גם בתוך האתר שלנו :www.hamikra.org - תוכלו להשתלב ולהיות שותפים לעשייה המבורכת של העמותה כגון כאן! אז לתרומה בבקשה להכנס באתר וללחוץ על לשונית "לתרומה"
שיעור במבואות לספרות חכמי ישראל מספר5 עם הרב אהרון כץ, יתקיים ביום שלישי הקרוב בזום, כד' סיון 9.6.26 שעה 20.30 נושא - "הספרא דבי רב"
****************************************************
שלום הרב למדתי וחזרתי ושניתי את הדרשה הגדולה והעמוקה של הרב אודות מדרשי ההלכה. הדרשה בנויה לתלפיות מהמסד והטפחות ולמעלה עד סוף הבניין. מרגש לראות את התפתחות המחקר לאורך השנים. הנאה עצומה לשמוע את הרב את ההסברים שהרב הביא לגבי כל מדרש ומדרש, זמנו עריכתו וכיצד השתלב במה שאנו קוראים היום התלמוד. אושר ועושר עצום פורס הרב לפנינו ברוחב לב. ישמור ד' את הרב ע"מ שיוכל בנחת להמשיך בלימוד התורה לרבים. שבוע טוב וכל טוב. מוטי שוורץ. מחכה לשמוע ולהבין כיצד דווקא במדרשי האגדה התקבלה שיטתו של רבי ישמעאל.
כתב אחד המאזינים- ישר כח- מרגש- נשמח לפרסם כותבים נוספים.
*********************************************************
ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן *אנשי הַיֵּשׁ והמִלֵּאוּת ואנשי הָאֵין וְהָרִיק
משבר הציפייה מהנשיאים המרגלים בפרשתנו ,כבר מוטבע במילה- נשיא, בחידוד לשוני.
במילה – נשיא, מופיעות האותיות: נ,ש,י,א, שניתן להרכיב אותן באופן כזה, שהן מכוונות לשתי משמעויות בינאריות : האחת, מייצגת מִלֵּאוּת, יֵּשׁ(נ שי א) והשנייה, מייצגת רִיק, אֵין ( נ ש יא ).
כך פותחת פרשתנו: "וַיְדַבֵּר ד', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו, תִּשְׁלָחוּ- כֹּל, נָשִׂיא בָהֶם...כֻּלָּם אֲנָשִׁים, רָאשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הֵמָּה, וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם" ( במדבר, יג', א'-ד').
הבה נוביל קריאה שונה בטקסט הצגת שמותיהם של המרגלים. ננסה להעמיק במשמעות שמותיהם בקריאתנו ונציג קשר וזיקה לאירוע הדרמטי בפרשתנו, בהקשר לפער שבין הציפייה מהם, לבין כישלונם. כל נשיא נושא שם שנתנו לו אלוקים והוריו: "לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ אֱלֹהִים וְנָתְנוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ" ( המשוררת זֶלדָה 1914-1984 ). בקריאת שמו, נותני השם גילו את ציפייתם ממנו. נבחן את שמותיהם בקונטקסט של שליחותם - לתור את הארץ. נעמיק בשמותיהם ונתור אחר הפער המובנה ,שבין הציפייה מהם, כפי שהיא חקוקה בשמם, כיצד עליהם להתנהג כמנהיגים, לבין התנפצות שמם והציפייה מהם, בסלעי המציאות של שליחותם. ננסה גם למצוא לכך סיבה ופשר.
הבה נתבונן בשמו של כל אחד ואחד מעשרה הנשיאים בהוצאתם את דיבת הארץ- רעה.
עשרה נשיאים מייצגים את הרִיק - הָאֵין ושני הנשיאים האחרים, מייצגים את המִלֵּאוּת - הַיֵּשׁ , במילה נשיא.
שמו של נשיא שבט ראובן- שַמּוּעַ : " לְמַטֵּה רְאוּבֵן, שַׁמּוּעַ בֶּן –זַכּוּר". היה מצופה ממך שַמּוּעַ הנשיא, לאמץ אל ליבך את יכולת השמיעה וההקשבה- לב שומע כמו שביקש שלמה המלך-"וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע" ( מלכים, א', ג', ט').היה עליך להיות מסוגל, גם לשמוע קולות של אחרים שאינם תואמים דווקא את דעתך, השקפתך ועמדתך. כמו היכולת לשמוע את הקולות של שני הנשיאים האחרים, יהושע וכלב, שהציגו עמדה שונה לחלוטין מיתר הנשיאים האחרים-"עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ, כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ".
שמו של נשיא שבט שמעון –שָׁפָט: " לְמַטֵּה שִׁמְעוֹן שָׁפָט בֶּן-חוֹרִי" . היה מצופה ממך שָׁפָט הנשיא, להימנע משיפוטיות ומהכללות. להציג עמדה שיפוטית לגופו של נושא ועניין ולהמנע מפרשנויות לא נקיות. אל תהא מושפע מסינדרום העדר. שיפוטך אמור היה להיות מבוסס על עובדות ומידע של אמת.
שמו של נשיא שבט יששכר – יִגְאָל : "לְמַטֵּה יִשָּׂשכָר, יִגְאָל בֶּן - יוֹסֵף". הציפייה ממך, יִגְאָל הנשיא, להטמיע בקרב מונהגיך, שאנו נמצאים כבר בזמן הגאולה. שהרי נגאלנו ממצרים מבית עבדים, בחמשת לשונות הגאולה. אתה הנשיא, לא רק נגאלת מעבדות ושעבוד, אלא יש לך תפקיד, לקרב את הגאולה ולהקרין חוסן ישועות ואמונה יוקדת בארץ המובטחת שמביאה בכנפיה את בשורת הגאולה. לכן נקרא שמך – יִגְאָל.
שמו של נשיא שבט בנימין- פַּלְטִי : "לְמַטֵּה בִנְיָמִן, פַּלְטִי בֶּן-רָפוּא". הקריאה לפַּלְטִי הנשיא הייתה, להטמיע את שליחותו למען שארית דור הפליטה, משעבוד של 210 שנים במצרים, שהרי בידוע שרק 20% יצאו ממצרים: "וַחֲמֻשִׁ֛ים עָל֥וּ בְנֵי־ יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם" (שמות, יג',יח'). עליו כמנהיג, היה לפעול לריפוי עולם שבור ,כשמו של אביו- רָפוּא, כנגד הרפיסות, הייאוש והקיטורים של העם, בקברות התבערה והתאווה במדבר.
שמו של נשיא שבט דן – עַמִּיאֵל : "לְמַטֵּה דָן, עַמִּיאֵל בֶּן-גְּמַלִּי". הקריאה לעַמִּיאֵל הנשיא, להקרין לשבטו אותו הוא מנהיג, חוסן אמוני וביטחון בקב"ה. עַמִּיאֵל- כי עמנו אל, באתגרי מסע המדבר ובכניסה לארץ המובטחת.
שמו של נשיא שבט אשר – סְתוּר : "לְמַטֵּה אָשֵׁר, סְתוּר בֶּן-מִיכָאֵל". הקריאה לסְתוּר הנשיא, לא להסתתר מאחורי מסכה. עליו לנהוג את צאן מרעיתו, בשקיפות וביושר. אך גם היה מצופה ממנו , לנהל שיג ושיח ראוי ומכובד גם עם בעלי פלוגתא, שסותרים את דעתו.
שמו של נשיא שבט נפתלי- נַחְבִּי "לְמַטֵּה נַפְתָּלִי, נַחְבִּי בֶּן-וָפְסִי". הקריאה לנַחְבִּי הנשיא, להתנהג בענווה, בדרכו של שאול המלך בראשית דרכו: "וַיֹּ֣אמֶר ד' הִנֵּה־ה֥וּא נֶחְבָּ֖א אֶל־ הַכֵּלִֽים" (שמואל,א',י',כב').
שמו של נשיא שבט גד- גְּאוּאֵל "לְמַטֵּה גָד, גְּאוּאֵל בֶּן-מָכִי". הקריאה לגְּאוּאֵל הנשיא, לראות את האור האלוקי הבוקע בתהליך הגאולה. כך עליו לראות זאת בשליחות תור הארץ בפרשתנו, שהגאולה אמורה להיות לווית החן שלה.
