ברשותכם אני מעתיק כאן את העמוד הראשון מתוך ספרו של הרב זקס זצ"ל (עמ' 3)
"לא בשם האל"-אל מול האלימות הדתית" הוצאת קורן מגיד 2016(תרגום צור ארליך).
פרק א - רוע אלטרואיסטי
לעולם אין אדם עושה רעה במידה שלמה כל כך ובלב עליז כל כך כבשעה שהוא עושה אותה מתוך אמונה. (בלז פסקל)
כשהדת הופכת אנשים לרוצחים, א-לוהים בוכה.
את זה מספר לנו ספר בראשית. לאחר שברא אלוהים את יצורי האנוש הראשונים בצלמו, ראה כיצד הם מפרים את מצוותו הראשונה, ואוכלים מעץ הדעת, וכיצד הילד האנושי הראשון מבצע את הרצח הראשון. כחלוף פרק זמן קצר כבר "מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס". אלוהים ראה "כִּי רַבָּה דֶעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ" – ומן המשפט הזה מגיע הקורא אל אחד המשפטים הצורבים ביותר בספרות הדתית העולמית: "וַיִּנָּחֵם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וַיִּתְעַצֵב אַל לבּוֹ" (בראשית ו', פסוקים יג, ה, ו).
לעתים קרובות מדי בהיסטוריה של הדת, אנשים הרגו בשם אלוהי החיים, יצאו למלחמה בשם אלוהי השלום, שנאו בשם אלוהי האהבה ונקטו אכזריות בשם אלוהי הרחמים.
כאשר זה קורה, א-לוהים מדבר. לפעמים הוא מדבר בקול דממה דקה, המושתק בהמולת הקולות המתיימרים לדבר בשם אלוהים. אבל הוא מדבר. הוא אומר: לא בשמי.
* בהמשך-" גיוס א-לוהים להצדקת אלימות כלפי חפים מפשע אינו מעשה של קדושה, כי אם מעשה של חילול. זהו סוג של מעילה בקודש. זוהי נשיאת שם א-לוהים לשווא."
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל
,
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל בספר רעיונות משני-חיים-קריאות חדשות בפרשת השבוע בהוצאת קורן-מגיד 2021 בתרגומו של צור ארליך,מעלה רעיון וסיפור מדהים בפרשת תרומה (המשכן ואפקט איקאה עמ' 86-7-8)
פרשת המשכן מפליאה להמחיש את דבריו של רבי יוחנן על הקב"ה
"במקום שאתה מוצא גדלותו, שם אתה מוצא ענוותנותו". ה' זיכה את בני ישראל ביכולת לומר דבר מפליא: "עָזַרתי לבנות בית לא-לוהים". בורא העולם נתן לעמו הזדמנות להיעשות אף הם לְבוֹרְאִים – וְיַתְרֶה מכך, לבוראיו של דבר רוחני ומקודש. כמה מתאימה כאן המילה "תרומה": היא מבטאת נתינה התנדבותית, אבל גם הרמה, העלאה. בוני המשכן הרימו את תרומתם לה', וכשהרימו גילו שהם עצמם מתרוממים. ה' נתן להם הזדמנות להיות "שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית". שותף לקב"ה במעשה בראשית! האם אפשר לצייר מעלה גבוהה מזו לאדם?
זהו רעיון משנה חיים. המתנה הגדולה ביותר שאנו יכולים לתת לזולת היא ההזדמנות ליצור. זו המתנה היחידה ההופכת את המקבל לנותן. היא מאצילה הוד על מקבלה. היא מראה לו שאנו בוטחים בו, מאמינים בו, וחושבים שהוא מסוגל לגדולות.
כיום אין לנו עוד משכָּן בַּמרחב, אבל יש לנו "משכן בזמן": שַׁבָּת.. באחת השבתות האחרונות שהה עימנו בבית הכנסת "מרבל ארץ"" בלונדון בכיר בכנסייה האנגליקנית. הוא היה איתנו לאורך כל 25 השעות, מקבלת שבת עד הבדלה. הוא התפלל איתנו, למד איתנו, סעד איתנו ושר איתנו. "למה אתה עושה את זה?", שאלתי אותו. והוא השיב, "השבת היא אחת המתנות הגדולות ביותר שאתם היהודים נתתם לנו הנוצרים. אנחנו מאבדים אותה. אתם שומרים אותה. אני רוצה ללמוד מכם איך אתם עושים זאת".
התשובה פשוטה. אומנם, אלוהים הוא אשר קידש את יום השבת, עוד בשחר הזמנים. אבל חכמי ישראל הם אשר "עשו סייג לתורה" והוסיפו דינים, תקנות ומנהגים להגן על השבת ולשמר את רוחה. כמעט כל דור תרם משהו למורשת השבת - ולו גם זמירה אחת, או אפילו מנגינה אחת חדשה למילות זמירה ישנה.
הביטוי "לעשות שבת" אינו סלנגי כפי שהוא נשמע, ואינו מקרי; התורה אומרת "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם" (שמות לא,טז), אנו ממשיכים ויוצרים את השבת, דור אחר דור
.עם ישראל לא ברא את קדושת השבת,אבל הוא שותף בבריאת יופייה של השבת, בעיצוב הַדְרַת הַקֹּדֶשׁ שֶׁלָּהּ.
