תיאור תמונה
תיאור תמונה
פודקאסט עם הבינה המלאכותית נעשה באדיבותו של דוד פטרפרוינד ובחסות החברה לחקר המקרא. מתוך שיעור של הרב לורד יונתן זקס על חג שבועות " איך חג שבועות הפך מחג חקלאי למהפכת חינוך?
https://drive.google.com/file/d/1m4WEDYRvExzp9pkvkA-mTtgdMvrf-7tm/view?usp=drivesdk
**************************************************************
מסע אל יסודות התורה שבע"פ | הרב אהרון כץ | ד' סיון תשפ"ו - שיעור 5
באדיבות החברה לחקר המקרא - סידרת שיעורים
*****************************************************
תורה מן השמים- מתוך הספר “מועדים לשיחה”
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל בהוצאת קורן מגיד.
באדיבות מורשת הרב זקס. לכבוד חג שבועות תשפ"ו.
ההתגלות בהר סיני לא הייתה רק אירוע דתי. היא הייתה גם אירוע פוליטי מיוחד במינו. נולדה בה אומה. לאורך ספר בראשית, יורשיו של אברהם היו משפחה מורחבת. בתחילת ספר שמות אנו נתקלים לראשונה בתיאורם כ"עם". פרעה אומר, "הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ" (שמות א', ט).
גורמים רבים הפכו אותם לעם. הייתה ביניהם קרבת משפחה: כולם היו צאצאי יעקב. הייתה תרבות משותפת: הם היו רועים, ועל כן מפוקפקים בעיני המצרים. הייתה גם היסטוריה: שורשיהם לא היו בארץ מצרים אלא מחוצה לה. מעל לכול, היה סבל משותף. ישעיה ברלין אמר שבדרך כלל הרגשתם של אנשים שנעשה עוול לעמם היא סדנת-הייצור של האומות. ישראל נעשה עם במצרים ושם הוא נקשר בברית גורל.
בהר סיני, לעומת זאת, הם נעשו עֵדה, קהילה מדינית. ה' הזמין אותם להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש; זו הייתה הכרזת הייעוד הראשונה של עם ישראל, אולי הראשונה של אומה כלשהי. הברית שהם קיבלו עליהם נעשתה לחוקתם הכתובה כאזרחים ברפובליקה של אמונה תחת ריבונות האל.
הסיפא כאן היא המכרעת: "תחת ריבונות האל". מקובל לומר שעשרת הדיברות חוללו מהפכה מוסרית באנושות. הדבר נכון אך לא באופן שנהוג להבינו. בני האדם לא היו זקוקים להתגלות אלוהית כדי להבין שאסור לרצוח, לגנוב ולהעיד עדות שקר. הם ידעו זאת תמיד. קין נענש בידי אלוהים על שרצח את אחיו הבל, אף כי אלוהים עדיין לא ציווה "לא תרצח". כל כללי המוסר הרציונליים חייבו את בני האדם עוד מבריאתם, אמר רבנו נסים, הר"ן, בראשונה שבדרשותיו. לא בזאת טמונה המקוריות של ברית סיני.
היא טמונה במקום עמוק יותר. התורה היא ביקורת מתמשכת על השימוש לרעה בכוח. היא מגיבה לאימפריות הענק הראשונות, האימפריה האכדית של סרגון (2334 עד 2279 לפני הספירה, בערך; ראו בראשית י', ח-י) והאימפריה הפרעונית המצרית. שתיהן נהגו לשעבד אוכלוסיות שלמות לבניית מיזמי ענק להאדרת שליטים שחשבו שהדבר יבטיח להם חיי עולם בשמיים ובארץ.
בעולם העתיק, הפוליטיקה והדת היו כרוכות יחדיו לבלי הפרד. ראש המדינה היה גם ראש הממסד הדתי, ונחשב אל-למחצה. עוצמתו הוקרנה בדמות מבנים מונומנטליים: זיקוראתים, פירמידות, ארמונות, מקדשים והיכלי קבורה. המלכים האכדיים זוהו כאלי ערי-המדינות השונות. הפרעונים נחשבו אלוהיים בחייהם, ואחרי מותם סגדו להם. בבבל, המלך היה מקבילו הארצי של האל מרדוכ שביסס את שלטונו אחרי ניצחונו על תיאמת, אלת התוהו. אצל החיתים המלך היה הכוהן הגדול ובמותו הצטרף לאלים. הנביא ישעיהו לועג למלך בבל שאמר בלבבו "הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה, מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי אֵל אָרִים כִּסְאִי וְאֵשֵׁב בְּהַר מוֹעֵד בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן, אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב, אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן" (ישעיהו י"ד, יג-יד).
