פרשת דברים

ניתן להשתתף ולתרום בבקשה דרך האתר של העמותה, www.hamikra.org , בפינות מופיע "לתרומה מוכרת" (סעיף 46).לחץ ותגיע.

************************************************************

הבינה המלכותית בפודקאסט מדהים מעט ארוך אך בהחלט מעניין מתוך שיעורו של הרב לורד יונתן זקס זצ"ל על פרשת דברים -תשפ"ו בחסות החברה לחקר המקרא ובעזרתו האדיבה של ידידינו דוד פטרפרוינד - 2 הקלטות !.

https://drive.google.com/file/d/1xHfkEsztIE5YKMv9gnzmmlfylwcDp8tE/view?usp=drivesdk

***************************************************

פרשת דברים-פצעי אוהב - מנהיגות חומלת! הרב לורד יונתן זקס זצ"ל

וכאן הוסיף דוד את הטקסט הבא:

"על פצעי אוהב הוספתי את הפסקה הבאה בחרו תלמידי ר' ינאי :
מוּבָא בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת דַּף לא :דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי אָמְרִי (דְּבָרִים א, א) וְדִי זָהָב מַאי וְדִי זָהָב אָמְרִי דְּבֵי ר' יַנַּאי כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּבָּ"ה רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם בִּשְׁבִיל כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁהִשְׁפַּעְתָּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל עַד שֶׁאָמְרוּ דַּי הוּא גָּרַם שֶׁעָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל

https://drive.google.com/file/d/1aaVnZRyGXyuNPDskPo348bkklzpksxtV/view?usp=drivesdk

www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.org

פרשת דברים ושבת חזון - "אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה" - החלטות ומהלכים הרי גורל -ד"ר זאב (ווה) פרידמן -החלטות של מנהיגים, הן הרות גורל .

כך נוכל להבין את חשיבותה של המשילות, על מנת לייצר איזונים ובלמים, בתהליך קבלת החלטות, שמשפיעות על דורות העתיד, לטוב ולרע.

מיכאל הרסגור ואהוד פוקס בספרם ( 2010): "רגעים היסטוריים ורגעים היסטריים- החלטות בתנאי משבר", מתארים ומנתחים החלטות אסטרטגיות טובות ורעות של מנהיגים, וכך הם כותבים: "השאלות הפשוטות שאדם צריך לשאול את עצמו לפני שהוא מקבל החלטה חשובה הן: מה אתה חושב שיצא (בעתיד) לך ולאומתך מכך? מה הסיכוי שזה יקרה? ומה יקרה, חלילה, אם לא?. אם שאלת את עצמך את כל השאלות הללו, אם ענית עליהן בכנות, ואם בחרת בתשובה שלפי הנתונים שבידך תוליד את הסבירות הגבוהה ביותר לתרחיש חיובי ביותר מבחינתך, וגם תצמצם את הסבירות לתרחישים המסוכנים - כנראה קיבלת את ההחלטה הנכונה".

כך גם הסופרת וההיסטוריונית ברברה טוכמן (1912-1989), בספרה המונומנטלי - "מצעד האיוולת", משנת 1983, מציגה ומנתחת, אירועים היסטוריים שהתרחשו לאורך דברי ימי ההיסטוריה, המייצגים החלטות אסטרטגיות של מנהיגים ,המאופיינות כמצעד החוכמה או כמצעד האיוולת. החלטות נכונות וחכמות של מנהיגים שמייצגות את מצעד החוכמה, שינו את פני ההיסטוריה באופן חיובי, והחלטות אסטרטגיות שגויות ואוויליות, שינו את פני ההיסטוריה באופן שלילי, כמו למשל, החלטתו האסטרטגית של המלך רחבעם, לקבל עצות מהצעירים ולא מהזקנים בעלי ניסיון החיים , שלא להקל את עול העבודה שהטיל אביו המלך שלמה: "אבי ייסר אתכם בשוטים, ואני אייסר אתכם בעקרבים" (מלכים א', יב', יא). התוצאה הייתה פילוג בין ממלכת יהודה לבין ממלכת ישראל.

הפרידה והמורשה:

הנה משה רבנו בפרשתנו, לקראת ירידתו מבמת ההיסטוריה, נושא נאום לאורך ספר דברים, שאפשר להגדירו כנאום הפרידה .

בספר דברים , בשונה מספרי שמות ובמדבר, שם נוכח משה בהנהגה פעילה ב Doing, הרי בספר דברים אותו אנו מתחילים היום, משה יותר ב Being.

כך פותחת פרשתנו: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן: בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל, וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב. אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב, דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר, עַד, קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ. וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה, בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ; דִּבֶּר מֹשֶׁה, אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ד' אֹתוֹ, אֲלֵהֶם. אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ, אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר יוֹשֵׁב, בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת, עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן, אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת, בְּאֶדְרֶעִי. בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בְּאֶרֶץ מוֹאָב, הוֹאִיל מֹשֶׁה, בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר" (דברים, א', א'-ה' ).

מפרש רש"י: "מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה. ממי למד, מיעקב שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה...אין מוכיחין את האדם אלא סמוך למיתה".

משה רבנו בסוף דרכו, עוסק בסוג של תוכחה חברתית חינוכית שיש בה משנה סדורה של : "בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר".

משה מקיים תהליך מסודר של פרידה והנחלת צידה לדרך של: " תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה, מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב " ( דברים, לג', ד').

המשורר אמיר גלבוע ( 1914- 1984 ) בשירו "כל שיכול " מאיר לנו את החלופות השונות ,באיזה מהן יבחר אדם, בסיטואציה של היותו סמוך למותו: "מַה חוֹשֵׁב אִישׁ בְּיוֹם שֶׁמַּרְגִּישׁ, שֶׁעִתּוֹ קְרֵבָה? יֵשׁ נוֹתֵן דַּעְתּוֹ וְלִבּוֹ שֶׁהַכֹּל הָיָה אַךְ לַשָּׁוְא. יֵשׁ חָשׁ קֵיבָתוֹ רְעֵבָה, מַמָּשׁ תּוֹקְפוֹ הָרָעָב, לַכֹּל שֶׁלֹּא טָעַם וְלֹא אָכַל בִּימֵי חַיָּיו, וְיֵשׁ מְהַרְהֵר בֵּינוֹ לְבֵינוֹ, אִם אָמְנָם עָשָׂה כָּל שֶׁיָכוֹל, בְּכָל אוֹתִיּוֹת הַכְּתָב, הָחֵל בְּאָלֶ"ף וְכַלֵּה בתָי"ו, וְאָדִישׁ לַכֹּל מְסַכֵּם, שֶׁאִם אָמְנָם הֶחְסִיר (וְעוֹד אֵיךְ), יִהְיוּ נָא אֵלֶּה לַבָּאִים אַחֲרָיו, וּפָנָיו אֶל הַקִּיר הוֹפֵךְ"

משה רבנו המנהיג הכול יכול , שחלומו להיכנס לארץ ישראל נגוז על הסלע במי מריבה , שיודע שהנה הוא סמוך למיתתו ועומד להיפרד מעמו, כאיש בשר ודם, בוחר בצלילות הדעת, בחלופה של פרידה בהנחלת מורשה.

