פרשת "שופטים" -"יָדֵינוּ, לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ, לֹא רָאוּ", מודל ההתפתחות המוסרית

פרו' אביעד הכהן - נשיא מכללת שערי משפט, הוד השרון

הַמְּלַבֶּה אֶת הַנֶּגֶד, הוּא זֶה שֶׁמַּסְעִיר הַמְּפַחֵד הָאֲמִתִּי, יִלָּחֵם וְאֶת פְּחָדָיו יַסְתִּיר

פרשת "שופטים" -"יָדֵינוּ, לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ, לֹא רָאוּ", מודל ההתפתחות המוסרית

זאב ( ווה ) פרידמן

לורנס קולְברג (1987 –1927) היה פסיכולוג אמריקאי, שנודע בעיקר בשל תאוריית שלבי התפתחות המוסרית שהגה. הוא היה אוהב ישראל ואף סייע בעליית מעפילים לארץ. אני זכיתי להשתתף בסמינר בראשותו ועל תורתו באוניברסיטת הרווארד ב 1986.

קולברג הושפע מתאוריית ההתפתחות המוסרית של הפסיכולוג השוויצרי הצרפתי ז'אן פיאז'ה ( 1896-1980) והרחיב את שלושת שלבי ההתפתחות של פיאז'ה לשישה שלבים. הוא העריך את הרמה המוסרית של נבדקיו באמצעות ראיון בו הוצגה לילדים דילמה מוסרית עם שאלות פתוחות, שמהתשובות עליהן ( ובעיקר מהנימוקים לתשובות) ניתן ללמוד על ציות לחוקים והבנת ערכים גבוהים, כמו כבוד לחיי אדם.

השלבים לפי קולברג הם קבועים ואוניברסליים, זהו רצף שלבים במחזור החיים, שכל אדם עובר בסדר קבוע, כך שכל שלב נבנה על הקודם וכרוך בהבנה עמוקה יותר של מושג הצדק.

שלושה השלבים הראשונים במדרג ההתפתחות המוסרית , מאופיינים בשיקול הדעת המוסרי שנקבע על ידי קבלת חוקים של סמכות חיצונית, והמעשים נשפטים לפי תוצאותיהם. התנהגויות ייחשבו לטובות או רעות אם יובילו לפרס או לעונש. שלבים אלו מתחילים בגיל הגן ובגילאים הצעירים.

בשלושה השלבים האחרונים של מדרג ההתפתחות המוסרית בגילאים הבוגרים, האנשים אינם מצייתים לחוקים בצורה עיוורת, אלא גמישה, והם מגדירים מוסריות במושגי עקרונות וערכים מופשטים. לטענת קולברג, חלק מהמבוגרים עשויים להימצא בשלב חמש ,אך מעטים מגיעים לשלב השישי. לטענת קולברג, בשלב השישי והאחרון, הפעולה מוגדרת על ידי עקרונות אתיים ,של מצפון שהאדם בוחר לעצמו. החוקים הם ערכים מוסריים מופשטים, ואין צורך בחוק חיצוני להיאחז בו, ולכן אין כלל חשיבות לחוקים חברתיים קונקרטיים אלא רק למצפון האישי.

במילים אחרות ניתן אפוא לומר, שהשלב הגבוה במדרג ההתפתחות המוסרית, מכוון אל המבוגר האחראי, שגם בקלקלתו, גם אם לא מוכחת אשמתו, עדיין קיימת ציפייה ממנו לנהוג באמות מידה מוסריות וראויות .

אני סבור שבכל בחינה של מנהיגות אחראית, פוליטית, או ציבורית .או בכל בחינה של נושא תפקיד ניהולי, הסדר המחייב מתחיל, בבחינת המידות והערכים של האדם המנהיג, אחר כך בבחינת אישיותו, משם לבחינת יכולותיו וכישוריו, אחר כך בבחינת ניסיונו המקצועי והאישי ורק בסוף, בבחינת השכלתו.

מצופה גם ממנהיגות אחראית, לעשות מעשה, לא להסתפק רק באמירה של – "עדיין לא הוכחה אשמתי, עומדת לי חזקת החפות" -טיעונים הנשענים על מסלול פורמלי משפטי, כפי שלמדנו במודל ההתפתחות המוסרית של קולברגעל פני שלושה השלבים הראשונים. אלא הציפייה ואף הדרישה של החברה ממנהיגיה ,למקם עצמה על מסלול ציבורי מוסרי שיש בו גם ניראות של נשיאה באחריות .כך נרחיק עדותנו ליפן הרחוקה, ששם מנהיגות ונושאי משרה בכירים, לוקחים אחריות ומסיקים מסקנות אישיות מיידיות, כתוצאה מהתרחשות אירוע חריג שהם היו מעורבים בו.

