פרשת לך לך - "היהודי הנודד"

פרו' אביעד הכהן - נשיא מכללת שערי משפט, הוד השרון

פרו' אביעד הכהן - נשיא מכללת שערי משפט, רמת השרון

מעשה ביהודי שהגיע לסוכנות נסיעות. ביקש מהסוכן שימצא לו מקום שטרם ביקר בו. הראה לו הסוכן את הגלובוס, ובמשך שעה ארוכה הציע לו עוד ועוד מקומות אקזוטיים. לרוב ייאושו, הסתבר שהיהודי כבר היה בכולם. כעבור שעה ארוכה, נואש הסוכן מניסיונותיו."לא ניתן למצוא ולוּ מקום אחד שטרם ביקרת בו". הביט בו היהודי, ואמר:"למה אדוני כועס? שמא ייקח גלובוס אחר ונמצא מקום כזה?".

 

הציווי"לך-לך" מאפיין לא רק את אבי האומה, אברהם אבינו, אלא את בני העם היהודי לדורותיו.

בכל הדורות יהודים הצטיינו במסעותיהם על פני תבל. לעתים מרצון, למטרות מסחר ואיסוף צדקה; פעמים רבות מאונס ומכורח הפרנסה, הגזירות ושאר מרעין בישין. אברהם יצחק ויעקב, הרמב"ם, רבי בנימין מטודלה, רבי יהודה הלוי, הרב יעקב ספיר, הם רק חלק קטן מה"נוסעים היהודיים", חלקם נוסעים מתמידים.

 

עד כדי כך, שבאוצר ההומור היהודי דרשו מלשבח את תיאור השעבוד: "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך", ואמרו – על דרך ההגייה האשכנזית – "בפוריך", פאראיך אהין, פאר איך אהער [אני נוסע לכאן, אני נוסע לשם"...].

 

מסע ושל אברהם אבינו היה מיוחד במינו. היה זה המסע הראשון לארץ ישראל, ארץ שנקנתה בייסורים.

 

גם לאחר שעמד בניסיון הגדול, עזב את ארצו, מולדתו ובית אביו והגיע לארץ ייעודו, לא בא אברהם אבינו אל המנוחה ואל הנחלה: "וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואהלים. ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדו כי היה רכושם רב. ולא יכלו לשבת יחדו. ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט. והכנעני והפריזי אז יושב בארץ" (יג, ה-ז).

 

אולי זה מפתיע, אך עיון בפשוטו של מקרא מגלה שאין הוא נוקט "עמדה" במחלוקת שבין אברהם ואחיינו לוט. תיאור המריבה הוא ניטראלי: "ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדו כי היה רכושם רב". תיאור אובייקטיבי, של מצב נתון, שבו משאבי הקרקע אינם מספיקים לכל הצרכנים. אין כאן קביעה ערכית באשר לשאלה מי צודק ומי לא, אלא להפך: הסתפקות בתיאור העובדות ותו לא.

 

כך גם בהמשך: "ולא יכלו לשבת יחדו". שניהם, כאחד, "לא יכלו לשבת יחדו". אין כאן "אשמה" אלא חוסר יכולת הדדי "לשבת יחדו".אפילו תיאור הריב אינו מעדיף צד אחד על פני משנהו, אלא מסתפק במסירת העובדות:"ויהי ריב". על מה היה הריב? מי התחיל בו? מי האשם במחלוקת שנוצרה?הכתוב סותם ואינו מגלה לנו דבר.

 

בתדמיתנו(שמדרשי חז"ל אחראים לה במידה רבה), נתפש בדרך כלל לוט כדמות שלילית ביותר."שיכור" רודף ממון, שבנותיו מערימות עליו בנקל. לא כך עולה מפשוטו שלמקרא. לוט מופיע כדמות פסיבית. האחיין הצעיר נתלה כל העת באביו ובדודו. ראשית הופעתו על הבמה, כ"בן של". לא כדמות עצמאית: "והרן הוליד את לוט" (יא, כז). לאחר ימים, מתייתם לוט מאביו, בלא שנדע את סיבת המוות. (מדרש חז"ל, כדרכו, הרחיב את היריעה ותיאר את הרן כאופורטוניסט, שביקש לראות מי ינצח במאבק שבין אברהם לנמרוד ואז יחבור אליו). לוט ממשיך להיות מוּבָל, כשה שמונהג בידי רועהו :  "ויקח תרח את אברהם בנו ואת לוט בן הרן (ושוב, "בן של" ולא דמות עצמאית) בן בנו".

