פרשת וארא – "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם" –כוחו של הרגל .
ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן *
כוחו של הרגל, היא תסמונת נוכחת במחוזותינו, המתארת התנהגות - כיצד אנחנו מתרגלים לאירועים הפוקדים אותנו, שלידתן היא חריגה ויוצאת דופן, אך בהתפתחותן וגדילתן, הן גורמת לנו להתרגל אליהן. בתחילה אנו מרימים גבה, אף לא מאמינים ואף מופתעים ,שתופעות כאלו נוכחות בחיינו, אך למרבה הפלא, אנו מופתעים מעצמנו, כיצד אנו לוקים בתסמונת הקרויה- כוחו של הרגל. אנו מסוגלים להתרגל לתופעות שהן סותרות אמונה והיגיון ,שאחזנו בהם קודם ולא מאמינים, כיצד אנו מתרגלים אליהן.
הנה כי כך, התרגלנו לבחירות חוזרות ונשנות ( איך מזהירים אותנו מכורים לסמים – " פעם אחת יותר מדי") .כך התרגלנו לירי רקטות, קסאמים ובלונים מעזה. כך התרגלנו לקטל בכבישים. כך גם התרגלנו לאלימות במשפחה ולרצח נשים. כך גם התרגלנו בשנה האחרונה לקורונה והשלכותיה , במישורי חיינו השונים.
אנו פוטרים עצמנו במשפט שחוק:" מי היה מאמין שזה יקרה....לא יאומן כי יסופר.....אם היית מספר לי על כך לפני שנה, הייתי רואה אותך אדם הוזה ובעל דמיונות".
צ'רלס דוהיג בספרו: " כוחו של הרגל" ( 2012 ), מציב אתגר- "להבין כיצד נוצרים הרגלים וחשוב מזה כיצד הם משתנים".
באתגר זה נעסוק במאמרנו, בהקשר לפרשתנו, המתחברת לתסמונת – "כוחו של הרגל".
הבה נתבונן בפסוקים שבהם פותחת פרשתנו : "וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב--בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי ד', לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּם, לָתֵת לָהֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן--אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם, אֲשֶׁר-גָּרוּ בָהּ. וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי, אֶת-נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר מִצְרַיִם, מַעֲבִדִים אֹתָם; וָאֶזְכֹּר, אֶת-בְּרִיתִי. לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲנִי ד', וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם; וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי ד' אֱלֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם, מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי, לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב; וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי ד'. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה. " ( שמות, ו', ג'-ט').
בני ישראל נמצאים בדיוטה התחתונה ומתחת לזה. הם נאנקים תחת עול העבדות. הם נתונים בייאוש, בדיכאון וחידלון , סוג של חיים ללא תכלית וללא מוצא. הנה במציאות כה קשה זו , מופיע משה בפני עם העבדים ונושא נאום מלא אופטימיות, של תקווה וייעוד בשמו של הקב"ה :"אחי בני ישראל, אתם כבר נתונים תקופה לא קצרה במגפת העבדות והשעבוד, אך בשורה גדולה לי אליכם. אני מביא לכם את החיסון והתרופה למגפת העבדות שעלולה להמיט עליכם כליה. אני משה אחיכם, מביא לכם מסר ובשורה מהקב"ה. הנה האור בקצה מנהרת העבדות והשעבוד. אני באתי להציל אתכם, להוציא אתכם , לקחת אתכם, לגאול אתכם מעבדות מצרים ולהוביל אתכם לארץ המובטחת שהובטחה לאבותינו- ארץ ישראל.
עד כאן הכול נראה מבטיח ואופטימי, אך כגודל הציפייה ,כך גודל השבר –"וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה."
כיצד זה יתכן שבני ישראל במציאות הקשה בה הם נתונים, אינם מתחברים לנאומו של משה? כיצד הם ממש מנותקים ואטומים לבשורת החיסון של משה ,שאמורה לחסל את מגפת העבדות בה הם, כה שקועים עמוק?
התשובה לכך טמונה ,בכוח ההרגל, אותה תסמונת שמנתקת את בני ישראל , מכל אתגר או בשורה, הקוראים להם- להתחבר ,להאמין, לקוות ולעשות.
כוח ההרגל של עם העבדים, מאופיין בפרשתנו במילים הבאות : "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם".
מהי המיוחדות בייצוג - סִבְלֹת מִצְרַיִם"?
