פרשת " בא" – " הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים" – ניסוי מיכל הזמן וממדיו השונים

פרשת " בא" – " הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים" – ניסוי מיכל הזמן וממדיו השונים

ניסוי מעניין ובעל מסר ומשמעות , ערך מרצה זקן בבית ספר למינהל בארה"ב, שהוזמן לשאת הרצאה בנושא : "תכנון זמן יעיל", בפני קבוצה של חמישה עשר מנהלים בכירים בחברות הגדולות ביותר בארה"ב. העביר האיש את מבטו באיטיות על פני הנוכחים, ולאחר מכן אמר: "אנו עומדים לערוך ניסוי". הוציא מיכל זכוכית גדול מתחת לשולחן שהפריד בינו לבין מאזיניו, והניחו לפניו. לאחר מכן הוציא מתחת לשולחן כתריסר אבנים, כל אחת בגודל של כדור טניס, והניחן בעדינות, אחת אחת בתוך המיכל. כאשר התמלא המיכל ולא ניתן היה להוסיף עוד אבן אחת, נשא המרצה אט אט את מבטו ושאל: "האם המיכל מלא?" כולם השיבו: "אכן". המתין מספר שניות ושאל :"האומנם?" שוב התכופף והוציא מתחת לשולחן כלי מלא אבני חצץ. בזהירות שפך את החצץ מעל האבנים וניער מעט את המיכל. אבני החצץ הסתננו בין האבנים הגדולות, עד שירדו לתחתית המיכל ומילאו אותו. שוב נשא המרצה הזקן את מבטו ושאל את הקהל: "האם המיכל מלא? "אחד ממאזיניו השיב: "נראה שלא ". "נכון!" השיב המרצה הזקן. חזר והתכופף, והפעם הוציא מתחת לשולחן סיר מלא חול. בתשומת לב שפך את החול אל תוך המיכל. החול מילא את החלל בין האבנים הגדולות לבין החצץ. פעם נוספת שאל המרצה את תלמידיו: "האם המיכל מלא? "הפעם, ללא היסוס, השיבו התלמידים המחוננים במקהלה: "לא!" , "נכון!" השיב להם המרצה הזקן, וכפי שציפו תלמידיו, הוא נטל את כד המים שעמד על השולחן ומילא בהם את המיכל עד לשפתו. שוב נשא המרצה הזקן את מבטו אל הקהל ושאל: "איזו אמת גדולה יכולים אנו ללמוד מניסוי זה? "השיב אחד הנועזים שבין מאזיניו: "אנו למדים שככל שנראה לנו שיומננו גדוש ומלא התחייבויות, הרי שאם נתאמץ באמת, תמיד ניתן להוסיף עוד משימות ומטלות". "לא", השיב המרצה הזקן. "האמת הגדולה שמוכיח לנו הניסוי היא זו: אם לא מכניסים למיכל קודם את האבנים הגדולות, לעולם לא נוכל להכניס אותן אחר כך". דממה עמוקה השתררה באולם. כל אחד מן הנוכחים ניסה לתפוס את מלוא המשמעות של דברי המרצה. הזקן התבונן בשומעיו ואמר: "מהן האבנים הגדולות בחייכם? בריאותכם? המשפחה? ידידיכם? הגשמת חלומותיכם? לעשות מה שאתם באמת אוהבים? להילחם למען מטרה נעלה? להינפש? לקחת זמן לעצמכם?" כאשר תזהו מהן האבנים הגדולות בחייכם, הכניסו אותן ראשונות למיכל חייכם.

פרשתנו מציגה לנו לראשונה את מושג הזמן ומשמעויותיו , בדמותה של המצווה הראשונה שנמסרה לעם ישראל המתהווה , על ידי הקב"ה - מצוות קידוש החודש, בה נצטוו בתהליך יציאתם ממצרים בתהליך השינוי - מעבדות לחירות : " וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" ( יב', ב').

מדוע במצווה הראשונה מבין תרי"ג ( 613 ) מצוות שניתנו לבני ישראל, זכתה דווקא מצוות קידוש החודש?

על מנת להשיב על השאלה, עלינו להכיר את התסמונת ממנה סובלים בני ישראל במצרים- ההתמכרות לעבדות, שגורמת לאדם לאבד את כבודו וחירותו. העבדות גורמת לחיי הפקר , לאיבוד שליטה על החיים, להעדר גבולות, לשלילת החופש והעצמאות, לשלילת הזהות והאחריות העצמית על החיים ולהעדר כל שליטה ואחריות אישית על הזמן . הזמן, מסור לשליטתו המלאה של האדון.