עתה עלינו לשאול- כיצד קרה שהשם המצופה נשבר, השֵׁם ושִׁבְרו ? כיצד קרה שהמרגלים הנשיאים לא ייצגו נאמנה את השם שנתנו להם הוריהם? כיצד קרה ששמם התבייש בהם ?
דומה, שמידותיהם, ערכיהם , אישיותם וגישתם, גרמו נזק לשמם. רש"י כבר נדרש לכך בפרשנותו בפרשתנו: "שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים-למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים? לפי שלקתה על עסקי דיבה שדיברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר". המילה המדריכה בפרשנותו של רש"י היא - הראיה הרעה של הנשיאים. בלקות ראייתם את מציאות ההווה, אך בעיקר את המציאות העתידית.
כך למדנו: "אָמַר לָהֶם( רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו): צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עַיִן טוֹבָה... רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד... אָמַר לָהֶם :צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ רָעָה שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּה הָאָדָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עַיִן רָעָה"( אבות, ב' ט').
הבה ניטול ראיה מעוף השמים, בפרשת המאכלות הטהורים והטמאים, שבהם כלול גם העוף הטמא והאסור לאכילה, הנקרא - ראה/דאה: " וְזֶה, אֲשֶׁר לֹא תֹאכְלוּ מֵהֶם...וְהָרָאָה, וְאֶת הָאַיָּה, וְהַדַּיָּה, לְמִינָהּ " ( דברים, יד',יג'). התלמוד מאפיין את עוף הראה: "למה נקרא שמה ראה? מפני שרואה למרחוק, עומדת בבבל ורואה נבלות בארץ ישראל". (מסכת חולין דף סג' עמ' ב'). מדובר על עוף שרואה בעיניים מבבל, רק נבלות בארץ ישראל. העוף הזה חי לו בבבל וממקום מושבו שם, הוא מתצפת בעיניו לעבר ארץ ישראל, ומה הוא רואה ? רק את השלילה. הוא רואה רק רע ושחור. לכן הוא טמא ואסור לאכילה. דומה שעוף הראה, מאופיין בתסמונת ראיה צרת עין, בדרך הסתכלותו וראייתו השלילית את הדברים. העוף הנדון רואה ומתמקד רק בחולשות ובאיומים, הוא איננו רואה כלל חוזקות והזדמנויות. דרך ראיה והסתכלות זו של עוף הראה, מאפיינת את אותם האנשים, אנשי הָאֵין - הָרִיק, שרואים נייר לבן, אבל מתמקדים דווקא בנקודה השחורה הקטנה בנייר הלבן. הם רואים רק שחור ומתעלמים מהלבן שהוא רוב רובו של שטח הנייר הלבן. זאת ההבחנה בין אנשים פסימיים לבין אנשים אופטימיים, בין אנשים שרואים תמיד שחור ושלילי, לבין אנשים שרואים לבן וחיובי . האנשים הפסימיים רואים רק שחורות וממלאים את סביבתם באנרגיות שליליות. הם רואים רק את חצי הכוס הריקה, הם יודעים רק למתוח ביקורת ורואים בעיניהם רק את הרע ובוחרים בו, הם נעדרי תקווה ואמונה ורואים רק חידלון ייאוש וחוסר סיכוי. אנשים כאלה תמיד יגיבו ברפיסות לכל רעיון חדש – "זה לא טוב, זה לא ילך, אין לרעיון או ליוזמה כל סיכוי, חבל לבזבז זמן". לעומתם, האנשים האופטימיים החיוביים, אנשי הַיֵּשׁ - המִלֵּאוּת המרכיבים משקפיים ורודים, ממלאים את סביבתם באנרגיות חיוביות, שרואים את חצי הכוס המלאה. הם רואים בעיניהם את הברכה ובוחרים בה, הם אוחזים בתקווה ובסיכוי. הם מבינים - מהי פרופורציה!
דומה שהמרגלים שיצאו לתור (לראות) את הארץ, רואים את אותה תמונת הארץ, את אותה ארץ ישראל, אבל נקודת הראות שלהם היא שונה. 10 מרגלים,אנשי הָאֵין - הָרִיק, רואים בעיניהם רק את החולשות והאיומים בכניסה לארץ ישראל, והמסקנה שלהם היא ייאוש:" אֶפֶס כִּי עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ... לֹא נוּכַל, לַעֲלוֹת אֶל הָעָם: כִּי חָזָק הוּא, מִמֶּנּוּ. ... אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, ... וְשָׁם רָאִינוּ, אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם". לעומתם, 2 המרגלים, יהושע בן נון וכלב בן יפונה, אנשי הַיֵּשׁ –המִלֵּאוּת, הרואים בעיניהם את החוזקות וההזדמנויות בכניסה לארץ ישראל, ומסקנתם היא הפוכה:" עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל, לָהּ... הָאָרֶץ, אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ, מְאֹד מְאֹד... אֶרֶץ, אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (במדבר,יג',לב'-לג' ויד',ז'-ח').
האם לא מוכרות לנו בחיי היום יום, דוגמאות רבות, ששני אנשים רואים את אותה תמונת מציאות, אבל כל אחד מהם לוקח את נקודת מבטו, פרשנותו ומסקנותיו, לכיוון שונה, כמרחק מזרח למערב.
העיניים והראיה שלנו משפיעות על נקודת הראות שלנו לעבר אנשים ודברים הקורים בחיינו. זאת אותה תסמונת הראיה הבינרית השטחית. דרך ראיה כזאת גורמת לצערנו לא אחת למלחמות תרבות, גזענות , אפליה והדרה.
אם כן, האם נהיה אופטימיים או פסימיים? האם נסיים דיוננו בטעם לא טוב ? דומה שלא, שהרי חוט של חוסן אמוני ונפשי מתוח, משני הנשיאים - יהושע בן נון וכלב בן יפונה ועד להפטרה לפרשתנו. שניהם גם השתתפו באותו סיור ריגול, אך מצבם הנפשי והאמוני שונה לחלוטין. הם מקרינים מנהיגות נשיאותית מסוג אחר, של חוסן אמוני ונפשי וכך הם מבטאים זאת: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל, לָהּ. וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-עָלוּ עִמּוֹ, אָמְרוּ, לֹא נוּכַל, לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם: כִּי-חָזָק הוּא, מִמֶּנּוּ".
בשמותיהם של הנשיאים – יהושע וכלב. קיימת זהות שמית מלאה, בציפייה מהשם שניתן להם, לבין מעשיהם.
שמו של נשיא שבט אפרים -הוֹשֵׁעַ :"לְמַטֵּה אֶפְרָיִם, הוֹשֵׁעַ בִּן-נוּן".
הושע הנשיא ( לפני שניתן לו השם- יהושע) ,כשמו כן הוא – מנהיג של חוסן אמוני –"אָנָּא ד' הוֹשִׁיעָה נָּא" . כולו מנהיגות של השראה –"הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד כִּי עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ ד' וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה".( ישעיהו, יב', ב').כך הקריאה לנשיא הוֹשֵׁעַ – "לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל" ( שופטים, ו', יד').
שמו של נשיא שבט יהודה -כָלֵב : "לְמַטֵּה יְהוּדָה, כָּלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה".
כָלֵב הנשיא, כשמו כן הוא – כָ-לֵב – נוהג ברגישות ובחכמת הלב- "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" ( משלי, כז',יט')..
הנה כי כן, נוכחת המנהיגות הנשיאותית בעלת חוסן אמוני ונפשי, בהפטרה לפרשתנו .
שני המרגלים שנשלחו על ידי יהושע, כשליחי הקהילה של עם ישראל הנכנס בשערי ארץ ישראל, ביריחו במנעולה של ארץ, מעידים במילותיהם על שאר רוח ,אמונה ותקווה בצדקת הדרך: "וַיֹּאמְרוּ, אֶל יְהוֹשֻׁעַ, כִּי נָתַן ד' בְּיָדֵנוּ, אֶת כָּל הָאָרֶץ; וְגַם נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, מִפָּנֵינוּ" (ספר יהושע, ב', כד') .