השפת אמת ( ספרו של הרב יהודה אריה ליב אלתר – 1847-1905 האדמו"ר השני מגור ) נדרש בספרו למהות של – "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם" וכך הוא מפרש: "שלא תוכלו עוד לסבול את מצרים ". הנה כוח ההרגל- לסִבְלוֹת מִצְרָיִם. בני ישראל נתונים בהתמכרות עמוקה לעבדות, שאליה הם מתרגלים והרגל זה הופך לטבע. כך לימדנו אַיְזוֹפּוֹס( 620 לפנה"ס – 562 לפנה"ס) שהיה ממשיל משלים יווני. במשל שלו על הצפרדע והעקרב שרצו לחצות נהר. העקרב, שאינו יודע לשחות, ביקש לרכוב על גבה של הצפרדע, אשר סירבה עקב חששה שהעקרב יעקוץ אותה בדרך. העקרב הצליח לשכנעה שלא כך יהיה, שכן, גם הוא מבקש להגיע לגדה השנייה. הצפרדע השתכנעה והסכימה, אך באמצע הנהר העקרב עקצהּ, ושניהם החלו לטבוע. קודם שטבעו הצליחה הצפרדע לשאול בתדהמה: "למה ומדוע עקצתני? הרי עכשיו שנינו נמות", והעקרב השיב: "זה הטבע שלי ". מסקנת המשל היא – העקרב אינו יכול לשנות את טבעו, גם אם הוא מבין שצריך לעשות זאת, שכן, הרגל הופך לטבע.
דומה שכוח ההרגל של בני ישראל לחיי עבדות מצרים, הפך אצלם לטבע.
בפרשתנו, ההתרגלות לסבל העבדות, מתרחשת במקום הנמוך ביותר – "מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם", במצב פתלוגי ,התנהגותי ונפשי – "וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה".
מפרש רש"י : " מִקֹּצֶר רוּחַ – כל מי שהוא מיצר, רוחו ונשימתו קצרה ואינו יכול להאריך בנשימתו". העבדות, הסבל, והשעבוד משקיעים אותם בתסמונת ההתרגלות לרע - במ"ט שערי טומאה. האדישות והייאוש אופפים אותם. הם משלימים עם מר גורלם. הם אינם מסוגלים לקרוא את הכתובת על הקיר ואינם מסוגלים לשמוע לדברי משה.
כוח ההרגל לעבדות משקיע אותם עמוק עמוק – "מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם".
כך אפשר להציג את תמונת המצב – "מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם". במילה- "מִתַּחַת", מתוארת מציאות של – מתחת לרדאר. במציאות זאת, אי אפשר לזהות אפילו ,פתח יציאה זעיר וסוג של נתיב התחברות של בני ישראל -להאמין במשה ובבשורתו . במקום לראות – אור בקצה מנהרת העבדות, הם ממשיכים לראות רק חושך. הרדאר איננו מצליח לאתר כל זיק של רצון, תקווה או אמונה לצאת ממצרים – "וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה".
עכשיו, מעניין יהיה לבחון, האם תסמונת- כוחו של ההרגל , נוכחת גם במקום אחר בפרשתנו ?
אכן, כן, גם פרעה נתון אף הוא בתסמונת – כוחו של הרגל .
הבה נבחן זאת בפרשתנו , בתגובתו של פרעה למכות הניתכות עליו.
תגובתו למכת הדם – "וַיֶּחֱזַק לֵב- פַּרְעֹה וְלֹא-שָׁמַע אֲלֵהֶם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ד' " (שמות, ז', כב' ).
תגובתו למכת הצפרדע –" וַיַּרְא פַּרְעֹה, כִּי הָיְתָה הָרְוָחָה, וְהַכְבֵּד אֶת-לִבּוֹ, וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם: כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר ד' " (שמות, ח', יא') .
תגובתו למכת הכינים – "וַיֶּחֱזַק לֵב-פַּרְעֹה וְלֹא-שָׁמַע אֲלֵהֶם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ד' "(שמות, ח', טו' ).
תגובתו למכת הֶעָרֹב – "וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת-לִבּוֹ, גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת; וְלֹא שִׁלַּח, אֶת-הָעָם " (שמות, ח', כב').
תגובתו למכת הדֶּבֶר- " וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שִׁלַּח אֶת-הָעָם " ( שמות,ט', ז' ).
תגובתו למכת השְׁחִין - "וַיְחַזֵּק ד' אֶת-לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם: כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ד', אֶל-מֹשֶׁה" (שמות, ט',יב' ).