מהו הDNA של ההתמכרות לעבדות מצרים ? : " עבדא- בהפקירא ניחא ליה" ( לעבד נח לחיות בחיי הפקר) ( גיטין, יג', ע"א). מפרשת פרופ' נחמה ליבוביץ : ככל שיהיה העבד נתון לשלטון חושיו, כן, יוטב לאדון, ישתכר העבד, יכה בחבריו, יעסוק בזנות, יתהולל, יוציא את מרצו שעוד נשאר לו משיעבודו, ולא יחשוב על כבוד האדם הנברא בצלם המתחלל יום יום בידי נוגשיו ומעניו. אין האדון מלמדו מוסר ודעת, וכבהמת עבודה לו העבד, והעבד- טוב לו בכך".

איך מוציאים את ההתמכרות שקורים לה עבדות מצרים, מקרב בני ישראל ?.

על ידי כך שמעניקים לעם , את האחריות על הזמן. כיון שעד כה ,הוא היה נטול כל אחריות על הזמן. הוא איבד את זהותו ואת תעודת הזהות שלו והיה שרוי בהתנתקות מתמדת מהזמן.

לכן, הבחירה האלוקית הייתה, במצוות קידוש החודש . זאת המצווה הראשונה ,המתאימה ביותר , שאיתה מתחילים את תהליך השינוי מעבדות לחירות.

את היכולת לשלוט בזמן ולקדשו, העניק לנו הקב"ה במצוות החודש כמחווה מיוחדת. כפי שמלמדנו המדרש בילקוט שמעוני, פרשת בא, רמז , קצ : " אמר ר' יהושע בן לוי, משל למלך שהיה לו אורלוגין והיה מביט בו ויודע איזו שעה ביום. כיון שעמד בנו על פרקו, מסר לו אורלוגין שלו. כך אמר הקב"ה, עד עכשיו חשבונן של חודשים ושל שנים היו בידי. מכאן ואילך הרי הן מסורין בידכם, שנאמר: "החודש הזה לכם".

הקב"ה לפי המדרש הזה ,מסר את היקר לו ביותר, את כלי אומנותו, לעם ישראל. את היכולת לשלוט על הזמן ולא שהזמן ישלוט בהם.

הד לכך גם נמצא אצל הפילוסוף היהודי פרנץ רוזנצווייג ( 1886 – 1929) בספרו "כוכב הגאולה":" ישראל הוא עם הנצח, חיי עולם נטע בתוכנו, אין לזמן שליטה על ישראל, היוצר לו קטגוריה של זמן משלו. בשלשלת הדורות מתגשמת נצחיותו".

מצוות קידוש החודש בפרשתנו נוכחת על רקע מכות מצרים בפרשתנו – הארבה- "וְכִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ" ( י', ה') , החושך ומכת הבכורות: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַד' הִכָּה כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (יב',כט') . מכות אלו מאופיינות בזמן , שמתאר סוג של דיאלקטיקה בין חושך לבין אור.

המרחב שבין האור לבין החושך הוא הקו המפריד בין זמן מרחב החושך שבו שרויים המצרים ומנהיגם פרעה, לבין זמן מרחב האור שבו שרויים בני ישראל ומנהיגם משה.

קו מפריד זה הוא מהותי לדיוננו על מושג הזמן, שמפריד בין הזמן היהודי ,לבין הזמן האזרחי של אומות העולם. כך מאיר לנו זאת פרופ' שלום רוזנברג, בספרו - "בעקבות הזמן היהודי – הפילוסופיה של לוח השנה": יש משהו מיוחד ב"ארגון" הזמן היהודי. היום האזרחי מתחיל בחצות הלילה. רוב בני האדם ישנים אז, וכשהם מתעוררים למחרת מצויים הם כבר בזמן שונה, כיולדת אשר ילדה את תינוקה בהרדמה כללית. לעומת זאת היום היהודי, השבת למשל, מתחיל עם שקיעת החמה , תוך שאנו מודעים לשעון המתקתק המחליף את הזמנים, ואנו שותפים למתח המלווה את ההכנות לשבת. תוך כדי כך אנו זוכים לראות את יום השבת בהיוולדו, או אולי ליתר דיוק את הכלה האהובה, הנסיכה המתקרבת אלינו: "לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה. פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה".

הזמן היהודי, הוא האתגר הנעלה המקופל במצוות קידוש החודש. הוא קו פרשת המים, מזמן העבדות והזמן החופשי, אל זמן החירות.

הבה נחזור לניסוי מיכל המים ולמסריו השונים. הבה נזהה בפרשתנו את האבנים הגדולות המייצגות ממדי זמן שונים.

הנה הזמן המשפחתי והחברתי בפרשתנו , שהוא כה מהותי בחיינו. ישנו משפט מוכר : "אם אין לך זמן לחברים, כאשר יהיה לך זמן , כבר לא יהיו לך חברים ".

פרשתנו מציגה לנו את מצוות קורבן הפסח התלויה אף היא בזמן : בֶּעָשֹׂר, לַחֹדֶשׁ הַזֶּה: וְיִקְחוּ לָהֶם, אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת .....וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל-בֵּיתוֹ, בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת: וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ, כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם" (יב',ג'-ד'). ההנחיה האלוקית היא ברורה – את קיום מצוות קורבן הפסח, יש לעשות בחבורה, בין שכנים וחברים ואין לקיימה באופן אינדוידואלי. רק- "כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל" ( יב', ג').

הזמן המשפחתי החברתי במצוות קורבן הפסח במלוא עצימותו- קיימת התכנות לקיומו רק בהשתתפות כל המשפחה ,החברים, הזקנים, הגברים , הנשים והטף: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ; בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ, נֵלֵךְ" ( י', ט').

אך ראו כיצד פרשתנו , מציגה לנו במיכל האבנים הגדולות של חיינו, בדמותה של מצוות התפילין, גם את חשיבות הזמן האינדוידואלי, של איש החירות ולאו דווקא של איש החופש: "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ד' בְּפִיךָ " ( יג',ט' ) .

אנו מניחים את התפילין של ראש על ראשנו הפרטי ואת תפילין של יד על ידנו הפרטית. בחווית קיום מצוות הנחת התפילין בזמן שחרית של יומנו אנו מתייחדים עם קוננו, אך גם עם עצמנו.

סדר יומנו העמוס הקודם כבר מאחורינו, הוא כבר נחלת העבר וסדר יומנו העמוס של יומנו החדש ניצב בפנינו. לוח הזמנים מלא במופעי פגישות ופעילות, בדרך כלל עם אחרים. אך הבה נשאל – האם דאגנו להכניס לסדר יומנו העמוס, גם טריטורית זמן, של פגישה עם עצמנו ? האם לא חשוב שננהל שיג ושיח גם עם עצמנו ? כן, מצוות התפילין היא שילוב של המוח החושב, כפי שאמר הפילוסוף דקארט :" אני חושב, משמע אני קיים". וגם עם עשיית הידיים, של מעשינו הנובעים גם מלב שומע ורגיש. אז על מנת להיות יותר טובים, זה מחייב כל אחד מעמנו, לפנות משבצת זמן, לפגישה שלנו עם עצמנו, לביקורת , להערכה ולתחכים אישי, על מנת לשפר ולהשתפר במידותינו, בערכינו, בהתנהגותנו ובמעשינו. מומלץ מאד.

זמן קורבן הפסח בפרשתנו גם מאתגר אותנו, עם ממד זמן נוסף - זמן הספק והביקורת , הדורש מעמנו מידה מסוימת של ביקורת עצמית וצניעות. כך קיומה של המצווה בפרשתנו בזמן בין הערביים : " בֶּעָשֹׂר, לַחֹדֶשׁ הַזֶּה...... וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ, כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם "( יב', ד').

מהו זמן בין הערביים ?

הוא זמן בין השמשות, של ספק יום וספק לילה. זה אותו זמן גאולה שאנו שרים בליל הסדר : "קרב יום קרב יום, אשר הוא לא יום ולא לילה". זאת לא בושה או חולשה להטיל ספק או ביקורת. אל תהא כה בטוח בעצמך ונחרץ ללא סיג בדעותיך. לא נורא גם להטיל ספק מידי פעם.

זהו זמן הספק כפי שמשתקף בעיתוי של קורבן הפסח בפרשתנו.

ניסוי מיכל הזמן של האבנים הגדולות בחיינו, מכיל בתוכו אבן חשובה נוספת, היא אבן ההתחדשות.

במוצאי השבת של פרשתנו נצא לברכת הלבנה ונברך :" חֹק וּזְמַן נָתַן לָהֶם שֶׁלֹּא יְשַׁנּוּ אֶת תַּפְקִידָם. שָׂשִׂים וּשְׂמֵחִים לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנָם. פּוֹעֵל אֱמֶת שֶׁפְּעֻלָּתוֹ אֱמֶת. וְלַלְּבָנָה אָמַר שֶׁתִּתְחַדֵּשׁ, עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת לַעֲמוּסֵי בָטֶן, שֶׁהֵם עֲתִידִים לְהִתְחַדֵּשׁ כְּמוֹתָהּ וּלְפָאֵר לְיוֹצְרָם עַל שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ. בָּרוּךְ אַתָּה ד' מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים”.

מצוות קידוש החודש מציגה לנו את חשיבותה של אבן ההתחדשות בחיינו, כאומה , כחברה, כקהילה, כמשפחה וכיחידים.

נדע לזהות מהן האבנים הגדולות בחיינו, נדע להכניסן ראשונות למיכל חיינו, נדע להתחבר למשמעות העמוקה של האחריות לזמן, כפי שהיא משתקפת במצווה הראשונה של קידוש החודש, שניתנה לעם ישראל בצאתו ממצרים ,באירוע המכונן של היציאה מעבדות לחירות.

