פרשת " ויצא"- " לֹא נוּכַל, עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים"- קהילה על ספקטרום החוסן התפקודי

פרשת " ויצא"- " לֹא נוּכַל, עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים"- קהילה על ספקטרום החוסן התפקודי

זאב ( ווה ) פרידמן

מדע הפסיכולוגיה והסוציולוגיה הארגונית והחברתית העשיר אותנו בספרות תאורטית ומחקרית, על חוסן ותרבות ארגונית וסוציומטרית של ארגונים וקהילות. בישראל פותח אף כלי מדעי לאבחון החוסן הקהילתי, על ידי צוות של 18 חוקרים משבעה מוסדות אקדמיים. הכלי קרוי CCRAM- Conjoint ,Community Resiliency Assessment Measure . הצורך בחקר החוסן הקהילתי ומדידתו בישראל, נבע ממצבי החירום, ממלחמת לבנון השנייה ועד למבצע צוק איתן. הכלי איפשר לאבחן פערים בין קהילות וישובים, בכל הקשור לחוסן הקהילתי ,עמידות והתמודדות, במצבי חירום ומשבר.

מחקרים (Norris et al., 2008, Leykin D. et al. 2013) מלמדים, כי חוסן קהילתי ותרבות קהילתית מאופיינים בפרמטרים הבאים: אמון במנהיגות, יעילות ופעילות קולקטיבית של אחדות "כולנו רקמה אנושית אחת", קשר של השתייכות ומחויבות לקהילה, מוכנות לסייע , יכולת של קהילה לשיתוף פעולה פנימי וחיצוני , יכולת לסיוע הדדי- "כולם בעד אחד ואחד בעד כולם", קשרים ותקשורת בין חברי הקהילה, אמון חברתי, יחסים טובים בין החברים. יכולת לגייס ולתעל משאבים, תמיכה בצרכים ייחודיים ובאנשים הנמצאים במצב נזקקות, רוח הקהילה – באמונה ביכולת, במשמעות ובתקווה.

הבה נבחן בפרשתנו, כיצד בא לידי ביטוי המודל התאורטי, של קהילה על ספקטרום החוסן התפקודי.

הנה נהיה עדים לדמותה של קהילת הרועים, במפגש המתרחש על יד הבאר, של יעקב עם קהילת הרועים.

האם נוכל לאפיין את קהילת הרועים, על ספקטרום החוסן התפקודי ?

אכן כן ,פרשתנו חושפת זאת בפנינו :

" וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה, וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא, יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים; וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה, עַל פִּי הַבְּאֵר. וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וְהִשְׁקוּ, אֶת הַצֹּאן; וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר, לִמְקֹמָהּ. וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב, אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם; וַיֹּאמְרוּ, מֵחָרָן אֲנָחְנוּ. וַיֹּאמֶר לָהֶם, הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר; וַיֹּאמְרוּ, יָדָעְנוּ. וַיֹּאמֶר לָהֶם, הֲשָׁלוֹם לוֹ; וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ, בָּאָה עִם הַצֹּאן. וַיֹּאמֶר, הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא עֵת, הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה; הַשְׁקוּ הַצֹּאן, וּלְכוּ רְעוּ. וַיֹּאמְרוּ, לֹא נוּכַל, עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר; וְהִשְׁקִינוּ, הַצֹּאן." ( בראשית, כט' ,ב'-ח' ).

המפגש והדיאלוג של יעקב עם קהילת הרועים על יד הבאר, מתארים סיטואציה מאד לא ידידותית ומאד לא סימפטית, המתרחשת במרחב אנושי, הרווי אנרגיות שליליות מצד הרועים. הם עונים לשאלות יעקב האורח בקוצר רוח ,בחוסר סבלנות ובארוגנטיות.

האם כך יאה לקבל אורח זר? האם כבר נשכחה הכנסת האורחים של אברהם ושרה לשלושה אורחים זרים? האם כה מהר נשכחה הכנסת האורח הזר אליעזר, על ידי רבקה במתחם הבאר ?

