש משה להקנות ליהושע סמכות כנביא. מן המילים "וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו" נגזרה בלשוננו ה"סמיכה", אותו ביטוי המשמש עד היום לציון ההכרה באדם כרב בידי רבו. ואז הצטווה משה לתת ליהושע את כוח המלוכה, שהתורה מכנה כאן "הוֹד". הכתוב מבהיר כי הכוונה לתפקיד של ראשות הקהילה הפוליטית ופיקוד על צבאה. ה' אומר למשה "וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכׇל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכׇל הָעֵדָה" (כז, כ-כא). אין זו שפת ההשפעה; זו שפת הכוח.
גם פשרו של המדרש מתבהר עתה – והוא מדויק ואלגנטי. מסירת ההשפעה בסמיכת הידיים דומה להדלקת נר מנר. כשאנו מדליקים נר אחד בשלהבתו של נר אחר, הנר החדש דולק וקודמו אינו חסֵר. על אותה דרך, כשאנו חולקים השפעה עם אחרים, ההשפעה שלנו אינה פוחתת. להפך, סך האור – סך ההשפעה – גדל. לא כן הכוח. המוֹסֵר כוח דומה למערֶה, כלומר מוזג, מכלי אל כלי. כל מה שנשפך לכלי השני נגרע מהכלי הראשון. כוח הוא משחק סכום אפס. ככל שאנו מעבירים כך נשאר לנו פחות.
ואם כך, ברור גם מדוע כאשר חשש יהושע כי התנבאותם של אלדד ומידד במחנה מאיימת על סמכותו של משה ענה לו משה "וּמִי יִתֵּן כׇּל עַם ה' נְבִיאִים". יהושע בלבל בין השפעה לכוח. אלדד ומידד לא ביקשו לצבור כוח. הם רק זכו, לזמן מה, לחלק מה"רוח" הנבואית ששרתה על משה. הם חלקו איתו את השפעתו. דבר זה אינו מאיים כלל על הסמכות הנבואית. להפך. ככל שחולקים בה יותר אנשים, היא רבה והולכת.
קורח ועדתו, לעומת זאת, דרשו כוח. ובכל הקשור בכוח, יריבות היא איום על סמכות. "דַבָּר אחד לדור", כלומר מנהיג אחד, אמרו חכמים, "ולא שני דבּרים לדור". או כלשונם במקום אחר, "אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד". ישנן צורות ממשל רבות – מלוכה, אוליגרכיה, דמוקרטיה – אך המשותף להן הוא ריכוז הכוח בגוף אחד, יהיה זה אדם אחד, קבוצה או מוסד כגון הפרלמנט. בלי המונופול הזה על השימוש הלגיטימי בכוח הכפייה, אין ממשל ואין שלטון. על כן קובעת ההלכה כי "מלך שמחל על כבודו – כבודו אינו מחוּל".
בקשתו של משה כי קורח ועדתו ייבלעו באדמה לא הייתה ביטוי לכעס או לפחד. היא לא באה מתוך שיקול אישי. היא גילמה הבנה פשוטה כי הנבואה יכולה להתחלק אך המלוכה לא. אם יש שני מוקדי כוח מתחרים, או יותר, בתחום אחד, אין מנהיגות. אלמלא פעל משה בנחרצות נגד קורח, היה תפקידו החשוב נפגע לאין מרפא.
פרשיות אלדד ומידד מכאן, וקורח ועדתו מכאן, הן זיקוק חריף של ההבדל בין השפעה לכוח. מחלוקת קורח הייתה עימות שצריך ליישבו. יכול להיות בו רק צד אחד מנצח: או משה או קורח. התנבאותם של אלדד ומידד לא גילמה עימות כלל. ידע, השראה, חזון – אלה הם דברים שאפשר לחלוק בלי לאבד דבר. המשתפים אותם עם אחרים מוסיפים לעושרה הרוחני של קהילה בלי להפסיד ולא כלום.
בפרפרזה על דברי אנטוניוס ב'יוליוס קיסר' של שייקספיר, ההשפעה שיש לבני אדם חיה אחריהם; הכוח נטמן על פי רוב עם עצמותיהם ב. חלקים נרחבים ממקורות היהדות הם בעצם מסה מורחבת על עליונות הנביאים על פני המלכים והצדק על פני ההדק, יתרון ההוראה על הפקודה, עדיפותה של ההשפעה על פני הכוח. רק במקטעים קצרים בהיסטוריה היהודית היה ליהודים כוח שלטוני, אבל תמיד הייתה להם השפעה על הציוויליזציה המערבית. אנשים עדיין טוענים לכוח. לו רק השכלנו להבין כמה צרים גבולותיו. אינו דומה אילוץ אנשים להתנהג בדרך מסוימת – להשפעה עליהם, באמצעות הוראת ידע, לראות את העולם אחרת וכך להתנהג אחרת מתוך רצון חופשי. השימוש בכוח מצמצם את הזולת; הפעלת השפעה מרחיבה אותו. זהו רעיון יהודי המכבד את האדם ומגדיל אותו. לא לכולנו יש כוח, אך כולנו יכולים להשפיע לטובה.
סביב שולחן השבת
א.כתב היד נמצא בספרייה הציבורית בנוישאטל (Rousseau, Cahiers de brouillons, notes et extraits, no. 7843).
ב.במקור (מערכה 3, תמונה 2) אמור על הרע שעושה אדם, ונשאר אחריו, לעומת הטוב שעשה. הנוסח המעובד כאן מבוסס על תרגומו של דורי פרנס באתר שייקספיר ושות'.
בחסות חברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון
