פרשת ויגש – "וַיֹּאמֶר, אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם" – גלגולה של קללת – עָלַי, מצדק ענישתי לצדק מְאַחֶה בחמש מערכות.
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
"הצדק המְאַחֶה"( מלשון איחוי ) שונה מהתפיסות המקובלות, שלפיהן מטרת ה"צדק" היא הענשתו של מבצע העבירה על ידי החברה. על פי הצדק המְאַחֶה, פגיעה במבצע העבירה אינה תמיד יעילה לחברה ולקרבן העבירה כאחד. לעומת זאת, התמודדות של העבריין עם מעשיו, קבלת אחריות מצדו, גינוי מצדו של העבירה שביצע ושל הפגיעה באדם אחר, בקשת סליחה ופיצוי הקורבן, כל אלה מאפשרים איחוי של הפגיעה ומאפשרים לקורבן להתאושש מהחוויה שעבר.
טענה רווחת בקרב תאורטיקנים של צדק מאחה היא שהקורבן, שהוא שותף מלא בתהליך הצדק המאחה, ושהתהליך כולו מתבצע בהסכמתו המלאה, יוצא נשכר מתהליך זה שכן צרכיו ורצונותיו זוכים להתייחסות וסיכוייו להשתקם ולחזור לתפקוד מלא גם הם גבוהים.
בית המשפט הקהילתי הוא האכסניה הרעיונית לצדק המְאַחֶה, שהוקם כמודל חלופי לבית המשפט הקונבנציונלי – הענישתי והאכיפתי, לניהול ההליכים הפלילים ובמטרה למנוע רצדיביזם ( הישנות חוזרת של העבירה על ידי העבריין), בשל השפעות שליליות שעשויות להיות לכליאה - על העבריין עצמו, על משפחתו ועל החברה כולה. ברחבי העולם פועלים מזה כשלושים שנה מודלים שונים של בתי משפט קהילתיים, המכונים גם "בתי משפט פותרי בעיות". בישראל הם החלו לפעול לראשונה במתכונת של פיילוט בשנת 2014 ובשנת 2020 הופץ תזכיר חוק לצורך מיסודם. בתי המשפט הקהילתיים בישראל נמצאים תחת בתי משפט השלום, בהם מתנהל ההליך הקהילתי כהליך פלילי לכל דבר, ועם זאת בעל מאפיינים ייחודיים הכוללים בין היתר מתן דגש רב להליכי השיקום של מבצע העבירה. במסגרת התנהלותו של ההליך נבנית תוכנית שיקומית מקיפה, שיתוף הקהילה, בפיקוח בית משפט וכתחליף לעונש המאסר בפועל. ( ויקיפדיה).
הנה כי כן, דומה שיוסף בפרשתנו , בולם את יצריו וסיבותיו לנקום באחיו שהשליכו אותו אל הבור וקיוו למותו, הוא איננו בוחר בדרך בית המשפט הענישתי, אלא דווקא בוחר לשבת על כס בית המשפט הקהילתי מיסודו של "הצדק המְאַחֶה" ומושיט לאחיו יד עתיד סולחת .
אך קודם עלינו להתבונן בגלגולו של בית המשפט ובפרקטיקת עשיית הצדק, שהחלו במערכה הראשונה כבר בפרשת תולדות, באירוע מכירת הבכורה : "וְרִבְקָה, אָמְרָה, אֶל-יַעֲקֹב בְּנָהּ, לֵאמֹר: הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת-אָבִיךָ, מְדַבֵּר אֶל-עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר. הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה-לִי מַטְעַמִּים, וְאֹכֵלָה; וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי ד', לִפְנֵי מוֹתִי. וְעַתָּה בְנִי, שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי, מְצַוָּה אֹתָךְ. לֶךְ-נָא, אֶל-הַצֹּאן, וְקַח-לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים, טֹבִים; וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ, כַּאֲשֶׁר אָהֵב. וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ, וְאָכָל, בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ, לִפְנֵי מוֹתוֹ. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, אֶל-רִבְקָה אִמּוֹ: הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר, וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק. אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי, וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ; וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה, וְלֹא בְרָכָה. וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ, עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי; אַךְ שְׁמַע בְּקֹלִי, וְלֵךְ קַח-לִי " ( בראשית, כז',ו'-יג').
הנה כאן בדיוק, החל גלגולו של הצדק הענישתי מיסודו של בית המשפט הקונבציונלי.
כך הרב אשר זליג וייס (מייסד וראש בית המדרש "דרכי תורה" ואב בית דין "דרכי הוראה"). מביא בספרו- "מנחת אשר" על המועדים, את דברי הגאון מווילנא ( הגר"א 1720-1797)- עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי-המילה המדריכה היא- עָלַי. ביקשה רבקה לומר ליעקב כי היא צופה שיבואו עליו שלוש צרות כאותיות המילה- עָלַי –צרת עשיו, צרת לבן, וצרת יוסף.