משה נושא לאורך ספר דברים, נאום פרידה ומורשה שכולל שני חלקים:

הראשון, תיעוד הזיכרון והאירועים הייחודיים שאירעו במהלך הנהגתו את בני ישראל, הצגתם וניתוחם.

השני, הנחלת פרקטיקה של מצוות חברתיות שהן תהיינה התשתית ,לדמותו המוסרית והערכית, של עם ישראל ומנהיגיו לקראת כניסתו לארץ ישראל.

שלוש החלטות, משתקפות בשלושה אירועים מכוננים בפרשתנו, בנאומו של משה:

הראשון, בהחלטה הרת גורל , להנחיל את חשיבות המשפט ועליונותו, והקמת ארגון פירמידלי מדרגי של שרי אלפים, מאות ועשרות: " אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם.הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים, וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם; וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם .וַתַּעֲנוּ, אֹתִי; וַתֹּאמְרוּ, טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת.וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם, אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים, וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים, עֲלֵיכֶם: שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת, וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת, וְשֹׁטְרִים, לְשִׁבְטֵיכֶם. וָאֲצַוֶּה, אֶת שֹׁפְטֵיכֶם, בָּעֵת הַהִוא, לֵאמֹר: שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק, בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ.לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט, כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ, כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא; וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם, תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו"( דברים,א',יב'- יז').

השני, בהחלטה הרת גורל, לשלוח את מנהיגי השבטים לתור את הארץ: "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי, כֻּלְּכֶם, וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ, וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ ... וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים, אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט....וַתַּמְרוּ, אֶת פִּי ד' אֱלֹהֵיכֶם. וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם, וַתֹּאמְרוּ, בְּשִׂנְאַת ד' אֹתָנוּ, הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי, לְהַשְׁמִידֵנוּ. אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים, אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ, עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת, בַּשָּׁמָיִם; וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים, רָאִינוּ שָׁם. וָאֹמַר, אֲלֵכֶם: לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן, מֵהֶם... וַיִּשְׁמַע ד', אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם; וַיִּקְצֹף, וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר. אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת, הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי, לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם. זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה, הוּא יִרְאֶנָּה, וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ, וּלְבָנָיו יַעַן, אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי ד' ... יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ, הוּא יָבֹא שָׁמָּה; אֹתוֹ חַזֵּק, כִּי הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת יִשְׂרָאֵל" ( דברים, א', כב'- לח').

השלישי, בהחלטה הרת גורל לגייס את כולם לצבא: כפי שבא לידי ביטוי, באירוע שניים וחצי השבטים, ראובן גד וחצי המנשה. ההחלטה לכפות עליהם התגייסות לצבא עם כל אחיהם במלחמת המצווה: " וְלָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי נָתַתִּי מִן הַגִּלְעָד... וָאֲצַו אֶתְכֶם, בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: ד' אֱלֹהֵיכֶם, נָתַן לָכֶם אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ חֲלוּצִים תַּעַבְרוּ לִפְנֵי אֲחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כָּל בְּנֵי חָיִל" (דברים, ג', יח').

חזון הנביא ישעיהו

פרשת דברים הפותחת את ספר משנה תורה , היא גם שבת חזון, על שם ההפטרה של הנביא ישעיהו, החותמת את שלוש הפטרות הפורענויות שאנו קוראים בשבתות של ימי בין המצרים, בין יז' בתמוז לבין תשעה באב: "חֲזוֹן יְשַֽׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלָ‍ִם ...בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִֽי. יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו, יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע, עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָֽן. הוֹי גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָו‍ֹן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים עָזְבוּ אֶת ד' נִֽאֲצוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל... וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה, וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה; אַחֲרֵי-כֵן, יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה, נֶאֱמָנָה. צִיּוֹן, בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה; וְשָׁבֶיהָ, בִּצְדָקָה " (ישעיהו, א', א'-כז'').

עמוס חכם( 1921-2012 )בפרשנותו בדעת מקרא עמ' כ', נדרש לעיתוי הפטרתנו וכך הוא כותב: "דעות שונות למפרשים בעניין זמנה של הנבואה הזאת ואין הכרעה בדבר. אבל נראה שתאור חורבן הארץ בפסוקים ה'- ט', הוא תיאור המצב בימי חזקיהו המלך, כאשר עלה סנחריב והחריב ערים רבות ביהודה וביקש גם לכבוש את ירושלים".

החלטה הרת גורל של המנהיגות ערב חורבן הבית:

הנה החלטה הרת גורל של המנהיגות הרוחנית והתורנית באותם הימים של ערב חורבן הבית, המשתקפת בסיפור החורבן של "קמצא ובר קמצא", המייצג במלוא כיעורו את שנאת החינם שאפיינה את הממסד השלטוני והחברה האזרחית של עם ישראל. ברגע הכי מביש וטרגי, שהגביר "המנהיג" עורך הסעודה, מבייש לעיני כל את בר קמצא שהיה שונאו שהגיע בטעות לסעודה במקום קמצא שהיה אוהבו.

כאשר עולה הדילמה האם להיענות לקיסר להקריב הקורבן שהטילו בו מום, עומד לו מנהיג תורני רוחני, בשם זכריה בן אבקילס ומציג את החלטתו הרת הגורל: "יקוב הדין את ההר", לא נעשה ולא נאפשר, לא נפעיל שיקול דעת אחראי בסיטואציה המורכבת אל מול איומי הקיסר הרומאי. מדוע ?- "מפני מה יגידו מה יאמרו", מדוע? מפני החשש מיצירת תקדים מסוכן ,כיצד תשפוט אותנו בעתיד, ההיסטוריה ההלכתית והתורנית.

זה מה שהיה חשוב למנהיגות באותה סעודה, אף אחד ממנהיגי הישוב היהודי בירושלים באותם הימים, לא קם ומחה כנגד העלבון שנגרם לבר קמצא וכנגד החלטתו של זכריה בן אבקילס. הם היו שפוטים של בעלי ההון והטייקונים באותם ימי ערב חורבן ירושלים.

התלמוד כבר התייחס באופן נוקב, להחלטה הרת הגורל של המנהיגות כיצד לנהוג באירוע של קמצא ובר קמצא:" דאמר רבי יוחנן, לא חרבה ירושלים, אלא על שדנו בה דין תורה...שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין"( בבא מציעא ל' עמ' ב').

כך גם במקום אחר בתלמוד: "אמר רבי יוחנן ענוותנותו ( יראת השמים המוגזמת) של רבי זכריה בן אבקילס החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו"( גיטין, נו', עמ' א').

