פרשת שמיני–" וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת ....אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם " – ציות מנהיגותי בימי קורונה

נַמְשִׁיךְ לִטְעֹם מָרוֹר גַּם עִם פֶּה חָסוּם,

פרשת שמיני–" וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת ....אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם " – ציות מנהיגותי בימי קורונה

* ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן

גם הפעם נמשיך בהארת הפרשה , בצל ימי הקורונה.

הבה נעסוק בסוגיית הציות המנהיגותי והדוגמא האישית , של המורמים מעם, בימים של הנחיות שלטוניות וממלכתיות לריחוק חברתי והטלות סגר, במופעי זמן רגישים ומיוחדים.

כך למשל, שליטתנו העצמית לציית להנחיות השלטוניות בהקשר לאיסור קיום תפילות במניין בבתי כנסת ובלימוד תורה בישיבות, או בהנחיות בהקשר להסבה בליל הסדר ובחגיגת המימונה.

הבה נודה על האמת , ההתרופפות בציות אצל האזרחים - העמך, החלה כתוצאה "מהדוגמא האישית" ( במרכאות כפולות), של מנהיגים מורמי עם , לאי ציות מלא כקוצו של יוד , אחר ההנחיות השלטוניות והממלכתיות. כך אומרים אזרחים פשוטים ( כמוני): " אם להם מותר אז גם לנו מותר.....אולי הם יודעים משהו שאנחנו לא יודעים......". הנה בבית הספר לקצינים ( בה"ד 1) מתנוסס שלט מנהיגותי פיקודי המתבסס על הפסוק המיוחס לגדעון: "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (שופטים, ז', יז'). דומה שבימי קורונה מנהיגנו אומרים : " ממנו תראו ואל תעשו....". כך גם לצערנו נוכח אי הציות להנחיות, גם בקרב מנהיגים רוחניים מסוימים, בהקשר ללימוד תורה ותפילות בציבור.

הנה פרשתנו מאירה סוגיית דיוננו, אודות שני מנהיגים רוחניים שכשלו בכשל אי הציות להנחיות ולכללים, בהקשר לאירוע הדרמטי של חטא שני בני אהרון ועונשם הכבד במיתה.

פרשתנו פותחת בתיאור אירוע משמח ומרגש שכל ישראל שותפים לו בשמחה : ״ וַיְהִי, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל " ( שמות , ט', א' ).

רש״י מבהיר לנו את המיוחדות ביום זה: ״שמיני למילואים הוא ר״ח ניסן שהוקם המשכן בו ביום ונטל עשר עטרות השנויות בסדר עולם״. אנו עדים לשיא ההתרגשות והשמחה: ״וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, וַיֵּצְאוּ, וַיְבָרְכוּ אֶת הָעָם; וַיֵּרָא כְבוֹד ד', אֶל כָּל הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי ד', וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" ( שמות, ט', כג'- כד' ).

והנה בשיא מעמד ההתרגשות , השמחה והאופוריה, שמחברים את כל העם לאגודה אחת ולהתרוממות הרוח , מתרחש לנגד עינינו אירוע דרמטי breaking news שהוא האנטי קליימקס למעמד שתואר עד כה: ״ וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת, וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ד', אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ד', וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי ד'"(י', א'-ב' ).

חז"ל בויקרא רבה, כ', ח', מסבירים, מדוע נענשו בני אהרן ? : "בשביל ארבעה דברים מתו בניו של אהרון, על הקריבה ועל ההקרבה, על אש זרה ועל שלא נטלו עצה זה מזה. על הקריבה-שנכנסו לפני ולפנים ועל ההקרבה- שהקריבו קורבן שלא נצטוו. על אש זרה- אש מבית כיריים הכניסו ועל שלא נטלו עצה זה מזה, שנאמר: אִישׁ מַחְתָּתוֹ (י', א')-איש מעצמו עשו."

כיצד אנו יודעים שנדב ואביהוא היו גדולים ומנהיגים רוחניים ? הבה נראה :

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר ד' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם, אֶכָּבֵד; וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן"( שמות, י', ג')- מפרש רש"י ( רבי שלמה יצחקי 1040-1105 ): "אמר לו משה לאהרון, אהרון אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך".