דומה שפרעה לוקה בתסמונת – כוחו של הרגל. הוא מתרגל לקושי, לסבל ולקטסטרופות של המכות הפוקדות אותו ואת המצרים. לכול המכות הוא מגיב בסוג של אדישות ופסיביות - "וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם".
אך הנה במכה השביעית - במכת הבָּרָד, מתרחש שובר השיוויון ה- Game Changer.
דומה שמשהו נסדק בכוח ההרגל של פרעה למכות : "הִנְנִי מַמְטִיר כָּעֵת מָחָר, בָּרָד כָּבֵד מְאֹד, אֲשֶׁר לֹא-הָיָה כָמֹהוּ בְּמִצְרַיִם, לְמִן-הַיּוֹם הִוָּסְדָה וְעַד-עָתָּה. וְעַתָּה, שְׁלַח הָעֵז אֶת-מִקְנְךָ, וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר לְךָ, בַּשָּׂדֶה: כָּל-הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר-יִמָּצֵא בַשָּׂדֶה, וְלֹא יֵאָסֵף הַבַּיְתָה--וְיָרַד עֲלֵהֶם הַבָּרָד, וָמֵתוּ. וַיְהִי בָרָד--וְאֵשׁ, מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד: כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא-הָיָה כָמֹהוּ בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, מֵאָז הָיְתָה לְגוֹי "( שמות, ט', יח, כד').
הבה נראה כיצד פרעה מגיב למכת הברד :" וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה, וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, חָטָאתִי הַפָּעַם: ד', הַצַּדִּיק, וַאֲנִי וְעַמִּי, הָרְשָׁעִים "( שמות,ט',כז'). נראה כמו מהפך בליבו ובהתנהגותו של פרעה. לא יאומן- אני פרעה הרשע וד' הוא הצדיק.
כך גם פרשתנו מעצימה את המיוחדות במכת הברד בהשוואה למכות הקודמות – "בָּרָד כָּבֵד מְאֹד, אֲשֶׁר לֹא-הָיָה כָמֹהוּ בְּמִצְרַיִם, לְמִן-הַיּוֹם הִוָּסְדָה וְעַד-עָתָּה: כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא-הָיָה כָמֹהוּ בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, מֵאָז הָיְתָה לְגוֹי ".
האם נשבר אצל פרעה, כוח ההרגל למכות?
מסתבר שלא, החגיגה הייתה מוקדמת. פרשתנו בהמשך, שופכת עלינו מים צוננים, לבל נתלהב יתר על המידה, שכביכול פרעה נגמל מכוח הרגלו למכות : "וַיַּרְא פַּרְעֹה, כִּי-חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת וַיֹּסֶף לַחֲטֹא; וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ, הוּא וַעֲבָדָיו. רק מתרחשת רגיעה וסוג של הודנא, ופרעה חוזר לתסמונת ההתרגלות לרע ולאדישות : "וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שִׁלַּח אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ד', בְּיַד-מֹשֶׁה "( שמות, ט', לד' ). עלינו לחכות עד למכת הבכורות הממיתה את בנו בכורו של פרעה, הגורמת לו לקפוץ מהיורה הרותחת במצרים, להציל את נפשו ברגע האחרון ולשלח את בני ישראל ממצרים. אצל פרעה, כמו במשל העקרב והצפרדע של אַיְזוֹפּוֹס – "זה הטבע שלי". ההרגל של פרעה למכות- הפך לטבע.
אך לא כך קורה אצל בני ישראל , האתגר הגדול שהוצב בפניהם היה – לא רק לצאת פיזית ממצרים, כפי שאכן קרה –"וַיְהִי, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, יָצְאוּ כָּל-צִבְאוֹת ד', מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. ( שמות, יב', מא'). בני ישראל זוכים להגנה צמודה של הקב"ה ביציאתם ממצרים :" וַד' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן, לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ, וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ, לְהָאִיר לָהֶם--לָלֶכֶת, יוֹמָם וָלָיְלָה. לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן, יוֹמָם, וְעַמּוּד הָאֵשׁ, לָיְלָה לִפְנֵי, הָעָם" ( שמות, יג',כא'-כב').