כבר כתב על כך המשורר הירושלמי יהודה עמיחי( 1924-2000): " מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם פְּרָחִים בָּאָבִיב .הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים הוּא רָמוּס וְקָשֶׁה כְּמוֹ חָצֵר אֲבָל סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ כְּמוֹ חֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ וּלְחִישָׁה תִּשָּׁמַע בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת אֲשֶׁר נֶחְרַב".

האם נלמד את הלקח לימינו, בהחלטה הרת גורל של מנהיגים מדיניים וצבאיים ,להיצמד לקיבעון מחשבתי ולקונספציה, לא לקדש את הספק, לא להקשיב ולאחוז במידה המגונה של ההיבריס והגאווה, שהביאה עלינו את האסון והטבח בשבעה באוקטובר ?

שבת שלום

*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון.

&

ב"ה. לפרשת דברים שבת חזון תשפ"ו -המניפסט של החירות המוסרית -בלומה טיגר-דיכטוולד

ההיסטוריה המדינית מכירה רגעים ספורים שבהם אומה משנה פניה לא בכוח החרב אלא בכוח המילה.

פרשת דברים היא הרגע הזה בתולדות האומה. בעֹמדו על סף הארץ המובטחת, משה רבינו מבין כי הכיבוש הטריטוריאלי הוא משני לכיבוש התודעתי. אם עד כה הונהג העם באמצעות היררכיה נוקשה ומערכת ניסית, הרי שבספר דברים מונחים היסודות לאמנה חברתית. משה אינו מסתפק עוד בחקיקה, הוא עובר לביאור.

פרשת דברים, המהווה את צוואתו הפוליטית והרוחנית של משה, מניחה את התשתית המוקדמת ביותר בהיסטוריה המערבית למשילות שאינה נשענת על כריזמה של מנהיג יחיד.

לפי ד"ר מיכה גודמן בספרו "נאומו האחרון של משה", החידוש המרכזי של משה בספר דברים, הוא העברת המוקד הדתי מאירועים פולחניים חושניים במקדש ללימוד המילה הכתובה, שינון והבנה. זוהי הדמוקרטיזציה של החיים הדתיים. הכוח עובר ממעמד הכהונה שהוא מעמד של בעלי ייחוס, לתלמידי חכמים ולבית המדרש, הפתוח בפני כולם. כתר תורה ממתין לכל מי שרוצה ללמוד. הדגש הוא על "לא בשמים היא". המהפכה התלמודית שתבוא אחר כך תדגיש כי בניגוד ליהדות המקראית המבוססת על נבואה ועל התגלות אלוקית, האל הניח את הטקסט ואת הזכות לפרשו בידי כל אחד. ספר דברים מבשר את המהפכה הזאת שתחול בעתיד ומכין אותנו לקראתה. כך תשרוד היהדות גם כשאין מקדש, בכל מקום וזמן. כלומר התורה הופכת מטקס לטקסט, הזמין לכל מי שרוצה ללמוד.

בארבעת החומשים הראשונים, המוקד היה המעשה – הקרבנות, המשכן, המלחמות. בספר דברים, המוקד הוא הביאור: "הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (דברים א, ה).

המונח המקראי "באר" (מלשון באר מים) מרמז על חפירה לעומק. מבחינה אקדמית, זוהי דמוקרטיזציה של הידע. מנהיגות בדור הכניסה לארץ אינה יכולה להישען על היררכיה שבה רק הכהן או הנביא מחזיקים בידע. הרב זקס טוען בספרו "השותפות הגדולה" (בפרק הפוליטיקה של החופש) כי ספר דברים מכונן חברה שבה הלימוד הוא חובה אזרחית. בלי ידע אין חופש. אם הציבור אינו מבין את החוק, הוא תמיד יהיה תלוי באליטה שתפרש אותו עבורו. משה מבקש לבטל את התלות הזו.

בדברים פרק א', משה משחזר את כינון מערכת המשפט. יש כאן התפתחות פילוסופית משמעותית משום שלפנינו האצלת סמכויות כערך מוסרי: משה מודה במגבלותיו: "לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם". בניגוד למנהיגים בעולם העתיק (כמו המלכים-האלים במצרים), משה מציג מודל של מנהיג אנושי, מוגבל, הכפוף לאותה אמת שהוא מנחיל.

הפרופיל המנהיגותי הוא ראשית "אנשים חכמים ונבונים וידועים". רש"י מציין ש"חכמים" הם בעלי ידע, אך "נבונים" הם אלו המסוגלים להסיק דבר מתוך דבר. בהקשר האקדמי, מדובר על שילוב של ידע מקצועי עם בינה רגשית והבנת הקשר חברתי. ושנית, רודפי צדק, "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" (דברים טז, כ). הכפילות "צדק צדק" זכתה לפרשנויות רבות. "השפת אמת" אומר כי יש לרדוף אחר הצדק באמצעים צודקים בלבד. הרב זקס מדגיש בספריו "לכבוד השוני" וכן ב"שיג ושיח", כי צדק אחד הוא הצדק הפרוצדורלי (החוק היבש), והצדק השני הוא הצדק החברתי (החמלה. צדק הוא גם צדקה). מנהיגות מחייבת סנכרון בין השניים.

משה בספר דברים אינו כורת חוזה חדש, הוא מחדש את הברית.

הרב זקס בספרו "הפוליטיקה של התקווה" וכן בספרו "שיג ושיח" מבחין בין שני מושגים:

חוזה שהוא עסקה משפטית להגנה על אינטרסים, ברית שהיא התחייבות מוסרית לטובת הכלל. משה מזכיר לעם שהם קשורים זה בזה לא בגלל אינטרס כלכלי או ביטחוני, אלא בגלל גורל וייעוד משותפים. זהו המקור למושג "הסולידריות החברתית". הרב זקס מסביר שחברה המבוססת על חוזה בלבד תקרוס בעת משבר, אך "חברת ברית" תשרוד כי האחריות ההדדית בה היא אונטולוגית, היא חלק ממי שהם.

ספר דברים מרבה להשתמש במילה "זכור". בהיבט הפוליטי, הזיכרון הוא הכלי החזק ביותר נגד רודנות. עריצים מנסים תמיד למחוק את העבר כדי לשלוט בהווה. משה, בנאומו, הופך את כל העם ל"נושאי זיכרון". כאשר משה אומר "לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת ה' אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת, כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹּה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים" (דברים ה, ג), הוא יוצר קיום סינכרוני. כל יהודי, בכל דור, עומד בערבות אישית על הברית. מנהיגות כזו אינה זקוקה למשטרה חשאית, היא זקוקה למצפון.

סיכום ואקטואליה

בפרספקטיבה של המאה ה-21, פרשת דברים מציבה תמרור אזהרה מול מנהיגות פופוליסטית או ריכוזית. היא מציעה מודל שבו:

1. הסמכות מבוזרת: כוחם של השופטים והשוטרים נובע מהסכמת העם ומכפיפותם לחוק העליון.
2. האחריות היא אישית: כל פרט בקהילה הוא צלע בברית.
3. החזון חינוכי: השקעה בחינוך ובתרבות היא התנאי ההכרחי לביטחון לאומי.