כך גם נראה "בבאור" בפרושו של ר' נפתלי הירץ ויזל ( 1725- 1805 ) את גדולתם של נדב ואביהו בהקשר לחטאם בקטורת: " נדב ואביהו גדולי עולם היו, וחלילה להם לעבור בזדון את פי ד', אבל מרוב שמחה נתערבבה דעתם ליכנס לפנים ולהקטיר כל אחד קטורת סמים דקה ולא נצטוו מפי משה שיעשו כן, אלא מדעתם עשו וזהו " אשר לא צוה אותם.....שלא ציווה ביום זה קטורת כזו.....ובעבור גדולתם נחשב להם עוון ומתו.....ובעבור גדולתם נענשו".

גם הנצי"ב ( נפתלי צבי יהודה ברלין- 1816-1893 ) בפירושו – "העמק דבר", מאיר את חטא הקטורת של בני אהרון, בהקשר לסיפור אחר של חטא בקטורת , שהתרחש אצל מנהיגי המורדים בקהילת קורח ועדתו: " כאשר יבואר בפרשת קרח, שזה היה עיקר החטא של מאתים וחמישים האנשים ..... שמסרו עצמם למיתה על ידי תשוקה קדושה זו להשיג אהבת ד' על ידי הקטורת אף על גב שלא יהיה לרצון כפי דרך התורה.... יש להבין שמאתים וחמישים איש ( לוקחי המחתות) היו באמת גדולי ישראל בכל פרט וגם ביראת ד'....ויהיו אגודות אגודות בעבודתם, הוא נגד רצון ד' וכבודו יתברך".

אם כן, נמצאנו למדים אודות שני גדולים, נדב ואביהוא בני אהרון, שזכו למעמד של מנהיגים רוחניים ככוהנים במשכן, שחטאם היה שפעלו על דעת עצמם, ללא אישור, בעבודת הקטורת שכונתה- אש זרה ועונשם הכבד במיתה.

ראו כיצד נושא דיוננו בימי קורונה מתכתב עם סיפור אחר ומרתק מספר הזוהר, אודות קטורת ומגפה מסוג הקורונה: " רבי אחא הלך לכפר טרשא. בא להיכנס לאכסניא שלו, התלחשו עליו בני המקום, אמרו, אדם גדול בא לכאן, נלך אליו. באו אצלו ,אמרו לו: וכי אינך חס עלינו שאנו נאבדים ומתים? אמר להם : מהו? על ידי מה? אמרו לו: כבר שבעה ימים שמגפת מוות בעיר, ובכל יום מתחזקת ולא נעצרת. אמר להם: נלך לבית הכנסת ונבקש רחמים מלפני הקדוש ברוך הוא. בעוד שהיו הולכים, באו ואמרו, פלוני ופלוני מתו, ופלוני ופלוני נוטים למות. אמר להם רבי אחא: אין עת לעמוד ולהתפלל, שהשעה דחוקה. אלא, הפרישו מכם ארבעים אנשים מאותם שהם יותר זכאים. עשרה עשרה לארבעה חלקים ואני עמכם. עשרה יצאו לקצה העיר ועשרה לקצה העיר, וכן לארבע קצוות העיר ואימרו בכל כוח כוונת נפשכם פרשת קטורת שהקדוש ברוך הוא נתן למשה במדבר ופסוקי הקורבנות הסמוכים שם. עשו כך שלוש פעמים. עברו בכל העיר לארבע קצותיה והיו אומרים כן. לבסוף אמר להם : עתה נלך לאלו שנוטים למות, והפרישו מכם אנשים לבתיהם של אלה, ושוב תאמרו כך, וכאשר תסיימו תאמרו אלו הפסוקים במדבר יז',יא'-יד' :וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, קַח אֶת-הַמַּחְתָּה וְתֶן-עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת, וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל-הָעֵדָה, וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם: כִּי-יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי ד', הֵחֵל הַנָּגֶף. וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה, וַיָּרָץ אֶל-תּוֹךְ הַקָּהָל, וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף, בָּעָם; וַיִּתֵּן, אֶת-הַקְּטֹרֶת, וַיְכַפֵּר, עַל-הָעָם. וַיַּעֲמֹד בֵּין-הַמֵּתִים, וּבֵין הַחַיִּים; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה. וַיִּהְיוּ, הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה, אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף, וּשְׁבַע מֵאוֹת--מִלְּבַד הַמֵּתִים, עַל-דְּבַר-קֹרַח ". וכן עשו, והמגפה נעצרה והתבטל מהם המוות. " ( ספר הזוהר לפרשת וירא- מדרש הנעלם- ח"א, דף ק"א ע"א).