שבת שלום וחודש מבורך

זאב ווה

ד"ר זאב פרידמן (Ph.D)

מנכ"ל

שירותים בקהילה מכל הלב, לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר , משנת 1981תמשיר

תמשיר לשבת:

הַיּוֹם, לֹא מָחָר ! / דוד אשל

חֵלֶק מֵהַדּוֹר הַצָּעִיר מַעֲבִיר תִּשְׁדֹּרֶת :

אֲנִי מִסְתַּדֵּר יָפֶה גַּם בְּלִי הַמָּסֹרֶת,

הִיא כְּבָר אֵינָהּ בִּשְׁבִילִי

עָדִיף לִי בִּלְעָדֶיהָ, עָדִיף לִי בְּלִי,

וְהוּא אֵינוֹ מַבְחִין בֵּין מָסֹרֶת לֶאֱמוּנָה

עֲבוּרוֹ, שְׁתֵּיהֶן יָצְאוּ מִן הָאָפְנָה.

"וְהָיָה כִּי יִשְׁאַלְךָ בִּנְךָ מָחָר" ( שמות, י"ג / 14)

אַל תַּמְתִּין ! מָחָר כְּבָר מְאֻחָר,

אִם לֹא תְּסַפֵּר לוֹ הַיּוֹם

מָחָר הוּא יִהְיֶה כְּבָר בַּתְּהוֹם,

אִם לֹא תִּתֵּן לוֹ הַיּוֹם לִטְעֹם

מָחָר הוּא יֹאמַר : מָה פִּתְאוֹם ?

אִם לֹא יָחוּשׁ הַיּוֹם בִּמְתִיקוּת

מָחָר תִּהְיֶה כְּבָר הַהִתְנַתְּקוּת,

לָכֵן, אַל תַּמְתִּין לְמָחָר

כִּי הוּא כְּבָר, בְּדֶרֶךְ אַחֶרֶת בָּחַר.

"וְהָיָה כִּי יִשְׁאַלְךָ...", אוֹ כֵּן, אוֹ לֹא

אַתָּה, הֱיֵה מוּכָן תָּמִיד בִּשְׁבִילוֹ,

אַךְ אִם תַּקְדִּים אֶת "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ..." (שמות,י"ג / 8)

הוּא יִצְעַד עַל קַרְקַע יוֹתֵר בְּטוּחָה,

אֵם תִּתֵּן לוֹ לָחוּשׁ אֶת הַחֵן

הוּא לֹא יִפְזֹל אֶל הַשָּׁכֵן,

הַמָּסֹרֶת תִּהְיֶה לוֹ כְּזֵר

וְאֶל דֶּרֶךְ שׁוֹנָה הוּא לֹא יְחַזֵּר.

בְּעוֹדוֹ נַעַר, הַחְדֵּר מִלִּים לְפִיו

הֶרְאָה לוֹ עוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ זִיו,

הַגֵּשׁ לוֹ עוֹלָם שֶׁל פְּרָחִים

בְּנַחַת, בְּרֹגַע וְלֹא בְּרוֹתְחִים,

אִם מִבֵּיתְךָ מָלֵא הוּא יֵצֵא

אֶת הַקַּוִּים הוּא לֹא יֶחֱצֶה.

"וְהַגָּדַת לְבִנְךָ"...

הַדֻּגְמָה הָאִישִׁית הִיא הַתְּמִיכָה,

וְאִם בכ"ז יָצָא, הוּא יָבוֹא מָחָר וְיִשְׁאַלְךָ

בִּתְקוּפַת הַבֵּינַיִם, הוּא עָטָה מַסֵּכָה.

זְכֹר, לְעוֹלָם אַל תַּבִּיט בּוֹ נוֹאַשׁ

כִּי נְטוּעִים שָׁרָשִׁים בְּקִרְבּוֹ שֶׁיָּרַשׁ,

הוּא לֹא יַחְלִיף אֶת הַמַּנְגִּינָה בָּאַחֶרֶת

הִיא בְּתוֹכוֹ וְהוּא יַמְשִׁיךְ הַשַּׁרְשֶׁרֶת,

הַמַּנְגִּינָה בְּנַפְשׁוֹ מִתְרוֹצֶצֶת

וְהִיא אֵינָהּ בּוּעָה שֶׁמִּתְפּוֹצֶצֶת,

גַּם אִם עָזַב, הוּא יָשׁוּב וְיִקַּח

כִּי אֶת הַמַּנְגִּינוֹת שֶׁל בֵּיתוֹ, הוּא לֹא יִשְׁכַּח.

שבת מבורכת על כל בית ישראל

בלהה ודוד אשל.

‍