פרשת אמור – "וְלֹא תְחַלְּלוּ, אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי" - חשיבה של קורונה

אֵין בֶּן אֱנוֹשׁ, שֶׁנּוֹלַד אֶל הַסְּתָם,יֵשׁ וְהַשְּׁלִיחוּת נִסְתֶּרֶת

פרשת אמור – "וְלֹא תְחַלְּלוּ, אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי" - חשיבה של קורונה

ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן *

נגיף הקורונה שעדיין פוקד אותנו, גרם לנו סוג של איתחול מחדש( RESTART ). נגיף קטן בגודל מיקרוסקופי עצר באבחה אחת את מרוצת חיינו וגרם לכולנו לבחון את עצמנו מול המראה. דומה שהנגיף נשלח אלינו, כמתריע בשער חיינו, כסוג של סוכן שינוי, לחייבנו לפנות זמן איכות ופְּנִיּות להתבוננות ולהערכה מחודשת, בפאראדיגמות אליהן הורגלנו, שאולי הגיעה השעה לבחון אותן ואף לשוברן. אלו הן פאראדיגמות נחלת עבר, של תבניות חשיבה, עמדות, תפיסות, הרגלים ודרך התנהלות בנתיבי חיינו, שעוברות היום טרנספורמציה וקוראות לנו לחשב מסלול מחדש.

מאז פריצת הקורונה לעולמנו, כתבתי 7 מאמרים, על פרשה בימי קורונה. כל פעם הארתי את צל הקורונה, מזווית ייחודית שונה ואחרת. כך למשל במאמרי לפרשת צו כתבתי:" פרשתנו בימים של קורונה, מאתגרת אותנו בסוגיה של – הכרת הטוב והתודה". הצגתי רשימה של ייצוגי תודה שהביאה הקורונה לחיינו.

כך גם במאמרי לפרשתנו, אבקש להציג היבט נוסף, של שבירת פאראדיגמה בעקבות הקורונה, אליה הורגלנו עד פרוץ הנגיף לחיינו. הפעם נעסוק ונדון בחשיבה של קורונה אל מול חשיבה מוכרת ונוכחת בחיינו, עוד טרם הקורונה.

ד"ר מיכה גודמן במאמרו מציג לנו ניתוח מעמיק אודות חשיבה של קורונה( ההדגשות הן שלי): "כך נלכדת חברה בכלוב של הרגלי חשיבה. היא מנהלת ויכוח ארוך, שבו כל צד מתחפר בטיעונים ממוחזרים. ככל שחולף הזמן, המשתתפים בוויכוח מתבצרים עמוק יותר באותן עמדות ותפישות, והחשיבה העצמאית קופאת ומשתתקת. אבל מידי פעם מופיע משבר שמטלטל את החברה, שובר את הרגלי החשיבה שלה ומעניק לה הזדמנות להיפתח לרעיונות חדשים. פיטר קולמן, חוקר של פסיכולוגיה קולקטיבית מאוניברסיטת קולומביה, מסביר שזאת הייתה הדינמיקה במרבית המשברים הגדולים בתולדות ארצות הברית. לפי קולמן, פעמים רבות, כשיוצאים ממשבר גדול, אנשים פתוחים יותר וחשיבתם גמישה משהייתה קודם. אחרי משבר אנשים מעזים להקשיב לטיעונים שקודם לכן דחו על הסף, ולחשוב מחשבות שקודם לכן הדפו. זה קורה משום שכשהאפקט של המשבר עז ומטלטל, הוא מחליש את הקשר הזהותי והרגשי בקרב אלה שנמצאים בו, למי שהם היו קודם, לפני המשבר. היחלשות הקשר הזה מאפשרת להם להמציא את עצמם מחדש.....אחד המאפיינים של החשיבה שלנו למול הקורונה הוא, שאנחנו לא שואפים להעלים אותה. איש לא מציב יעד של אפס מתים מקורונה. אם מניעה טוטלית של מוות הייתה סיבה להשבתת המדינה והכלכלה, אזי מזמן היינו צריכים לאסור על תנועה בכבישים כדי למנוע מוות מתאונות דרכים.... מה שכולם מחפשים הוא את המהלך החכם שימנע אסון אחד מבלי ליצור אסון אחר. יש מחלוקות חריפות בשאלה מהו המהלך, אבל יש הסכמה מקיפה על היעד הכפול שלו. כללו של דבר, אנחנו מתאמנים בימים אלו בצורת חשיבה שיש לה 2 מאפיינים: היא לא אוטופית והיא לא בינארית. איש לא מחפש את הנוסחה האוטופית שתבטל כאן ועכשיו את שתי הבעיות ואיש לא מציע נוסחה בינארית שתמנע אסון אחד תוך התעלמות מהאסון האחר......אולי מגפת הקורונה תרפא את הרגלי החשיבה שלנו. מגפת הקורונה מרגילה אותנו לחשוב אחרת, לשאול שאלות חדשות. במקום לשאול: "איך הבעיה תיעלם", לשאול " איך יימנע אסון", במקום לשאול " מהו הפיתרון",לשאול "מהו המהלך הנכון", במקום להתייחס בכובד ראש רק לאסון אחד, להתייחס בכובד ראש לשני האסונות במקביל....אל תחשבו בינארית, תחשבו קורונה" ( דעות-הארץ, ד' באייר תש"פ, 28.4.2020).