הנה לנו מנהיג רוחני בדמותו של רבי אחא שבמקרה נקלע לעיר בעת מגיפה ובראותו את הקטסטרופה , עשה מעשה והתגייס כמנהיג וכמתכלל לסייע ביישור העקומה האקספוננציאלית (גדילה מעריכית )בכפר טרשא. הוא מבין מהר שפיקוח נפש "ואל תעמוד על דם רעך", דוחה הכול, כולל תפילה במניין בבית הכנסת- "אין עת לעמוד ולהתפלל, שהשעה דחוקה". הוא מתחבר לאהרן הכהן בעצירתו את המגיפה בסיפור קורח ועדתו ומצווה את התושבים לומר את פרשת הקטורת וסגולותיה וכך נעצרת המגיפה. הוא כמנהיג גוזר על עצמו לומר את פרשת הקטורת, בדיוק כפי שעושים כל התושבים. רבי אחא מנחיל בדוגמא האישית שלו את הערך המנהיגותי : " וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ". רבי אחא מקיים במדויק את הציווי של אהרון במעשה הקטורת בעצירת המגפה.

עתה נשאל ,מהי פרשת הקטורת, שאותה אנו אומרים מידי בוקר, בתפילת שחרית "באין כאלוקינו" ?

"פִּטּוּם הַקְּטֹרֶת הַצֳּרִי. וְהַצִּפֹּרֶן. הַחֶלְבְּנָה. וְהַלְּבוֹנָה. מִשְׁקַל שִׁבְעִים שִׁבְעִים מָנֶה. מוֹר. וּקְצִיעָה. שִׁבֹּלֶת נֵרְדְּ. וְכַרְכֹּם. מִשְׁקַל שִׁשָּׁה עָשָׂר שִׁשָּׁה עָשָׂר מָנֶה. הַקֹּשְׁטְ שְׁנֵים עָשָׂר. וְקִלּוּפָה שְׁלֹשָׁה. וְקִנָּמוֹן תִּשְׁעָה. בֹּרִית כַּרְשִׁינָה תִּשְׁעָה קַבִּין. יֵין קַפְרִיסִין סְאִין תְּלָתָא וְקַבִּין תְּלָתָא. וְאִם אֵין לוֹ יֵין קַפְרִיסִין מֵבִיא חֲמַר חִוַּרְיָן עַתִּיק. מֶלַח סְדוֹמִית רוֹבַע מַעֲלֶה עָשָׁן כָּל שֶׁהוּא. רַבִּי נָתָן הַבַּבְלִי אוֹמֵר. אַף כִּפַּת הַיַּרְדֵּן כָּל שֶׁהוּא. וְאִם נָתַן בָּהּ דְּבַשׁ פְּסָלָהּ. וְאִם חִסַּר אַחַת מִכָּל סַמָּנֶיהָ חַיָּב מִיתָה: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר. הַצֳּרִי אֵינוֹ אֶלָּא שְׂרָף הַנּוֹטֵף מֵעֲצֵי הַקְּטָף. בֹּרִית כַּרְשִׁינָה שֶׁשָּׁפִין בָּהּ אֶת הַצִּפֹּרֶן. כְּדֵי שֶׁתְּהֵא נָאָה. יֵין קַפְרִיסִין שֶׁשּׁוֹרִין בּוֹ אֶת הַצִּפֹּרֶן. כְּדֵי שֶׁתְּהֵא עַזָּה. וַהֲלֹא מֵי רַגְלַיִם יָפִין לָהּ. אֶלָּא שֶׁאֵין מַכְנִיסִין מֵי רַגְלַיִם בַּמִּקְדָּשׁ מִפְּנֵי הַכָּבוֹד:

תַּנְיָא רַבִּי נָתָן אוֹמֵר. כְּשֶׁהוּא שׁוֹחֵק אוֹמֵר. הָדֵק הֵיטֵב. הֵיטֵב הָדֵק. מִפְּנֵי שֶׁהַקּוֹל יָפֶה לַבְּשָׂמִים. פִּטְּמָהּ לַחֲצָאִין כְּשֵׁרָה. לִשְׁלִישׁ וְלִרְבִיעַ לֹא שָׁמַעְנוּ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה זֶה הַכְּלָל. אִם כְּמִדָּתָהּ כְּשֵׁרָה לַחֲצָאִין. וְאִם חִסַּר אַחַת מִכָּל סַמָּנֶיהָ חַיָּב מִיתָה: תַּנְיָא בַּר קַפָּרָא אוֹמֵר. אַחַת לְשִׁשִּׁים אוֹ לְשִׁבְעִים שָׁנָה הָיְתָה בָאָה שֶׁל שִׁירַיִם לַחֲצָאִין. וְעוֹד תָּנֵי בַּר קַפָּרָא. אִלּוּ הָיָה נוֹתֵן בָּהּ קוֹרְטוֹב שֶׁל דְּבַשׁ. אֵין אָדָם יָכוֹל לַעֲמוֹד מִפְּנֵי רֵיחָהּ. וְלָמָה אֵין מְעָרְבִין בָּהּ דְּבַשׁ מִפְּנֵי שֶׁהַתּוֹרָה אָמְרָה כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַד'. "

ראו כיצד פרשת הקטורת בתפילת שחרית , שהיא ייצוג לעבודת הכוהנים בבית המקדש, שבה עוסק ספר ויקרא, מציגה לנו פרוטוקול מקצועי של סדר העבודה במשכן , על נהלים, כתבי כמויות, מידות, סוגי תבלינים ויינות, מה מותר ומה אסור, כיצד יש לנהוג במדויק ,ללא הנחות ואנחות, על פי הציווים והכללים. פרשת הקטורת נראית במבט ראשון כריבוי פרטיםשאינם גורמים להתרגשות. אבל, אם נתחבר למשמעות ולכוונה, הרי יש בה אתוס רוחני ומעשי.

הקטורת בזוהר, בחילופי אותיות של האות- ט, באות –ש. יוצרת סוג של הקטורת הקושרת.

את מי היא קושרת ? את כווולם. החוליה החלשה בה. היא – הַחֶלְבְּנָה, שריחה רע. מפרש רש"י: "מנאה הכתוב בין סממני הקטורת, ללמדנו שלא יקל בעינינו לצרף עמנו באגודת תפילותינו את פושעי ישראל, שיהיו נמנין עמנו". הקטורת איננה ייצוג חברתי אלטיסטי. כולם שווים לחובות ולזכויות.

פרשת הקטורת היא התשובה למהות החטא של נדב ואביהו בני אהרון.

כך לימדה אותנו נחמה ליבוביץ( 1905-1997) בפרשנותה :" נמצאנו למדים שאין האשמה כלפי נדב ואביהוא פורמאלית בעוברם על אחת מן המצוות הקשורות בסדר העבודה, אלא ברצון להעפיל אל על, להתדבק בבורא לא כפי אשר ציווה ד', אלא כפי אשר יצוונו ליבם. מול קבלת עול מלכות שמים שהיא תכלית התורה כולה, באה כאן האקסטזה הדתית החופשית מעול תורה ומצוות.....אין העמדה הגבוהה, אין היותך " מורם מעם", שטר שחרור מן החובות המוטלים על כל העם, אלא שטר של התחייבות מיוחדת ומחמירה הנוספת על חובות שאר בני האדם."