התורה היא הניסיון הנועז ביותר בהיסטוריה לבנות חברה שבה הכבוד ליחיד מבוסס על האמונה שכל בני האדם נבראו בצלם אלוקים, ושבה הצדק והרחמים אינם רק משאלות לב אלא חוקים ומבנים חברתיים. זה ההסבר לקיומו של עם קטן ללא כוח צבאי שסודו היה חינוך, ספר ומילים, מול אימפריות אדירות כוח פוליטי, כלכלי וצבאי, שקרסו.

בלומה דיכטוולד. ‏כ"ט תמוז תשפ"ו.

& 

דבר תורה - דברים-ואתחנן תשפו - ציפור בודד על גג (חלק א)
מייקל אייזנברג-משקיע ומנהל הון סיכון

פרשת דברים ופרשת ואתחנן נקראות תמיד אחת לפני תשעה באב ואחת לאחריו. מסתבר שמבחינה תוכנית הן שלובות זו בזו, ולכן השבוע, לפני תשעה באב, אעסוק במשבר והקושי, ובעז"ה בשבוע הבא אציג את המתווה של התורה לפתרון.

בפתיחת ספר דברים אנו עדים להבזק קצרצר של רגע נדיר ומרגש. אחרי ארבעים שנות מדבר, ערב הכניסה לארץ, משה לא רק חוזר על התורה או מסכם את המסע. בקריאה אישית, בקול שבור, משה חושף משהו מהקושי שלו: "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טׇרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם (דברים א, יב)", וקשה לפספס את הרעד בקולו.
לאור ההמשך: "הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם… וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם… וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק… (דברים א, יג-טז), רש"י, מפרש את "טׇרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם" כתיאור של התנהגות העם בתוך מערכות המשפט והחברה. "טׇרְחֲכֶם" - שהיו טרחנים, שאם אדם ראה שהוא עומד להפסיד בבית דין היה אומר שהוא יביא עוד עדים, עוד ראיות, ומבקש להרחיב את מספר הדיינים; "וּמַשַּׂאֲכֶם" - שהיו חשדנים כלפי משה ומפרשים כל צעד שלו לרעה; "וְרִיבְכֶם" - שהיו רוגנים. כלומר, משה מתאר חברה שקשה להנהיג משום שהיא מלאה קטנוניות, חשדנות וחוסר שביעות רצון תמידית. רבים ממפרשי המקרא הולכים בעקבות רש"י והמדרש עליו התבסס.

לעומת רש״י, הרמב"ן מציע לפרק את המשימה של משה בהקשרים חיוביים: "טׇרְחֲכֶם" - טורח לימוד התורה והחוקים; "וּמַשַּׂאֲכֶם" - נשיאת העם בתפילה ובהשתדלות לפני ה'; "וְרִיבְכֶם" - המשפט. לפי הרמב"ן, משה לא מתלונן, אלא מתאר את מלוא תפקידו: ללמד, להתפלל, להנהיג ולשפוט. גם רש״י וגם רמב״ן רואים את הפסוק "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טׇרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם (דברים א, יב)" כפתיחה לפסוקים שבאים אחריו המתארים את מערכת המשפט או ההנהגה הישראלית. הם מתעלמים מהפסוקים שקודמים לפסוק ומובילים אליו.

בשונה מגישה זו, ברצוני להציע הסבר אחר המתבסס בעיקר על הפסוקים שנאמרים לפני "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי" ולא רק על ההמשך. להבנתי, היות שהאמירה "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי" מגיעה לאחר שמשה כבר אומר: "לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם", מסתבר שזו לא היתה רק השאלה הניהולית שעמדה בפניו. משה איננו אומר: איך אצליח לארגן מערכת משפט יעילה יותר. אפשר לשמוע אותו נאנח וגונח: יש משא, שקשה, עד בלתי אפשרי, לשאת לבד.

עם זאת, בשונה אולי מהטון שעולה מפירושו של רש"י, משה לא נשאר רק באזורים של תלונה, אתגר או קושי. הוא משלב בתוך דבריו גם ברכה: "ה' אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב" , והוא אף מיד מוסיף: "ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם" (דברים א, י-יא) כהקדמה לקריאה "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי". כלומר, הריבוי הוא טוב. משה מהדהד את מימוש של הבטחות ה' לאברהם שזרעו יהיה כחול הים וככוכבי השמים וגם את "והיה ברכה!". עם ישראל חי, גדל, מתפתח, נעשה מורכב, עשיר ומגוון, והוא בדרך גם ל "וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" גם אם נוהגים היום לקרוא את הפסוק "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טׇרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם" בניגון של מגילת איכה.

התמונה השלמה והמורכבת שמבנה הפסוקים מבטאים היא ברכה שטומנת בחובה השלכות על משה ועל ההנהגה בכלל. ברכה שטמון בה אתגר, ואם כך, יש להבין אחרת את המילים "טׇרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם". "טׇרְחֲכֶם" הוא לא הטרחה המשפטית עליה הצביע יתרו כשהעם עוד היה בראשית הדרך: "מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכׇל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב" (שמות יח, יד). השורש ט.ר.ח הוא יחסית נדיר בתנ״ך. בספר ישעיהו אומר ה': "חׇדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא" (ישעיה יד, א), ומכאן שעבודת ה', עלולה להפוך לטקסיות שאין בה אמת או תוכן כנה. בעידן של ברכה, שפע וגיוון, "טׇרְחֲכֶם" הוא תופעה רחבה של דתיות שהופכת לעבודה ריקה. במדבר ראינו זאת בקורח ועדתו: "כִּי כׇל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" (במדבר טז, ג) - שפה דתית גבוהה שמסתירה מאבקי כבוד וכוח, כפי שביטא משה בנימת תסכול: "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם" (במדבר טז, טו).

"וּמַשַּׂאֲכֶם" מחזיר אותנו לפרשות המתאוננים והמתאוים, שם משה אומר: "וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כׇּל הָעָם הַזֶּה עָלָי… לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כׇּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי" (במדבר יא, יא-יד). העם מבקש בשר, מתגעגע לקישואים, אבטיחים, לחציר, לבצלים ולשומים. זו לא רק בקשת אוכל. זה געגוע לתחושת שפע שאיננה נושאת ייעוד. המשא איננו רק התביעות של העם, אלא העובדה שהצרכים המיידיים משתלטים על ההליכה בדרך לארץ ישראל.

“וְרִיבְכֶם"" מזכיר את מסה ומריבה: "וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…" (שמות יז, ז); "הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ה'..." (במדבר כ, יג). מחסור במים זו תלונה קיומית, אבל גם חוסר יכולת לראות את חסדי ה' בדרך הארוכה ליעד הנכסף. גם אחרי יציאת מצרים, גם אחרי קריעת ים סוף, הכל נשכח ברגע אחד. ההווה בולע את המהלך הכללי, והעשייה העכשווית מעיבה על היכולת לבחון את הדברים בפרספקטיבה היסטורית.