ובכן, חשיבה של קורונה, איננה חשיבה בינארית,1 או 0, או משחק סכום אפס, הכול או לא כלום. היא גם מעניקה לנו כלים להתמודד עם מציאות מורכבת ובעיות סבוכות ובמפגש צומת של התנגשות בין שני ערכים- שמירת בריאותנו אל מול שמירת קיומנו הכלכלי. חשיבה של קורונה, מעניקה מקום לגמישות מחשבתית וליצירתיות, גם בניסוי וטעייה ,ממקום של חוזקה ולא חולשה ומאפשרת מרחב גדול שמאופיין בהקשבה, בתרבות הדיון ובשיח מכבד ומכיל של איש את רעהו. בחשיבה זאת יש הסתכלות המחברת – עבר הווה ועתיד מחד ומחברת אנשים בעלי ריבוד מחשבתי על פני הספקטרום, לסוג של שותפות גורל ואחריות קולקטיבית, מאידך.

במרחב החשיבה של קורונה, יש מקום לעיקרון :"היה חכם ולא תמיד צודק". כבר כתב על כך המשורר הירושלמי יהודה עמיחי:"מן המקום שבו אנו צודקים, לא יצמחו לעולם פרחים באביב".

הבה נבחן את החשיבה של קורונה, כפי שהיא משתקפת בפרשתנו וגם בזיקה ליום ל"ג בעומר שיחול בשבוע הבא.

נפתח בסוגיית קידוש השם בפרשתנו:"וְלֹא תְחַלְּלוּ, אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי, וְנִקְדַּשְׁתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אֲנִי ד', מְקַדִּשְׁכֶם."( ויקרא, כב', לב'). כך למדנו פרקטיקה של קידוש השם:" ומיקחו ומתנו בשוק נאה ונושא ונותן באמונה." (מסכת יומא, פו', ע"א ).

כך גם מפרש הרמב"ם:"כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה, שנאמר- "וְנִקְדַּשְׁתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל." ומוזהרין שלא לחללו, שנאמר: "וְלֹא תְחַלְּלוּ, אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי"...ויש דברים אחרים שהם בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות, דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם ואף על פי שאינן עבירות, הרי זה חילל את השם. "(הלכות יסודי התורה, ה ,א, יא ).

