רעיונות לשבת פרשת עקב תשפ"ו- בחסות החברה לחקר המקרא.

ישראל קרישטל

מוזמנים להכנס לאתר החדש של החברה לחקר המקרא: www.hamikra.org להנות ולהיות שותפים לדרך ולעשייה הגדולה שלנו.לזכות בהחזר מס 46 בפקודת רשות המיסים, כל ההכנסה היא נטו לעשייה הברוכה שלנו לטובת הנוער הנפלא של עם ישראל.

****************************************************

פרשת עקב , "וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ" – נאום האהבה -

ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *

האהבה נוכחת בחיינו באופן מאד אינטנסיבי. נושא האַהֲבָה מקבל מקום עמוק ועשיר במקרא, במשנה ובתלמוד, כמו גם בספרות העברית, בשירה ובמחקר. אהבה מוצגת הן כרגש אנושי עמוק והן כערך רוחני, מוסרי וחברתי.

הנה אתמול ציינו את טו' באב – חג האהבהוהתקווה לעתיד. כאשר בנות ישראל היו יוצאות במחולות אהבה בכרמים, כדי להיפגש עם בחורי ישראל ולהינשא להם, כנאמר: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולים... יוצאות וחולות בכרמים. ומה היו אומרות? בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך" (משנה, מסכת תענית ד', ח' ).

בפרשת ואתחנן אותה קראנו בשבת שעברה, נוכחת האהבה בפסוק המכונן: "שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל: ד' אֱלֹהֵינוּ, ד' אֶחָד. וְאָהַבְתָּ, אֵת ד' אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ, וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים, ו', ד'-ה').

כך גם נאום האהבה של משה בפרשתנו, קורא מספר פעמים לאהבה שבין אדם לקב"ה ובין אדם לחברו: "וַאֲהֵבְךָ, וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ...רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק ד', לְאַהֲבָה אוֹתָם"..."וְאָהַבְתָּ, אֵת ד' אֱלֹהֶיךָ; וְשָׁמַרְתָּ מִשְׁמַרְתּוֹ, וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וּמִצְו‍ֹתָיו כָּל הַיָּמִים"..."אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹתַי, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם, לְאַהֲבָה אֶת ד' אֱלֹהֵיכֶם, וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם"... כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשֹׂתָהּ,לְאַהֲבָה אֶת ד' אֱלֹהֵיכֶם" (דברים, י', טו', יא', א'-כ', יא', כ').

יעקב ואהבתו לרחל

כך פותחת פרשתנו: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה"( דברים, ז', יב')

הנה המילה - עֵקֶב, מתחברת לדמותו של יעקב אבינו, שהנכיח לנו את אהבתו העזה לרחל :"וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל, וַיֹּאמֶר: אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה...וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל, שֶׁבַע שָׁנִים; וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ"( בראשית, כט',יח'). יעקב נקרא גם ישראל והנה לפנינו – אהבת יעקב הפרטנית לרחל, אך גם אהבת ישראל הקולקטיבית.

אהבה היא מסע ארוך

אהבה איננה יעד משימתי, של אהבה עכשיו, כאן ועכשיו, לחיצה על כפתור, זבנג וגמרנו. אלא אהבה זה תהליך, סוג של מסע ארוך.

האהבה מוטבעת במסע בני ישראל במדבר , בפרשת מסעי, אותה קראנו לפני שלושה שבועות.

הפועל : אהב , שהוא השורש של המילה: אהבה, מופיע בחמשה חומשי התורה, בשכיחות הבאה: בבראשית: 15 פעם, בשמות: 2, בויקרא : 2, במדבר : 0 ובדברים : 23.

סך הכול : 42 פעם. לפי חכמי הסוד, קיימת זיקה למילה – אהבה ,ב- 42 מסעות של בני ישראל במדבר.

הנה נמצא גם תימוכין לכך, בנבואת הנביא: "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאׇזְנֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר ד' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה"( ירמיהו, ב', ב').

כך גם משה בנאומו בפרשתנו , מחבר אותנו למסע המדברי: "בְנֵי יִשְׂרָאֵל, נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה...מִשָּׁם נָסְעוּ, הַגֻּדְגֹּדָה; וּמִן הַגֻּדְגֹּדָה יָטְבָתָה, אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם...וַיֹּאמֶר ד' אֵלַי, קוּם לֵךְ לְמַסַּע לִפְנֵי הָעָם; וְיָבֹאוּ וְיִירְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם"( דברים, י', ו'-יד').

הנכחת האהבה בתוכנו

כיצד אפשר להנכיח את האהבה בתוכנו ?

הרב אליהו דסלר (1892- 1953),בספרו מכתב מאליהו, שואל: מהו הסדר הנכון, האם נתינה קודמת לאהבה, או אהבה קודמת לנתינה? תשובתו היא: קודם נתינה ובהתמדה ומכאן תגיע האהבה. לדעתו, אין חידוש שנותנים דווקא למי שאוהבים, אלא אוהבים את מי שנותנים.

דומה שיש כאן תהליך התנהגותי של למידה ועיצוב פסיכולוגי התנהגותי : "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות":

במצוות קורבן הפסח. התורה מתארת בפרטי פרטים לאורך פסוקים רבים, את המשימות הכרוכות בקיום מצוות קורבן הפסח: " וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח: כָּל בֶּן נֵכָר, לֹא יֹאכַל בּוֹ. וְכָל עֶבֶד אִישׁ, מִקְנַת-כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ, אָז יֹאכַל בּוֹ. תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר, לֹא יֹאכַל בּוֹ. בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל, לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה; וְעֶצֶם, לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ. כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל, יַעֲשׂוּ אֹתוֹ"( שמות, יב',מג'-מו').

בעל ספר החינוך, פרשן שחי בסוף המאה ה-13, מסביר את טעם המצווה:״דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו וליבו וכל מחשבותיו ,תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק, אם טוב ואם רע...כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות״.

גם הרמב״ם ( 1138-1204 ) בשמיני משמונה פרקיו מסביר:״ וראוי לו שירגיל עצמו במעשים הטובים עד שיגיעו לו המעלות ויתרחק מן המעשים הרעים, עד שיסורו ממנו הפחיתויות״.

אריך פְרוֹם ( 1900 -1980 ) פסיכולוג ופילוסוף יהודי, מציג בעקבות מחקריו את העשייה וההשקעה הנדרשים בהנכחתה של האהבה בתוכנו:" אהבה איננה רגש פסיבי, אלא גישה פעילה: דאגה אמיתית, אחריות, כבוד וידע. האהבה דורשת מיומנות, והיא אינה באה באופן טבעי אלא מתפתחת בפעולה ובמחויבות". במילים אחרות: אהבה היא - Doing ולא -Being .

הרב פרופ' יונתן זקס( 1948- 2020) מצטט את דיוויד ברוקס מחכמי המוסר המעמיקים בזמננו:

" להיות במחויבות פירושו, בעיניי, להתאהב במשהו, ואז לבנות סביבו מבנה של התנהגות בשביל הרגע שהאהבה תדעך".

הרב זקס מוסיף במאמרו לפרשת ואתחנן: " אהבה היא תשוקה, רגש, מצב מרומם, חווית שיא, מצב רגשי. אנחנו מתחתנים בשירה ונשארים נשואים בפרוזה".