אכן, שמו של יהושע הנשיא והמנהיג, לא בגד בו. לא מקרה הוא שאת שמו קיבל ישירות ממשה בפרשתנו: "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן-נוּן יְהוֹשֻׁעַ"( במדבר, יג', טז').ע
יהושע המנהיג הקרין לשני המרגלים ששלח – חוסן של אמונה, תקווה וישועה.
הַיֵּשׁ והמִלֵּאוּת - בשמו של יהושע , עמד במבחן. "טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב"( קהלת, ז',א').
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא
&
בלומה טיגר-דיכטוולד - לפרשת שלח לך תשפ"ו -רוח אחרת:
אנטומיה של מנהיגות בפרשת שלח
פרשת שלח מציגה את אחד מרגעי השפל הדרמטיים בתולדות עם ישראל - חטא המרגלים. בלב הסערה ניצבות שתי דמויות, יהושע בן נון וכלב בן יפונה, המהוות אי של יציבות מול קריסת המערכות הכללית. בעוד העם נסוג אל "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" (במדבר יד, ד), והנהגתם של משה ואהרן מוצאת עצמה במצב של חוסר אונים פיזי ("וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם"), יהושע וכלב מציעים מודל מנהיגותי השונה במהותו מזה של רבם.
הרב תמיר גרנות עומד על ההבדל המהותי בטקטיקה ובתודעה של שני המנהיגים הללו. כלב הוא "המתפרץ". הוא זה שמהסה את העם עוד בטרם החלה המהומה הגדולה ("וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה"). לעומתו, יהושע שותק בשלב הראשון.
הרב זקס בשיעוריו על מנהיגות מדגיש כי מנהיגות אינה רק ניהול, אלא היכולת לשנות את ה"סיפור" (Narrative). המרגלים סיפרו סיפור של פחד; כלב מנסה לשבור אותו בצעקה. כלב פועל כלוחם בודד, בעוד יהושע פועל כחלק מהמערכת הממלכתית.
בעל כלי יקר מעמיק בפער זה ומסביר מדוע כלב היה חייב להפריד עצמו מהמרגלים כבר בחברון. לפי חז"ל (בבלי סוטה יא, ע"ב) כלב הלך להשתטח על קברי אבות. הוא הבין שההתמודדות עם הקונפורמיזם הקבוצתי דורשת "רוח אחרת" – כוח פנימי שאינו ניזון מהלך הרוח החברתי. יהושע, לעומתו, זכה להגנתו של משה ("י-ה יושיעך מעצת מרגלים"), מה שמציב אותו בעמדה של המשכיות שלטונית, בעוד כלב מייצג את המנהיגות הצומחת מתוך השטח.
מול חולשת ההנהגה הוותיקה
אחת הנקודות המורכבות בפרשה היא תגובתם של משה ואהרון. הנפילה על הפנים של משה ואהרן אינה רק ביטוי של תפילה, אלא הכרה במגבלות הכוח. משה, איש האלוקים, מבין שהגענו לנקודת קצה שבה "תורת משה" אינה מספיקה כדי לעצור את ההיסטֶריה ההמונית.
כאן נכנסת המנהיגות של יהושע וכלב. הם אינם נופלים על פניהם; הם קורעים את בגדיהם. זוהי פעולה אקטיבית של מחאה. הנצי"ב מוולוז'ין ב"העמק דבר" מסביר כי בשלב זה, העם לא היה זקוק לנבואה או להסברים תיאולוגיים, אלא לנוכחות אנושית עזה שתעמוד בפרץ.
פרופ' ישעיהו ליבוביץ נהג להדגיש כי חטא המרגלים היה הניסיון לבסס את האמונה על "ראייה" ועל כדאיות, במקום על מחויבות צִוּוּיִית. כלב ויהושע הם היחידים שמבינים שהארץ היא "טובה מאוד מאוד" לא בגלל הפירות שלה, אלא בגלל ההבטחה האלוקית. הם מזהים שהרפיסות של העם נובעת מחוסר בגרות רוחנית - הרצון לחזור אל סיר הבשר המצרי, אל השעבוד המוכר והבטוח.
רש"ר הירש מנתח את דברי כלב: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ". הרב הירש מציין כי כלב אינו מכחיש את כוחם של הענקים או את ביצור הערים (כפי שמופיע בפירוש אִבּן עזרא על הריאליזם של המרגלים). להפך, הוא מקבל את העובדות אך משנה את הפרשנות. עבור כלב, הקושי הוא הוכחה לנחיצות המאמץ.
זוהי המנהיגות לפי הרב זקס - היכולת לזהות שמשבר הוא הזדמנות לצמיחה. בעוד המרגלים רואים את עצמם כ"חגבים", כלב ויהושע רואים בעם "בנים" המסוגלים להכריע את המציאות.
אקטואליה: בין "רוח אחרת" לרוח הזמן
במציאות הישראלית של המאה ה-21, פרשת המרגלים מהדהדת בעוצמה. אנו מוצאים עצמנו שוב ושוב מול שאלת "החוסן הלאומי", אל מול דיווחי המודיעין והערכות המצב. השיעור של יהושע וכלב מלמד אותנו כי מנהיגות אינה נמדדת ביכולת "להרגיע" את העם או להתחנף להלך הרוח הציבורי, אלא ביכולת להציב חזון מוסרי וערכי גם כשנדמה שהקרקע נשמטת מתחת הרגליים.
ה"רוח האחרת" של כלב היא הקריאה לא להיכנע לתבוסתנות פנימית. בעולם של רשתות חברתיות שבו "דעת הקהל" הופכת לחזות הכול, דמותו של כלב העומד לבדו מול עדת מרגלים משפיעה, היא תזכורת לכך שהאמת אינה נמדדת ברוב.
סיכום: מנהיגותם של יהושע וכלב בפרשת שלח היא מנהיגות של "בדיעבד" שהפכה ל"לכתחילה". היא חייבת להכיל בתוכה "כלי מחזיק ברכה" של אמונה ונחישות. מול השתיקה של משה והנפילה של אהרן, הם הקימו את קומת האדם הישראלי החדש - זה שאינו מפחד מהדרך, כי הוא יודע לאן הוא הולך. בלומה דיכטוולד. י"ז סיון תשפ"ו
&
סרטון על הפרשה - דימוי עצמי נמוך- הרב עמיעוד סולומון
&
ב"ה. לפרשת שלח לך תשפ"ו - נְאוּם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה -אריה דיכטוולד.
בספר במדבר אנו פוגשים שני אישים יוצאי דופן, שנחלצו לעשות מעשה אמיץ ברגעי משבר מנהיגותי קשים. הראשון הוא פינחס בפרשת זמרי בן סלוא. השני הוא כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה בפרשתנו (פרשת שלח).
שני המנהיגים זכו להיכנס לארץ ישראל, להאריך בה ימים, ואף לשתף פעולה כמרגלים ששלח יהושע ליריחו (על פי חז"ל),
מי היה כלב?
שמו המלא הוא כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי. על פי התלמוד (מסכת סוטה י"א ע"ב)), יפונה מת כאשר כלב היה צעיר, ואיש בשם קנז גידל אותו והוא אביו המאמץ. יש מפרשים (כמו אִבּן עזרא) הרואים בשם קנז כינוי המצביע על שושלת משפחתית או על מוצא משבט קנז, שהיה מעמי האזור שקדמו לבני ישראל והצטרפו לשבט יהודה בדומה לקֵיני (שמואל א כז, י). =חלקם הצטרפו לאדומים-שם, לו, ט"ו]. משפחת כלב הייתה משפחת חשובה ודומיננטית בשבט יהודה. לומדים זאת בספר יהושע בעת חלוקת הארץ (פרק יד, ה) : " וַיִּגְּשׁוּ בְנֵי יְהוּדָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בַּגִּלְגָּל וַיֹּאמֶר אֵלָיו כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי".
כשבוחנים בקפידה את נאומו הקצר של כלב, מגלים מלאכת מחשבת הבנויה על פי כללי אומנות הנאום והשכנוע. מפרשֵי התורה לאורך הדורות חושפים בפנינו את הטכניקות המתוחכמות שקיפל כלב בפסוק אחד קצר. נפרט ונרחיב:
"וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" (במדבר י"ג, ל') רש"י, בעקבות הגמרא במסכת סוטה (לה, ע"ב), חושף את ה"טריק התקשורתי" הראשון של כלב. העם היה נסער מדברי הדיבה של המרגלים וזועם על משה. כלב הבין שאם יתייצב מיד להגנת משה, העם יצעק וישתיק אותו. לכן, הוא בחר באסטרטגיה של הטעיה מכוונת:
"צווח ואמר: 'וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם?! - השומע היה סבור שבא לספר בגנותו, מתוך שהיה בלבם על משה בשביל דברי המרגלים. שתקו כולם לשמוע גנותו. אמר: 'והלא קרע לנו את הים, והוריד לנו את המן, וְהֵגִיז לנו את הַשְּׂלָו!'
כלב משתמש כאן בטכניקה כפולה:
א - משיכת תשומת לב באמצעות מצג שווא: הוא מעמיד פנים שהוא שותף למרד ("בן עמרם"), וגורם ל-600 אלף איש להשֹתרר בשתיקה מתוחה כדי לשמוע את "הלכלוך" שהוא עומד להוציא.
ב - הגזמה לצורך המחשה: לאחר שקיבל את קשב ההמון, הוא הופך את הקערה על פיה ואומר: "עלה נעלה" - אפילו בשמים, והוא אומר עשו סולמות ועלו שם, נצליח בכל דבריו! כלומר, הוא משתמש בהגזמה קיצונית כדי להמחיש את גודל האמון שיש לתת במנהיגותו של משה. (רש"י על אתר)
רבי חיים בן עטר (המאה הי"ח) בעל "אור החיים" מוסיף נדבך לרגע הזה. הוא שואל: כיצד אדם יחיד מסוגל להשתיק המון עצום של מאות אלפי אנשים זועמים? והתשובה: "לזה בא במאמרו כי הוא משתיקם 'אל משה' ולא לגזירתו. וידוע כי משה מלך... ולאימתו שתקו לשמוע אשר יאמר."
הוא ניצל את יראת המלכות הטבעית שהייתה להם, כדי לקבל את השקט הדרוש, ואז פנה לפרֵק את טיעוני המרגלים לגופם: 'אפילו כפי דברי המרגלים שהעם עז - אנו יכולים לו'.
רבי שלמה אפרים מלונטשיץ' (המאה הי") בעל ה"כלי יקר" מבקש להבין את כפל הלשון בנאומו של כלב: ”עָלֹה נַעֲלֶה... כִּי יָכוֹל נוּכַל“. הוא מציע שני פנים רטוריים ואמוניים לניסוח זה:
הפן הראשון: אזהרה חמורה מפני כפירה. כלב מזהה שהוויכוח אינו צבאי או טקטי, אלא אֵמוני. כשהוא אומר "עלה נעלה", הוא מכוון כלפי מעלה - אל השכינה ששוכנת בארץ ישראל.
" 'עלה' - אי אתם מודים לי בעלֶה שהשכינה תעלה לבית מלונה?... וכשם שהשכינה תעלה, כך אֲגָבָה נעלה גם אנו הדבקים בה'. 'כי יכול' - אי אתם מודים לי כביכול שהקב"ה יכול להם?"
בכך הוא מציב מראה מול המרגלים, שטענו מאוחר יותר: "כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ. - בחז"ל דרשו: "כביכול כלפי מעלה אמרו" - שהאויב חזק אפילו מה'. כלב מזהיר אותם שהתנגדותם היא מרידה גלויה בה'.
הפן השני: התנאי להצלחה - הכנה רוחנית. במישור הפרקטי-רוחני, כלב מסביר שהניצחון תלוי בשני גורמים משולבים:
"עלה נעלה": העלייה הראשונה היא של ה' שיעלה אִתנו, אך "נעלה" השני מותנה בכך שנתקן את מעשינו ונשוב בתשובה.
"יכול נוכל": הקדוש ברוך הוא ודאי "יכול" להם, אך כדי שגם אנחנו "נוכל", אנו נדרשים להסיר את לב האבן מקרבנו ולנצח תחילה את היצר הרע שבתוכנו (שחז"ל הגדירוהו כ"חזק ממנו").
רבי מאיר לֵיבּוּשׁ בן יחיאל מִיכְל וֵייזֶר ( המאה הי"ט) - מלבי"ם לוקח את הנאום למקום של עימות אסטרטגי מול משה רבינו והעם. הוא מדגיש שדברי המרגלים ותשובת כלב הופנו במקורם אל משה המצביא העליון.
המרגלים הניחו שמשה שלח אותם כדי לבחון את סיכויי הכיבוש בדרך הטבע, וכשראו ערים בצורות וענקים, הגיעו למסקנה ריאלית שהמשימה בלתי אפשרית. כלב, לעומת זאת, קוטע את דבריהם ומציג תזה הפוכה: "אמר כגומר את דברי חבריו, שבכל זאת, הגם שעז העם, עלה נעלה... כי הגם שהם גיבורים, יכול נוכל לה כי כוחנו עז מכוחם."
כלב ויהושע טוענים שגם בדרך הטבע ובכוח צבאי ('ושניים ירדפו מכם מאה') ישראל יכולים לנצח. הם צפו שמשה ישיב למרגלים שהכיבוש יהיה נִסי כדי למנוע מהעם לקבל את עמדת משה הנִסית, הבינו המרגלים שהם לא יכולים לנצח בוויכוח הצבאי - ולכן מיהרו להסיט את הוויכוח לרמה אחרת לחלוטין: הוצאת דיבה על טיבה של הארץ עצמה ("אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִיא").
המבט המרתק והעמוק ביותר על נאומו של כלב שייך לרב מאיר שמחה מדווינסק (המאה הכ') בעל "משך חכמה". הוא חושף את המניע הפסיכולוגי והאֵֵמוני הנסתר של המרגלים ושל העם, ומסביר מדוע כלב היה חייב לנקוט ברטוריקה כה ספציפית. העם היה שרוי בחרדה בעקבות נבואתם של אלדד ומֵדד במחנה: "משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ". העם הבין שההנהגה עומדת להשתנות, ושאלו את עצמם: כיצד נִלָּחֵם בעמלק ובענקים ללא משה רבינו, שהיה מקור כל הנסים והמופתים? כאן נכנס כלב ומנסה לְשָׁרֵשׁ טעות תיאולוגית חמורה:
"השתיק כלב את העם במה שיחסו את כל המופתים אל משה... ואמר: 'עלה נעלה' - בעצמנו, בלא משה! כי אין משה סיבה אצל השם להנהגה הנסית, רק האומה הישראלית בעצמה היא ראויה להשגחה האלוקית הפרטית. וזה: 'כי יכול נוכל לה'."
כלב נלחם כאן בנטייה האנושית להפוך את המנהיג לא-ל. הוא מבהיר לעם: הנסים לא קרו בגלל משה האדם, אלא בגלל שאתם - עם ישראל - ראויים להשגחה. הניצחון יושג גם בלעדיו. זו הסיבה שיהושע, ממשיכו של משה, מכריז עם הכניסה לארץ: "בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי אֵל חַי בְּקִרְבְּכֶם". ה' הוא ה"א-ל החי" לנצח, בעוד משה הבשר ודם מת כדי להוציא מלבם את הטעות הזו.
יהושע עצמו לא יכול היה לומר את המילים הללו, שהרי העם היה חושב שהוא דורש את כבוד עצמו כמנהיג הבא. לכן נדרש דווקא כלב -נשיא שבט יהודה, באקט מנהיגותי מובהק ליישר את ההדורים ולרומם את רוח העם, בדומה לאבי סבו-יהודה בְּעָמְדוֹ לפני יוסף המשנה לפרעה.