באיגרת השמד ,הנקראת גם: מאמר קידוש השם, דן הרמב"ם בתגובה היהודית הראויה לתופעת השמד במרוקו ובספרד, שהוא עצמו חווה, ונראה כי דבריו נכתבו מתוך ניסיון אישי. האיגרת נכתבה בשנת 1165 כתגובה למאמר שכתב חכם אלמוני, אשר יצא בחריפות כנגד אותם יהודים שלא עמדו בשמד וקיבלו בפיהם את הדת האיסלמית. הרמב"ם יצא נגדו בחריפות, וקבע שהאנוסים שנאלצו להתאסלם למראית עין כדי להציל את חייהם, אין דינם כדין עובדי עבודה זרה, ולא חל עליהם הכלל של ייהרג ואל יעבור. באיגרת השמד מרחיב הרמב"ם את הפרקטיקה של קידוש השם :" שיהיה אדם חכם מתנהג עם בני אדם התנהגות גרועה וכעורה במיקחו וממכרו ובמשאו ובמתנו ומקביל את בני אדם ברוע פנים ובזלזול ולא תהיה דעתו מעורבת עם הבריות ולא יהיה מתנהג עם בני אדם במידות נעלות והגונות, הרי זה חילל את השם".

הנה הנכחתה של החשיבה הקורונאית , בשבירת פאראדיגמה תיאולוגית, כפי שמשתקפת בתפיסתו, השקפתו ודרכו של הרמב"ם בהתמודדותו עם סוגיות מורכבות , כמו הדילמה מולה ניצבו אנוסי מרוקו וספרד. הרמב"ם שלל את הגישה הבינארית ,האוטופית והטוטלית של ייהרג ואל יעבור בכל מצב, אל מול קדושת החיים. המציאות המיוחדת שאותה גם הוא חווה: "דברים שרואים מכאן לא רואים משם", הובילו אותו להשיב ליהודי מרוקו וספרד, בדמותה של איגרת השמד אותה חיבר. הרמב"ם שהיה אדם רב תחומי- גדול בתורה, רופא ופילוסוף, בחר כדרכו בשביל הזהב , בדרך האמצע ולא בדרך הקיצונית. הרמב"ם אף מנגיש ומוריד לקרקע המציאות את המשמעות האמיתית והפרקטיקה של קידוש השם, כפי שפירט באיגרת השמד.

דומה שלו היה חי הרמב"ם היום בקרבנו, היה מאמץ את החשיבה של קורונה, בהתמודדות הנכונה והמאוזנת בהתנגשות הטקטונית, בין שמירת בריאותנו לבין שמירת כלכלתנו. הוא היה מגבה את מתווה האיזונים והבלמים בהתנהלות הקורונה בחיינו.

כך גם ביום ל"ג בעומר שיחול אי"ה בשבוע הבא. זאת תהא הפעם הראשונה שיחול איסור על קיום החגיגות המסורתיות במירון בקברו של התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי. הוטל גם איסור לקיים התקהלויות בקיום מדורות ליל ל"ג בעומר ברחבי הארץ. ההכרעה איננה פשוטה כלל ועיקר. אך גם כאן בעת הזאת , מקבלי ההחלטה הפעילו חשיבה של קורונה, שאיננה חשיבה בינארית או אוטופית. את החשיבהשל קורונה כבר לימד אותנו רבי שמעון בר יוחאי לפני 1890 שנה. במסכת שבת דף לג׳ ע"ב, מסופר הסיפור על רבי שמעון בר יוחאי(רשב"י) ובנו אלעזר, שהסתתרו במערה, בשנת 130 לספירה, כתוצאה מכך שהרומאים גזרו על רשב״י גזר דין מוות. הם מסתתרים במערה ועוסקים בחיי עולם, בלימוד תורה ובתפילה. במערה מגלה רשב״י את תורת הסוד, שמסמלת את האש בל״ג בעומר.כעבור 12 שנה, הם יוצאים מהמערה ורואים אנשים חורשים וזורעים. אמר רשב״י:״מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. כל מה שנותנים עיניהם מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם, להחריב את עולמי יצאתם? חזרו למערתכם. חזרו ונכנסו לשנים עשר חודשים נוספים. לאחר שנה יצאה בת קול ואמרה; צאו ממערתכם ויצאו. אותו היום ערב שבת היה והם פוגשים בזקן, שרץ בין השמשות לבית הכנסת לקבל את השבת, ומחזיק שני ענפי הדסים בידיו. שאלו את הזקן: אלו למה לך? אמר להם: לכבוד שבת,-אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור. אמר רשב״י לבנו: ראה כמה חביבין מצוות על ישראל. הואיל והתרחש לנו נס וניצלנו ,נלך ונעסוק בישובו של עולם ובתיקונו. תיקן מטבע, שווקים ומרחצאות".