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל לפרשת "תרומה"
3. מגילה לא ע"א.
4. שבת י ע"א; קיט ע"ב.
5. ראו אברהם יהושע השל, השבת, מאנגלית: אלכסנדר אבן חן, תל אביב: ידיעות אחרונות, 2003
6. כמובן, הוא לא שמר את כל דיני השבת. היהודים והנוצרים כאחד מסכימים שהם נועדו ליהודים בלבד.
7. זאת בניגוד למועדים, שתאריכם תלוי בלוח השנה הנקבע בידי הסנהדרין. הבדל זה בין השבת למועדים משתקף בתפילות.
.8. זוהי ה"שבות" ההלכתית - שלדעת הרמב"ן יסודה בתורה.
..........................................................................................................
בית המדרש של החברה לחקר המקרא
סדרת השיעורים האהובה חוזרת לעונה חדשה
הרב, הלורד יונתן זקס ז"ל:
לרפא עולם שבור - לאן ממשיכים מכאן?
בכל יום חמישי בשעה 20:30 בזום
והשבוע - יום חמישי ו' אדר א' תשפ"ד - 15.02.2024
מרצה:*
ד"ר יחיאל לייטר, עמית בכיר בפורום שילה למדיניות, יועץ מדיניות ציבורית במדינות מתפתחות, האבא של רס"ן משה ידידיה לייטר הי"ד שפיקד על פלוגת החוד שהוביל את כוחות צה"ל לעזה ונהרג בפיצוץ רב עוצמה יחד עם עוד שלושה מחייליו, ערב פרשת חיי שרה.
הנושא: מה תהיה ההשפעה של המלחמה נגד החמס על הרצון לרפא עולם שבור, יקרב או ירחיק את הריפוי?
לכניסה לזום לחץ כאן
https://zoom.us/j/99767804505?pwd=OVViQ1VNaGpSRGtlZll2TGdLbE1ZUT09
Meeting ID: 997 6780 4505
Passcode: 37144
להצטרפות לקבוצת עדכונים שקטה מבית החברה לחקר המקרא
https://chat.whatsapp.com/DL5OVogHuaI7Ad1A9lXIox
ובהמשך יופיעו:
...............................................................................................
אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
.................................................................
באדיבות מורשת הרב זקס והוצאת קורן-מגיד.
פרשת תרומה תשפ"ד
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל במסר מהפרשה
"לִבנות ולהיבנות"
אנו מתחילים לקרוא בפרשת תרומה, ומרגישים מייד את התפנית. מהדרמה הסוערת של ספר שמות, עם כל האותות והמופתים והמסות הגדולות – אל הסיפור הארוך והמפורט על בניית המשכן, הלוא הוא המקדש הנייד שהם עתידים לשאת עימם במדבר.
חלק זה בתורה משווע להסבר. תחילה הולם בנו עצם האורך של סיפור המשכּן: שליש מסֵפר שמות, כמעט חמש פרשות – תרומה, תצווה, מחצית כי תישא, ויקהל ופקודי – למעט הפסקה לסיפור חטא העגל.
פליאתנו גוברת כשאנו משווים סיפור יצירה זה למעשה יצירה אחר, הלוא הוא בריאת העולם. שם סופר הסיפור בתמציתיות גמורה: רק שלושים וארבעה פסוקים. מדוע משתרע סיפור בניית המשכן על פני טקסט ארוך פי חמישה-עשר?
התהייה מוסיפה ומחריפה בזוכרנו כי המשכן לא היה מאפיין קבוע בחיי הרוח של בני ישראל. הוא תוכנן במיוחד כך שאפשר יהיה לפרקו ולהרכיבו בקלות ולשאתו במסעות במדבר. לימים, בתקופת המלך שלמה, הוא יוחלף במקדש בירושלים. איזה מסר בר-קיימא אנו יכולים ללמוד מבנייתו של מקדש-מסעות שעוד מתחילתו לא נועד להתקיים לעד?
ומשונה אפילו יותר היא עצם העובדה שהסיפור הוא חלק מספר שמות. חומש שמות עוסק בהולדתה של אומה. מצרים, השעבוד, פרעה, עשר המכות, היציאה ממצרים, קריעת ים סוף, תלאות המדבר, מעמד הר סיני – כל הדברים הללו עתידים היו להיעשות חלק מהזיכרון הקיבוצי של העם. אבל המשכן, שבו הוקרבו קורבנות, מקומו הטבעי בספר ויקרא, "תורת כוהנים", הספר העוסק בעבודת הכוהנים במשכן ובמקדש. מה לו וליציאת מצרים?
סבורני שיש תשובה עמוקה לתהיות הללו.
המעבר מבראשית לשמות הוא המעבר ממשפחה לאומה. כשבני ישראל ירדו למצרים, הם היו רק משפחה מורחבת. כשהם יצאו ממנו הם כבר היו עם גדול, המחולק לשנים-עשר שבטים, ועימו עוד "ערב רב", המון חסר-צורה של טרמפיסטים.