כך גם הנביא מדגיש שתי מילות מפתח - שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה , בהפטרת הנחמה בפרשתנו : "כִּי נִחַם ד' צִיּוֹן, נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ, וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן, וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ד'; שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ, תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה"( ישעיהו, נא',ג'). מה ההבדל בין שָׂשׂוֹן לבין שִמְחָה ? ובכן, שָשׂוֹן נוכח באופן מוחצן חיצוני באירוע חד פעמי ואילו שִמְחָה היא פנימית, שנוכחת בהתמדה ובקביעות לאורך זמן. הנה כי כן, גם האהבה היא כמו אש בוערת באופן קבוע , שאיננה נכבית , כנאמר: "וְאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה"( ויקרא, ו', ח'). כן, אש האהבה הפנימית והקבועה לא תיכבה :"מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ" ( שיר השירים, ח', ז').

אהבה אמיתית ולא מזויפת

המדרג הנמוך ביותר הוא, אהבה מזויפת ולא אמיתית , המוסתרת במסכה. השיר של ארכדי דוכין , "יש בי אהבה" מאיר את האהבה האפלה , הנסתרת והמזויפת : "בין האפל לנסתר , בעולמנו המר, אומרים שיש עוד תקווה, קוראים לזה אהבה, ומחכים לבואה... בין הבלבול לאסון, תדעו שיש פתרון, קוראים לזה אהבה. בין הזיוף לאמת, בין כל מה שחי למת ישנה אהבה".

ובכן, קריאת התיגר של משה כנגד אהבה במסכה, שהיא אנטי תיזה לאהבת עולם אמיתית, שבין אדם לאלוקיו ובין אדם לחברו, נוכחת בנאומו של משה בפרשתנו, בהקשר לאירוע הטראומטי של חטא העגל ושבירת הלוחות:" סָרוּ מַהֵר, מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם, מַסֵּכָה"( דברים, ט',יב'). משה ממשיך ומזקק את ערך האהבה האמיתית: " וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹתַי, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ד' אֱלֹהֵיכֶם, וּלְעָבְדוֹ, בְּכָל לְבַבְכֶם, וּבְכָל נַפְשְׁכֶם"( דברים, יא', יג').

מפרש רש"י: "לְאַהֲבָה- שלא תאמר הרי אני למד בשביל שאהיה עשיר, בשביל שאקרא רב, בשביל שאקבל שכר, אלא כל מה שתעשו, עשו מאהבה וסוף הכבוד לבוא".

כך גם בתלמוד:" וְאָהַבְתָּ, אֵת ד' אֱלֹהֶיךָ- שיהא שם שמים מתאהב על ידיך... ויהא משאו ומתנו באמונה ודיבורו בנחת עם הבריות" (מסכת יומא פו', עמ' א').

אך משה בנאום האהבה בפרשתנו, מעמיק עוד יותר את ההבחנה בין אהבה לבין יראה: " וְעַתָּה, יִשְׂרָאֵל מָה ד' אֱלֹהֶיךָ, שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ: כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ד' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו, וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת ד' אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ"( דברים, י', יב)

הרב יעקב מדן מאיר את ההבחנה שבין אהבה ליראה, בפרשנותו לספר איוב. הנה השטן פונה לקב"ה ואומר לו: איוב הוא צדיק ונאמן לך , רק בגלל שהוא ירא ממך. אבל אם תנסה אותו באהבתו אליך, תיווכח שהוא לא ממש נאמן לך. השטן מצליח לשכנע את הקב"ה וכך מתרחש האירוע הדרמטי , של המכות שמכות את איוב ומצבו מתדרדר , מאגרא רמא לבירא עמיקתא.

עכשיו השטן מחכך את ידיו בהנאה וכאומר לקב"ה, הבה נבחן עכשיו, את מידת אהבתו האמיתית של איוב אליך, במצבו החדש .

אהבה לגר ולזר

הנה משה בנאומו בפרשתנו קורא לאהבה נוספת : אהבת הגר והזר שבקרבנו : "וַאֲהַבְתֶּם, אֶת הַגֵּר: כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (דברים, י', יט').

פעמון הזיכרון ההיסטורי של העם היהודי , מצלצל בתורתנו, עת היא מציבה לקהילת קדושים, רף מוסרי ביחס לגר ולזר שבקרבנו: " וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר, בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ, אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי, ד' אֱלֹהֵיכֶם"( ויקרא, יט', לד').

הקריאה היא לא רק לעשיית צדק חברתי כמילוי חובה וציות לכללים ולחוקים בלבד, אלא קוראת לנו גם לעשיית צדק חברתי באהבה. עשיית הצדק החברתי מחויבת כלפי כל אדם שנברא בצלם אלוקים. כך גם לגר התושב ולאדם הזר שחי עמנו. עלינו לא רק לעשות עמו צדק חברתי ולא לפגוע בזכויותיו ובאיכות חייו, אלא עלינו לאהוב אותו כמונו.

דומה שמשה בנאום האהבה בפרשתנו, מאתגר אותנו לבחון בהתבוננות פנימית גם את –הַגֶּן הפנימי שלנו, שנקרא - הזר, האחר והשונה שבתוכנו. באיזו מידה אנו מסוגלים, להכיל אותו בתוכנו- בליבנו ובתודעתנו, לא כמצוות אנשים מלומדה ולא רק כציות לכללי הסדר החברתי, אלא להכילו ולהטמיעו בתוכנו – באהבה. לדעת להכיל באחדות ישראל גם את השונה והזר לנו, בדעה ובהשקפה בארצנו הקטנטונת.

משמעות האהבה וביטויה

כך אנו לומדים בספרו הפילוסופי של אנטואן דה סנט-אכזופרי (1900 –1944) "מצודת האדם" שהפך עם השנים למזוהה עם רוח הנסיך הקטן: "אם אתה רוצה לבנות ספינה, אל תשלח אנשים לאסוף עצים, אלא עורר בהם אהבה וגעגוע לים הפתוח".

כך בימינו ,אדוות האהבה משיטה את ספינת האהבה של חיינו, בגלי מים סוערים ומאתגרים. עוגניה הערכיים של האהבה, שאיננה תלויה בדבר ומייצגת אמת לאמיתה , פשטות , צניעות, כבוד, הקשבה, משמעות ושייכות.

הנה גם בעולמנו, האהבה נוכחת מאד במרחב הדיגיטאלי, בשפת האימוג'ים המטרידים לא אחת את מנוחתנו , אודות הכוונה והביטוי לצורתו ולדמותו של האימוג'י ששלחו לי ?– אצבע למעלה, תודה, לב וגם איזה לב.

אכן שירו של ארכדי דוכין מהדהד את האהבה באור הנחמה והתקווה: " בין האפל לנסתר , בעולמנו המר ,אומרים שיש עוד תקווה , קוראים לזה אהבה, ומחכים לבואה...בין הבלבול לאסון , תדעו שיש פתרון ,קוראים לזה אהבה, בין הזיוף לאמת ,בין כל מה שחי למת , ישנה אהבה. יש בי אהבה , והיא תתעורר ותיגע , יש בי אהבה , והיא תנצח".

שבת שלום

*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון.