לפנינו דיאלקטיקה, של מתח בין שני מרחבי חיים, ״חיי עולם״ אל מול ״חיי שעה״.

מרחב החיים של המערה ,מסמל את ״חיי עולם״, של התנתקות מהאדמה ,מחיי עבודה ויישובו, של עולם הקדושה, הרוחניות, התורה, של עולם אידיאלי ואוטופי. ואילו מרחב החיים מחוץ למערה, מסמל את ״חיי שעה״, של החיבור לאדמה, הגשמיות, הארציות, העבודה והמלאכה, והקיום היום יומי. האם שני המרחבים הללו, נפגשים? האם אפשרי, מרחב המשלב את השניים? האם מרחב חיי המערה מחייב בהכרח, התנתקות מהציביליזציה, התבודדות, והסתגרות בעולם של לימוד תורה בלבד? האם מרחב החיים מחוץ למערה, הוא עולם עבודה ללא עולם של תורה? האם זה סוג של חשיבה בינארית , אוטופית וטוטלית, של זה או זה?

הנה בא אותו זקן בערב שבת, בין השמשות בין הערביים, בפס הדק, של המעבר מחול לקודש, במעבר שבין העבודה למנוחה, במעבר שבין ששת ימי החול, ליום שבת קודש, ומלמד את רבי שמעון בר יוחאי ובנו אלעזר, את החשיבה של קורונה, של מודל הסינתיזה והשילוב, של תורה ועבודה, של קדש חייך בתורה וטהרם בעבודה. של שילוב הקודש והחול, בכל ימות השבוע, שכולם שואבים מרוחה וקדושתה של השבת. במפגש המיוחד של רשב״י ואלעזר בנו עם הזקן המחזיק בידו שני ענפי הדסים, בשעת בין הערביים, בערב שבת ששמיים וארץ נושקים זה לזה, מתקיים מרחב חיים ,המשלב יחדיו את ״חיי עולם״ וגם את ״חיי שעה״.

רשב"י ובנו אלעזר ברחו מאימת השלטון הרומאי שהחריב את ירושלים ושרף את בית מקדשנו. אגדות החורבן מספרות על קמצא ובר קמצא ,יתד של עגלה ותרנגול ותרנגולת, שהינם כשל של מנהיגות תורנית בימים ההם, שלא ידעו לאחוז בחשיבה של קורונה ודבקו בנוקשות בחשיבה בינארית ואוטופית לא מתפשרת:"דאמר רבי יוחנן, לא חרבה ירושלים, אלא על שדנו בה דין תורה...יקוב הדין את ההר ,שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין." (מסכת בבא מציעא ל' ע"ב).

החשיבה של קורונה מתורגמת בימים אלו בחזרה מדורגת לשגרה, בהנחיות התו הסגול.

מדוע נבחר הצבע הסגול ?

דומה שהסגול בצבעו, מסמל את החשיבה של קורונה- משלב בתוכו שני צבעים- כחול ואדום. כידוע, הכחול מסמל את צבע המים שהיא מידת החסד ואילו האדום מסמל את צבע האש, שהיא מידת הדין.

האתגר הגדול ביסוד החשיבה של קורונה, הוא לדעת כיצד לשלב ולמהול את שני הצבעים הניגודיים, לצבע אחד – הסגול.

המבחן הגדול המוצב בפנינו הוא לדעת כיצד להנחיל את החשיבה של קורונה, לסוגיות מורכבות אחרות שלא מצאו עדיין את פתרונן, בתחומי חיינו השונים.

