פרשת אחרי מות קדושים –"אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן" - תקשורת והַסְבָּרָה בימי קורונה

פרשת אחרי מות קדושים –"אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן" - תקשורת והַסְבָּרָה בימי קורונה

ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן *

מאז פרוץ מגפת הקורונה, אנו עדים למחזות תקשורת והסברה חמורי סבר, הפוקדים אותנו מידי כמה ערבים בשבוע, בהם מופיעים הקברניטים - נוכח פני האומה, בדמותה של הצהרה, הכוללת הנחיות התנהגות ותקנות שעת חירום לציבור הרחב. כך מיטיב אריאל שנבל לתאר מרחב תקשורתי והסברתי זה של לילות הקורונה : " לפני שבועיים ב 26.3.20 פרסמתי בדף הפייסבוק שלי פוסט קצר שנתן תמונת מצב על מגפת הקורונה: "חייבים קצת בשורות טובות, אז הנה יומיים ברציפות שיש ירידה בגרף החולים החדשים בקורונה. מהכפלה כל יומיים וחצי עברנו להכפלה כל שלושה ימים וחצי וזה משמעותי ומשמח. בדיוק מה שנקרא שיטוח העקומה. זה עדיין מוקדם, עדיין יכול להשתנות, חייבים לשמור על ההוראות בקפדנות כדי להמשיך את המגמה ולהעצים אותה, אבל חייבים גם קצת בשורות טובות." ממשיך שנבל במאמרו: "לעומת זאת, אצל הגורמים הרשמיים? שממה. כמעט אפס תקווה. אם לפני חודש דיבר כל מי שרק היה יכול על משימה לאומית ושמה שיטוח העקומה, הרי ברגע שהצלחנו לעשות זאת במחיר כלכלי, נפשי ואישי עצום של אזרחי המדינה- לפתע המינוח נעלם לחלוטין מהשיח ועברו לדבר על סכנת הצפת בתי החולים במונשמים. בשלב מסוים אפילו התריעו על אלפי מתים שצפויים כאן, בלי שיהיה למספר הזה שום בסיס מלבד רצון להפחיד.....אבל אני לא אמור להיות הכתובת לישראלים שמחפשים תקווה. ראשי המדינה ומובילי מערכת הבריאות צריכים לשדר אותה לאזרחים. לא במקום האזהרות ושימור מצב החירום, אלא במקביל....בחלונות הגבוהים חייבים להבין ומהר שהעם הזה לא מטומטם. החברה הישראלית מוכיחה בחודש האחרון על אף כל החריגות והחריקות-בגרות מרשימה, חוסן חריג ומשמעת למופת. מישהו צריך להגיד את זה, לטפוח על השכם ממרחק שני מטר ולתת תקווה. אנשים כלואים בבתיהם, חלקם עם ילדים קטנים, חלקם בלי עבודה, חלקם גם וגם, נושכים שפתיים וממשיכים הלאה בדיוק לפי ההוראות. מישהו צריך לומר להם שהם נהדרים, מדהימים, שיש תכלית למצב הקשה שבו הם נמצאים. שיש תקווה". (מקור ראשון, גיליון 1183 יד' בניסן תש"פ 8.4.20 ).

כך גם למדנו בימים אלו מתוצאות מחקר ,במטרה לשפר את ההסברה בקורונה, שערך צוות פעולה מחקרי שהקים פרופ' דניאל חימוביץ', נשיא אוניברסיטת בן גוריון, ובראשו ראש המחלקה ללימודים רב-תחומיים, פרופ' אורנה בראון-לבינסון, והחוקרות ד"ר תהילה קלעג'י (מהמגזר החרדי) וד"ר סארה אבו כף (מהמגזר הערבי). המחקר העלה שהאמצעים להגיע למיינסטרים החרדי לא עוברים ברשתות החברתיות או במהדורות החדשות, והאמון ברשויות נמצא בשפל חדש. "ראינו במשבר הנוכחי שיש לנו התמודדות לא פשוטה מול ההנהגה החרדית", מספרת ד"ר קלעג'י, מהמחלקה למנהל מדיניות ציבורית ב"בן גוריון", בראיון לאולפן ynet מיום 23.4.2020 "ביקשנו להבין מול מי אנחנו עובדים, וגילינו שבקרב החברה החרדית, ' גדולי הדור' עומדים באופן מובהק במקום הראשון. בראש פירמידת הציות נמצאים בעלי הסמכות והפסיקה ההיררכית. בחברה הערבית, לעומת זאת, הרופאים והמומחים נמצאים במקום הראשון. בחברה החרדית נמצא את הרופאים והמומחים למחלות זיהומיות ולנגיפים רק במקום השני. לאמון המועט בשני המגזרים זוכים הדמויות שמובילות את המשבר הזה - ראשי הרשויות המקומיות". בשתי החברות, התגלה כי הנשים הן סוכנות הידע המרכזיות, והן אלו שנשמעות יותר לכללי הזהירות, ואף הפנימו יותר את המסרים אודות הנגיף מאשר הגברים.

אחת ממסקנות המחקר המובהקות, שלדעת החוקרות צריכה להיות מיושמת מיידית – היא ניצול מעמדם של הרבנים – והרופאים המקובלים על המגזר - להסברה ברחוב החרדי . עוד עלה מהמחקר, שעם כל הכבוד לעידן הפשקעווילים הנצחי או לעידן הרשתות החברתיות העכשווי – "הכלי האולטימטיבי להעברת מסרים בקרב החברה החרדית זה הרמקול השכונתי, שעובר ומכריז בשכונות ביידיש", כדברי ד"ר קלעג'י. "לעומת זאת, בקרב החברה הערבית, חשבנו שהקריאות במסגדים הן דרך הפצת המסרים הטובה ביותר, אך לא: שם הכלי האפקטיבי ביותר הם שידורי הרדיו והטלוויזיה. ואולי על התקשורת לעשות התאמה בשידורים".

בקרב החרדים - מוצאי שבת הוא הזמן הטוב ביותר להפצת מסרים ואילו בקרב המדגם הערבי – שבת. בזמנים אלה מרבית המשתתפים נמצאים ביחד וללא עיסוק בעניינים אחרים.

כך גם מדגישה פרופ' רבקה יעקובי, פסיכולוגית קלינית ורפואית, ראשת המגמה לתואר שני בפסיכולוגיה רפואית באקדמית תל-אביב-יפו במאמרה : "הבעיה הפסיכולוגית העיקרית שבמגפת הקורונה היא אי-הוודאות ותחושת חוסר השליטה. כאשר כבר נמסר מידע לציבור, הוא מועבר במסיבת עיתונאים חמורת סבר בשמונה בערב, כשהדובר לרוב פוליטיקאי, והשפה לקוחה משדה הקרב. זריעת פאניקה אינה מקדמת שיתוף-פעולה, ולפעמים להפך" ( גלובס 18.3.2020 ).

צא ולמד שהתקשורת וההסברה לציבור הרחב בימי משבר וחירום , היא אבן יסוד באיכותו של החוסן האזרחי והחברתי בימי קורונה שאנו חווים.

קשר שהוא שורש של תקשורת , הוא ראשי תיבות של : קלות, שיתוף, רגש.

אז מה לפרשותינו יש לומר לסוגיית התקשורת וההסברה בימים אלו?

הנה הפתיחה בפרשת "אחרי מות" "וַיְדַבֵּר ד', אֶל-מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-ד', וַיָּמֻתוּ. וַיֹּאמֶר ד' אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת--אֶל-פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-הָאָרֹן, וְלֹא יָמוּת, כִּי בֶּעָנָן, אֵרָאֶה עַל-הַכַּפֹּרֶת."( ויקרא, טז', א'-ג').

רש"י מעמיק ומנתח את הסיטואציה התקשורתית וההסברתית בהעברת המסר: " וַיְדַבֵּר ד', אֶל-מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן" - מה תלמוד לומר ? היה רבי אלעזר בן עזריה מושלו משל לחולה שנכנס אצלו רופא. אמר לו- אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב. בא אחר ואמר לו –אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני זה זרזו יותר מן הראשון, לכך נאמר אחרי מות שני בני אהרן."

נוכל להציג זאת כתהליך ושיח המתנהל בין הקב"ה למשה ומשם לשיח עם אהרן ובהמשך בהנחיות לשאר הכוהנים המשרתים במרחב המשכן – מה מותר ומה אסור. מהו התו בעל הצבע המתאים, המבהיר את כללי ההתנהגות, כדי למנוע חלילה, מוות נוסף כפי שאירע לשני בני אהרון? דומה שהשימוש במילה – וַיְדַבֵּר ולא במילה ויאמר וגם בהמשך – דַּבֵּר ולא במילה- אמור,עושה את כל ההבדל ומנכיחה סוג של אוירה יותר רגועה, שמסבירה גם - למה ומדוע יש להקפיד אחר הכללים. אווירה שמאפשרת תהליך של שיח ולא כאן ועכשיו. סיטואציה שבה הקב"ה מדבר אל משה ומבקש ממנו לדבר עם אהרן אחיך. דומה שהשיח כאן, רך ורגיש יותר ונעדר סממנים נוקשים, מאיימים ומפחידים. למרות שניתן לכאורה להתרשם מפרשנותו של רש"י מאופי של שיח נוקשה ואולי מפחיד, כאומר :" ראה משה ,עליך להעביר המסר הלאה, אם לא תנהגו במדויק אחר הכללים שהנחתי, אזי יאונה לכם הרע מכל, כפי שאירע לבניו של אהרון".

אך אני נוטה לזהות גם בדברי רש"י, דווקא את האמפתיה, הסגנון הרך והרגיש יותר, המזכיר אמנם את מה שאירע לשני בני אהרון, אבל מקדיש זמן איכות לדיבור ולדיאלוג. גם כי תורתנו הקדושה ממעטת במילים ואיננה חושפת לנו את כל פרטי האירוע בפתח הפרשה, אני נוטה לחוש את האינטונציה ושובל האופטימיות והתקווה שמופיעים בקמטי המילים :" וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת--אֶל-פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-הָאָרֹן, וְלֹא יָמוּת, כִּי בֶּעָנָן, אֵרָאֶה עַל-הַכַּפֹּרֶת". המסר של הקב"ה הוא מסר של קיום ולא חידלון, תקווה ולא ייאוש, אופטימיות ולא פסימיות.

כך גם נמצא במקום אחר בפרשותינו המחוברות, שבו אנו נוכחים כיצד מתנהלת תקשורת הסברתית בין הקב"ה למשה ולבני ישראל. ראשית, מוצג החזון הנשגב והתכלית של יצירת עם ישראל כקהילת קדושים. אך מה צריך לעשות כדי להשיג את התכלית? הנה מפרטת פרשת קדושים, את המטלות השונות שפוגשות את היהודי בחיי השגרה היום יומית.

כך פותחת הפרשה המכוננת - קדושים, שהינה סוג של תו תקן לדמותו המוסרית והערכית של עם ישראל. הדרישה היא נרחבת ודורשת התמסרות ומחויבות. אבל, כמו בסיפורו של הנסיך הקטן על בניית ספינה. לא מנחיתים סתם הנחיות, מטלות ופקודות לביצוע בניית הספינה. אלא מקיימים הסברה ותקשורת, שיש בה הסבר למשמעות והתכלית של בניית הספינה. כך גם בבניית "קהילת קדושים", בה מתקיימת הסברה ותקשורת, שמציגה את הרציונל וגם את התכלית. כל מי ששומע את האינטונציה ותוכן המלל, מתחבר בהתרגשות למשימות השונות. כך הוא מבין שלמטלות והמצוות , יש רציונל ותכלית. הכול גם מתנהל באופן מאוזן , לא מפחיד ולא מתלהם. אלומת אור של תקווה ואופטימיות מאירה את הפרקטיקה שכוללת לא מעט משימות ומצוות, ליצירת תו תקו של - קְדֹשִׁים תִּהְיוּ.

הנה כך פותחת פרשת קדושים המציגה את המה, אך גם את הלמה והמדוע בהצבת התכלית הנשגבת : "ויְדַבֵּר ד', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם--קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ד' אֱלֹהֵיכֶם. כך מוצגות הדרישות השונות, כמו למשל, מצוות לקט שכחה ופאה. למה ? כי כל התכלית היא לסייע לעני: .... וּבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם, לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר; וְלֶקֶט קְצִירְךָ, לֹא תְלַקֵּט. וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל, וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט: לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי ד' אֱלֹהֵיכֶם. . כך בדוגמאות נוספות בפרשתנו : "לֹא-תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר, לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל; .... לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ: אֲנִי, ד' "

גם מצוות נטע רבעי בפירות, מוצגת תקשורתית והסברתית כראוי :" וְכִי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, וּנְטַעְתֶּם כָּל-עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ, אֶת-פִּרְיוֹ; שָׁלֹשׁ שָׁנִים, יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל. וּבַשָּׁנָה, הָרְבִיעִת, יִהְיֶה, כָּל-פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים, לַד'. וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת, תֹּאכְלוּ אֶת-פִּרְיוֹ, לְהוֹסִיף לָכֶם, תְּבוּאָתוֹ: אֲנִי, ד' אֱלֹהֵיכֶם.".האדם השומע , מבין שיש סוף של אופטימיות ותקווה לתהליך. הוא גם תחום בזמן. תתאזר בסבלנות ובשנה החמישית תחגוג עם הפירות שאתה נטעת.

כך גם במצווה של הדאגה לגר :" וְכִי-יָגוּר אִתְּךָ גֵּר, בְּאַרְצְכֶם--לֹא תוֹנוּ, אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ--כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם."

למה לא לפגוע בגר ? הנה ההסבר התקשורתי- כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם." - כן לחירות ולא לעבדות.

הנה דוגמא מובהקת נוספת לתקשורת ולהסברה בפרשתנו :" לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר, לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל; וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, אֲנִי ד'." ( ויקרא, יט',יא'- יד'). הציווי כורך בכפיפה אחת את החרש ואת העיוור. שכן, החרש הרי לא שומע שמקללים אותו , אז לכאורה מה כל כך נורא בדבר ?

מסביר הרמב"ם בניתוח פסיכולוגי מוסרי בספר המצוות, מצווה שיז : " והיה עולה בדעתנו שכוונת התורה שאסרה קללת אדם מישראל היא : אם הוא שומע את זה מחמת הבושה והצער המגיעים לו ( שרק אז היא אסורה). אבל קללת החרש , כיון שאינו שומע ואינו מצטער בכך, הרי אין חטא בדבר. לפיכך השמיענו שהוא אסור, והזהיר עליו, לפי שאין התורה מביטה על מצב המתחרף בלבד, אלא הביטה גם על מצב המחרף, שהוזהר שלא יעורר נפשו לנקמה ולא ירגילנה לכעוס".

בימים אלו של התחלת תהליך מדורג של חזרה לשגרת חיים בצל הקורונה, בזיקה לתו הסגול ובהמשך לתווי תקן בצבעים נוספים, נפנה למנהלי ההסברה והתקשורת במדינתנו ,שיצבעו את חיינו בסימפוניה של צבעי תקן, המקרינים חַיּוּת ואופטימיות, עם אמונה ותקווה ,השואבים את עוצמתם וחוסנם מתו התקן בפרשתנו – "ויְדַבֵּר ד', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם--קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ד' אֱלֹהֵיכֶם."

שבת שלום

בשורות טובות ובריאות איתנה

* ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לאנשים עם דמנציה ובני משפחותיהם), לשעבר מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות.