&

בלומה טיגר-דיכטוולד-לפרשת עקב תשפ"ו -האתגר הרוחני של השפע המודרני

במעבר הדרמטי מחיי המדבר העל-טבעיים אל חיי השגרה והעשייה בארץ ישראל, מזהירה התורה מפני אחד האיומים הקיומיים הגדולים ביותר על החברה היהודית:" וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט " (דברים לב, טו). אף שפסוק זה מופיע בשירת האזינו, הרי שפרשת עקב מהווה את התשתית הרעיונית ואת האזהרה המפורטת ביותר לאותו תהליך פסיכולוגי וחברתי. הפרשה עוסקת כולה במתח המובנה שבין המִדבר, חממה רוחנית מוגנת, שבה המן יורד מהשמיים לבין הארץ המובטחת, שבה נדרשים בני ישראל לחרוש, לזרוע ולבנות כלכלה עצמאית.

נאמנה למציאות זו, התורה משרטטת בפרשתנו את תמונת השפע העתידית ואת המלכודת הטמונה בה:

"כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה... אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם, לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ...וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ... פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טוֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבָקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׂכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים... וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח, ז-יז).

במאמר זה אנתח מדוע דווקא השפע הכלכלי והיציבות הגיאופוליטית בארץ יוצרים שבר רוחני, דרך הגותם של ארבעה מענקי המחשבה היהודית.

רמב"ן מתמקד במנגנון הפסיכולוגי העמוק של האדם השבֵע. במדבר, התלות של האדם באלוהיו הייתה יומיומית ומוחלטת; ללא נס גלוי, אין קיום. בארץ ישראל, לעומת זאת, הטבע וההשתדלות האנושית תופסים את קדמת הבמה.

הרמב"ן מסביר בפירושו כי האזהרה "הישמר לך פן תשכח" אינה עוסקת בשכחה אינטלקטואלית של עצם קיומו של האל, אלא בשכחת חסדיו ותלותנו בו. השפע הכלכלי מייצר אשליה מסוכנת של אוטונומיה מוחלטת. כאשר האדם רואה את שדותיו משגשגים ואת ביתו מלא כל טוב, הוא מייחס את ההצלחה לחכמתו ולעמלו. הלב שלו מתנשא ("ורם לבבך"), וההתנשאות הזו קוטעת בהכרח את הקשר עם המקור. בעיני הרמב"ן, ה"בעיטה" היא תוצאה ישירה של עיוורון קוגניטיבי, שבו ההצלחה החומרית מוחקת את תודעת התלות והענווה.

מלבי"ם לוקח את הניתוח צעד אחד קדימה אל הממד המטאפורי של השומן והגוף. הוא מסביר ש"ישורון" הוא כינוי לעם ישראל במצבו הרוחני והמוסרי הגבוה ביותר, מלשון יושר וצדק.

כיצד ישר הופך לבועט? המלבי"ם טוען שהשומן מייצג עודף חומרי שאינו נחוץ לקיום הביולוגי הבסיסי. כאשר חברה משקיעה את כל משאביה בצבירת נכסים ובפינוק הגוף, המערכת החומרית משתלטת על המערכת הרוחנית. מלבי"ם מדמה זאת לבהמה מפוטמת שאינה זקוקה עוד לבעליה ומורדת בו בבעיטה מתוך דשנותה. השפע, במקום לשמש אמצעי המאפשר הרחבת הדעת ופנאי לעבודת ה', הופך למטרה בלעדית בפני עצמה. תהליך זה מקהה את החושים הרוחניים והמוסריים של העם עד למצב של אובדן זהות עצמית.

הגות הרב סולובייצ'יק (בספרו "ימי זיכרון", וכן בספרו "איש האמונה הבודד"), מעניקה לעניין עומק פילוסופי-קיומי (אקזיסטנציאליסטי). הרב סולובייצ'יק מבחין בין איש ההדר - האדם המדעי, הטכנולוגי והרציונלי, השואף לכבוש את הטבע, ליצור ולהפגין עוצמה וריבונות בעולם לבין איש האמונה - האדם הרוחני והמיסטי, השואף לגאולה, לקשר עם אלוהיו, מוכן להקרבה ולכניעה מול הצו האלוהי.

הסכנה הקיומית במעבר זה, לפי הרב סולובייצ'יק, היא שהצלחת היצירה האנושית בארץ משכיחה מהאדם את עובדת היותו נברא. כשהאדם כובש את הטבע ומצליח להפריח את השממה בכוחות עצמו, הוא נופל במלכודת ההיבריס (גאוות יתר). ה"בעיטה" בעת שפע היא קריאת תיגר על הסמכות האלוהית, הנובעת מכך שהאדם המודרני מרגיש שהוא הריבון הבלעדי על גורלו. בכך הוא מנתק את הממד הטרנסצנדנטי (העילאי) מחייו ומסתפק בקיום מטריאליסטי שטוח ורדוד.

הרב זקס (בספרו "רעיונות משנֵי חיים" פרשת עקב), מנתח את התופעה דרך פריזמה סוציולוגית, היסטורית ומדינית. בספריו הוא מדגיש כי המדבר יצר אחוות גורל . כולם היו שווים במדבר, לכולם היה אותו מן, אותם ענני כבוד ואותם אוהלים פשוטים.

המעבר לארץ ישראל מייצר לראשונה הבחנות מעמדיות ומִבניות: יש מי ששדהו מניב יותר, יש מי שביתו מפואר יותר, ויש מי שצובר הון פרטי. השפע הכלכלי יוצר אי-שוויון ומעודד תרבות של צריכה, תחרותיות ואינדיבידואליזם קיצוני. הרב זקס מסביר בספרו "רעיונות משני-חיים" כי "וישמן ישורון ויבעט" מתרחש כאשר החברה מאבדת את ה"אנחנו" לטובת ה"אני".הוא מדגיש שמנהיגות אמיתית בשלב זה מחייבת הקשבה עמוקה לקולות החלשים. השומן הכלכלי מוביל לריקבון מוסרי שבו השכבות החזקות שוכחות את האחר, והחברה מאבדת את הנרטיב המשותף ואת ברית הייעוד שקשרה אותם יחד במדבר. חברה שבעה ומפוצלת היא חברה שבועטת בערכיה ובחוסנה הפנימי.

סיכום ואקטואליה: אתגר השפע של מדינת ישראל המודרנית

המעבר מחיי המדבר לחיים בארץ ישראל אינו רק אירוע היסטורי חד-פעמי, אלא תבנית קבועה בנפש האנושית ובדברי ימי עמנו. מדינת ישראל חווה את מימוש נבואת השפע של פרשת עקב בעוצמה חסרת תקדים. מתוך אפר השואה ומצוקת המדבר הכלכלי של שנות הקמת המדינה והצנע, הפכה ישראל למעצמה טכנולוגית, חדשנית בעלת כלכלה גלובלית , "סטארט-אפ ניישן" משגשגת ומובילה.

אולם, יחד עם ה"שומן" הכלכלי וההישגים הפנומנליים, חלחלו לחברה הישראלית תופעות קשות של אינדיבידואליזם קיצוני, חומריות מנקרת עיניים, ושחיקה עמוקה של הסולידריות החברתית והעוגנים הרוחניים. השבר הפנימי, הוויכוחים המרים ואובדן הדרך המשותפת שאנו עדים להם בשנים האחרונות הם הביטוי המודרני המובהק של "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ".