היציאה פיזית- לא די בה. האתגר הוא - לשבור את כוח ההרגל למצרים ולהוציא את מצרים וכל מה שהיא מייצגת, מתוכם. אכן , זה קרה בפרשת בשלח בהמשך:" וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה ד' בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת-ד'; וַיַּאֲמִינוּ, בַּד', וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ." ( (שמות, יד', לא').
הנה תשובת המשקל והתיקון ל- "וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה".
"מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם" – מתחת לרדאר, עוברת טרנספורמציה, למעל סבלות מצרים – מעל לרדאר.
בימים מיוחדים אלו של פנדמיה של ימי קורונה, שפוקדים אותנו כעשרה חודשים, שכמעט אנו עלולים ללקות- בכוח ההרגל אליהם ,שחלילה עלולים להפוך לטבע, הבה נישא תפילה ,שמבצע החיסונים הפוקד אותנו בימים אלו, המעורר השראה והשתאות, יאיר עלינו את האור הגדול, של יציאה מימי קורונה, לימי אורה ושמחה, ליציאה מכוח ההרגל.
שבת שלום וחודש מבורך
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן ,מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות
ד"ר זאב פרידמן (Ph.D)
מנכ"ל
שירותים בקהילה מכל הלב, לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר , משנת 1981
טל' 02-6537591 , נייד 054-2222035 , פקס' 02-6507113
&
פְּתַח לָנוּ פֶּתַח / דוד אשל
בַּזֶּה אֵינִי סַפְקָן
חֹדֶשׁ "שְׁבָט" כְּבָר כָּאן,
וּקְרוֹבִים אָנוּ לִקְצֵה הַקֶּרַע
כִּי כְּבָר הִגַּעְנוּ לְ "וָאֵרָא",
עוֹד פְּסִיעָה הַפְּדוּת
שֶׁתּוֹצִיאֵנוּ מֵעַבְדוּת
וְתוֹלִיכֵנוּ לְאַחְדוּת.
אוֹ-טוֹ-טוֹ מָחָר
יָקוּם לָנוּ מַנְהִיג נִבְחַר,
וּנְבָרֵךְ "שֶׁהֶחֱיָנוּ"
עַל מַנְהִיג שֶׁלֹּא בָּחַרְנוּ אָנוּ,
וְטוֹב מְאֹד שֶׁכָּךְ
כִּי עַם מְשֻׁעְבָּד, אֵינֶנּוּ מְפֻכָּח.
הָאֵ-ל בָּחַר מַנְהִיג "כְּבַד פֶּה"
שֶׁיּוֹדֵעַ לְרַפֵּא,
יִהְיֶה לָעָם גַּם אָב גַּם אֵם
וְהַהַנְהָגָה לֹא תְּגַמְגֵּם.
כִּשְׁלִיחַ צִבּוּר אוֹ בַּעַל קוֹרֵא
כְּמוֹ לְתַלְמִידָיו אוֹתוֹ הַמּוֹרֶה,
הַמַּעֲלֶה אוֹ מוֹרִיד אֶת קוֹלוֹ
וְהַיּוֹדֵעַ לוֹמַר מָתַי כֵּן, מָתַי לֹא.
"וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ"
הַבְטָחָה שֶׁצִּפִּיּוֹת הַצְּמִיחָה,
הַבְטָחָה שֶׁכָּזוֹ מִפִּיו שֶׁל הָאֵ-ל
הַלְּוַאי וְתִנָּתֵן לְכָל מַנְהִיגֵי יִשְׂרָאֵל.
בְּהַנְהָגָה מְאֻחֶדֶת כְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן
לְכָל בְּעָיָה יִמָּצֵא פִּתְרוֹן,
אִם נוֹסִיף אֶת הַבְטָחַת הַגְּאוּלִים
הֲרֵי שֶׁשַּׁעֲרֵי מִצְרַיִם לֹא נְעוּלִים.
גַּם אֲנַחְנוּ עַמְּךָ, פְתַח לָנוּ פֶּתַח !
סַלֵּק מֵאִתָּנוּ כָּל קֶרַע וּמֶתַח,
נְבַקֵּשׁ אֶת אֱלֹקֵינוּ בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ
שֶׁגַּם בִּבְחִירָתֵנוּ, יִהְיֶה הוּא עִם פִּינוּ.
חֹדֶשׁ "שְׁבָט" הוּא לָנוּ בְּשׂוֹרָה
שֶׁל שִׂיחַ אַהֲבָה, שִׂמְחָה וְשִׁירָה.
שבת מבורכת ובריאה,
חודש טוב,
בלהה ודוד אשל