אם כן, משה מרגיש שהוא מתמודד לבד לא בשל האתגרים שבניהול מערכות משפט וממשל מורכבות ולא מפני שאין סביבו אנשים. להפך, יש סביבו עם גדול "כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב" שנושא ברכה. משה בודד מפני שהוא חי את העתיד, ואילו העם עדיין חי את ההווה. הוא רואה ארץ, והם רואים מדבר. הוא רואה "כוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב" והעם רואה איך מתארך לו התור לבית הדין. משה רואה ברית, והם רואים מחסור. משה רואה תכנית לאומת מופת מליאת ערבות והם נתפסים לדתיות מזוייפת. הוא רואה את הבגרות והאפשרות, והם עדיין חיים ומנכיחים את המצוקות. משה רואה עם שנועד להיות ברכה בעולם ולעולם, והם רואים מים, אוכל ופחדים. כפי שגם הסברתי בפרשת חוקת, שהקפת ארץ אדום נועדה ליצור ברית אזורית אסטרטגית אבל "וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ" (במדבר כא, ד). משה רואה בברכה הזדמנות היסטורית להניע ולהשפיע; הם חווים אותה דרך תופעות הלוואי שלה.

לכן הבדידות העמוקה של משה איננה בדידות חברתית ואף לא מנהלית. זו בדידות של מי שנושא בתוכו מציאות שהיא בהישג-יד אבל עדיין לא קיימת בפועל. משה כמנהיג וכנביא מרגיש בעשר אצבעותיו ייעוד שאחרים עדיין אינם מסוגלים לשאת איתו. משה בודד לא מפני שהוא רחוק מהעם, אלא מפני שהוא רואה בתוך ההווה את העתיד, שהעם עדיין אינו מצליח לראות. הוא רואה את העם כפי שהוא יכול להיות וצריך להיות, אבל העם עדיין תקוע בחוויות העבר שמשפיע על התנהגותו כעת. זו בדידות של רועה, של מחנך, או של הורה, שרואה באדם אחר יותר ממה שהלה מסוגל לראות בעצמו.

בהתאם לכך בפרשת המתלוננים והמתאווים, משה פונה אל ה': "הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כׇּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק" (במדבר יא, יב). הוא איננו מתאר את עצמו כמלך, כמצביא או כמפקד, אלא כאומן הנושא תינוק, ותינוק חי את הצורך המיידי: רעב, בכי, פחד, תלות. האומן רואה גדילה. הוא נושא את מי שעוד איננו יכול לשאת את עצמו, מפני שהוא מאמין במה שהוא עתיד להיות. "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ" (שמות ב, ד); "הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם… כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ" (בראשית טו, ה)

הפער בין ההווה להעתיד היא למעשה אחת הנקודות הקשות בבדידותו של משה לאורך התורה כולה. משה התחיל את חייו בבדידות כשהונח בתיבה ביאור, וכאמור, רק אחותו צופה מרחוק לראות מה צופן העתיד. הוא עולה לבדו להר לקבל את התורה ואחר כך, כשקרן אור פניו הוא נאלץ לשים על פניו מסוה כי כולם חששו לגשת אליו והיה לו קשה להעביר לעם את האוצר שקיבל לידיו. בסוף ימיו הוא מת לבד כשאיש אינו יודע את מקום קבורתו. הוא כל כך בודד שאפילו לאחר שתחנוניו להיכנס לארץ סורבו בתחילת הפרשה הבאה, פרשת ואתחנן, אף אחד אחר לא התפלל עליו או ביקש למען עתידו.

אנחנו דור בר‑מזל של יהודים שזכו לריבונות ישראלית. למרות שאנו מתמודדים עם אתגרים של עלייה באנטישמיות וממשיכים במלחמתנו מול אויבים בשבע חזיתות, יש לנו זכות: ההזדמנות לעצב את עתידנו. אנחנו יכולים להתחיל לחיות את העתיד, כבר כעת. אומנם בית המקדש שוכן בחורבותיו, אבל ירושלים שנבנתה מחדש הולכת ומתעצמת. כלכלתנו משגשגת, ההיי טק והחדשנות מביאה ברכה לנו ולעולם ואלוהים ברך אותנו בשפע של agency לסייע בעיצוב העתיד, ולהפיץ ברכה לכל העולם. איננו לבד. אנחנו מוקפים באנשים בעלי יכולת פעולה. מהצד השני של 2,000 שנות תשעה באב, פועמות תקווה, הזדמנויות וברכה.מייקל אייזנברג

&

ב"ה. לפרשת דברים (שבת חזון) תשפ"ו-בֵּאֵר מֹשֶׁה- אריה דיכטוולד.

בהקדמתו לחומש המהר"ל מפראג מגדיר את ההבדל בינו לבין ארבעת החומשים הקודמים כהבדל שבין "נותן" ל"מקבל":

"התורה כולה, חוץ ממשנה תורה שהוא חומש אחרון, ראוי שימצא בה הבחינה מצד הנותן; כי לַמְּקַבֵּל מקבל בסוף, =רק] כאשר הנותן גמר את גזרת דבריו... כלל הדבר: כי השם יתברך נתן התורה וישראל היו המקבלים אותה, והקבלה היא בסוף... ולכך הדיבור הוא כפי הראוי למקבל, כי המקבל הוא העיקר שם..."

בפרשתנו נאמר: "וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ אֲלֵהֶם... בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר". (דברים א, ג-ה)

רש"י מפרש על אתר:

"הואיל" – התחיל.

"באר את התורה" – בשבעים לשון פירשה להם.

מתוך פסוקים אלו נחרוז בפניני החסידות המאירים את מעשה הביאור של משה רבינו.

מבוא קצר: הרעיון המארגן של החומש הוא הקשר הישיר והבלתי אמצעי שבין המנהיג לעם ברגע האמת שלפני הכניסה לארץ. מרכיבים אלו מֻעֲצָמִים בספרי החסידות. הם הופכים לחומרי הגלם שמהם נבנים יסודות האמונה: הבנת תורה שבעל פה, ערך הלימוד לשמה, יסוד התשובה, וכוח האחיזה של עם ישראל בגלות.

חסידות

א. "הואיל משה באר" – תוכחת התשובה

ספר "מאור ושמש" (רבי קלונימוס קלמן הלוי עפשטיין, פולין 1751-1823 ), מציב קושיה מבנית : רש"י מציין כי הפסוק "הואיל משה באר את התורה" מדבר על ביאור התורה. והנה, בפרשת דברים ובפרשות הבאות (עד פרשת ואתחנן) אין כל ביאור של מצוות, אלא רק דברי תוכחה, מוסר והיסטוריה. אם כן, מדוע נכתב פסוק זה כאן, ולא בפרשת ואתחנן קודם עשרת הדברות שם מתחיל פירוט המצוות בפועל?

תשובתו מייסדת עיקר גדול בעבודת השם כפי שקיבל מרבותיו ובראשם "החוזה" מלובלין:

"שהעיקר מעיקרי העבודה הוא, להרהר בתשובה קודם ישיבתו ללמוד תורה, או קודם עשייתו מעשה המצות. ואדמו"ר... החוזה מלובלין אמר, שאם האדם אינו עושה תשובה קודם לימוד התורה – עליו נאמר 'וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי'. מה שאין כן שבאם מהרהר בתשובה קודם הלימוד – אזי נקרא 'צדיק'..."