הקנאה, השנאה והאיבה שנוצרו במעשה רמיית הבכורה והברכה שניתנה ליעקב, מובילה לענישתו של יעקב בקללת – עָלַי.
כך מתגלגל לו הצדק הענישתי מיסודו של בית המשפט הקונבנציונלי ,בקללת עָלַי, במערכה השנייה, באירוע גלותו של יעקב בחרן בבית לבן בפרשת ויצא:" וַיַּעַן יַעֲקֹב, וַיֹּאמֶר לְלָבָן...זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ ... הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב, וְקֶרַח בַּלָּיְלָה; וַתִּדַּד שְׁנָתִי, מֵעֵינָי.זֶה-לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה, בְּבֵיתֶךָ, עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ; וַתַּחֲלֵף אֶת-מַשְׂכֻּרְתִּי, עֲשֶׂרֶת מֹנִים." (בראשית,לא', לו'-מא').
עתה נותרה רק האות י מהמילה- עָלַי.
הנה הגענו לגלגולו של המשפט הקונבנציונלי והצדק הענישתי, בקללת עָלַי , במערכה השלישית בפרשת וישב, באירוע החלומות והקנאה של יוסף ואחיו, שהוליד – קנאה, שנאה, נקמה ומחיקתו מתודעתם, בהשלכתו לבור וייצוגו לאביהם יעקב בכתונת בד הספוגה בדם: " וְיִשְׂרָאֵל, אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא, לוֹ; וְעָשָׂה לוֹ, כְּתֹנֶת פַּסִּים. וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם, וַיַּגֵּד לְאֶחָיו; וַיּוֹסִפוּ עוֹד, שְׂנֹא אֹתוֹ... וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אֶחָיו, הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ, אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ; וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ, עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו... וַיְקַנְאוּ בוֹ, אֶחָיו; וְאָבִיו, שָׁמַר אֶת הַדָּבָר... וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ. וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל אָחִיו: הִנֵּה, בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא. וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ, וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת, וְאָמַרְנוּ, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; וְנִרְאֶה, מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו". (בראשית, לז' , ב'-כ' ).
כך ממשיך לו הצדק הענישתי וקללת עָלַי ,להתגלגל במערכה הרביעית בפרשת מקץ במפגשו הטעון של יעקב עם בניו שחזרו ממצרים בפקודת יוסף המשנה למלך, להביא עמם בחזרה את בנימין האח הקטן : "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם, אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם: יוֹסֵף אֵינֶנּוּ, וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ, וְאֶת-בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ, עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה... וַיֹּאמֶר, לֹא-יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם: כִּי-אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר, וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ-בָהּ, וְהוֹרַדְתֶּם אֶת-שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן, שְׁאוֹלָה."(בראשית, מב',לו'-לח').
הנה קללת – עָלַי, שוב נוכחת.
אנו ממשיכים ללוות את גלגולה של קללת – עָלַי ומגיעים לפרשתנו למערכה החמישית.
לא קל לשכוח את משקעי העבר ובמיוחד אם חווינו חוויות קשות שגרמו לנו אחרים. כיצורי אנוש קשה מאד לשכוח או למחוק מתודעתנו תמונות עבר טראומטיות ולא נעימות שמישהו אחר גרם לנו. לא רק שקשה לשכוח, אלא היצר האנושי אף מנחה אותנו בפנימיותנו – לא לסלוח לאחר שפגע בנו ועשה לנו משהו רע. אנו אף אפופים בקרבנו ביצר של נקמה וברצון להעניש ולפגוע במי שפגע בנו. רק מחכים להזדמנות מתאימה לנקום. הנה כי כן, ליוסף היו את כל הסיבות שבעולם לבוא חשבון עם אחיו, שהשליכו אותו לבור וקיוו למותו. הרי במעמדו הנוכחי כמשנה למלך מצרים, הייתה לו ההזדמנות האולטימטיבית לנקום בהם ולהענישם בסוג של צדק ענישתי.
יוסף המשנה למלך מרום מעמדו, הוא סוג של תפאורת בית משפט שיגזור את גזר דינם של אחיו.
השאלות הקרדינליות הן –
האם יהיה זה בית משפט ענישתי קונבנציונלי, או שמא יהיה זה בית משפט קהילתי באוריינטציה של צדק מְאַחֶה?
האם יהיה זה בית משפט של ראיית העתיד מתוך רצון לשיקום היחסים, לאיחויי הקרעים המשפחתיים, ובניית רקמת האחאים והמשפחה לאחווה ורעות ?