# צא ולמד
כלב בן יפונה מייצג מנהיגות רטורית המשתמשת בעוצמת המילה ובאומנות השכנוע בזמן משבר. מרכיבי הנאום והשכנוע מורכבים מיסודות בתורת הנאום הקלאסיים: שימוש באלמנט ההפתעה, הרמת קול בעיתוי המדויק, יצירת מצג שווא כדי למשוך קהל, אזהרה נוקבת, ולבסוף, טיעונים רציונליים מנצחים.
מנהיגות אמִתית נבחנת ברגעי משבר קשים. הציבור נושא עיניו להרים ושואל, 'מאין יבוא עזרי'. הוא מצוי במצוקה קשה (כמו במצור או במלחמה) ונושא את מבטו לעבר ההרים "הגדולים", בתקווה לראות מרחוק עזרה שתגיע. כאן מופיע המנהיג הישראלי – הָאֱמוּנִי שאינו מציג עצמו כמי שלֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל" אלא מודיע " ה' יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ " ואני רק כלי בידיו. - אריה דיכטוולד. י"ז בסיון תשפ"ו.
&
דבר תורה פרשת שלח תשפו - סולם הדרגות -מייקל אייזנברג
בפרשת השבוע פרשת שלח משה בוחר שנים עשר מנהיגים כנציגי שנים עשר השבטים לתור את הארץ:
שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם. וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי ה' כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה. וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם לְמַטֵּה רְאוּבֵן שַׁמּוּעַ בֶּן זַכּוּר. לְמַטֵּה שִׁמְעוֹן שָׁפָט בֶּן חוֹרִי. ולְמַטֵּה יְהוּדָה כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה. לְמַטֵּה יִשָּׂשכָר יִגְאָל בֶּן יוֹסֵף. לְמַטֵּה אֶפְרָיִם הוֹשֵׁעַ בִּן נוּן. לְמַטֵּה בִנְיָמִן פַּלְטִי בֶּן רָפוּא. לְמַטֵּה זְבוּלֻן גַּדִּיאֵל בֶּן סוֹדִי. לְמַטֵּה יוֹסֵף לְמַטֵּה מְנַשֶּׁה גַּדִּי בֶּן סוּסִי. לְמַטֵּה דָן עַמִּיאֵל בֶּן גְּמַלִּי. לְמַטֵּה אָשֵׁר סְתוּר בֶּן מִיכָאֵל. לְמַטֵּה נַפְתָּלִי נַחְבִּי בֶּן וׇפְסִי. לְמַטֵּה גָד גְּאוּאֵל בֶּן מָכִי. אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ. (במדבר יג, ב-יג)
רשימה זו שונה מתחילתה ועד סופה מרשימת הנשיאים מנהיגי השבטים והמחנות במצעד הצבאי לכיבוש הארץ שהיו גיבורי שלוש הפרשיות הקודמות. השינוי, וגם הסדר בו נערכה הרשימה בפרשה שלנו, עוררו סימני שאלה בקרב הפרשנים, שהציעו כיוונים שונים.
בעקבות דברי ר' דון יצחק אברבנאל, שמשה רבנו לא נכנס לארץ בגלל חטא המרגלים (ולא בגלל חטא 'מסה ומריבה'), העליתי על דעתי בספרי 'חלב, דבש ואי-וודאות' שמשה שגה בבחירת האנשים. ה' אמר לו לבחור: "כֹּל נָשִׂיא בָהֶם" ואילו הוא בחר: "אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל". היה עליו לבחור את הנשיאים של הפרשות הקודמות שהיו מנהיגי צבא. הם היו קוראים נכון את המפה לקראת משימת הכיבוש. אבל, בגלל אירועי המתלוננים והמתאווים בסוף פרשת השבוע הקודמת, משה חיפש מי שיהיו מקובלים ומחוברים יותר לעם. במילים אחרות: מנהיגי האתמול למשימות המחר.
הפעם, ברצוני לעשות זום-אין על יהושע בן-נון ועל התהליך שהוא עובר לאורך הדרך. אירועי השנה הראשונה לצאת בני ישראל ממצרים, חושפים שיהושע לא נולד מנהיג לאומי. זאת, למרות שבספר דברי הימים א פרק ז נאמר שהיה נכדו של אלישמע בן עמיהוד הנשיא של שבט אפרים, מה שממצב אותו כבעל רקע משפחתי-צבאי מתאים. מהתיאורים בתורה נראה, שיהושע, שבאירועים שונים נמצא צמוד למשה, משתלם, מפיק לקחים ומתעצב. יהושע הולך ונבנה לקראת התפקיד הגדול שנועד לו - החלפת משה, המנהיג האולטימטיבי, והכנסת עם ישראל למולדתו ההיסטורית, כיבושה ויישובה. גם אם הוא, ואפילו משה, לא מתכננים זאת.
יהושע פורץ לראשונה במלחמת עמלק, שהתחוללה אחרי יציאת מצרים ובסמוך לה:
וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי. וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל… וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב.
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאׇזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם… (שמות יז, ח-טו)
יהושע, שעד כה לא הוזכר בתורה, מקבל "משום מקום" פניה ממשה לבחור אנשים ולצאת לקרב. זה איננו "צבא העם" של ספר במדבר. זה קומנדו של מתנדבים שזה עכשיו שוחררו מעבדות. הוא גם רק מסלק את האיום המיידי ולא מכרית את עמלק: "וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב". המשימה הזו נרשמת בספר לדור ודור ומועברת ליהושע בעל פה, וגם בפרשת השבוע שלנו המרגלים מדווחים עם חזרתם מהארץ ש: "עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב" (במדבר יג, כט).
ההצלחה בתחנה זו היא מסחררת, אך היא טומנת בחובה סכנה מנהיגותית. מנהיג שצומח אך ורק בתוך המסגרת הצבאית ההומוגנית, מתרגל למציאות של סדר מוחלט ומשמעת. הוא לומד לראות את העולם בשחור ולבן, תחת היררכיה נוקשה שבה לקולות שונים או מורכבים אין מקום. לכן, משה מְצֻוֶּה לספר ליהושע שהרקע הנרחב יותר לכל האירוע הוא מלחמתו של ה' בעמלק, אבל, כפי שמיד נראה, ליהושע יש עוד כברת דרך לעשות בהקשרים מורכבים נוספים.
התחנה השניה היא ירידתו של משה עם לוחות הברית בשעה שהעם סגד לעגל:
וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים. וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת. וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה. וַיֹּאמֶר אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ. (שמות לב, טו-יח)
גם פה יהושע צץ לצידו של משה עוד הרבה לפני שמשה מגיע למחנה אבל יהושע לא מאבחן נכון את האירוע. הוא לא קורא נכון את הקולות הבוקעים ועולים ומשה מתקן אותו. לאחר שכבר הבנו שיהושע צמוד למשה (אם כי בשום מקום לא נאמר כיצד נוצר הקשר הזה) נאמר שבעקבות חטא העגל:
וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כׇּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה… וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל. (שמות לג ז-יא)
יהושע, אם כן, הוא משרת משה שלא נמצא במחנה. הוא צמוד לאוהל מועד - אוהל של כל מי שהוא "מְבַקֵּשׁ ה'" - אוהלו של משה.
על האירוע הבא בו יהושע מופיע, ושוב מבלי להגיד שום מילת רקע הוא פשוט נמצא שם, קראנו בפרשת השבוע הקודמת. לאחר שה' ציוה ששבעים זקנים יצאו אל אוהל מועד ושם משה יאציל מרוחו עליהם, שני אנשים, אלדד ומידד, שהיו חלק מהקבוצה הנבחרת נשארו במחנה והחלו להתנבא בקרב העם. עבור יהושע, שגדל על ברכי ההיררכיה הצבאית והנאמנות המוחלטת לסדר הקיים, אי-קיום הצו הא-להי כלשונו, והתפרצות רוחנית בלתי נשלטת נתפסה כאיום על משה. המחשבה שיש עוד "צינורות" של רוח מלבד משה, מזעזעת את תפיסת עולמו, ותגובתו האינסטינקטיבית, משקפת תפיסה ריכוזית מובהקת: "וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר: אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם!". זה לא מעצר עד תום ההליכים זו בקשה לצו השתקה. יהושע דורש אחידות. הוא מתקשה להכיל מצב שבו רוח ה' מתבזרת, משנה פנים, ומדברת מגרונות שונים ברחבי המחנה. מבחינתו זה מבוא לאנרכיה. אך משה רבנו, מנהיג שכבר עבר בעצמו את תהליך ההבשלה, מעביר את יהושע סדנה נוספת, כואבת אך חיונית, בהכלה רוחנית ומנהיגותית: "וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה: הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם".