משה בפרשתנו מנחיל בנאומו את תשתיות היסוד, לאושיות המשילות, לסדרי שלטון ומשפט של ניהול המדינה ,לדמות הראשים והמנהיגים, לאחריותם ומוסריותם של - רשויות הממשל, בתרגום לימינו: השלטון המרכזי- משרדי הממשלה והרשויות השלטוניות. השלטון המקומי- הרשויות המקומיות. החברה האזרחית- תאגידים, עמותות, גופי התנדבות וכד'.

פרשתנו חותמת בסוגיית " הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה " , המעמידה במרכזה , שני ערכים מכוננים ביהדות : "קדושת החיים" ו"כבוד המת", בדגש ל"מת מצווה", שהוא פלוני ואלמוני.

מהי סוגיית " הָעֶגְלָה, הָעֲרוּפָה " ?

" כִּי-יִמָּצֵא חָלָל, בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ, נֹפֵל, בַּשָּׂדֶה: לֹא נוֹדַע, מִי הִכָּהוּ. וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ, וְשֹׁפְטֶיךָ; וּמָדְדוּ, אֶל הֶעָרִים, אֲשֶׁר, סְבִיבֹת הֶחָלָל. וְהָיָה הָעִיר, הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר, אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ, אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה, בְּעֹל. וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה, אֶל נַחַל אֵיתָן, אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ, וְלֹא יִזָּרֵעַ; וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה, בַּנָּחַל. וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים, בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר ד' אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ, וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ד', וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה, כָּל רִיב וְכָל נָגַע. וְכֹל, זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא, הַקְּרֹבִים, אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ, אֶת יְדֵיהֶם, עַל הָעֶגְלָה, הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ, וְאָמְרוּ: יָדֵינוּ, לֹא שפכה (שָׁפְכוּ) אֶת הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ, לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ, ד', וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי, בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל; וְנִכַּפֵּר לָהֶם, הַדָּם וְאַתָּה, תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ: כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר, בְּעֵינֵי ד'." (כא', א-ט ).

הסוגיה של הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה ,מציגה לנו אחריות מנהיגותית מהי,כיצד על המנהיגות וראשי העיר, לנהוג באירוע כה חריג כדוגמת חלל מת מצווה- פלוני אלמוני.

חז"ל במשנה בתלמוד הירושלמי, במסכת סוטה פרק ט', ובתלמוד הבבלי במסכת סוטה, דף מד' עמ' ב' ,דנים בסוגיית "עגלה ערופה" ותמהים על הצהרת זקני העיר שלא שפכו את דמו של הנרצח: "וכי על דעתינו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הם?! ".

אלא הם מסבירים שמשמעות הכרזה זו, היא אותה האחריות המצופה מזקני וראשי אותה העיר שבה נמצא החלל. חכמי בבל בתלמוד הבבלי, מתמקדים בנרצח, בכך שראשי העיר לא דאגו ללוות אותו ולא נתנו לו את המענה והסיוע הכלכלי בעיר ולכן נאלץ ללכת מחוץ לעיר ונרצח ואילו חכמי ארץ ישראל בתלמוד הירושלמי מתמקדים ברוצח , ומסבירים זאת בכך, ששמא הרוצח היה נתון במצוקה כלכלית ונפשית ונאלץ לרצוח. לדעתם, הרוצח לא זכה בטיפול וסיוע, שהיה אולי מונע ממנו לבצע את הרצח.

הנה לנו שני מושגים – אשמה ואחריות , הנגזרים מפרשת עגלה ערופה, ששופכים אור על אחריות ראשי הממשל והעיר, לערך "קדושת החיים".

האם ראשי אותה עיר , אשמים במה שקרה בעירם ?

דומה שראשי ופרנסי העיר, אינם נושאים באשמה, אבל הם כן נושאים באחריות.

במילים אחרות, אפשר לומר שהם לא אשמים במובן הפלילי ולא יוגש כתב אישום נגדם, אבל הם כן נושאים באחריות מוסרית ציבורית שמצופה מהם כמנהיגים, ויתכן ועליהם להתפטר מתפקידם.

כיון שאירוע כה חריג התרחש במשמרת שלהם או לחילופין, עליהם לפעול ללא לאות לאתר את הרוצח וגם למנוע במעשים את הרצח הבא.

מאמר מרתק של ינאי ד' לוין ( מקור ראשון, ג' אלול תשע"א) המצטט מתוך מאמרה של הסופרת שולמית הראבן : " אשמה ואחריות", שופך אור על דיוננו, ומציג בהקשר לכך את מחקריו של ז'אן פיאז'ה (1896 - 1980),שקולברג שאב ממנו השארה בפיתוח שלושה השלבים הנוספים. פיאז'ה שעסק בפסיכולוגיה ההתפתחותית ובפסיכולוגיה קוגניטיבית, פיתח את שיטת הניסוי בפסיכולוגיה, הנשענת על הצגת חידות לאנשים ובמיוחד לילדים וניתוח הסיבות לשגיאות בתשובותיהם.