האם יוסף ביושבו על כס בית המשפט בלשכתו המפוארת, יתחבר לאוריינטציה של הושטת יד לאחיו, המראים סימנים של חישוב מסלול חדש וייצוג תהליך של חזרה בתשובה שיש בו כדברי הרמב"ם: הכרה בחטא –וידוי- וקבלה לעתיד?
האם קללת עָלַי תקבל מפנה ?
כן, זה קורה בשינוי דרמטי במגמת גלגולה של קללת עָלַי , כך גם בגלגולו של עשיית הצדק.
דומה שיוסף בוחר לשבת בכס בית המשפט הקהילתי ולא הענישתי ובוחר בנתיב הצדק המְאַחֶה.
יוסף בפרשתנו מתגלה במלוא הדרו ומיוחדותו. הוא מקבל על עצמו את דרך הפיוס, הסליחה והמחילה. כך זה נשמע בפרשתנו בדברי יוסף: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ; וַיֹּאמֶר, אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי, מִצְרָיְמָה. וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ, וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם, כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי, הֵנָּה: כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם"( בראשית, מה', ד').
לא קל לעשות איתחול מחדש ביחסים שבין יוסף לאחיו, לאור צלקות העבר.
כיצד יכול יוסף לסלוח ליהודה נוכח משקעי העבר, כשיהודה הוא זה שהציע לאחיו למכור את יוסף לעבד: " וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, אֶל-אֶחָיו: מַה בֶּצַע, כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ, וְכִסִּינוּ, אֶת דָּמוֹ. לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים" ( בראשית, לז', כו)?
הרב פרופ' יונתן זקס ( 1948 -2020 ) בפרשנות לפרשתנו, מתאר את המפגש שבין יוסף ליהודה ואחיו, כהולדת הסליחה בעולם : " יש רגעים המשנים את העולם. כמו הרגע שיוסף גילה לאחיו את זהותו: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ; וַיֹּאמֶר, אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי, מִצְרָיְמָה. וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ, וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם, כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי, הֵנָּה: כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם" (מה', ד'). זהו הרגע המתועד הראשון בהיסטוריה שבו אדם אחד סולח זולתו....הסליחה שוברת את הבלתי הפיכות של מעגל התגובה והנקמה. את הנעשה אפשר להשיב. האנושות השתנתה ביום שיוסף סלח לאחיו. כשאנחנו סולחים וכשאנחנו ראויים להיסלח, אנו חדלים להיות אסיריו של עברנו".
אבל הרי אנחנו יצורי אנוש, הנושאים בקרבנו משקעים , טראומות וצלקות נפשיים מעברנו, קשה לנו אנושית למחוק את העבר ולפתוח דף חדש. לא תמיד זה אנושי לסלוח, נוכח משקעי העבר?
עולמנו המודרני פיתח מודל וטכניקות של תהליכי סליחה, שינוי והתמודדות עם משקעי העבר ומצבי חיים קשים, המביאים לפיוס, לאיחוד, למיזוג, לשלום, לאחווה ולרעות.
כן, יש לכך סיכוי, זה לא חסר סיכוי.
תאוריית הטיפול הקוגניטיבי ההתנהגותית, קוראת לזה:" מיסגור מחּדש" . (Reframing) תמונה של צייר עשויה להיראות אחרת כאשר מחּליפים את המסגרת שלה .כך גם התמונה של החיים. העובדות אינן משּתנות, אך משּתנה האופן שבו אנו תופסים אותן.
כך גם דומה שיוסף במפגש עם אחיו, במעמד הסליחה וההתחברות לאחיו, משתמש בטכניקה של מסגור מחדש ( Reframing):" כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם....... וְעַתָּה, לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי, הָאֱלֹהִים; וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה, וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ, וּמֹשֵׁל, בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם.... וַיְנַשֵּׁק לְכָל-אֶחָיו, וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם; וְאַחֲרֵי כֵן, דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ " (בראשית, מה', ד'-טו').
גדולתו של יוסף הייתה בגיוס משאבי הנפש ,האחריות הכוללת, ביטול האגו, והוויתור על נקמה.
יוסף במסגור מחדש ,מפקיע עצמו ממרחבו הפרטי והאישי אל עבר המרחב האמוני, התיאולוגי והשליחותי. במרחב חדש זה, יוסף אף לוקח אחריות להבטיח הרמוניה בין האחים : וַיְשַׁלַּח אֶת-אֶחָיו, וַיֵּלֵכוּ; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַל-תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ (בראשית, מד', כד').
יוסף צולח בגאון ובגדלות הנפש את סצינת חשיפתו במפגשו עם אחיו.