אך התמיהה הגדולה עוד יותר בהתנהגות קהילת הרועים, היא בעובדה - שכולם באים לבאר ביחד , באותו פרק זמן ,ללא יוצא מן הכלל, לגול האבן מעל הבאר ולהשקות את עדריהם.

מדוע קהילת הרועים, באה כולה ביחד באותה נקודת זמן, לבצע פעולה כה פשוטה, של הסרת האבן מעל פי הבאר ?

האם הייתה מחויבת נוכחות פיזית של כל קהילת הרועים לגול את האבן ?

נניח שהאבן הייתה כה גדולה שדרשה נוכחות פיזית של כל הרועים על מנת להסירה , הרי אפשר היה להניח מראש אבן כיסוי קטנה יותר על הבאר, שכל אימת שיגיע רועה בודד להשקות את צאנו, יוכל לבדו לגול האבן ,מבלי הצורך שכול חבריו הרועים, יגיעו תמיד כולם כאחד באותו פרק זמן.

אך בדיוק בנקודה זאת, חושפת קהילת הרועים את הפתולוגיה, באיכות חוסנה הקהילתית.

מסתבר בפרשתנו, שהרועים קבעו כללי משחק משלהם, בכך שהניחו מראש אבן גדולה ,שרק כל חברי קהילת הרועים תוכל להסירה, כולם ביחד ובנקודת זמן אחת. מדוע?.

רש״ר הירש (הרב שמשון בן רפאל הירש 1808-1888) בפרשנות נפלאה ,מנתח את הסיטואציה של התרבות הארגונית, הקהילתית והחברתית, של קהילת הרועיםעל גבי ספקטרום החוסן התפקודי: ״ באר של ציבור יש לכסותה דרך כלל בכיסוי קל ונוח, לנוחיות הרבים הנזקקים לה. אולם כאן לא היו הבריות נותנים אמון זה בזה ועינו של האחד צרה בשל חברו, שמא חלילה ישאב האחד יותר מן השני. משום כך היה הכיסוי כה כבד. שרק במעמד כולם ובכוחות משותפים יכלו להגיע אל מי הבאר״.

דומה שקהילת הרועים בפרשתנו, איננה עונה באופן חיובי , על הפרמטרים המאפיינים את מודל החוסן הקהילתי .

דומה שקהילת הרועים בפרשתנו סובלת מפתולוגיה קהילתית, המאופיינת בחוסר אמון, ניכור, ותחרותיות, בין חבריה. קהילת הרועים מאופיינת בתסמונת וDNA. חברתי אנושי פגום, של אינדוידואליזם, הדוניזם, בעיות אגו, חוסר פרגון, מתחים בין אישיים ,העדר ערבות הדדית וסולידריות בין חבריה וחוסן קהילתי ירוד. קהילת הרועים, איננה נושאת באחריות קולקטיבית, אלא כל אחד מחבריה ,קרוב רק לעצמו.

לא פלא שהרועים מאד לא נעימים בלשון המעטה, במפגשם עם יעקב האורח הזר. הם לא נוהגים בו מידה ראויה של הכנסת אורחים. הרועים נעדרים תודעת שירות כלפי אדם זר הנקלע למקום חדש וזקוק למידע מאד בסיסי להמשך דרכו. כך הם נוהגים בקרירות, בקוצר רוח ובחוסר סובלנות וסבלנות בדיאלוג הלאקוני עם יעקב. הם עונים כלאחר יד ורק כדי לצאת לידי חובה, לשאלותיו של יעקב: " וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב, אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם; וַיֹּאמְרוּ, מֵחָרָן אֲנָחְנוּ. וַיֹּאמֶר לָהֶם, הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר; וַיֹּאמְרוּ, יָדָעְנוּ. וַיֹּאמֶר לָהֶם, הֲשָׁלוֹם לוֹ; וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם".