חמשיר לשבת:

עַצְמָאוּת וְאַהֲבָה / דוד אשל

"לא תשנא את אחיך בלבבך" (וקרא י"ט /17)

"ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט / 18)

שִׁבְעִים וּשְׁתַּיִם שָׁנִים

שֶׁל קוֹצִים וְשׁוֹשַׁנִּים,

יָדַעְנוּ יָמִים שֶׁל שְׁכוֹל

וַאֲחֵרִים שֶׁל מָחוֹל,

וְלָנוּ מְדִינָה

חֲזָקָה וְאֵיתָנָה.

הָפַכְנוּ רְדִיפוֹת וְצָרוֹת

לַעֲשִׂיַּת גְּדוֹלוֹת וּנְצוּרוֹת,

יָצַרְנוּ סִפּוּר, יָצַרְנוּ אַגָּדָה

וְאָנוּ מַמְשִׁיכִים וְלֹא שָׂמִים נְקֻדָּה.

הִתְקַבַּצְנוּ מִכָּל הַגָּלֻיּוֹת

וְהֵקַמְנוּ קִבּוּצִים, מוֹשָׁבִים, עָרִים וְהִתְנַחֲלֻיּוֹת,

סִלַּקְנוּ מִתּוֹכֵנוּ אֶת הַגָּלוּת

וְאָנוּ מְדִינָה עַצְמָאִית לְלֹא תְּלוּת.

שְׂפָתֵנוּ נִפְלָאָה

וּמְכִילָה כָּל דֵּעָה,

דּוֹחָה אֶת הַשִּׂנְאָה

וּמְכַבֶּדֶת מְחָאָה.

הַמְּדִינָה אֵינָהּ מַפְלָה בֵּין אֶזְרָחֶיהָ

גַּם אֶת אֵלֶּה הַנֶּחְשָׁבִים כְּלֹא אַחֶיהָ,

מְאַפְשֶׁרֶת חֹפֶשׁ מֻחְלָט לְכָל הַדָּתוֹת

וּפוֹתַחַת בִּפְנֵיהֶן אֶת כָּל הַדְּלָתוֹת.

הַמְּדִינָה חוֹבֶקֶת בְּאַהֲבָה

כָּל חַיָּל וְחַיֶּלֶת וְאֶת כָּל הַצָּבָא.

מְדִינָתֵנוּ בּוֹחֶרֶת תָּמִיד בְּקָדְקוֹד

יֵשׁ שֶׁאֵינָם מְרֻצִּים וְיֵשׁ הַמְּרֻצִּים מְאֹד,

בִּשְׁבִיל כָּאֵלֶּה מִן צָרוֹת

מְדִינָתֵנוּ הִיא רַבַּת בְּחִירוֹת,

וּכְדֵי לְהַמְשִׁיךְ וּלְהַרְבּוֹת אֶת הֲיֵשׁ

קַיֶּמֶת חוֹבָה לְכַבּוֹת אֶת הָאֵשׁ.

לְפָנֵינוּ קַיֶּמֶת דֶּרֶךְ סְלוּלָה

כֵּיצַד לִהְיוֹת עַם סְגֻלָּה,

לֹא לִפְנוֹת אֶל דֶּרֶךְ תְּלוּלָה

שֶׁחֲלִילָהּ תּוֹלִיכֵנוּ אֶל תּוֹךְ תְּעָלָה.

נֵר דּוֹלֵק זֶה יָאִיר אֶת דַּרְכֵּנוּ :

לֹא לִשְׂנֹא אֶת אַחֵינוּ גַּם לֹא בִּלְבָבֵנוּ,

לְעוֹלָם יָגֵן הוּא עָלֵינוּ

כָּל עוֹד יִהְיֶה הוּא דִּגְלֵנוּ.

נְכַבֵּד כֻּלָּנוּ אֶת הַחוֹזֶה :

יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בַּזֶה.

"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ", הוּא כְּלָל גָּדוֹל בַּתּוֹרָה,

"כָּמוֹךָ", גַּם לוֹ יֵשׁ תִּקְרָה.

שבת מבורכת ובריאה על כל בית ישראל

בלהה ודוד אשל

‍