האקלים החברתי והביטחוני הנוכחי מזכיר לנו בצורה כואבת שהחוסן הלאומי אינו נמדד רק בתוצר המקומי הגולמי (תמ"ג) או בעוצמה טכנולוגית יבשה, אלא ביכולת לשמר את הזיכרון המדברי, הזיכרון של ערכי הערבות ההדדית, הענווה, וההכרה בכך שיש למדינה הזו ייעוד מוסרי ורוחני שמעבר לקיום החומרי. פרשת עקב קוראת לנו ליהנות מהשפע של הארץ ומפירות עמלנו, אך לעולם לא להשתעבד אליהם; להמשיך לפתח את הכלכלה והטכנולוגיה, אך להבטיח שהלב יישאר מחובר לערכי הנצח.- בלומה דיכטוולד. ‏י"ב אב תשפ"ו.

&

*דבר תורה עקב תשפ"ו - דבקות - איך? במי? למה?-מייקל אייזנברג-מנהל ומשקיע הון סיכון-אלפא.

פעמיים בפרשת עקב מופיעה המצווה לדבוק בה׳. בפעם הראשונה נאמר: "אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא, אֹתוֹ תַעֲבֹד, וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ" (דברים י, כ), ובפעם השנייה, לקראת סיום הפרשה, נאמר: "לְאַהֲבָה אֶת ה׳ אֱלֹהֵיכֶם, לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ" (דברים יא, כב). מעבר לשאלה מהי אותה דבקות, שחוזרת פעם לצד יראה ועבודה ופעם לצד אהבה והליכה, ומה היא מוסיפה על כל אלה, השאלה היא מדוע הפרשה חוזרת על הדבקות פעמיים.

איך?

יתכן ששאלות אלו עמדו לעיני המדרש שבידל:

ללכת בכל דרכיו - אלו דרכי הקב"ה, שנאמר: "ה' ה' אל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת, נוצר חסד לאלפים, נושא עון ופשע וחטאה ונקה" (שמות לד)... מה המקום נקרא רחום וחנון - אף אתה הוי רחום וחנון ועשה מתנת חנם לכל; מה הקדוש-ברוך-הוא נקרא צדיק, שנאמר: "צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו" (תהילים קמה) - אף אתה הוי צדיק…
ולדבקה בו - וכי היאך אפשר לו לאדם לעלות במרום ולהדבק בו? והלא כבר נאמר: "כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא!" (דברים ד)... אלא הדבק בחכמים ובתלמידים…
…ואם עשיתם מה שעליכם - אף אני אעשה מה שעלי.

הספרי מבחין במפורש בין שני חלקי הפסוק. "ללכת בדרכיו” אומר שעל האדם לחקות את מידותיו של הקדוש-ברוך-הוא. "ולדבקה בו” זה להתחבר לאש הבוערת של ה', כלומר לתהליך היוקד. ובפועל, להתחבר לחכמים ותלמידים. ההליכה בדרכי ה' היא חיקוי של התכונות האלוהיות; הדבקות היא יצירת קשר אנושי עם מי ששואפים לבטא כיצד מגשימים את הדרך הזאת בעולם. בסיום אותה פסקה מוסיף הספרי ניסוח מפתיע: "אם עשיתם מה שעליכם - אף אני אעשה מה שעליי”. כיצד הוא הבין את הדבקות?

כדי לאפיין את הדבקות, ברצוני לבחון שלושה מופעים נוספים שלה. הופעתה הראשונה והמכוננת של הדבקות בתורה היא בסיפור הבריאה: "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ, וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד” (בראשית ב, כד). רש״י מפרש: "לבשר אחד" - הַוָּלָד הנוצר על-ידי שניהם". אם כן, הדבקות אינה רק הקִרבה בין שני בני אדם, או בפרשה שלנו בין האדם לא-ל. היא גם איננה חיקוי והתאיינות. הדבקות היא שותפות פורייה. מן הקשר בין השניים נוצר דבר שלישי שאינו אף אחד מהם לבדו, אך נושא בתוכו את שניהם.

הרמב"ן חלק על פירושו של רש"י. לדבריו, גם בעלי חיים מולידים וָּלָד משותף, ומדוע התורה התייחסה באופן מיוחד לאדם? לדעתו, החידוש הוא שבניגוד לבעלי החיים אצל האדם הדבקות יוצרת קשר קבוע ומסגרת זוגית ומשפחתית: "...ודבק בה והיתה בחיקו כבשרו ויחפוץ בה להיותה תמיד עמו, וכאשר היה זה באדם הושם טבעו בתולדותיו להיות הזכרים מהם דבקים בנשותיהם… והנה יעזוב שאר אביו ואמו וקורבתם ויראה שאשתו קרובה לו מהם". אם כן, הדבקות אינה מתבטאת דווקא בוָּלָד אלא בבניית מסגרת חדשה של נאמנות ושייכות. האדם עוזב את משפחת המוצא ומקים בית, זהות וקרבה חדשות. במילים אחרות, גם לפי הרמב"ן, הדבקות מבטאת התגברות על המצב הראשוני, המשכיות ויצירה.

במקביל, התורה מכירה גם דבקות אחרת. דבקות שעלולה להפוך לבליעה, אותה מציירת התורה באור שלילי. לאחר ששכם בן חמור אנס את דינה נאמר: "וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב, וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ" (בראשית לד, ג). התורה משתמשת כאן באותו שורש עצמו, אך זו דבקות שבאה לאחר הפעלת כוח, ובטח שללא בחירה הדדית. זו דבקות של כפייה. בהמשך מציעים שכם וחמור: "וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד" - יצירת מסגרת חברתית אחת, אך מתוך ניסיון לבלוע את משפחת יעקב בנכלולי העיר והאינטרסים שלה. אין לזה זכות קיום כי הדיבוק אינו הדדי, ולכן הוא לא יוליד תולדה משותפת בריאה.

מכאן מתברר שלא כל דבקות היא קדושה או יוצרת. גם כוחניות יכולה לקרוא לעצמה אהבה או דבק, ולהתהדר בשותפות. גם בליעה יכולה להתחפש לאחדות. ייתכן, שזו הסיבה שבגללה בפרשתנו התורה מקדימה לדבקות את 'ללכת בדרכיו'. דרכי החסד, המשפט והרחמים הן המצפן הקובע אם החיבור הוא ברית או השתלטות, אחריות או ניצול. אם הדבקות מולידה חיים או מוחקת את הזולת. ללא רחמים, הדבקות עלולה להפוך משותפות יצירתית לחור שחור.

מול הדבקות של שכם בן חמור, ניצבת דבקותה של רות. לאחר שעורפה נפרדת מנעמי נאמר: "וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ” (רות א, יד). הדבקות מניעה את רות להצהרה: "עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי” (שם, טז). החסד מניע את רות לדבוק באלמנה מבוגרת, ענייה, מרה וחסרת כוח, ומתוך הדבקות בה היא מתחברת קודם כל אל העם ואז גם אל אלוהי ישראל.

הדבקות הקדושה והיוצרת אינה מוחקת זהויות אלא מולידה מתוכן ברית חדשה, ואכן דבקותה של רות מאחדת את פירושיהם של רש"י ורמב"ן. כרש״י, רות יולדת את עובד, "הוּא אֲבִי יִשַׁי אֲבִי דָוִד". כרמב"ן, רות מתחילה ממסגרת של גרות כשהיא עוזבת את עמה, מולדתה ובית אמה, ומקבלת עליה עם, ארץ, משפחה ואלוהים חדשים. בהמשך, מתוך כך נוסדת שושלת המלוכה. הדבקות הפרטית הופכת למציאות משפחתית, לאומית ופוליטית.