במערכות יחסים אנושית, הכול מתחיל ונגמר באנשים. הכול אישי. או כמו שנוהגים לומר: "people to people",או הכול לא אישי, אלא רק פרסונלי.

הרב פרופ' יונתן זקס, בפרשנותו לפרשתנו, מתאר את היהדות כדת של אהבה- "ואהבת לרעך כמוך", "ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים" ( ויקרא, יח', דברים, י', יט')

והוא כותב : "חכמי תורת המשחקים קוראים לזה: " אלטרואיזם הדדי" נהג באחרים כפי שאתה רוצה שינהגו בך, או בניסוחו של הלל הזקן: " מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך".

זוהי האסטרטגיה הטובה ביותר להישרדותה של כל קבוצה וקהילה. אבל היהדות היא גם דת של צדק ומוסר. אלברט איינשטיין דיבר על " האהבה הכמעט קנאית לצדק". אהבה אינה מספיקה. אי אפשר לבנות משפחה ועל אחת כמה וכמה חברה, על אהבה לבדה. נדרש גם צדק. האהבה משוחדת, הצדק נקי כפיים. האהבה פרטיקולרית, הצדק אוניברסלי. האהבה מופנית לאדם זה ולא לאחר ואילו הצדק שווה לכול. על המתח הזה שבין אהבה וצדק נוצר עיקר חיינו המוסריים. לא מקרה הוא שזה נושאם של רבים מסיפורי ספר בראשית. הספר הזה עוסק באנשים וביחסים ביניהם. הצדק בלי האהבה הוא צחיח. האהבה שאין עימה צדק עושה עוול".

קהילת הרועים בפרשתנו, כנראה נעדרת אהבה בין חבריה, אך גם נעדרת תשתית של צדק ואלטרואיזם הדדי.

המהפכה הצרפתית חרטה על דגל 3 הצבעים, 3 עקרונות : חירות, שוויון ואחווה .

קהילת הרועים על יד הבאר בפרשתנו, איננה יכולה להיות גאה בדיגלה הדהוי את 3 הצבעים של : חירות, שוויון ואחווה, בין חבריה.

קהילה הרועים בפרשתנו מייצרת לעצמה כללי משחק פתלוגיים, כדוגמת הנחת האבן הכבדה על פי הבאר, זאת על מנת לשרוד. לא פלא שכך קהילת הרועים ״קולטת״ את יעקב הזר והאחר. קהילה כזאת, יש צורך לשקם ולבנות מהשורש, ממצב של "אורבות קהילתית" שאחד אורב לשני , למצב של "ערבות קהילתית", שאחד ערב לשני.

סיטואציה שונה לחלוטין של קהילה במקום גבוה על ספקטרום החוסן הקהילתי, מתרחשת במקום אחר ובזמן אחר ,במפגש קבלת הפנים לאורחים חדשים המתקיים בעלייה לרגל לירושלים , כפי שמתארת המשנה במסכת ביכורים, פרק ג' משנה ג' : " הגיעו קרוב לירושלים, שלחו לפניהם =שליחים, להודיע על בואם] ועיטרו את ביכוריהם =שמו את הפירות היפים למעלה כדי לקשט].הפחות, הסגנים והגזברים של בית המקדש] יצאו לקראתם...וכל בעלי אומניות =בעלי מלאכה] שבירושלים עומדים לפניהם ושואלים בשלומם: "אחינו אנשי מקום פלוני, באתם לשלום".

עד כמה אנו עדים לעומק ההבדל בין קהילת הרועים במפגשה עם יעקב על יד באר המים , לבין קהילת העיר ירושלים במפגשה עם האורחים עולי הרגל הבאים בשעריה.