ביסוד התרבויות הללו נמצא מיתוס קוסמולוגי. בשמיים יש היררכיה: השמש מושלת בהם. גם ביער יש היררכיה: האריה הוא מלך החיות. וכך גם בחברה. יש שנולדו לשלוט, ויש שנולדו להישלט. רק כך אפשר לקיים סדר. התורה היא מחאה נגד תפיסה זו של טבע האדם, משני טעמים: משום שהיא הופכת כמה אנשים לאלים – ומשום שהיא הופכת את יתר האנשים, רובם המכריע, לעבדים. הצהרתה הראשונה של התורה בנושא זה, וההחלטית ביותר, מופיעה כבר בפרק הראשון שלה. זוהי האמירה שאלוהים ברא את האדם בצלמו וכדמותו (בראשית א', כו-כז). כל בני האדם, ולא רק השליטים, נושאים בתוכם את צלם אלוהים, אך שום אדם אינו אל. אנחנו "רק" עשויים בצלמו, כולנו, וזה הרבה מאוד. יש, ומוכרח להיות, חיץ מוחלט בין שמיים לארץ, בין אלוהים לאדם. ועובדה זו נוגעת, מעל לכול, לכוח השלטוני.
הרעיון שאדם אחד יפעיל כוח על אנשים אחרים הוא עלבון עמוק למהותו של האדם. זה היה חטאו של נמרו, יוזם מגדל בבל על פי המדרש. כך מתאר זאת המשורר ג'ון מילטון ביצירתו 'גן העדן האבוד':
בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת! אֵיכָכָה מְלָאוֹ לִבּוֹ
לְהִתְנַשֵּׂא עַל אֶחָיו לָקַחַת לוֹ מֶמְשָׁלָה
אֲשֶׁר אֲדֹ-נַי אֱ-לֹהִים לֹא חָלַק לוֹ?
הוּא נָתַן לָנוּ לִמְשֹׁל בְּמַעֲשֵׂי יָדָיו –
בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבַדָּגָה; אֲבָל בְּנֵי אָדָם
כֻּלָּם אַחִים הֵם, אֵין אָדוֹן וְעֶבֶד,
כִּי הָאָדָם חָפְשִׁי, וְאָדוֹן אֶחָד אֱ-לֹהִים,
וְעַז פָּנִים הַהוּא הַנֹּשֵׂא כֶּתֶר לֹא לוֹ;
לֹא לְבַד לַאֲנָשִׁים יַעֲשֶׂה עָוֶל וְחָמָס,
כִּי זֹמֵם מִגְדָּלוֹ גַּם לְהִלָּחֵם בֵּא-לֹהִים.א
לשום אדם אין זכות לשלוט על אחרים נגד רצונם. לזאת התכוון השופט והמצביא גדעון כאשר העם ביקש להמליכו. הוא ענה, "לֹא אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם וְלֹא יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם. ה' יִמְשֹׁל בָּכֶם" (שופטים ח', כג).
זה היה עניינה של ההתגלות בהר סיני. הסכמתו של העם הייתה לכך שה' לבדו יהיה מלכם ומחוקקם. זהו העיקרון הקרוי בפי חכמינו "קבלת עול מלכות שמיים". על פי חז"ל, את זאת אנו עושים באומרנו את הפרשייה הראשונה בקריאת שמע. זוהי שבועת אמונים לה': "שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל, ה' אֱ-לֹהֵינוּ, ה' אֶחָד". או כפי שאנו אומרים זאת בתפילת "אבינו מלכנו", "אין לנו מלך אלא אתה". בני ישראל היו ל"אומה אחת תחת אלוהים".
זהו לב משמעותו של רעיון "תורה מן השמיים". כעבור שנים רבות, לנוכח העימות על הבנת המקרא עם הכיתות הפורשות בימי בית שני ולאחר מכן עם האסלאם והנצרות, קיבל ביטוי זה משמעויות משנה אחרות, אבל משמעותו היסודית פשוטה: כל המצוות, כל התורה, באות מאת ה'. הוא המחוקק היחיד של עם ישראל.