וכך אפשר להבין גם את הדבקות בה׳. לא רק רגש של קִרבה. הדבקות אמורה להוליד דבר שלא היה קודם - אדם אחר, עם אחר וחברה אחרת. להקים מסגרת חדשה של חיים, נאמנות ואחריות. הדבקות מניעה לפעולה וכפי שאסביר בהמשך מאפשרת להתגבר על אתגרים שנראים בלתי אפשריים. זו הדבקות כפי שמסכם המדרש - ברית שיש בה שני שותפים: האדם והחברה עושים את המוטל עליהם, וה' פועל את פעולתו. אין כאן רק העתקה של האל אלא שותפות עמו.

במי?
כאמור, הליכה בדרכי ה׳ ודבקות בו אינן מילים נרדפות. בהליכה בדרכיו האדם שואל: כיצד האל פועל, ואיך אוכל להידמות לו?בדבקות שואלים שאלה אחרת: איזו מציאות חדשה יכולה להיווצר כאשר הפעולה האנושית נעשית חלק מן המהלך האלוהי? החיקוי מעצב את האדם; הדבקות מחברת אותו לברית יוצרת.

ה' אוהב את הגר: "הָאֵ-ל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר" אבל צריך לאהוב את הגר לא רק כחיקוי לה' הגדול, הגיבור והנורא. הדרישה שמופיעה בפסוק הבא: "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר" לא מופיעה בפני עצמה. בינה לבין "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק" נאמר נימוק אחר: "כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". רבי יוסף בכור-שור מפרש בקצרה: "והגרים אוהבים זה את זה…". עם ישראל כולו הוא חברת גרים לשעבר, ולכן זיכרון הגרות אמור ליצור ביניהם הזדהות, אחווה ויכולת לקלוט את הגר החדש. הניסיון האנושי נעשה כאן מקור של הכרה מוסרית. לא רק ה׳ "אֹהֵב גֵּר" ולכן עליכם לחקותו, מה שמוביל ל- "וּבוֹ תִדְבָּק" זו דווקא העובדה שאתם יודעים מבשרכם מהי זרות. לכן, במקביל לאהבת ה' את הגר, עליכם לבנות חברה אחרת שבה תוכל לבוא לידי ביטוי האהבה המשותפת לגר ואחד לשני, כפי שר' יוסף בכור שור מרחיב את האמור בפסוק: "גם על עצמכם הוא מצווה שתאהבו זה את זה". זו הדבקות - לפעול למען צליחת האתגרים שהתורה והמציאות מניחות לפתחנו.

מו"ר הרב עמיטל זצ"ל שאל על המדרש שיש לדבוק בתלמידי חכמים, כי ה' עצמו אש אוכלה: "מה עושים כשאין תלמידי חכמים?" ישב שם תלמיד חכם אחד, והשיב שאם אין תלמידי חכמים נִדבק בשכינה, בקדוש-ברוך-הוא עצמו. הרב עמיטל ענה בלהט: "אם אין תלמידי חכמים להידבק בהם, נדבק באנשים פשוטים!"

אין כאן זלזול בתלמידי חכמים אלא הרחבת המרחב שבו פוגשים את ה׳. כשם שהחכם עשוי לגלם את ערכי התורה, האדם הפשוט עשוי לגלם את האנושיות שהתורה מבקשת להצמיח. הדרך להידבק ב"ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵ-ל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד", עוברת דרך ההירתמות שלנו לאתגרים של "עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה". דוד לא נולד רק מפני שרות דבקה בנעמי ואחר כך בבועז גואלה ואִישָׁהּ; הוא נולד מפני שבועז הוביל את החברה, באמצעות דיני לקט, הגנה, משפחה וגאולה, להפוך את הזרה לחלק מן הברית.

למה?
כאמור, המדרש הסביר שבדבקות כל צד פועל במשותף עם האחר ולמענו. נראה שהוא נשען גם על הפסוק הבא שאומר כהמשך לדבקות: "וְהוֹרִישׁ ה' אֶת כׇּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלִּפְנֵיכֶם וִירִשְׁתֶּם גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִכֶּם". ואכן, המדרש ממשיך ומפרש שה' עושה את שלו: "והוריש ה' - ה' מוריש, ואין בשר ודם מוריש". אבל אז המדרש מסביר משהו הפוך: "וירשתם גוים גדולים ועצומים מכם" - גדולים בקומה, ועצומים בכוח. מכם - אף אתם גדולים ועצומים, אלא שהם גדולים מכם". אם ה' עושה הכל למה זה חשוב? כי בלי להסביר, המדרש עומד על סתירה בפסוק בין "וְהוֹרִישׁ ה'" לבין "וִירִשְׁתֶּם". עם ישראל צריך להיות דבק בה' במובן שהדבקות מולידה יכולות חדשות מהשותפות, יכולות שבזכותן, למרות כוחם של הגויים, הוא יצליח לפצח את אתגר כיבוש הארץ וכינון מדינה - היעדים שה' הציב בפניהם.

כך גם הבין יהושע שלא פטר את העם מהשתתפות בצבא אפילו כשה' נלחם לצידם:

כִּי אִם בַּה' אֱלֹהֵיכֶם תִּדְבָּקוּ כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וַיּוֹרֶשׁ ה' מִפְּנֵיכֶם גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצוּמִים וְאַתֶּם לֹא עָמַד אִישׁ בִּפְנֵיכֶם עַד הַיּוֹם הַזֶּה. אִישׁ אֶחָד מִכֶּם יִרְדׇּף אָלֶף כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם. (יהושע כג, ח-י)

יהושע מסביר שהדבקות של האדם באלוהיו מולידה את היכולת להתגבר על הקשיים והאתגרים שהמציאות תמשיך לְזַמֵּן.

במדרש תנחומא (תזריע, ה) שואל טורנוסרופוס: מעשיו של מי נאים יותר של ה' או של בני אדם? רבי עקיבא משיב שמעשי בני האדם נאים יותר, וממחיש זאת באמצעות השוואה בין שיבולים לבין גלוסקאות (עוגות). רבי עקיבא לא טען שהאדם מוכשר מן הבורא או שהגלוסקאה היא מרד בחיטה. להפך - ה' ברא את החיטה עם אפשרות להפוך אותה ללחם, או אפילו עוגה. העולם נברא בכוונה כעולם המזמין עשייה אנושית. השיבולת אינה כישלון של הבורא; היא הזמנה לדבקות בפיצוח ולשותפות.

כך אפשר לחבר בין 'ללכת דרכיו' לבין 'ולדבקה בו'. ההליכה בדרכי ה׳ מלמדת אותנו מה ראוי לאפות. מהו תיקון ולא השחתה, מהו לחם ולא רעל, מהי חברה של חסד ולא חברה בולענית. הדבקות בה׳ היא הנכונות לקחת את חומרי הגלם שהאל נתן: אדם, אדמה, זיכרון, מצווה, תורה חירות, כישרון וכוח, וליצור מהם דבר חדש. ההליכה מספקת את הכיוון; הדבקות הופכת אותנו לשותפים במימושו.