הנהגת אומה אינה הובלת יחידת קומנדו. אומה אינה פועלת בקול אחד, ורוח ה' לא שייכת למונופול של אדם בודד. מנהיג אמיתי אינו נבהל מריבוי דעות, אינו מחפש "לכלוא" את מי ששונה, אלא מברך על התרחבות הרוח ועל הגיוון.
ומכאן אנו מגיעים לשיא התהליך, בפרשת השבוע שלנו. משה כאמור, שולח קבוצה של שנים עשר מנהיגים, "ראשי בני ישראל המה", נציגים אותנטיים של השבטים כולם, כדי לתור את הארץ. הציפיה היא שהם לא יבואו עם מסר אחיד אלא עם מגוון חוויות, תובנות, השקפות והצעות לפעולה. משה משבץ את יהושע שבשבוע שעבר קינא למנהיגותו של משה בתוך קבוצה שהכותרת שלה היא: אנשים שמייצגים את העם. הוא אינו פועל כמפקד כמו במלחמת עמלק, הוא לא צמוד למשה כמו באירועי הר סיני והוא לא נמצא בחממה המגוננת של אוהל מועד. הוא מושלך אל תוך קבוצה הטרוגנית, פוליטית, בעלת דעות אחרות ואג'נדות שונות. הצורך בחיכוך ובשינוי מתבטא בפסוק הסתום: "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ".
בהמשך, יהושע אכן נאלץ להתמודד עם פער עצום בינו לבין רוב חבריו. המרגלים חוזרים, בחשיבה קבוצתית הומוגנית, עם בשורת פחד וייאוש, ומוציאים את דיבת הארץ רעה. ההמון נסחף אחריהם לתוך פאניקה המונית. האינסטינקט הישן של יהושע ממלחמת עמלק היה ודאי לנופף בחרב או אולי לצאת בראש קבוצת מעפילים קטנה ונועזת לכיבוש ההר (בדומה לבני שבטו, שבט אפרים, שלפי המדרש (לקח-טוב שמות יג, יז) הקדימו לצאת ממצרים בכוחות עצמם שלושים שנה לפני הזמן ונהרגו במערכה מול הפלישתים). האינסטינקט מתקופת אלדד ומידד היה אולי לצעוק "כלאם!" ולנסות להשתיק אותם בכוח הסמכות. אולם, בשלב הזה מסתבר שאנו פוגשים יהושע אחר לחלוטין.
המרגלים פותחים במסע הפחדה על חוזקו של העם והענקים, וכלב בן יפונה, שמבין לאן הם חותרים, מתפרץ עוד לפני שיגידו את המסקנה במפורש:
וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ. וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ (במדבר יג, ל-לא)
רק בהמשך, כאשר הדרמה מגיעה לנקודת הרתיחה, והעם זועק מול משה ואהרון, מסתבר שיהושע מצטרף לכלב:
וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם. וַיֹּאמְרוּ אֶל כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד. אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. אַךְ בַה' אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַה' אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם.
וַיֹּאמְרוּ כׇּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים וּכְבוֹד ה' נִרְאָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֶל כׇּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (במדבר יד, ו-י)
לאן נעלם יהושע ברגע הראשון? למה רק כלב מנסה להשתיק את המהומה ואת המרגלים האחרים? מדוע בהתחלה כלב הוא זה שיוזם ולוקח את ההובלה? כנראה שיהושע הבין שעליו להיות קשוב ורגיש לקול העם. בסיטואציה הנוכחית המקום שלו כמשרת משה עלול להיות לו לרועץ. הציבור אחוז הפאניקה לא יקשיב ל"איש הממסד" ולא להנחיות כוחניות. לכלב בן יפונה, נשיא שבט יהודה החזק והגדול, יש יותר סיכוי להישמע, ויהושע מפנה לו את המקום.
לטובת העניין, יהושע בוחר לקחת צעד אחורה. הוא מסביר, משדל, מנסה לדבר על לב העם. הוא, שהיה רגיל להגיב ראשון, מרכין את ראשו ונותן לכלב לעמוד בחזית ולהיות הקול המוביל. מבחינתו זה בסדר גמור למקם את עצמו שוב "רק" כ"מספר 2". כלקח מהפרשה הקודמת יהושע מתחשב בקולות האחרים הרוחשים במחנה, והוא גם לא מרגיש צורך להיות צינור האמת היחיד בעצמו. זו אינה חולשה של יהושע. זו הפסגה של ענווה מנהיגותית פוליטית וחברתית. הוא לומד שיש זמנים שבהם השתיקה, נתינת המקום לאחר, והיכולת לפעול מתוך הסברת עמדות, הם הכלים החזקים ביותר בארגז הכלים של המנהיג. והכל לטובת העברת המסר הנכון והצלחת המשימה. בסוף, במקרה הזה הוא לא הצליח. גם זה קורה.
יותר משלושים ושמונה שנים עוברות, ובערוב ימיו משה רבנו מבקש מה' למנות לו יורש. התפילה של משה מדויקת ומהדהדת את כל התהליך:
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר. יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכׇל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה. אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה.
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו. וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כׇּל הָעֵדָה וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם. וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…
וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ וַיִּקַּח אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כׇּל הָעֵדָה. וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה. (במדבר כז, טו-כג)
מדוע בוחר משה בפנייה יוצאת דופן של "אֱלֹהֵי הָרוּחֹת"? רש"י פירש: "רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד, ואינן דומין זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו". בהתאם לכך הבחירה של "אֱלֹהֵי הָרוּחֹת" היא ב-"הוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ" שלפי מדרש ילקוט שמעוני עונה בדיוק על הבקשה של משה: "איש אשר רוח בו - שיכול להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד, איש אשר רוח בו - שיהא הולך עם הקפדנים כפי דעתן ועם המתונים כפי דעתן".
יהושע שחווה על בשרו את עוצמת הפער והשסע הפוליטי באירוע המרגלים ולמד שם לפנות מקום לאחר – הוא ורק הוא ראוי כעת להנהיג. הוא עבר את ההכשרה. הוא מוכן להנהיג לא רק כוחות קומנדו נבחרים, אלא "צבא עם" שלם במסע הכניסה לארץ ישראל. צבא עם שמורכב מפסיפס אנושי רחב, משבטים שונים, מדעות מרובות ומפרצופים שאינם דומים זה לזה. מנהיגותו של יהושע לא קמה מאליה; היא נצרפה במדבר, בתהליך מתמשך של מעבר מכוחניות טקטית לרוחניות מכילה. יהושע עולה על הבמה כמפקד בודד שנקרא לדגל, הוא לא קיבל מרוחו של משה כמו 70 הזקנים, אבל הוא רכש בעצמו את רוחו של משה בהליכה לצידו וחניכה על ידו. כמי שכבר "רוּחַ בּוֹ" יהושע מקבל “הוד” ממשה. הכרה לעיני העדה, וסמכות. ההוד הוא מכיל ועוטף. ההוד של משה הוא בקשתו שמישהו אחר יחליף אותו במשימת הנהגת העם המורכב מפסיפס של דעות ופרצופים, ממנעד של גוונים ורוחות.
.