בסימן ריקודי ל"ג בעומר, הבה נישא תפילה שהימים הבאים עלינו לטובה, יבשרו לנו את ריקוד ההורה השמח ולא חלילה את ריקוד הטנגו- צעד קדימה ושני צעדים אחורה.

בשורות טובות ובריאות איתנה

שבת שלום

* ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן, מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול בקהילה באנשים עם דמנציה ובני משפחותיהם), לשעבר מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות.

חמשיר לשבת:

זְכוּת וְחוֹבָה / דוד אשל

הוּא לֹא יָכֹל לְמָאֵן

וְלוֹמַר: אֵינִי רוֹצֶה לִהְיוֹת כֹּהֵן !

"אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים" (ויקרא, כ"א/1)

וְלָהֶם אֵין זְכוּת עוֹנִים,

הֵם נוֹלְדוּ לְתוֹךְ מַעֲמָדָם

כְּתוֹצָאָה מִקֶּשֶׁר דָּם,

עֲלֵיהֶם הוּטְלָה שְׁלִיחוּת

שֶׁהִיא חוֹבָה וְהִיא גַּם זְכוּת.

הַכֹּהֵן קִבֵּל מַתְכּוֹן

לְתַוֵּךְ בֵּין הָעָם לָרִבּוֹן,

הָאִסּוּרִים שֶׁהוּטְלוּ עָלָיו

כְּדֵי לִשְׁמֹר עַל טָהֳרָתוֹ הֵם שָׁלָב,

שָׁלָב בְּשַׁרְשֶׁרֶת הַדּוֹרוֹת

חוֹבוֹת וּזְכֻיּוֹת, שֶׁלּׂא נִסְחָרוֹת.

"לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו"( שם)

פְּרָט לְשִׁבְעַת קְרוֹבָיו

אַף לֹא לֶחָבֵר אוֹ שָׁכֵן שֶׁאָהַב.

גַּם בְּשִׁנּוּי וּבִסְעָרוֹת הַזְּמַנִּים

אוֹתָם הָאִסּוּרִים חָלִים עַל הַכֹּהֲנִים :

לֹא יִשָּׂא הַכֹּהֵן לוֹ לְאִשָּׁה

לֹא זוֹנָה, חֲלָלָה אוֹ גְּרוּשָׁה,

אֵין בְּנוֹשֵׂא זֶה חֲנִינָה

כֹּהֵן לֹא יָכֹל לְוַתֵּר עַל כְּהֻנָּה,

אֵין הוּא כְּ"מוֹדֶה וְעוֹזֵב"

וּבְהוֹרָאַת הַבּוֹרֵא לֹא יוּכַל לְכַזֵּב.

מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ, כְּחָדָשׁ, כְּוָתִיק

הַכֹּהֵן נוֹלַד לְתוֹךְ "תִּיק",

וְעָלָיו לִשְׁמֹר עַל טָהֳרָתוֹ

וּלְמַלֵּא אַחַר צַו שְׁלִיחוּתוֹ,

הַכֹּהֵן נוֹלַד עִם הַגֵּן

שֶׁעָלֵינוּ כְּעַם, הוּא מֵגֵן.

הַמְּסַיֵּם חַיִּים, אֶת שְׁלִיחוּתוֹ הוּא חָתַם

אֵין בֶּן אֱנוֹשׁ, שֶׁנּוֹלַד אֶל הַסְּתָם,

יֵשׁ וְהַשְּׁלִיחוּת נִסְתֶּרֶת

אֲבָל מֵהָעוֹלָם, אֵינָהּ נֶעֱדֶרֶת.

כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ נוֹעַד לִשְׁלִיחוּת

וּנְבַצְּעָה כָּרָאוּי, כְּחוֹבָה וְכִזְכוּת.

שבת מבורכת ובריאה לכל בית ישראל

בלהה ודוד אשל