גם חברה היא גלוסקאה. הטבע מספק יחידים, אינטרסים ופחדים. הוא אינו מספק מעצמו אמון, צדק, ערבות הדדית ומוסדות. התורה נותנת את חומרי היסוד ואת המצפן: ברית, אהבת הגר, משפט יתום ואלמנה, כבוד האדם וחירותו, מנוחת השבת, אחריות לעני, ריסון הכוח וזיכרון העבדות. אולם בני האדם נדרשים להפוך את העקרונות הללו לחברה חיה - לחוקים, לתקציבים, למערכות חינוך ורווחה, למערכת משפט ולמרחב ציבורי שיש בו אחריות משותפת. הלהט לבנות את כל זה הוא הדבקות בה'. לכן, הדבקות הראשונה בפרשה מופנית אל היחיד ביחסו לגר, ליתום ולאלמנה; הדבקות השנייה מופנית אל הציבור ונבחנת ביכולתו לרשת ארץ, לכונן מדינה ולהתמודד עם כוחות הגדולים ממנו.

נאמנות לתורה אינה יכולה להסתפק ב- בס"ד בראש העמוד, בציטוט מהמקורות שלנו בטקסים או בהעתקתם אל ספר החוקים. מי שמקדש את השיבולת ואוסר להפוך אותה ללחם, אינו נאמן לפרשת השבוע ולבורא השיבולת; הוא מסרב לשותפות שהבורא עצמו הטיל עליו. הוא לא דבק בה' אלא כופה את עצמו על ה' ועמו.

חוקי היסוד של מדינה יהודית לא אמורים לקדש את התורה באמצעות הקפאתה כפי שניתנה לאוכלי המן במדבר. תפקידם לקדש את תחושת השליחות שהתורה דוחפת אליה. השאלה היהודית המכרעת ביחס לחוק יסוד איננה רק כמה מילים מקראיות מופיעות בו, אלא איזו חברה הוא מוליד. האם הוא הופך את האזרחים לאוסף יחידים הנאבקים זה בזה, או ל"לְבָשָׂר אֶחָד" לאומי ופוליטי שיש בו אחריות הדדית? האם הוא מאפשר לחזק לבלוע אחרים, כדבקותו של שכם בן חמור, או בונה מסגרת שבתוכה הגר, היתום, האלמנה, האדם הפשוט והתלמיד חכם, נעשים חלק ממשי מן הברית? האם הוא רק מצהיר על זהותה היהודית של המדינה, או מתרגם אותה למוסדות של צדק, שייכות וסולידריות?

הדבקות איננה התאיינות של האדם מול דבר ה׳. היא גם איננה חירות אנושית המנותקת ממנו. היא ברית שבה האדם מקבל מן האל חיטה, אך נדרש להביא אל השולחן לחם; מקבל תורה, אך נדרש ליצור באמצעותה חברה; מקבל עבר של עבדות וגרות, אך נדרש להפוך אותו להווה של אחריות כלפי הגר וכלפי הזולת; מקבל ארץ ומדינה, אך נדרש לעצב בהן מסגרת חדשה של חיים משותפים. "לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו" פירושו להפנים רחמים, משפט וחסד. "וּלְדָבְקָה בוֹ", פעם אחת בלשון יחיד לצד יראה ועבודה, ופעם אחת בלשון רבים לצד אהבה והליכה, פירושו לא להסתפק בחיקוי, אלא להצטרף אליו במלאכת היצירה. לעשות את המוטל עלינו, והוא יעשה את שלו.

&

לפרשת עקב תשפ"ו -המוציא לחם מן הארץ-אריה דיכטוולד,

בפרשתנו התורה מתארת את מסע הנדודים במדבר, ומציבה מראה אל מול המציאות האנושית והרוחנית של העם:

"וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו אִם לֹא. וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ, לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם" (ח, ב-ג(

משה מבקש להכין את העם לקראת המעבר הגדול: מהקיום הניסי, המוגן והגלוי של המדְבר, אל פִּתחה של ארץ טובה – "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן". ארץ שבה האדם עמל, שובע, בונה בתים, אבל מעמיד את עצמו בפני הסכנה הרוחנית המוכרת: "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ... וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה".

כדי להבין לעומק אזהרה זו, עלינו לברר המשמעות המקראית והרעיונית של שני מושגי היסוד לחם ומוצא.

הלחם במקרא: בין קיום פיזי לפרנסה

בלשון המקרא ובדברי חז"ל, הלחם אינו רק המאפה הספציפי העשוי מדגן, אלא הוא מייצג את המזון, המִחיה והפרנסה בכללותם – עיקר סעודתו וקיומו של האדם.

א. הקיום הבסיסי: מימי קדם הוגדר הלחם כבסיס החיים המושג בעמל, כפי שקולל אדם הראשון: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם (בראשית ג, יט)

ב. שם כולל לכל סעודה ומזון: כאשר מלכי-צדק מוציא "לֶחֶם וָיָיִן" (בראשית יד, יח), או כאשר יוסף דואג שבמצרים יהיה "לֶחֶם" בשנות הרעב (בראשית מא, נד). כפי שמדגיש רש"י על האיסור של בעל מום להקריב את לֶחֶם אֱלֹהָיו (ויקרא כא, יז)-"כל סעודה קרויה לחם".

ג. ביטוי לפרנסה ויציבות כלכלית: בתהילים מתואר הרעב כשיבוש המערכת הכלכלית: "כָּל מַטֵּה לֶחֶם שָׁבָר" (תהילים קה, טז), ובמשלי נזכר העני כ*"חֲסַר לָחֶם"* (משלי יב, ט).

מוצא במקרא: דיבור, מקור והתפתחות

המושג "מוצא" נקשר במקרא לפתח, דרך יציאה, או מקור שיש לו המשך והתפתחות.

א. דיבור המוחשי היוצא מן הפה: "מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ" (דברים כג, כד).

ב. מקור גאוגרפי ותנועה: "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם" (במדבר לג, ב), ומפרש אִבן עזרא: "איך יצאו ממקום למקום".

כשמצרפים שני המושגים אזי, לדברי האבן עזרא על פסוקנו, מתברר כי "מוצא פי ה' " פירושו גזירתו ורצונו של המלך. לא הלחם הגשמי הוא שמחיֵה את האדם כשלעצמו, אלא הכוח הרוחני, הפוטנציאל הגלום בו משמים במצוות השם.

הלחם כאינטגרציה של יצירה אנושית וכוח שמיימי

הלחם הוא פריט ייחודי. בניגוד לפירות האילן או ירקות השדה הנאכלים כפי שהם, הלחם הוא תוצר של חכמה אנושית.האדם לוקח חומר גלם מהטבע, משתמש בשכלו ובכוחו הפיזי, טוחן, לש ואופה, ובכך הופך אותו למוצר חדש לחלוטין המשביע ומחזק את הלב.

על הבחנה זו עומד "תפארת ישראל" (רבי ישראל ליפשיץ המאה הי"ט, פולין/גרמניה) בפירושו "יכין" למשנה במסכת ברכות. הוא מסביר מדוע על פרי האדמה מברכים "בורא" ואילו על הפת מברכים "המוציא" :

"בורא הוא יש מאין, ומוציא היינו יש מיֵש... כל פרי אדמה שהוא רק מזון קל ואין צפוּן בו כוח הזנה גדולה כל כך, לכן נברא רק מחיצונית קליפת =כדור] הארץ ממש יש מאין, להכי מברך עליו בורא פרי האדמה. אולם לחם – לבב אנוש יסעד למרבה, שצריך להזנתו כוח גדול וחזק... מוציא מכללות הכדור =הארץ] ומעמקיו הכוחות כולם הטמונים בכל מסתוריו כדי שיצא לאור דבר המחזֵק כוח האדם... והיינו יש מיש מכל הכדור, ולהכי מברך המוציא לחם מן הארץ."