בהקשר לסוגיית האשמה והאחריות, הציג פיאז'ה שני סיפורים, לילדים בגילאים שונים.

הסיפור הראשון, מספר על ילד שנשאר לבדו בבית וחשק בריבה. הילד מטפס במטבח למדף הגבוה שם מונחת צנצנת הריבה ותוך כדי כך נשמטת הצנצנת מידיו ונשברת .

הסיפור השני ,מספר על ילד שהתבקש על ידי אימו להעביר ערימה של 20 צלחות מחדר לחדר. בדרכו נתקל במכשול, הוא נפל וכל 20 הצלחות נשברו.

פיאז'ה שאל את הילדים בגילאים השונים, מי יותר אשם ומי נושא יותר באחריות, בסיפור הראשון או בסיפור השני ? . פיאז'ה מצא במחקריו בסוגיה הנדונה של אשמה ואחריות, שהילדים הקטנים יותר, נטו למצוא האשם בילד שבסיפור הראשון, ואילו הילדים הגדולים יותר ,ידעו כבר להבחין בין אשמה לבין אחריות ונטו להטיל האחריות דווקא על האמא בסיפור השני ולא על הילד.

כלומר, בסולם ההתפתחות הגילאית, של המוסריות והאחריות, נראה שהמושג : " מבוגר אחראי" איננו סתם סיסמה, אלא יש לו משמעות מלמדת ומורת דרך.

כאשר אדם נרצח, יש כמובן למצות החקירה, לחקור אם יש עילה להגשת כתב אישום ,הבאה למשפט ואכיפת החוק בישיבה בכלא מאחורי סורג ובריח אם נמצאת אשמה במנהיגים או ברוצח מסוים. אך אין להימנע מקיום תחכים יסודי ולהתמקד באחריות של המנהיגים וראשי השלטון, לאירוע הטרגי, גם אם אין עילה להגיש כתב אישום נגדם. עליהם לפעול במעשים לאיתור הרוצח ולמנוע את הרצח הבא, בהשקעה בתשתיות ובהקצאת משאבים לכך.במעשים ולא בדיבורים. אין להסתפק רק בהצהרה של המנהיגים במסיבת עיתונאים או בערוצי תקשורת של הרשתות החברתיות: " יָדֵינוּ, לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ, לֹא רָאוּ ". כלומר, לא מוגש כתב אישום נגדנו ואיננו אשמים. הם אולי לא נושאים באשמה, אבל הם כן נושאים באחריות ציבורית מוסרית, לאירוע החריג שקרה.

האחריות והמחויבות שלנו לקיום הערכים של קדושת החיים וכבוד המת, מוטמעים בפרשתנו בסוגיות העגלה הערופה וערי המקלט. לא בכדי פותחת פרשתנו בפסוק: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם, מִשְׁפַּט צֶדֶק". כך למדנו במודל של קולברג- השלבים הם קבועים ואוניברסליים, זהו רצף שלבים במחזור החיים, שכל אדם עובר בסדר קבוע, כך שכל שלב נבנה על הקודם וכרוך בהבנה עמוקה יותר של מושג הצדק.

ראשי ופרנסי המדינה ,העיר והחברה האזרחית , אינם יכולים "לרחוץ בניקיון כפיהם" ולהסתפק רק, בקיום מסיבת עיתונאים ולהעניק הצהרה תקשורתית : " יָדֵינוּ, לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ, לֹא רָאוּ ". או במקרה היותר טוב, להקים ועדות חקירה ולקיים תחקירים. מצופה מהם בפרשתנו, כמו שגם למדנו במודל ההתפתחות המוסרית של קולברג בשלב הששי והגבוה , לנהוג "כמבוגר אחראי" במשמעות האמיתית , הרצינית, המקצועית והמוסרית, במימושם של הערכים: "קדושת החיים" ו"כבוד המת". אולי אין מוטלת עליהם אשמה ישירה במובן הפלילי, אבל כן מוטלת עליהם אחריות מוסרית ציבורית ובהתאם, להסיק את מסקנותיהם באופן אישי .

פרשתנו עוסקת גם בסוגיית מינוי מלך :" שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, אֲשֶׁר יִבְחַר ד' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ.... רַק, לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים, וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה, לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס; .... וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים, וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ; וְכֶסֶף וְזָהָב, לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד. וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ, עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ" ( יז',טו'-יח').

הנה לנו דרישה ברורה ממנהיג שהוא מלך, במידותיו וערכיו "לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים... וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים.... וְכֶסֶף וְזָהָב, לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד".