יהושע שבפרשתינו לומד להיות חלק מקבוצה, אך עם דעה עצמית, ומתמיד בלהיות מספר 2, פורץ בסופו של דבר קדימה - מנהיג שיודע שגדולתו נמדדת דווקא ביכולתו לתת מקום לאלוהי הרוחות לפעול דרך כל בשר בכל מקום בארץ.מייקל אייזנברג
&
רעיונות לפרשת *שלח לך*- יגאל גור אריה
פרשת בר מצווה של הלל שר, ברכות! -פרשת בר מצוה של יואב הס, ברכות!
שבת חתונה של אסף ויעל שפר, ברכות !! -פרשת בר מצווה לשייקה שוסטר, ברכות!
אחת הפרשות החשובות והמורכבות במקרא!
האם התקשורת מספקת לנו עובדות או דעות? האם התקשורת אומרת לנו מה קורה עובדתית או שהיא גם מוסיפה וקובעת לנו מי נחשב קיצוני ומי שפוי, מי ישראלי ומי מגזרי, מי משלנו ומי הזוי?
פרשתהשבועשלנו, פרשתשלחלך, עוסקתבמבטעלארץישראל. נתבונןעלהיכולתלראות טובדרךארץישראל. המרגליםנדרשולדווחעלהארץאךהםבחרולהדגישאתהדבריםהלא
טוביםשראו. "אֶרֶץאֹכֶלֶתיוֹשְׁבֶיה, עַזהָעָםהַיֹשֵׁבבָאָרֶץ, לֹאנוּכַל לַעֲלוֹתאֶלהָעָםכִּיחָזָקהוּא.. האם ״*ארץ זבת חלב ודבש*״ או ״*ארץ אוכלת יושביה*״.
משה שלח את המרגלים כדי לתור את הארץ ולספק אינפורמציה מודיעין בלבד, בלי לנתח ולהסיק מסקנות, או להביע דעה. ובזה חטאו והפכו עצמם למרגלים. ״אפס כי עז העם״
טעות מתחילה כשמערבים אינטרסים אישיים בפעילות ציבורית. ומביעים דעה כאשר צריך להביא רק אינפורמציה, מודיעין, עובדות!!
בדבריהם ייצרו דמורליזציה בעם! ו*בזה חטאו*.
ההסבר שלי קצת שונה; משבר ענק נוצר בעם.
סיפור *מנהיגות* הכי גדולה בהיסטוריה. איך מעבירים עם ממצרים כעבדים לארץ המובטחת כבני חורין. לא העברה פיזית כי אם העברה מנטלית.
נבחרו 12 מנהיגים/מרגלים בבחירה פומבית. כך יוצאים למשימה מיוחדת?
לדעתי 3-4 אנשים טובים/נבחרים (מהיחידה) יוצאים למשימה חשאית למשימות מיוחדות.
מכאן אני למד שהמנהיג משה רצה בדיקה פנימית, (ולא לקבל מידע על א״י) כי אם עם ישראל בשל מנטלית להיות בני חורין. *המסקנה היא שהעם לא מוכן*, השעה לא כשרה להיכנס לארץ ישראל.
גדולת המנהיגות של משה להבין שלא מוותרים על הגעה לא״י פשוט נדחה זאת ב40 שנה. זה לא עונש זו הבנת המציאות. יש לחזק את העוצמה הפנימית, העוצמה המוסרית הערכים ולהיכנס לארץ ישראל בשלים ומוכנים.
הפרשה מלמדת רבות על הפרשנות האישית שאנחנו נותנים למציאות, ועל הבחירה החופשית שלנו בהתבוננות על האירועים. בסופו של דבר האדם מחליט אם לבחור בייאוש או באמונה .
*יש רק דבר אחד שנכון אובייקטיבית: שכמעט הכל בחיים סובייקטיבי*.
לו יהי!
*גם לנו מגיע מנהיגות כזו*!!
כשהייתי ילד אבי ז”ל אהב לטייל איתי בסביבה פסטורלית של הקיבוץ בה התגוררנו. טיילנו ברגל, כי בזמנים ההם רק למעטים היה רכב.
פעם, באחד מעיקולי הדרך המרוצפת באבנים, אבא סימן לי להקשיב לרעש שנשמע ושאל אותי:
חוץ מציוץ הציפורים האם אתה שומע עוד משהו? כן עניתי אני חושב שעגלה מתקרבת אלינו. “נכון אמר אבא עגלה ריקה מתקרבת“.
שאלתי אותו אבא, עדיין לא רואים את העגלה, איך אתה יכול לדעת שהיא ריקה?
ודאי שאפשר לפי עוצמת הרעש ענה לי אבא .כי ככל שהעגלה ריקה יותר היא מרעישה יותר.
נקודה למחשבה:
היום אחרי הרבה שנים, כאדם בוגר יותר שאני רואה מישהו:
אני שומעת את קולו של אבי “ככל שעגלה ריקה יותר היא מרעישה יותר“
“יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא פִיךָ נָכְרִי וְאַל-שְׂפָתֶיךָ ” משלי
עֲנָוָה, פירושה לא להתפאר, או לשבח את היכולת והכישרונות שלך, אלא לתת לאחרים לגלות אותם. עֲנָוָה היא תכונה ואפילו דרך חיים שבה אנו מאמינים שכולנו שווים ואין מי שחשוב יותר מאחר.
אִסְתְּרָא בִּלְגִינָא קִישׁ קִישׁ קָרְיָא
שבת שלום! -שבת שלווה וענוגה!! -*יגאל גור-אריה*
&
הפחד מפני האמת -חיים קופל-מעדנים לשבת
1) לְאַחַר שֶׁהַמרַגְּלִים דִּוְּחוּ עַל שְׁלִיחוּתָם בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, נֶאֱמַר: "וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים" (יָד,י). וּכְדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה סָפֵק בְּמִי מְדֻבָּר אוֹמֵר רָשִׁ"י : "לִרְגֹּם אֹתָם", אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב!
2) שואל הרב ב"צ פירר זצ"ל, וכי כך דרכו של עולם? הרי רוגמים באבנים, אנשים שכבר עשו לנו רעה, ואנו רוצים להענישם, או אנשים שנשקפת מהם סכנה שֶׁיָּרֵעוּ לָנוּ בֶּעָתִיד, ורוצים למונעם מכך. אבל יהושע וכלב לא עשו רעה עד כה, וְלֹא צְפוּיָה מֵהֶם סַכָּנָה לְהַבָּא. אין סיכוי שישפיעו על דעת הציבור, שהרי לא הייתה להם "אֲחִיזָה" בַּצִּבּוּר, כולם היו נגדם, ולא נשקפה מהם כל סכנה . מקסימום יכול העם להצטער על יהושע וכלב שפרשו מהציבור, וחושבים אחרת, אֲבָל לָמָּה לִסְקֹל אוֹתָם בַּאֲבָנִים?
3) מסביר הרב פירר, (שיום הזיכרון שלו חל ב-כ"ב סיון), שכך דרכו של עולם. אנשים שאומרים בפניהם את האמת, אמת שהם עצמם יודעים ומכירים, אלא שהם מנסים לברוח ממנה, עֲלוּלִים לִפְגֹּעַ בְּאֹמְרִים לָהֶם אוֹתָהּ - כי מפני האמת פוחדים!! טִבְעָהּ שֶׁל הָאֱמֶת שֶׁהִיא נִכְנֶסֶת לַלֵּב וְאֵינָהּ מַרְפָּה, אֵינָהּ רוֹצָה לָצֵאת, וְאֵין אֶפְשָׁרוּת לִבְרֹחַ מִמֶּנָּה, כִּי הִיא בְּתוֹךְ לִבּוֹת הָאֲנָשִׁים וְהוֹלֶכֶת אִתָּם לְכָל מָקוֹם.
4) לכן, מה שנותר למתנגדיה לעשות הוא לִפְגֹּעַ בְּאֹמְרָה, בכדי למנוע ממנו להשמיעה, ולומר אמת שאינה רצויה לו. יש כוח משיכה לאדמה, ולארץ מולדת על אחת כמה וכמה. מצרים הייתה בעיניהם ארץ מולדתם, לכן חפצו בה.