 

גם בארץ, אין לוט עומד על רגליו שלו אלא נשרך אחרי אברהם: "וילך אברם... וילך אתו לוט" (יב, ד). כך גם בעלייה ממצרים: "ויעל אברם ממצרים... ולוט עמו"(יג, א). אפילו כשקונה הוא רכוש רב משלו, טפל לוט לדודו: "וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואהלים" (יג, ה). רועיו, לא הוא, רבים עם רועי אברהם, כדרך העולם, שבו לפעמים השמשים וה"משרתים" הם-הם מחרחרי הריב בעוד שה"מלכים" היו יכולים לחיות בשלום עוד שנים הרבה.

 

אברהם רודף אחר השלום ומציע ללוט: "אל נא תהי מריבה ביני ובינך... הלא כל הארץ לפניך, הפרד נא מעלי". לוט עומד בשתיקתו. הוא לא מדבר אלא רק "נושא את עיניו", ובוחר לו את "ככר הירדן". וסופו: "ויסע לוט מקדם, ויפרדו איש מעל אחיו" (יג, יא). פשוטו של מקרא, כאמור, אינו חושף בפנינו את דמותו השלילית של לוט. להפך. הוא מדגיש את זיקתו לאברהם ואת היותו מכניס אורחים. לוט ה"מקראי" נותר אילם שנים רבות. בפעם הראשונה שהוא "מדבר"הוא מתגלה כגומל חסד ומפציר באורחים להיכנס לביתו, ושמא לכן הורונו חז"ל(ברכות נד ע"ב) שהרואה מקום מנוסתו של לוט אומר "ברוך זוכר את הצדיקים!"(הגם שגם כאן רש"י מפרש שה"צדיק" הוא אברהם ולא לוט).

 

מדרשי חז"ל, מכל מקום, מציירים תמונה שונה לחלוטין. לפיהם, לוט היה סיבת המריבה,"שהיו רועיו רשעים, ומַרְעִים בהמתם בשדות אחרים". משהוכיחו אותם רועי אברהם על הגזל, החלו רועי לוט מצטדקים בפלפולים הלכתיים: "ניתנה הארץ לאברהם, ואין לו יורש, ולוט בן אחיו יורשו, ואין זה גזל". ללמדנו, שלעתים,דווקא הגזלן, מבקש לו סיבה ותירוץ, כדי להוכיח שכל מעשיו "לשם שמים". גם בחירת לוט בככר הירדן, שפשוטו של מקרא רואה בה הכרעה כלכלית נבונה ותו לא("כי כולה משקה" – ארץ נחלי מים), נדרשה בפי חז"ל לגנות:"על שהיו שטופי זימה, בחר לו לוט בשכנותם". והוא הדין לנסיעתו של לוט מ"קדם" (שמעוררת קושי פרשני, שהרי נסע ממערב למזרח, מבית אל לכיוון הירדן ולא ממזרח למערב) : "הסיע עצמו מקדמונו של עולם. אמר: אי אפשי לא באברם ולא באלוהיו".  

 

יהא אשר יהא, אברהם אבינו מלמדנו פרק חשוב בהלכות מחלוקת. אין זה חשוב "מי התחיל" ומי אשם. חשוב יותר לחפש דרכים ליישוב המחלוקת. אברהם אינו צובע את פני יריבו בשחור, מזלזל בו או מתעלם מקיומו. להפך, הוא מדבר עמו בשפה רכה:"אַל נא, הפרד נא". ללמדנו, שלא  המלחמה (שלפי מדרשי חז"ל הייתה בוודאי מוצדקת ) עיקר, אלא הפתרון המעשי: "הפרד נא מעלי".

**********Paste this code as high in the of the page as possible************* ****************Additionally, paste this code immediately after the opening tag**********