משה רבינו, ביקש ללמד את ישראל כיצד ניגשים אל התורה. הביאור האמִתי של התורה אינו יכול להתחיל לפני שעוברים טרנספורמציה אישית דרך התוכחה והתשובה. לכן פתח משה בדברי תוכחה ומוסר (כפי שמציין רש"י על "אלה הדברים"), ורק על תשתית עקרון התשובה, יכול היה להמשיך אל "באר את התורה הזאת".

ב. באר מים חיים

ספר החסידות הראשון "דגל מחנה אפרים" (רבי משה חיים אפרים מסדילקוב, נכד הבעש"ט), מוצא בפסוק רמז לדברי המשנה באבות: "כל העוסק בתורה לשמה... נעשה כמעיין המתגבר וכנחל שאינו פוסק". המילה "לשמה" נושאת את אותן האותיות של המילה "למשה". משה רבנו מייצג את הראוי המושלם לתורה:

על פי דרך זו, המילה "הואיל" מתפרשת מלשון התחלה ( כמו רש"י). כאשר אדם מתחיל ללמוד תורה מתוך כוונה טהורה ("לשמה"–"למשה"), הוא הופך לבחינת "בעלים" לתורה. התורה פותחת בפניו את סודותיה הכמוסים ביותר, והוא זוכה ל"באר את התורה הזאת" – כלומר, להפוך בעצמו לבאר מים חיים, מעיין המתגבר המפיק חידושים ואמיתות שאינם פוסקים.

ג. שבעים לשון – מקור הכוח וההצלה בגלות

ספר "קדושת לוי" (רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, "סנגורם של ישראל" 1740-1809), שואל מדוע בחר משה רבנו לבאר את התורה דווקא בשבעים לשון, ועוד בערבות מואב? בעל ה"קדושת לוי" מעמיק ומסביר זאת כתוכנית הצלה רוחנית לדורות הגלות.

תקציר: בתורה משולבות מילים משפות זרות (כגון 'יגר שהדותא' בארמית, או 'טוטפת' ו'הן' שמקורן בלשונות אפריקה ויוון). הלשון של כל אומה נובעת מתוך מקורה הלאומי ומשמשת גם אחרים, הרי שלשון הקודש שייכת לישראל לבדו. הקב"ה, המביט מראשית ועד אחרית, ידע שעתידים ישראל לצאת לגלות ארוכה בין האומות. וכדי שלא יֹאַבְדוּ שם, שָזַר בתורה ניצוצות מלשונות הגויים. כך הוא מפרש את הפסוק בתהילים: "ה' יִסְפֹּר בִּכְתוֹב עַמִּים זֶה יֻלַּד שָׁם סֶלָה":

".... וזהו 'בארץ מואב' – כי בארץ ישראל לא היה רק לשון הקודש, אבל בארץ מואב שהוא ארץ הגויים חוץ לארץ ישראל, צריך לבאר התורה בכל הלשונות בכדי לקיים ישראל בגלות.

משה רבינו הצופה פני עתיד, מבין שאת כוח הקיום בחוץ לארץ יש להשקות מאותה באר. על ידי ביאור התורה בשבעים לשון, הוא קידש את הלשונות כולן והעניק לדורות הבאים את היכולת למצוא אחיזה רוחנית גם בחשכת הגלות.

ד. בארות האבות ובארו של משה

בספר "שפת אמת" (רבי יהודה אריה ליב אלתר מגור, פולין 1847-1905),

מקשר האדמו"ר מגור (תורה משנת תרס"א) בין הבארות שחפרו האבות לבין ביאור התורה של משה רבנו: "באר הוא כמו 'הואיל משה באר את התורה'. כמו כן קודם קבלת התורה היו האבות מבארים =דרך] חכמת הבריאה... וצריך האדם להתבונן בכל הבריאה להבין כוונת הבורא ".

האבות חפרו בארות בעולם בכך ש"בֵּאוּרוֹ" וחשפו את הנוכחות האלוקית המסתתרת בטבע:

אברהם אבינו ביאר את העולם דרך מידת החסד –להביט בבריאה ומתוכה להגיע לאהבת הבורא.

יצחק אבינו ביאר את העולם דרך מידת הגבורה והדין – להגיע ליראת שמיים מתוך התבוננות בבריאה.

אולם, כל זה היה בבחינת "בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים" (פרשת חוקת)– מאמץ אנושי מלמטה למעלה. לאחר מכן ניתנה התורה בבחינת "וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה" (שָם) – מתנה עליונה שמבארת את טעם האמת הפנימי של כל הבריאה כולה, דבר שלא ניתן להשיגו בשכל אנושי בלבד.

אצל יעקב אבינו, המייצג את מידת אמת, הבאר כבר נִזְדַּמְּנָה אליו מעצמה "וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה" (פרשת ויצא) כרמז לשלמות שתתגלה לעתיד לבוא.

במקום אחר (פרשת מקץ) מוסיף ה"שפת אמת" נדבך על סיפורו של יוסף הצדיק: "... התורה היא מקור החיוּת לכל שבעים הלשונות, שהן רק לבושים חיצוניים לתוכן אחד (=לפני דור הפּלגה). יוסף, כמשביר לכל עם הארץ וכמכין התשתית לגלות מצרים (הגלות הראשונה), היה צריך לשלוט בכל הלשונות ולחברן אל לשון הקודש. אותה ה' שנוספה לשמו (=יהוסף) היא האות שבה נברא העולם הזה ("בהבראם" – בבאות ה' בראם), והיא שהעניקה לו את הכוח למשוך את כל הלשונות החיצוניות אחר חיותן הפנימית. זהו בדיוק התהליך שהשלים משה רבינו בערבות מואב – הכנת הלבושים הרוחניים לגלות, שהיא היא ההכנה לגאולה.

ה. התחדשות ונאמנות – שבועת ערבות מואב

בספר "אמרי אמת" (רבי אברהם מרדכי אלתר מגור, בנו של ה"שפת אמת"- פולין 1866-1948) בתורה משנת תרצ"ז מצטט את המחלוקת במדרש (ילקוט שמעוני) על המילה "הואיל":

רבי יהודה אומר: אין "הואיל" אלא לשון התחלה.

וחכמים אומרים: אין "הואיל" אלא לשון שבועה (כמו "ויואל משה").

ה"אמרי אמת" שוזר את שתי הדעות למסֶר קיומי אחד: לפי רבי יהודה, משה רבינו, למרות גדלותו העצומה וכל התורה שלמד, החזיק את עצמו תמיד בבחינת התחלה. .... משה רבינו, המכונה "עבד ה'", עמד תמיד בנקודת הראשוניות וההתחלה, ואת תודעת התלהבות והתחדשות המתמדת – התחיל להנחיל התורה לנכנסים לארץ.