לכך כיוון משה כשאמר, "רְאֵה, לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה' אֱ-לֹהָי... וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם?" (דברים ד', ה-ח). לכך כיוון גם משורר תהילים בפייטו "מַגִּיד דברו (דְּבָרָיו קרי) לְיַעֲקֹב, חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל; לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם" (תהילים קמ"ז, יט-כ). לעמים אחרים היו אלים משלהם והם התפללו אליהם, אבל רק עם ישראל העמיד את אלוהיו, הוא ולא אדם, כראש מדינתו וכרשות המחוקקת הבלעדית שלו. רק כשהמלוכה נמצאת בשמיים יכול להיות שוויון בכבוד-האדם בארץ.
כמובן, המציאות העמידה עיקרון זה במבחנים קשים. לאורך מאות השנים הראשונות שלאחר כניסתם לארץ הונהגו בני ישראל באופן ארעי, בעיקר בעיתות מלחמה, בידי מנהיגים כריזמטיים שנודעו כשופטים – אך ספר שופטים נחתם בנימה שלילית. העם החליק במדרון חברתי ומוסרי. זקני העם באו אל שמואל הנביא וביקשו למנות מלך. באי-רצון, מתוך ציות לדבר ה', הוא עשה זאת.
ביחס למלוכה קמו ביהדות שתי אסכולות חשיבה קוטביות. האחת ראתה אותה כאידיאל, בייחוד בגילומו של דוד, ולימים, אחרי חוויית הגלות, בדמות אידיאל המשיח, מלך מבית דוד שישיב את עטרת ישראל ליושנה ויכונן עידן של שלום. כך ראה זאת למשל הרמב"ם.ב.ואילו הזרם האחר היה ביקורתי מאוד כלפי רעיון המלוכה, שהרי האידיאל הוא שאין לנו מלך אלא הקב"ה. במדרש דברים רבה,ג. כמו גם אצל פרשנים בני ימי הביניים כאבן עזרא, רבנו בחיי ואברבנאל, המלוכה מצטיירת ככניעה לחולשה אנושית ולרצונו של העם להיות "כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי" (דברים י"ז, יד). בספר שמואל מסופר כי למשמע בקשתם של בני ישראל משמואל לשים עליהם מלך אמר ה', "כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם" (שמ"א ח', ז).
אולם שתי השיטות מסכימות כי המלוכה שהמקרא משרטט יוצאת דופן בעולם העתיק. ראשית, למלך אין סמכות חקיקה. הוא יכול לנקוט צעדים זמניים על פי צורך השעה, אך לא לחוקק חוקי קבע. שנית, למלך אין מעמד דתי מיוחד. הוא אינו כוהן, קל וחומר לא מתווך ראשי עם האל. בחיבורו 'המלוכה והאלים' ציין הנרי פרנקפורט כי "היחס בין המונרך העברי לעמו היה החילוני ביותר האפשרי בחברה שהדת היא בה כוח חי". מיכאל וולצר ציין כי אפילו בסיפורי המקרא על דוד, המלך הכמעט אידיאלי, "אין שום נופך של מסתורין במדינה, לא שושלת אלוהית ולא כוחות כשף או מגע קסם".ד. שלישית, נמתחת ביקורת על המלך, בפי הנביאים ובפי הכתוב עצמו. בעולם העתיק אין מקבילה אף לא לאחד מאלה.
ישראל לא הייתה המדינה העתיקה היחידה שהיו בה חוקים. חוקים היו בכל המדינות. חלקם זכו לפרסום בתקופתנו, כגון קודקס אוּר-נאמוּ השומרי וחוקי חמורבי הבבליים. אבל הללו היו צוֵוי המלך. הצדק היה ערך רוח במזרח הקדום, אבל הרעיון שהצדק הוא תחום פעולתם של האלים היה ודאי נשמע אבסורד מוחלט לאנשי העת ההיא. האלים היו גחמנים, אוהבי ריב, ולא חיבבו בני אדם בשום אופן. כפי שכתב שייקספיר ב'המלך ליר', "כְּמוֹ זְבוּב בִּידֵי פִּרְחָח / אֲנַחְנוּ לָאֵלִים, וְהֵם הוֹרְגִים / אוֹתָנוּ סְתָם כְּשַׁעֲשׁוּעַ".ה.
ביהדות, החוק בא מאת האל בלבד. תורה מן השמיים. למלכים, לכוהנים, לנביאים ולחכמים ניתנה סמכות לפרש את החוק, ואף לתקן תקנות שיגֵנו עליו – אך לא להוסיף עליו ולא לחסר ממנו. לחוקים אלה כפופים כל בעלי הסמכות האנושיים: זהו עקרון היסוד של השוויון בין בני האדם, ואבן הפינה של החברה החופשית.
זה מה שקרה בהר סיני. עם ישראל קיבל על עצמו את הברית, ונעשה לאומה החיה בריבונותו הישירה של אלוהים, בלי רשות מחוקקת אחרת. חוק באומת הברית יכול להיות תקף רק אם שורשיו בהר סיני ובקולו של אלוהים. לא היה כדבר הזה עד אז, וכפי שראינו בציטוט מפי רוסו הוא שרד בכל תלאותיה של ההיסטוריה היהודית. בסיני נתן אלוהים לעם את מתנת החוק, והיא הייתה לו לחוקת חירותו.
א. יוחנן מלטן ג'ון מילטון], ויגרש את האדם גן העדן האבוד], מאנגלית: י"ע סלקינסון, וינה: 1871, ספר יב, עמ' 330–333.
.ב משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמותיהם י"א.
ד.וולצר, בצלו של אלוהים, עמ' 68.
ה.ויליאם שייקספיר, המלך ליר, מערכה רביעית, תמונה 1. מאנגלית: דורי פרנס. מתוך אתר "שייקספיר ושות'".
&
באדיבות מורשת הרב זקס והוצאת קורן מגיד
פרשת נשא תשפ"ו
הרב לורד יונתן זקס במסר מתוך הפרשה "לספור כוכבים"
פרשת השבוע פותחת במפקד שהחל בפרשה הקודמת – אותו מפקד שנתן לחומש במדבר את שמו בלשון חז"ל, 'חומש הפקודים', ואת שמותיו בלשונות אירופה – 'נומרוס', 'נַמבּרז' וכדומה. שתי תהיות עולות על מפקד זה. הראשונה היא על עצם המעשה של ספירת אנשים. במסורת ישראל אפשר לאתר שתי גישות שונות, סותרות לכאורה, כלפי עריכת מפקד.
רש"י מציין שאין זו הפעם הראשונה שבני ישראל נמנים. מספרם – "כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף" – כבר צוין כאשר עמדו לצאת ממצרים (שמות יב, לז). חישוב מדויק יותר נעשה כאשר כל זכר בוגר בישראל נתן מחצית השקל לבניית המשכן (603,550 איש; שמות לח, כו). והנה עתה מתקיים מפקד שלישי. לשם מה מונה ה' שוב ושוב את בני ישראל? תשובתו של רש"י פשוטה ונוגעת ללב:
מתוך חיבתן לפניו – מונה אותם כל שעה. כשיצאו ממצרים מְנָאָן; וכשנפלו בעגל מנאן, לידע מניין הנותרים; כשבא להשרות שכינתו עליהם מנאן: באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם.
בעיני רש"י, המִפקד הוא מעשה המבטא אהבה אלוהית. אלא שקשה להתרשם כך מן הכתובים. אדרבה, התורה רואה את המפקד כמעשה מסוכן:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם, וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם" (שמות ל, יא-יב).
מאות שנים לאחר מכן, כאשר פקד המלך דוד את העם, חרה אף ה' על כך ושבעים אלף איש מתו במגפה. קשה לראות במעשה כה מסוכן, המחולל מגפות, ביטוי לאהבה.
התהייה השנייה עולה למקרא האופן שהתורה מתארת בו את המניין: "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ" (במדבר א, ב); "נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ" (ד, כב ועוד); "תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ" (שמות ל, יב) – כלומר "הרימו את ראש". מה עניין הרמת ראש לכאן? בעברית המקראית פעלים רבים שעניינים ספירה: מנה, פקד, ספר, חשב. מדוע אין התורה משתמשת באחת המילים הפשוטות הללו, ומשתמשת בביטוי העקיף והמסורבל?
לפנינו מהפכה היסטורית שהמקרא הביא אל העולם, וכדי להבינה עלינו לנסוע במנהרת הזמן לשיטוט קצר בשחר האנושות. בחברות הציידים-לקטים הפרה-היסטוריות חיו בני האדם בקבוצות קטנות. עדיין לא היו ערים, מדינות וריכוזי אוכלוסייה גדולים. התורה מייחסת את בניית העיר הראשונה לקין (בראשית ד, יז). הערים החלו להופיע עם הולדתה של החקלאות במישורי אדמות הסחף הפוריים שבין הפרת והחידקל, ובעמק הנילוס, ארץ היאור שכולה משקֶה. פעמיים בספר בראשית משרטטת התורה את דיוקנה של תרבות עירונית. תחילה במגדל בבל, ואחר כך במצרים שיוסף מובא אליה כעבד. אלה הם שני סיפורים ביקורתיים מאוד. בבבל, חיי האדם היו זולים (חז"ל סיפרו שכאשר נבנה המגדל, אם נפל אדם ומת איש לא השגיח בכך, אך אם נפלה לבֵנה כולם בכו). במצרים, אוכלוסיות שלמות, ובתוכן בני ישראל, אולצו לשרת ככוח עבודה לבניין הפירמידות, המקדשים ומונומנטים אחרים שרבים מהם עומדים עד עצם היום הזה.
להולדת החקלאות ולצמיחת הערים היו השלכות חברתיות אדירות. לראשונה התאפשר ייצור עודפים והמרתם בכסף (שהיה תחילה מתכות יקרות כגון כסף וזהב). האוכלוסייה גדלה, חלוקת העבודה השתכללה, וכך נוצר הריבוד החברתי. האי-שוויון – עמוק, נפוץ ושיטתי – היה לאחד המאפיינים של החברות הקדומות, בכל מקום ואתר. בראש עמד המלך, הקיסר או פרעה, שנתפס כאל או לפחות כבן האלים, ובידיו התרכז כוח רב. מתחתיו היו בעלי זכויות היתר, לדרגותיהם המגוונות: חוגי החצר, קציני הצבא, אנשי מנהל וכוהנים. המוני העם – עניים, אנאלפביתים, מזולזלים – נחשבו אך ורק כקולקטיב, ונמדדו על פי מספרם; אם כנתינים המשמשים כוח עבודה, אם כחיילים. מכאן חשיבותם של מפקדי האוכלוסין בעולם העתיק (ומבחינה זו, לא הרבה השתנה מאז ועד עתה). הכלל היה פשוט: גודל הוא כוח, צבאי או כלכלי. ספירת האוכלוסייה נתנה לשליטים מידע על גודל הצבא שיכלו לגייס, או על ההכנסה שיכלו להשיג ממיסים.
דת ישראל היא מחאה מתמשכת נגד תפיסה זו של המצב האנושי. ממרחק הזמן קשה לתפוס את עומק החדשנות, את מלוא הפוטנציאל משַדֵּד המערכות, של צֶבר הרעיונות שנוצר מתוך גילוי אחד: כל אדם באשר הוא אדם, גבר או אישה, עשיר או עני, חזק או חלש, עשוי בצלם אלוהים ומשום כך הוא בעל ערך מוחלט ובלתי ניתן לכימוּת. כולנו שווים בצלם אלוהים שבנו, ולפיכך לכולנו מעמד שווה בפני האלוהים. במידה רבה, התורה, ההיסטוריה היהודית ותולדות התפתחותה של תרבות המערב הן תרגום ממושך של רעיון זה לכדי מוסדות, מבנים חברתיים וקודים מוסריים.
נקל להבין מכך מדוע עריכת מפקד כרוכה בהסתכנות רוחנית. ספירה של עם היא הסמל המובהק לתפיסת בני האדם כהמון. היא הביטוי המובהק לחברה שהיחיד בה אינו מוערך בזכות עצמו, אלא כחלק משלם שכוחו נעוץ במספרו. עם ישראל הוא ההפך מכך. אלוהי ישראל, שהוא אלוהי כל האנושות, מרעיף את אהבתו הייחודית דווקא על עם שכוחו אינו קשור כלל לגודל ולמספרים, עם שמעולם לא שם לו למטרה להיות אימפריה, עם שאף פעם לא נקרא למלחמת קודש שמטרתה להמיר את דתם של אחרים, עם שהיה ועודנו זעיר, הן במספרים מוחלטים הן יחסית לאימפריות המקיפות את מקום מושבו בצומת הרגיש שבין שלוש יבשות.