אני מאד מקפיד במאמרי הפרשה שלי, לא להיכנס לנושאים פוליטיים, אך הפעם אחרוג ממנהגי, נוכח התקופה האבנורמלית, שאליה נקלענו בעל כורחנו, כל קהילת החברה הישראלית , בימים אלה של מדינה בהפסקה וממשלה בשיתוק ,של התרגלות לתהליך כאוטי של בחירות כל 5 חודשים, של בזבוז משאבים כספיים במיליארדים, על חשבון הקופה הציבורית והצרכים החיוניים והאמיתיים, של שחיקת האיזונים והבלמים של משילות ואחריות ,של התדרדרות במדרון החלקלק של אדישות ואפתיות של החברה האזרחית, נוכח הדרמה המתרחשת מול עינינו, של זיהום פוליטי מימין ומשמאל ומשמאל ומימין, המסכן את איכות חוסן קהילתנו.

זה הרגע לעצור ולשאול , למי אנו רוצים לדמות,- לקהילת הרועים בפרשתנו , או לקהילת ירושלים, הפותחת את שערי ליבה לאחיה ולאחיותיה מכל שבטי ישראל, העולים לרגל לבירתנו הנצחית.

הנה זאת הקריאה בימים טרופים אלו והרי גורל, המהדהדת בשירה של רחל (1890-1931): "בטרם אתא הליל – בואו בואו הכול. מאמץ מאוחד עקשני וער, של אלף זרועות. האומנם יבצר לגול את האבן מפי הבאר ".

שבת שלום ומבורכת

זאב ווה

ד"ר זאב פרידמן (Ph.D)

מנכ"ל

שירותים בקהילה מכל הלב, לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר , משנת 1981

טל' 02-6537591 , נייד 054-2222035 , פקס' 02-6507113

Zeev@melabev.orgwww.melabev.org /

דוד אשל חוזר בחמשיר לשבת :

עַם בִּמְבוּכָה / דוד אשל

רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה טֶרֶם מֻתָּשׁ

וְהָרוֹצֶה בְּכִסְּאוֹ עוֹד לֹא מְלֻטָּשׁ,

הָרִאשׁוֹן, צָבַר נִסָּיוֹן וקמַ"ש

הַשֵּׁנִי, כִּמְעַט וְלֹא מָשׁ,

לְרִאשׁוֹן אוֹרְבִים בְּתוֹךְ הנגמַ"ש

וְאֵצֶל הַשֵּׁנִי, יֵשׁ רַק מִישְׁמָשׁ.

יֵשׁ הַרְבֵּה חַכִּי"ם שֶׁהָפְכוּ לְחַכְּלַ"שׁ

כְּמוֹ שֶׁבַּצִּיּוֹנוּת הַדָּתִית הַדָּתְלַ"ש,

לָעָם כְּבָר לֹא אִכְפַּת: מִי יִירַשׁ ?

"אַחְדוּת" הוּא זוֹעֵק בִּמְפֹרָשׁ,

וְהוּא כְּמוֹ עֵדֶר מְטֻפָּשׁ

מִיּוֹם לְיוֹם יוֹתֵר מֻכְפָּשׁ,

וְלִקְרַאת הַבְּחִירוֹת בַּמֻּשְׁלָשׁ

עַמֵּנוּ הוֹלֵךְ וְנֶחְלָשׁ.

יֵשׁ הַמְּנַצְּלִים אֶת הַמַּצָּב הֶחָדָשׁ

וּפוֹגְעִים קָשֶׁה בַּיּוֹם הַמְּקֻדָּשׁ,

בֵּיתֵנוּ הַשְּׁלִישִׁי צוֹבֵר עָשׁ

וּבְמַנְהִיגָיו אֵין מִי, שֶׁנִּפְחָד וְנִרְעָשׁ.

חֲלִילָהּ כְּשֶׁבְּלִיבִּי גּוֹבֵר הַחֲשָׁשׁ

שֶׁעַמֵּנוּ עָתִיד לְהִקָּרֵא עַמְלַ"שׁ,

כִּי אוּלַי בְּעַמֵּנוּ יִשְׁלֹט הַנָּחָשׁ.

נֵס חֲנֻכָּה בַּפֶּתַח מַמָּשׁ

וְלָכֵן עֲדַיִן אֵינֶנִּי נוֹאָשׁ.

שבת שלום

דוד ובלהה אשל

‍