יוסף יכול היה לנקום באחיו מרום מעמדו. אבל יוסף משיל מעליו את עטיפת המשנה למלך ומעביר לאחיו המסר הפשוט- אכן, "אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים". לא לנקום אני בא, אלא לסלוח ממקום הכי אמיתי ונקי. זאת ירידה של יוסף לצורך עלייה.
יוסף אינו מתנשא על אחיו, גם שהיו לו כל הסיבות לכך. יוסף נוהג בפשטות, כדקל שפל צמרת ולא רואה כל חולשה בכך שמיילד את הסליחה ברוח אמונית ואלוקית. יוסף מאיר פנים לאחיו- "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" ( משלי, כז',יט').
יוסף בפרשתנו הוא מולידו של בית המשפט הקהילתי ושל הצדק המְאַחֶה . יוסף המשביר במצרים, יודע להפוך את המשבר לשבר , לצמיחה ולאיחוי הקרעים. יוסף קוטע את שרשרת קללת עָלַי. יוסף יודע שמשפחה לא בוחרים, אבל כן בוחרים איך להיות משפחה.
מעשה אבות ואימהות, סימן לבנים ולבנות.
שבת שלום
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן ,מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות
zeev@melabev.org https://www.melabev.org.il/articles-2/parashat-shavua/
@
פרשת "ויגש"
פרשת בר מצווה של אודי זוהר- ברכות
פרשת בר מצווה של קובי סבן- ברכות
"וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה..."
המפגש המרגש בפרשתנו אינו רק מפגש משפחתי. אלה רגעים שבהם המשפחה הזו מתחילה להפוך לאומה, לכן כל פרט קטן הוא בעל משמעות לדורות. זו לא רק טלנובלה מרתקת שבה אח אחד נמכר, ואז הופך למלך ושוב פוגש את אחיו- אלה רגעי הבראשית של עם ישראל. המסר בסיפור, שבגלל מלחמת אחים יוצאים לגלות.
בכל שלב בהיסטוריה שלנו, כשרצינו לזרוק זה את זה לבור, כשהיו ביננו שנאה וקנאה, התוצאה הייתה טרגית.
מישהו מאד קרוב פגע בי, הוא מרגיש עם זה מאד רע, הוא ממהר להתנצל מעומק ליבו. אני מרגיש שהפגיעה לא הייתה מקרית, היא מתמשכת. אבל הפוגע מתנצל בכנות. אני בדילמה, האם למחול בקלות, להתפייס, לקוות לעתיד טוב יותר- או לנסות ולחנך את הפוגע. לחנך אותו בזה שאגרום לו להזיע, לא אתרצה בקלות, אקדיר פנים, אמנע מלהיפגש. לאחר שניסיונות הפיוס נדחים, משוכנע הפוגע שאני מונע על-ידי רגשי נקמה קטנוניים, או שאני אפילו סוחט אותו רגשית. אני חש שגם אם אני צודק בסירובי להתפייס מידי: אני מפסיד את ידידותו העתידית, צל בלתי נראה יפריד ביננו. מצד שני לא אסבול יותר מפגיעתו הרעה של ידידי הקרוב. מה עושים ??
בפרשתנו הדילמה הזו יורדת לעומק בלתי רגיל.
מדוע מענה יוסף את אחיו? מדוע אין הוא מתגלה אליהם מידית? האם חפץ הוא בנקמה? האם אין יוסף יודע לסלוח?
לי נדמה כי יוסף לא אדם קר, יוסף מבין ששנאה כזו, אשר טופחה כלפיו והגיע עד לכמעט שפיכות דמים, ובפועל למכירתו ולסילוקו מארצו ומבית אביו-אינה יכולה כך סתם להימחק במחי יד. התנאי לפיוס של ממש מחייב את אחיו לחוות באופן צורב חוויה של חוסר ביטחון וחוסר אונים. חוויה של סכנה ממשית לחייהם. רק חוויה מעין זו יכולה להביאם לתודעה עמוקה של משמעות המעשה שעשו שנים רבות קודם לכן. רק חוויה מטלטלת עשויה לשנות אותם!!.
יחסי יוסף ואחיו לא חוזרים להיות חמים וזורמים, אבל לפחות אפשריים ומאוזנים.
"מלחמת אחים – תמיד מובילה אותנו לגלות. האחים זרקו את יוסף לבור, וכך התגלגלה המשפחה כולה אל גלות מצרים. אלפי שנים אחר כך שנאת אחים החריבה את הבית וסילקה את עם ישראל מארצו. הלקח ברור פרשת השבוע אינה היסטורית, אלא אקטואלית "
שבת שלום!
שבת שלווה וענוגה!!
יגאל גור-אריה