שתי השאלות שהצגנו בפתיחה נפתרות בכך. יש הבדל בין מִפקד שאדם מחליט לקיים לבין מפקד שהוא צו אלוהי. המפקד של דוד היה מן הסוג הראשון. הוא היה המלך השני של ישראל, והניח את יסודותיה המדיניים. הוא ניהל מלחמות מוצלחות, איחד את כל השבטים וכונן את בירתו בירושלים. זמן קצר לאחר מותו הגיעה ישראל לשיאה ההיסטורי. בזכות בריתות אסטרטגיות היא הייתה בימי שלמה למרכז עולמי של סחר ושל ידע. המקדש נבנה. בעת ההיא ודאי נראה היה שתמו מאות שנות הנדודים והמלחמות, וממלכת ישראל היא סוף סוף מעצמה אזורית. אלא שזו הייתה אשליה קצרת ימים שהתנפצה באכזריות. אחרי מות שלמה התפצלה הממלכה, וגורלה נחרץ. היסטוריה רצופת תבוסות, גלויות וחורבנות יצאה לדרך, היסטוריה שאין שנייה לה בקורות העמים. המקרא אינו טועה כשהוא מסמן את נקודת ההתחלה של השקיעה הזו ברגע שדוד פעל כמו כל מלך אחר וציווה לערוך מפקד.
מפקד אלוהי הוא עניין אחר לגמרי. אין בו משום הצהרה שהכוח טמון במספרים. להפך: זוהי הכרזה כי כל אחד ואחת מבניה של האומה ומבנותיה נספר; שכל אדם, כל משפחה, כל משק בית יקר בעיני ה'; שהאבחנות בין גדול לקטן, בין שולט לנשלט, בין מנהיג למונהג, אינן ממין העניין; שכולנו ברואים בצלם אלוהים וכולנו מושאי אהבתו. מפקד אלוהי הוא, כדברי רש"י, מחווה של חיבה. וזו הסיבה שאין הוא מצוין בפעלים הרגילים המציינים ספירה – למנות, לפקוד, לספור ולחשוב. רק הביטוי "נשיאת ראש" עושה צדק עם סוג זה של ספירה, ספירה שהמבַצעים אותה מצֻווים להרים את ראשיהם של הנמנים ולרומם כל אחד מהם בַּידיעה שהוא אהוב ומיוחד בעיני ה' ואינו רק מִספר בין אלפים ומיליונים.
במזמור קמז בתהלים, שאנו קוראים מדי יום בתפילת שחרית, יש פסוק נפלא: "מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים, לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא" (תהלים קמז, ד). שֵם הוא מסמֵן של ייחודיות. שמות עצם קיבוציים יוצרים מהדברים קבוצות; שמות עצם פרטיים מבחינים ביניהם כיחידים. רק לְמה שאנחנו מעריכים אנחנו נותנים שם. כידוע, אחד הביטויים המצמררים לדה-הומניזציה שנעשתה לאסירי מחנות ההשמדה הנאציים היה שמעולם לא פנו אליהם בשמם, אלא רק במספר שניתן להם בבואם למחנה וקועקע בזרועם. א-לוהים נותן שמות אפילו לכוכבים – על אחת כמה וכמה לבני האדם שעשאם בצלמו. ה' סופר אותנו כדי לאותת לנו שכל אחד מאיתנו נחשב על פי מה שהינו כיחיד, לא כרכיב של קבוצה. הוא "נושא את ראשינו" במובן העמוק ביותר הידוע לאדם: הוא מבטיח לכל אחד מאיתנו את אהבתו המיוחדת, המתמדת והאינסופית.
זו מהותו של המפקד בספר במדבר. בשעה שבני ישראל מתכוננים להיעשות לחברה שבמרכזה המשכן, ביתה הנראה לעין של השכינה, יש להזכיר להם שהם עומדים להיות חלוציו של סדר חברתי חדש ומהפכני. סדר שאת ההגדרה הידועה ביותר שלו נתן הנביא זכריה, כאשר שבי ציון עמדו לבנות מחדש את מקדשם החרב: "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי, אָמַר ה' צְבָאוֹת" (זכריה ד, ו).
סביב שולחן השבת