הדבק שאיחד אותם היה גורלם. הם היו אנשים שהמצרים חשדו בהם ושעבדו אותם. היה לבני ישראל אויב משותף. מעבר לכך, היה להם זיכרון של אבותיהם ושל אלוהיהם. היה להם עבר משותף. עבר משותף, אויב משותף – אך מה באשר לעתיד? עד מהרה התגלה כמה קשה, כמעט בלתי-אפשרי, להביא אותם לידי אחריות משותפת לעתידם.
ספר שמות מראה לנו שוב ושוב כמה פסיביים היו בני ישראל, וכמה נוחים להתלונן – תופעות אופייניות לאנשים שזמן רב נשללה מהם חירותם. הפסיביות והנטייה להתלונן הולכות יד ביד. בני ישראל ציפו שמישהו אחר – משה, או הקב"ה עצמו – יספק להם מים ומזון, יוביל אותם בבטחה, וייקח אותם לארץ המובטחת.
הם התלוננו על כל מעצור ומֵצר. הם התלוננו עוד במצרים, כשניסיון ההתערבות הראשון של משה ואהרן למענם אצל פרעה כשל:
יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט! אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ (שמות ה, כא).
בים סוף התלוננו שוב. הם אמרו למשה –
הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר? מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם? הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, "חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם", כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר! (שמות יד, יא-יב).
אחרי נס קריעת ים סוף מספרת התורה:
וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ (שמות יד, לא).
אך רק שלושה ימים עברו, והם התלוננו שוב. לא היו מים. ואז היו מים אבל הם היו מרים. ואז לא היה אוכל.
וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, "מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם! בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע! כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב" (שמות טז, ג).
ושוב הם מתלוננים על כך שה' הוציאם כביכול ממצרים כדי למות בצמא, ומשה עצמו אומר:
מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה? עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי! (שמות יז, ד).
עד העת ההיא, ה' כבר עשה לבני ישראל ניסים, אותות ומופתים. הוא הוציא אותם ממצרים, קרע להם את הים, הוציא להם מים מן הסלע והוריד להם מָן מן השמיים, אך הם עדיין לא התלכדו כאומה. הם היו אוסף של יחידים, שאינם רוצים או אינם מסוגלים לקחת אחריות ולפעול כציבור. תגובתם הראשונה לכל קושי היא תמיד תלונה.
ואז עשה ה' את המעשה הגדול בהיסטוריה. הוא הופיע בהתגלות בהר סיני, הפעם היחידה בהיסטוריה שהאל התגלה לעם שלם. העם רעד באימה. עוד לא היה כדבר הזה, וכמוהו לא יהיה.
כמה זמן זה נמשך? רק ארבעים יום. ואז עשה העם עגל זהב. אם הניסים, קריעת הים ומעמד הר סיני לא הצליחו לחולל תמורה בבני ישראל, מה כן יצליח? הרי אין ניסים ונפלאות גדולים מאלה.
בשלב הזה עשה ה' את הדבר הבלתי-צפוי ביותר. הוא אמר למשה: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה. אמור להם שייתנו משהו משלהם, ויהיה זה זהב, כסף או נחושת, צמר או עור, שמן או קטורת, או לא חומר אלא כישרון או זמן. ותן להם לבנות משהו ביחד: בית סמלי לשכינתי, משכָּן. הוא אינו צריך להיות גדול, רחב או קבוע. תן להם לעשות משהו, להיעשות בנאים. תן להם לתת.
משה עושה כך – והעם נענה. הוא נענה בנדיבות כזאת, שמודיעים למשה כי "מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָה" (שמות לו, ה), ומשה מודיע לעם לחדול.
לכל אורך התקופה שהמשכן נבנה בה אין תלונות, אין מרידות, אין מחלוקות. מה שכּל האותות והמופתים לא הצליחו לעשות, בניית המשכן עשתה. היא שינתה את פניו של העם. היא הפכה אותו לקבוצה מלוכדת. היא נתנה לו תחושה של אחריות ושל זהות.
בתוך ההקשר הזה, סיפור המשכן מתגלה כרכיב חיוני בהולדתה של האומה. עכשיו ברור מדוע הוא מסופר באריכות, מדוע הוא שייך לספר שמות, ולמה אין הוא עניין חולף.
המשכן לא עמד לעד, אך נצחי היה השיעור שנלמד. לא מה שה' עושה בשבילנו משנה אותנו, אלא מה שאנחנו עושים בשביל ה'. מיזם המשכן מסמל יפה את החברה החופשית. הוא הבית שאנו בונים ביחד. רק כאשר אנחנו נעשים לבוניו של דבר-מה אנחנו הופכים מנתינים לאזרחים. אנחנו מרוויחים את החופש שלנו באמצעות הנתינה.
אין חופש ניתן לעם על מגש של כסף.
מה שאנחנו עושים, לא מה שעושים בשבילנו, הוא אשר עושה אותנו לחופשיים. הלקח הזה נכון היום כשם שהיה נכון אז.
שאלות לשולחן השבת
www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.or