היינו, היכולת האנושית להפוך חיטה ללחם מזין אינה מנותקת מהאלוקות, הפוטנציאל הטבעי הטמון במעמקי הארץ ובחוקי הטבע, יחד עם הבינה שניתנה באדם לבצע מלאכה זו, גם הם חלק בלתי נפרד מ"מוצא פי ה' ".

עבר, הווה ועתיד בברכת "המוציא"

הקשר התמידי הזה שבין הנס לטבע משתקף במחלוקת בגמרא (ברכות לח ע"א) לגבי השימוש במילה "המוציא" לעומת "מוציא". רבי נחמיה סבר ש"מוציא" פירושו לשון עבר (שהוציא כבר), ואילו חכמים סברו ש"המוציא" כולל בתוכו את כל הזמנים – עבר, הווה ועתיד. הקב"ה מחדש בטובו בכל יום תמיד את מעשה בראשית, והוצאת הלחם מן הארץ היא פעולה אקטיבית ומתמשכת.

המבט החסידי-קבלי: חשיפת הרוחניות שבחומר

אם ברובד הפשט הלחם זקוק לכוח אלוקי שיחיה אותו, הרי שברובד החסידות הופך כל מעשה גשמי לצינור של קדושה. רבי צדוק הכהן רבינוביץ' מלובלין (המאה הי"ט) בספרו "ישראל קדושים" אות ה, מביא את דברי האר"י והמגן אברהם, לפיהם הנשמה אינה ניזונה מהחלק הפיזי של המאכל, אלא מהרוחניות שבו:

"הכוונה כמו שנאמר: 'כי לא על הלחם וגו' כי על כל מוצא פי ה' וגו''. וידוע הפירוש, שרצה לומר: מוציא פי ה' שבלחם. כי בדבר ה' שמים נעשו, וכל מעשה בראשית נברא במאמר ומוצא פי ה', ואותו מאמר הוא המחיה ומקיים אותו דבר, ודבר זה הוא רוחניותו והוא המחיה את הנפש."

ר' צדוק מדגים זאת דרך "נשמה יתירה" של השבת. השבת היא זמן שבו האכילה והשתייה הגשמיות (לחם משנה, יינות ומשמנים) הופכות בעצמן למצווה של עונג שבת. במצב זה, אין במאכל פסולת גשמית, והאדם קולט את הניצוץ האלוקי והחיות הפנימית ישירות אל נפשו.

# צא ולמד

הלחם מייצג שני היבטים מרכזיים בחיי האדם :הצורך הקיומי-פיזי - המחיָה היומיומית. והצורך בהתבססות ובוודאות כלכלית - הפרנסה והעמל לאורך זמן. באה התורה ומלמדת אותנו כי לשני צרכים אלו חייב להצטרף צורך שלישי, עמוק מכולם - אמונה בה' = הצורך בחיים רוחניים.

בני ישראל ניזונו במדבר מהמן – לחם שירד בדרך ניסית וגלויה. אמנם הם קיבלו גם בשר (שלָיו), אך במקרא הבשר אינו מייצג צורך קיומי הכרחי, אלא תוספת לשמחה או למותרות. המן, לעומת זאת, סימל תלות מוחלטת יומיומית בקב"ה.

רגע לפני הכניסה לארץ ישראל, המציאות עומדת להשתנות. ארץ ישראל היא מקום שבו ההנהגה האלוקית מתעטפת בלבושי הטבע. היצירה הלאומית, הבנייה, החקלאות והכלכלה נעשות בידי אדם – ממש כמו מלאכת הפיכת החיטה ללחם. במציאות שבה הנֵס גלוי פחות והעמל האישי מוחשי יותר, אורבת סכנה גדולה – שכחה. ניתוק מההכרה שגם הטבע והכוח לפעול נובעים ממוצא פי ה', וישראל יכריזו בגאווה: "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה ."ההגנה מפני סכנה זו היא כוח הנתינה והערבות ההדדית, כדברי קהלת:שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם כִּי בְרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ " (קהלת יא, א). רש"י מפרש זאת כעשיית חסד וצדקה ללא ציפייה לתמורה מיָדית, ומביא כדוגמה את יתרו שקרא למשה לאכול לחם, ועל פי חז"ל, זכה שצאצאיו ישבו בלשכת הגזית.

ההכרה כי הלחם אינו שייך לנו לבדנו, וכי החיוּת והשפע מגיעים ממקור עליון, היא זו שמאפשרת לנו לחיות חיים חומריים מלאים, לבנות ארץ ומדינה, אך לשמור על לב צנוע, קשוב ומחובר לרוח.

זו מהותה של ברכת המזון – "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבַעְתָּ, וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶּׁר נָתַן לָךְ" ככתוב בפרשתנו (ח, י).-אריה דיכטוולד. ‏ט"ז באב תשפ"ו

 &

סרטון על הפרשה - זו הייתה תאונה- הרב עמיהוד סלומון-רב קהילה -כפר גנים-פתח תקוה.

https://youtu.be/qbr2K85v2EU

&

המצוות-"כמים לים מכסים" - חיים קופל 

• "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם..וְשָׁמַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית..וַאֲהֵבְךָ וּבֵרֲכֶךָּ ..וְשָׁמַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית ..וַאֲהֵבְךָ וּבֵרֲכֶךָּ וְהִרְבֶּךָ .. עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ" ( ז-יב..יג). פתח בלשון רבים "תשמעון..ושמרתם..ועשיתם אותם" וסיים בלשון יחיד " ושמר ה' א-להיך לך ..ואהבך וברכך". בקיום המצוות הַפְּנִיָּה הִיא לכל הציבור, בלשון רבים, ובשכר בלשון יחיד?

2) נראה שהציווי לקיום המצוות נאמר לכולם בלשון זהה, אך השכר שונה, וכל אחד יקבל לפי כוונתו, עבודת ה' שלו, והשקעתו בקיום המצווה, לכן לשון יחיד.

3) ונרחיב: עיקר קיום המצוות הן "בְּרֹב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ" (משלי יד,כח), וכפי שביאר הגר"א את הפסוק " ..כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (ישעיהו יא,ט). לָכֵן כְּשֶׁהַפָּסוּק אוֹמֵר "יָם" הַכַּוָּנָה לַיַּבָּשָׁה שֶׁבְּקַרְקָעִית הַיָּם, בְּכָל גָּדְלוֹ. (לא למים, שהרי הפסוק אומר "כמים לים מכסים" משמע שהמים מכסים את הקרקעית, עד שאינה נראית כלל, וכן מסביר הרד"ק, שקדם לגאון, בפירושו על התנ"ך) . שהרי אדם העומד בחוף וצופה, כל הים נראה לו שווה, ואין הפרשי גובה בין מקומות שונים בים, שהרי המים מכסים את כולו.