אך קיימת תוספת –" וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ, עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ". למה כתוב כְשִׁבְתּוֹ ולא בְשִׁבְתּוֹ ?

האות כ עושה את כל ההבדל.

על המלך הנבחר לדעת שכל יום, הוא בבחינת מועמד לתפקיד ומעמדו הוא זמני.

כך כל מנהיג ונושא משרה יטמיע בליבו ובמוחו, שהוא בסטטוס של כְשִׁבְתּוֹ ולא בְשִׁבְתּוֹ.

שבת שלום ומבורכת

זאב ווה.

חמשיר לשבת:

שלום לכולם,

הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב / דוד אשל

"...מֵי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב

לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ "(דברים, כ'/8)

מִי הוּא הָרַךְ לֵבָב וְהַיָּרֵא,

שֶׁאֶת סְבִיבָתוֹ הוּא "מַשְׁקֶה" וּ"מַפְרֶה "?

הַאִם זֶה מִי שֶׁפּוֹחֵד עַל נַפְשׁוֹ

וּמַעֲבִיר פַּחֲדוֹ לְכָל מִי שֶׁפְּגָשׁוֹ ?

הַאִם זֶה, מִי שֶׁבָּרַבִּים מַבִּיעַ חֶרְדָתוֹ

וְגוֹרֵם לְחֶרְדַת כָּל סְבִיבָתוֹ ?

אוֹ אוּלַי זֶה מִי שֶׁפּוֹרֵץ בִּבְכִי קוֹלָנִי

וּמוֹכִיחַ שֶׁפַּחֲדוֹ , מַמָּשׁ רְצִינִי ?

הַאִם יֵשׁ מִי שֶׁאֵינוֹ פּוֹחֵד מִן הַקְּרָב

בֵּין נָשׂוּי, בֵּין רַוָּק, בֵּין אָב ?

כָּל חַיָּל סָבִיר פּוֹחֵד מִמִּלְחַמְתּוֹ

אַךְ הוּא לֹא יִסֹּב וְיָשׁוּב לְבֵיתוֹ.

אִם כָּל הַפּוֹחֲדִים יָשׁוּבוּ לְבֵיתָם

הַצָּבָא יִשָּׁאֵר מְיֻתָּם.

הַפַּחַד מְמַלֵּא אֶת הַפִּקְפּוּק הַמַּחְלִיא

שֶׁאוּלַי הַמִּלְחָמָה הִיא אֵינֶנָּה שֶׁלִּי ?

הַפַּחַד מְלֻוֶּה בְּרִגְשֵׁי אָשָׁם

שֶׁמָּא אֲנִי הוֹרֵג אוֹיֵב שֶׁאֵינוֹ הַנֶּאֱשָׁם ?

תּוֹדָעָה זוֹ, מְבִיאָה לַחֲרָדָה

וְאָסוּר שֶׁבַּצָּבָא תִּתְפֹּס תְּהוּדָה.

מִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בְּצִדְקַת מִלְחַמְתּוֹ

מִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בְּצִדְקַת הֱיוֹתוֹ,

עָלָיו נֶאֱמַר: "יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ" !

כְּדֵי שֶׁלֹּא יָמֵס אֶת לֵב סְבִיבָתוֹ.

הַמְּלַבֶּה אֶת הַנֶּגֶד, הוּא זֶה שֶׁמַּסְעִיר

הַמְּפַחֵד הָאֲמִתִּי, יִלָּחֵם וְאֶת פְּחָדָיו יַסְתִּיר,

הַמְּפַחֵד הַנִּלְחָם, לֹא יִבְרַח מֵהָאֵשׁ

הַמֵּסִית וְהַמִּתְכַּחֵשׁ, עָלוּל אֶת הַקְּרָב לְשַׁבֵּשׁ,

אִם יָשׁוּב לְבֵיתוֹ הַהַסְסָן

חֲבֵרוֹ שֶׁיִּלָּחֵם, יִהְיֶה יוֹתֵר מְחֻסָּן.

הַכּוֹפְרִים בְּצִדְקַת הַמְּדִינָה

הֵם הַפַּחְדָנִים הַמְּהַוִּים סַכָּנָה

וּלְשִׂמְחָתֵנוּ, הֵם תָּמִיד קְבוּצָה קְטַנָּה.

מִי יִתֵּן וְלֹא נֵדַע מִלְחָמוֹת

כִּי הֵן תָּמִיד מְדַמְּמוֹת,

אַךְ אִם מוּלֵנוּ עוֹמְדִים רוֹצְחִים

נִהְיֶה אֲנַחְנוּ...הַמְּנַצְּחִים.

שבת מבורכת על כל בית ישראל

בלהה ודוד אשל

**********Paste this code as high in the of the page as possible************* ****************Additionally, paste this code immediately after the opening tag**********