הבה נסיים את דיוננו בסיומה של תפילת : " אין כאלוקינו" שבמרכזה – פרשת הקטורת :

"אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי חֲנִינָא.....לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ: לְמַעַן בֵּית ד' אֱלֹהֵינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ: ד' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן. ד' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם."

* ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל מלב"ב (מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ובני משפחותיהם). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות

חמשיר לשבת:

פֶּה נָעוּל / דוד אשל

"וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (ויקרא י', 3)

וַיִּדֹּם הָעוֹלָם,

אֵין מָטוֹס, אֵין קָרוֹן

עוֹלָם תּוֹסֵס נֶעֱלָם.

וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹּקֶר

יוֹם רִאשׁוֹן, שֵׁנִי, שְׁלִישִׁי,

חַיֵּי אָדָם כְּבָר לֹא בְּיֹקֶר

הַנְּגִיף חוֹגֵג חָפְשִׁי.

תֹּהוּ וָבֹהוּ

רוּחַ מַגֵּפָה מְרַחֶפֶת,

לְחַלָּשִׁים קוֹרֵאת הִיא :בּוֹאוּ !

וְאֶל חֵיקָהּ אוֹתָם אוֹסֶפֶת.

קָשִׁישׁ עֲמוּס צָרוֹת

אֵין לוֹ יָד גּוֹאֶלֶת,

נִזְכָּר הוּא בְּמַכַּת בְּכוֹרוֹת

אֵין פְּסִיחָה עַל דֶּלֶת.

"וַיִּדֹּם אַהֲרֹן"

עַל אַף הַמַּכָּה,

לַמְרוֹת צַעַר וְחָרוֹן

הֶעֱדִיף אֶת הַשְּׁתִיקָה.

סֶגֶר עַל פֶּה

נְגִיף לֹא יַעֲבִיר,

כִּי הָאוֹתִיּוֹת הֵ"ה ופֵ"ה

מוֹצִיאוֹת הַרְבֵּה אֲוִיר.

סֶגֶר זֶה מֵכִיל

כְּשֶׁעַל פִּינוּ מַסֵּכָה,

לֹא רַק שֶׁלֹּא נֵלֵךְ רָכִיל

תִּצְמַח לָנוּ יוֹתֵר בְּרָכָה,

מִפִּינוּ לֹא תֵּצֵא קְלָלָה

וּפָחוֹת נִהְיֶה בִּמְבוּכָה,

כִּי כָּל פֶּה בְּאַבְטָלָה

עוֹזֵר לְבוֹא הָאֲרוּכָה.

עִם פֶּה אָטוּם בְּמַסֵּכָה

וְעִם יָדַיִם נְקִיּוֹת

בַּמַּגֵּפָה תָּחוּל צְנִיחָה

לָאֱנוֹשׁוּת יֵשׁ צִפִּיּוֹת.

נַמְשִׁיךְ לִטְעֹם מָרוֹר

גַּם עִם פֶּה חָסוּם,

כָּל עוֹד וְאֵין קָצֶה שֶׁל אוֹר

כָּל עוֹד וְלֹא נִמְצָא חִסּוּן.

כְּשֶׁפִּינוּ יִפָּתַח

וְלֹא יִהְיֶה נָעוּל,

אָז יִהְיֶה הוּא מְאֻבְטָח

גַּם בְּעֵת שִׁעוּל.

יוֹם רְבִיעִי חֲמִישִׁי וְשִׁשִּׁי

הַבְּרִיאָה כֻּלָּהּ הֻשְׁלְמָה,

אֲפִלּוּ נוֹצַר אָדָם מַמָּשִׁי,

הַנְּגִיף הַזֶּה עַל שׁוּם מָה ?

נַמְתִּין לַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי

שֶׁיַּגִּיעַ לְפֶתַע פִּתְאוֹם,

נַשְׁמִיד כָּל נְגִיף בַּהֲלִיךְ רְפוּאִי

ואי"ה , נָשׁוּב טוֹב לִנְשֹׁם.

שבת מבורכת ובריאה על כל בית ישראל

בלהה ודוד אשל