מנגד, לדעת חכמים הלשון היא לשון שבועה. כשם שעם ישראל "מושבע ועומד מהר סיני", כך בערבות מואב, בשלהי שנת הארבעים, השביע משה את בני ישראל מחדש (כפי שמפורט בפרשת ניצבים), כדי להשריש בהם נאמנות מוחלטת שלא תלויה בזמן או במקום, תעמוד להם גם בכניסתם לארץ וגם בפיזורם באומות.

# צא ולמד:

חומש דברים נפתח דווקא בעבר הירדן, מקום וזמן המגלמים את המעבר הגדול: מתורת הנותן (ההרמונית והניסית של הַמְּדַבֵּר) לתורת המקבל (המעשית, המתמודדת והלובשת שבעים לשון).

משה רבינו פותח בביאור התורה דרך שער התשובה והתוכחה, ומלמד אותנו שרק מתוך התחדשות והתבוננות פנימית בבריאה נוכל להפוך עצמנו לבאר מים חיים. גם בימים אלו של ימי בין המצרים ושבת חזון, דבריו של משה מחזקים את אחיזתנו: הם מזכירים לנו ששבעים הלשונות של הגלות מקודשים בכוח התורה, וכי בתוך חשכת החורבן עצמו מסתתר חסד עליון, המכין אותנו לגאולה השלמה- דֹּב אֹרֵב הוּא לִי אֲרִי בְּמִסְתָּרִים (איכה פרק ג, י).

הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת-מרים אחות משה הרוותה את העם מים מבאר מוחשית-ניסית. משה רבינו הרווה את העם מבארה של תורה מעשית-רוחנית.- אריה דיכטוולד.

&

חטא בין המקומות-חיים קופל 

1) "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל.. בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב" (א,א). רש"י, על אתר, מסביר שכל מקום רומז על מה שחטאו שם. "חצרות" : מחלוקתו של קרח. "די זהב" :הוכיחם על העגל, שעשו בשביל רוב הזהב שהיה להם. יש לשאול: מדוע, סדר התוכחות שמופיע בפסוק, איננו תואם את הַסֵּדֶר הַכְרוֹנוֹלוֹגִי, שֶׁהָיָה בַּמְּצִיאוּת, שהרי קודם חטאו בעגל ("ודי זהב"), ורק אח"כ הייתה מחלוקתו של קרח ("וחצרות")?

2) מסביר הרב ישראל דרוק שליט"א, שהרי הרמב"ן מסביר שבחטא העגל, לא התכוונו לעבוד ע"ז, אלא פשוט ביקשו מישהו שיחליף את משה רבנו ויורה דרכם, אַחַר שֶׁמֹּשֶׁה הִתְמַהְמֵהַּ מִלָּרֶדֶת מֵהָהָר. אך כל זה יכול להתקבל , כל עוד הם מעריכים את משה רבנו, סרים למרותו, ומתכוונים, לנתץ את העגל, ולחזור להנהגתו עם רדתו מן ההר. אבל במחלוקת קרח, אבדו את האמון בו, כשטענו נגדו, שחילק את התפקידים לבני משפחתו, ולא קיבלו את מרותו, בכך נשמטה טענתם שרצו רק מחליף למשה לזמן קצר. וממילא יש לדון את עשיית העגל, לא כמחליף למשה, אלא מוכח בזאת שהיה בחטא העגל מימד של ע"ז.

3) לכן הזכיר משה רבנו בתוכחה, קודם את חטא "קרח" ("וחצרות"), ורק אח"כ את חטא העגל ("ודי זהב"), כי חומרת העוון של חטא העגל, נתבררה רק לאחר מחלוקת קרח. (מתוך "אש תמיד" לרב דרוק).

4) "הכלי יקר" (רַבִּי אֶפְרַיִם לוּנְטְשִׁיץ), עומד על זווית אחרת, בפסוק הראשון בפרשה. הוא שואל שתי שאלות:

א) מדוע התורה לא מגדירה את המקום, בשמו, אלא כותבת שהוא מצוי "בין פארן ובין תפל" - תאור חריג בתורה?

ב) למה התורה לא מזכירה כאן, את חטא "מֵי מְרִיבָה"?

5) מתרץ ה"כלי יקר" ש"בין פארן ובין תפל", אין הכוונה לתאור מקום, אֶלָּא לִרְמֹז לַחֲטָאֵיהֶם בִּמְקוֹמוֹת אֵלֶּה: "פארן" – שם היה חטא המרגלים. "תֹּפֶל"- שָׁם תַּפְלוּ עַל הָמָן וְאָמְרוּ " וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל" (במדבר כא,ה), ובין שני חטאים אלה , היה חטא מי מריבה, וכוונת התאור בפסוקים , לרמוז עליו. כך שחטא מי מריבה אכן מוזכר ברמז בין הפסוקים.

6) תרוץ נוסף אומר "הכלי יקר" : "פארן": שליחת המרגלים, וחטא המרגלים בעקבותיו. וה' אמר להם: אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני אקבע לכם בכיה של דורות. והבכייה לדורות עיקרה ב-ט' באב- חורבן הבית.

"תפל" רומז על חטא העגל שהיה ב- י"ז בתמוז, עת ירד משה עם הלוחות, ראה את העגל ושבר את הלוחות. כך שמשה רמז להם על התקופה, שבין שבעה עשר בתמוז, ובין ט' באב. ובהקשר לכך אמר להם: אַתֶּם עוֹמְדִים בֵּין שְׁתֵּי תְּקוּפוֹת: "פָּארָן" (ט' בְּאָב), "וְתֹפֶל" (י"ז בְּתַמּוּז), וּבִתְקוּפָה זוֹ חֲטָאתֶם וְנֶעֱנַשְׁתֶּם קָשׁוֹת. לָכֵן רָצָה לְזָרְזָם בְּמִצְווֹת בִּתְקוּפָה "קָשָׁה" זֹאת.

7) תשובות לפרשת מטות

א) "בְּרִית כְּרוּתָה לַשְּׂפָתַיִם" מָה אוֹמֵר לְךָ הַשֵּׁם נִיסָן בֶּן חַיִּים גִּמְזוֹ?

תשובה: משמעות הביטוי הוא : לא לומר, ולא להתחייב סתם, כל אמירה מחייבת, ולעיתים יש תוצאות חמורות על אי עמידה בדיבור. רעיון שמודגש בפרשה, בנושא נדרים. דוגמא מוחשית לכך, ניתן לראות בבית הקברות "סגולה" שבפתח תקוה. הַמָּקוֹם קֻדַּשׁ וְנֶחְנַךְ, ע"י קבוצת אנשים, בשנת תרמ"ט (1888). כשסיימו את מלאכתם, המשיכו לדבר וּלְהִתְלוֹצֵץ : מי מתנדב להיקבר ראשון כאן? ניסן ליב בן חיים גמזו אמר שהוא לא היה מתנגד, וכעבור עשרה ימים נפטר בהיותו בריא ושלם ונקבר שם. סיפור המעשה כתוב על גבי המצבה שנמצאת בתחילת בית הקברות, בצד ימין, ליד מגדל המים.

ב) הֵיכָן נִזְכַּר בַּפָּרָשָׁה גֶּבֶר, וְנִקְרָא אִשָּׁהּ?