5) לא קל לשכנע בני אדם שמולדתם היא ארץ שלא נולדו בה. סימן לכך ניתן ללמוד מאמירתם: "וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן.. לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם.. הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה. וַיֹּאמְרוּ.. נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה". (יד-ב..ד). היה קשה להם להשתחרר מהרצון לחזור לארץ מולדתם. (מתוך "הֶגְיוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה" הרב ב"צ פירר זצ"ל).
6) חשבתי להציע הסבר אחר ולומר, הנה אחרי תפילת משה אל השם: "ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד, נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע.. סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה" (יד-יח,יט) נאמר: "וַיַּשְׁכִּמוּ בַּבֹּקֶר ויעלו אל ראש ההר לאמר, הננו ועלינו אל המקום אשר אמר השם" (יד,מ). ותמוה, מה נשתנה אצלם שעד עכשיו לא רצו להיכנס לארץ ישראל, אלא לשוב למצרים, ועכשיו לחמו במסירות להיכנס לארץ ישראל?
7) ואומר "הסבא מקלם" זצ"ל, כְּשֶׁאָדָם מְצֻוָּה , קָשֶׁה עָלָיו לְבַצֵּעַ, (הוא מרגיש כפיה), אֲבָל כְּשֶׁאֵינוֹ מְצֻוָּה קל לו להתנדב, מרצונו החופשי, ולבצע. לכן כשביטל הקב"ה את הצווי להיכנס לארץ ישראל, בָּטַל הַיֵּצֶר הָרַע, וְהַהִתְנַגְּדוּת לַדָּבָר נָמוֹגָה. פתאום הבינו את יתרונות ארץ ישראל, ושאפו להגיע אליה.
8) הגמרא אומרת שאת האבנים המוזכרות בפרשה, לא רצו לזרוק על יהושע וכלב, אלא "כְּלַפֵּי מַעְלָה" כִּבְיָכוֹל לקב"ה, (סוטה לה.) לפי זה, היה להם נוח שיהושע וכלב ימשיכו לחיות, יטיפו להם לעלות לארץ ישראל, ואז יצר הרע יפעל כנגד, והם ימשיכו לדרוש לחזור למצרים.
9) תשובות לפרשת בהעלתך
א) שתי מילים בפרשה שמופיעות, באותו פסוק בפרשה חמש פעמים? תשובה: "בני ישראל" מופיע "וָאֶתְּנָה ..מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.. עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.. ולכפר על בני ישראל.. והיה בבני ישראל ..בגשת בני ישראל אלי" (ט, יט).
ב) בתפילת שמונה עשרה, אנו פותחים בשלוש ברכות שבח לקב"ה, ורק אח"כ אנו שואלים את צרכינו. היכן מצינו עקרון דומה בפרשתנו? תשובה: "אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ" (יב, יג) ורש"י אומר, בא הכתוב ללמדך דרך ארץ שהשואל דבר מחברו צריך לומר שניים או שלשה דברי תחנונים ורק אח"כ יבקש שאלותיו.
שמואל לרנר, הוסיף לימוד נוסף מאותם הפסוקים, ולפי הסבר "הכתב והקבלה" (רבי יַעֲקֹב צְבִי מִקְלֶנְבֵּרְג, חיבר פירוש על התורה, שמטרתו לחבר ולבאר את התורה שבכתב יחד עם התורה שבע"פ, מה שפרשו חז"ל) על הפסוק "אל נא רפא נא לה" הוא מפרש: "נא" הראשון הוא לשון שבח ותהילה על הקב"ה, אתה המשובח והמהולל, ואח"כ ה -"נא" השני לשון בקשה, לרפואת מרים.
10) שאלות לפרשת שלח
א) אצל איזה שבט מוזכר גם שמו של שבט אחר, בהצגת השבטים?
ב) מָה הַמְּכַנֶּה הַמְּשֻׁתָּף בֵּין בְּגָדִים לִנְשָׁרִים?
שבת שלום
תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל
בדוא"ל hkop77@gmail.com או בווטסאפ 052-3604905
&
דבר תורה לפרשת שלח – הציצית, המבט והמחויבות
דובי פריצקי - קק"ל
בסוף פרשת שלח, לאחר חטא המרגלים, מופיעה מצוות הציצית:
“וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה’ ועשיתם אותם, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”.
חז”ל כבר עמדו על כך שהמילה “לתור” מחזירה אותנו אל המרגלים שנשלחו “לתור את הארץ”. המרגלים ראו מציאות אמיתית: ערים בצורות, אויבים חזקים ואתגרים גדולים. אולם הכישלון לא נבע רק ממה שראו, אלא מהדרך שבה פירשו את המציאות. הם נתנו לפחד ולשיקול האנושי לקבוע את הדרך.
מול חטא המרגלים מעמידה התורה את מצוות הציצית. הציצית היא תזכורת יומיומית לכך שלא כל מה שנראה לעין ולא כל מה שמרגיש נכון בלב צריך להכתיב את חיינו.
אפשר לראות כאן שלוש מדרגות של התמודדות עם ה”לב” וה”עיניים”.
סוקרטס היה אומר: אל תלך אחרי הרושם הראשוני, אחרי הדעה המקובלת או אחרי הדחף המיידי. האדם צריך לבחון את עצמו, לשאול שאלות ולחפש את האמת באמצעות התבונה. מבחינתו, התיקון ל”לבבכם ועיניכם” הוא חיים של חקירה ומודעות.
קאנט היה מוסיף: גם אם אדם יודע מה נכון, עדיין עליו להתגבר על רצונותיו ועל האינטרסים שלו. האדם המוסרי אינו פועל לפי מה שנוח לו או משתלם לו, אלא לפי החובה המוסרית שהתבונה מחייבת. מבחינתו, התיקון ל”לבבכם ועיניכם” הוא נאמנות לחוק המוסרי.
אך התורה הולכת צעד נוסף. לאחר “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם” היא אומרת:
“וזכרתם את כל מצוות ה’ ועשיתם אותם”.
כלומר, לא די בחיפוש אחר האמת, ולא די במחויבות למוסר. העמדה האמונית מוסיפה רובד נוסף: השאלה אינה רק מה נכון בעיניי או מה מוסרי בעיניי, אלא גם למה אני מחויב מכוח הברית עם הקב”ה.
לכן הציצית אינה רק סמל לחשיבה נכונה או להתנהגות מוסרית. היא סמל לקבלת עול מלכות שמים. היא מזכירה לאדם שהמרכז אינו רצונותיו, רגשותיו ואפילו לא שיקול דעתו הערכי בלבד, אלא המחויבות לעבודת ה’.
אולי זהו גם שורש חטא המרגלים. הם בחנו את המציאות בכלים אנושיים בלבד: האם נוכל? האם זה אפשרי? האם זה בטוח? יהושע וכלב ראו את אותם הנתונים, אך הוסיפו שאלה נוספת: מה מוטל עלינו לעשות?
הציצית מלמדת שגם כאשר העיניים רואות קושי והלב מתמלא חשש, האדם המאמין אינו נעצר שם. הוא שואל כיצד לחבר בין הראייה, התבונה והמוסר לבין המחויבות לרצון ה’.
וכך, אם סוקרטס קורא לנו לחפש את האמת, וקאנט קורא לנו להיות נאמנים לחובה המוסרית, הציצית קוראת לנו לזכור שהאדם אינו רק מחפש אמת ואינו רק יצור מוסרי; הוא גם עומד לפני הקב”ה ומבקש לכוון את חייו לאור מצוותיו. זוהי משמעותה העמוקה של קבלת עול מלכות שמים – לחיות מתוך הכרה שיש ערך ומחויבות הגדולים מן האדם עצמו.
שבת שלום מאשקלון️& דובי פריצקי
טקסט רגיל
www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.org
נשלח לכתובת k0543973801@gmail.com מהכתובת info@hamikra.orgשולח: ישראל קריסטל מנכ"ל החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריוןכתובת השולח: ת.ד. 3343 רמת גן מיקוד 5213601הסרה | עדכון פרטים | דיווח דיוור לא מורשהרב מסר מערכת דיוור ודפי נחיתה