תשובה: "וְאִם הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ..וְשָׁמַע אִשָּׁהּ" (לְ-ז,ח). הַכַּוָּנָה לַגֶּבֶר, בַּעְלָהּ, אֲבָל כָּתוּב "אִשָּׁהּ" בְּמֵפִיק הֵ"א, וְזֶה מְבַטֵּא שַׁיָּכוּת וְזִקָּה שֶׁל הָאִשָּׁה לָאִישׁ. וְאָמְנָם אוּנְקְלוֹס מְתַרְגֵּם " בַּעֲלָהּ".

8) שאלות לפרשת דברים

א) שמו מוזכר בפרשת וירא, ובהמשך רק בפרשתנו, מי האיש?

ב) מילה בפרשה שיש בה אות אחת פעמיים, ואות אחרת, באותה מילה, שלוש פעמים?

תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל

בדוא"ל hkop77@gmail.com או בווטסאפ 052-360490

מעדנים 403 ב פרשת דברים תשפ"ו -שבת שלום

&

רעיונותפרשת ״דברים״ שבת חזון-יגאל גור אריה

תודות לרפי שטרן אשר האיר את עיני כי בעייתנו היא הקשבה...רפי שמרצה בפני תלמידים למד זאת על בשרו מרופא יצירתי ומקשיב....

משה המנהיג הישיש, כאשר נפרד מן העם בערבות מואב, המונולוג האחרון בחייו ״אלה הדברים.... שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק..״

איזו בקשה קשה, כי לשמוע פרושו להאזין, להאזין פרושו להתחשב בזולת להקשיב לו בתשומת לב, לקלוט כראוי את שהוא אומר, להטות אוזן לדובר אליך ובעיקר, להתייחס, לטענות המועלות, להצגת הדעה השונה, וכמובן לתת לו לסיים את דבריו בלי לקטוע אותו.

המילה "להאזין" באה מלשון ״איזון״. אין איזון בין איש לרעהו, בין מפלגה למפלגה בין חלקים מנוגדים בתוך מחנה אחד, בלא "האזנה " ראויה לשמה.

גם חוש שיווי המשקל הגופני מצוי, באוזן הפנימית שלנו. לכן נקבעו לנו שתי אוזניים ופה אחד השאיפה שדברינו יהיו מאוזנים- *ידבר נא את המחצית ממה שהוא שומע אך יאזין כפול*. זה סוד האוזן המאזנת, היוצרת קרבה הבנה, הרמוניה ואהבה.

לעולם לא לאמר לרעהו, למפלגה שכנגד, ליריב הפוליטי, לאשה, לבעל וכו׳

״שמענו אותך כבר״ שמענו בלשון עבר, וכך לאטום את האזנים. לא, כי אם שמוע, שמיעה בלשון הווה כפעולה נמשכת ללא הרף, תמיד להאזין, תמיד להקשיב מחדש- *זכור ושמור כלל זה*.

"שמוע" חייבים אנו להפוך את הפשרה ביחסים הבין אנושיים לאידיאולוגיה, לאמצעי קיום יסודי. כי בה, בפשרה משתקף הצדק החברתי האישי והציבורי.

״הסוד ליצירתיות טמון באיזון בין שני צדי המוח״ כתבה פרו׳ מרים פאוסט.

*פעם נסיתם לחשוב איזו חיה מועילה יותר ואיזו פחות לעולם?*

נתעסק בעיקר במי מועיל יותר: תכירו את החיה המועילה ביותר או אפילו החשובה ביותר, כמה חשובה? הרבה מעבר למה שאנחנו יכולים לדמיין.

דבורת הדבש אומנם מייצרת דבש אבל זאת בטח לא הסיבה לחשיבות שלה, עיקר הסיבה היא שאם היא תיכחד אז סביר להניח שרוב העולם המוכר לנו יכחד יחד איתה. אולי עולם הים והאדם ישרדו אבל האדם יצטמצם משמעותית בגלל משבר רעב כמעט בלתי נסבל. למה? מאותה הסיבה שהדבורה מעבר לייצור דבש היא מאביקה (מעבירה גרגר מצמח זכרי לאיבר נקבי של צמח אחר מאותו סוג) וככה מייצרת חקלאות ומפריחה חיים בעולם הצומח. ללא התהליך הזה פשוט רוב הצמחים (סביבות ה60 הקיים היום) לא יצליחו לספק מזון וכך תהיה קטיעה בשרשרת האיזון, ומפה להכחידה בהיקף גדול של יצורים חיים הדרך תהיה קצרה.

נקודת בונוס, הדבורה לא ממהרת לעקוץ אלה אם היא בסכנה אבל לאלו שלא אלרגיים לעקיצה שלה העוקץ שלה בנוסף מועיל לאדם ולא מזיק (עקיצה בודדת ולא נחיל של דבורים כמובן).

*אז בפעם הבאה שתיראו דבורה, תבינו איזה ייצור יפיפה נמצא לידכם*.

בין סקנדל לפסטיבל,-בין חושך לאור,-בין יגון לתקווה,-שתהא השבת,-שקטה, שלווה וענוגה!-שבת שלום!-*יגאל גור אריה*

&

דבר תורה לפרשת דברים - דובי פריצקי קק"ל
מוקדשת ליום הולדת של אשתי גייל

מזל טוב לאישה שאיתו....
בפרשת דברים משה רבנו חוזר אל סיפור המרגלים. לכאורה, מדוע להזכיר שוב את אחד הכישלונות הגדולים של עם ישראל? מפני שמשה אינו מבקש לעסוק בעבר, אלא ללמד כיצד להתמודד עם העתיד.

המרגלים ראו את אותם הדברים, אך בחרו להתמקד בפחד במקום באפשרות. הם נתנו לקשיים להגדיר את המציאות, במקום לראות בהם אתגר שניתן להתגבר עליו.

אבל יש כאן מסר נוסף: חיי אמונה אינם נמדדים רק כאשר הכול קל וברור. דווקא כשהדרך מורכבת, נדרשים אמון, מחויבות ונכונות לפעול גם כשלא כל התשובות בידינו.

הכניסה לארץ סימלה מעבר מחיים של ניסים גלויים לחיים של עשייה – עבודה, חברה, אחריות ובניין. המסר הוא שהקדושה אינה נמצאת רק ברגעים רוחניים מיוחדים, אלא דווקא בתוך החיים עצמם, כאשר אנו פועלים ביושר, באחריות ובאמונה.

גם אנחנו פוגשים בחיינו “מרגלים” – קולות של ספק, פחד וחשש. פרשת דברים מזמינה אותנו לבחור בקול אחר: לראות את האתגרים כהזדמנות, להאמין בדרך, ולהבין שהשליחות שלנו מתגשמת דווקא מתוך העשייה היומיומית.

שנזכה להיכנס לכל אתגר באמונה, באחריות ובאומץ, ולהפוך כל קושי להזדמנות לצמיחה
שבת שלום מהכינרת️ -דובי פריצקי-קק"ל

שבת מבורכת בבריאות ובשורות טובות מאחלת החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון ופרופסור חיים גבריהו.