4) ואומר הנביא ישעיהו שלעתיד לבוא, כַּאֲשֶׁר תִּמָּלֵא הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה', הדעה תכסה את כל העולם כולו, כפי שהמים מכסים את הים כולו. אומנם "בדעה את ה" , למרות שהיא תהיה נחלת כולם, יִהְיוּ רְבָדִים שׁוֹנִים, יש שיזכו להעמיק רק מעט בדעת ה', ויש שיבינו הרבה יותר לעומק, וּכְפִי שֶׁבַּיָּם יֶשְׁנָם מְקוֹמוֹת גְּבוֹהִים וַעֲמֻקִּים, רָחוֹק מֵהַחוֹף. וְיֶשְׁנָם מְקוֹמוֹת רְדוּדִים וּנְמוּכִים, בְּקִרְבַת הַחוֹף, אֶלָּא שֶׁהַמַּיִם מְכַסִּים אֶת כָּל הַיָּם וּמַשְׁוִים אֶת גָּבְהוֹ, כְּלַפֵּי חוּץ, בְּכָל מָקוֹם.

5) לפי פירוש זה, מוּבֶנֶת הַהַבְחָנָה בפסוק: תחילה דיבר הכתוב בקיום המצוות של כלל ישראל, לכולם יהיה חלק בכך, ולכן כתב לשון רבים, אך בהמשך דיבר הכתוב על השכר המיועד לִמְקַיְּמֵי הַמִּצְווֹת, כאן יש הבדל בין כל אחד ואחד, לאיזה עומק הגיע בקיום המצוות, וְאֵיזוֹ תְּשׂוּמֶת לֵב הִקְדִּישׁ לָהֶן.

6) הסבר נוסף ניתן לומר, לפי ההסבר בפסוק : "עֹשֵׂה מִשְׁפָּט לַעֲשׁוּקִים, נֹתֵן לֶחֶם לִרְעֵבִים, ה' מַתִּיר אֲסוּרִים..יָתוֹם וְאַלְמָנָה יְעוֹדֵד, וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים יְעַוֵּת" ( תהילים קמו-ז..ט). בכולם נכתב בלשון רבים: "עשוקים" רעבים" אסירים" ואילו לגבי "יתום ואלמנה", נאמר בלשון יחיד? "יתום ואלמנה יעודד"? אֶלָּא שֶׁלַּיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה הקב"ה דּוֹאֵג, לְכָל אֶחָד בְּאֹפֶן אִישִׁי, פַּרְטָנִי, בְּהֶתְאֵם לִצְרָכָיו, וגם אם ישנם רבים כמותם, הוא דואג לכל אחד ואחד כפרט.

7) כך בפרשתנו, כולם מקיימים את המצוות, אבל כשבאים לקבל את השכר, כל אחד יקבל לפי השקעתו וכוונתו בקיום המצוות. ( הרב ישראל מאיר דרוק שליט"א).

8) תשובות לפרשת ואתחנן.

א) "כבד את אביך ואת אמך, כאשר צוך ה' א-להיך" (ה,טז). רש"י מוסיף ,על אתר, אַף עַל כִּבּוּד אָב וָאֵם נִצְטַוּוּ בְמָרָה. השאלה, מדוע רש"י צריך להוסיף זאת? תשובה: לרש"י היה קשה, הרי כתוב " כאשר צוך", והיכן ציווה? לכן הוא עונה : במרה.

ב) הסבר את הביטוי: "גר שנתגיר, כקטן שנולד דמי" ,מה המשמעות המעשית ומהיכן למדים זאת? ציין שני מקורות, אחד מהם מפרשתנו? תשובה:

1) גֵּר (גּוֹי) שֶׁנְּתַגֵּיר הוּא מְאַבֵּד אֶת זִקָּתוֹ הַהִלְכָתִית, למשפחתו הקודמת, והוא נחשב כמי שנולד זה עתה, שאין לו קרובים בעולמו.

2) עֲווֹנוֹת הֶעָבָר נִמְחָקִים לוֹ.

3) אין לדבר משמעות מבחינה ממונית, והוא נישאר חייב את חובותיו הכספיים מהעבר.

4) אין לדבר משמעות מבחינה פִיזְיוֹלוֹגִית, אם הוא התגיר בגיל ארבעים למשל, בעוד שנה אחת, הוא יהיה בן ארבעים ואחת, ולא יספור שלוש עשרה שנים, לבר מצוה...

"הַמֶּשֶׁךְ חָכְמָה" לומד הלכה זאת מהפסוק בפרשתנו: "שׁוּבוֹ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם" (ה,כז). ומי שנשא את אחותו, למשל, כיצד ישוב לאהלו? הרי אסור להינשא לאחות? אלא מכאן שהוא נחשב כקטן שנולד.

"בעל הטורים" לומד זאת מהפסוק "לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם" (דברים כד,יז). לא נכתב גר ויתום אלא "גר יתום" משמע שכל גר נחשב כקטן שנולד ואין לו קרוב בעולמו.

9) שאלות לפרשת עקב:

א) אילו שני חֲרָקִים מוזכרים בפרשתנו?

ב) "שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ ..כִּי חֵרֶם הוּא" (ז,כו). מה הראשי תיבות של: ו פ ג י ן ד ר ג מ"ה , שקשור לפסוק ?

שבת שלום

תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל

בדוא"ל hkop77@gmail.com או בווטסאפ 052-3604905

הגיליון מוקדש לע"נ אמי מורתי מרת שרונה (טשרנא מרים) קופל ע"ה נפטרה בי"ח אב תשס"ט תנצב"ה

מעדנים 405ב פרשת עקב תשפ"ו ערוך

&

רעיונות לפרשת *עקב* יום הקהל -יגאל גור אריה

שבת בר מצווה של נפתול לוין – ברכות

ברכות ליאיר מור לשבת בר מצווה .(לפני הרבה שנים).

ברכות לזאב שביט לשבת בר מצווה.

ברכות לניר סיון לשבת בר מצווה.

" וְהָיָ֣ה עֵ֣קֶב תִּשְׁמְע֗וּן אֵ֤ת הַמִּשְׁפָּטִים֙ הָאֵ֔לֶּה..."

והיה עקב - ללמדנו שכל מה שמתרחש אינו בגלל הראש אלא בגלל העקב, אינו בגלל מה שלמעלה אלא דווקא בזכות מה שלמטה כלומר העקב החלק התחתון והאחורי של חיינו ובמילים אחרות- אם אתה רוצה ללמוד על מה שקורה בחייך ולמה חייך נראים כפי שהם נראים תתבונן דווקא על החצר האחורית של חייך ואל תתרשם ממה שמצוי בחזית של חייך.

לפני כמה שנים בדקו בארה״ב מי הם ארבעים המנהלים הטובים והמוצלחים ביותר. המשותף לכולם; כולם נהגו לכתוב את משימותיהם לאותו היום על פתקים.

הדבר השני הוא שכולם הכירו בצורה מעמיקה את *השומר* שעמד בכניסה לחברה שהם מנהלים.

הקשר בין הדברים נרמז בפרשתנו"וְהָיָהעֵקֶבתִּשְמְעוּןאֵתהַםִּשְפָטִּים..." רש״י אומר ; ״הן המצוות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון״..

למנהלים יש נטייה לראות דברים במקרו ולרדת לפרטים רק כשמגיעים לתחום הפננסי, המאזנים ודו״חות רווח והפסד. גישה זו עלולה להביא את המנהל לתחושה כי הוא שולט בעולם וכל מי שתחתיו שקוף לחלוטין. מנהלים היודעים כי כל אחד מאנשי הצוות שלהם הוא חלק מ״משפחה״ של החברה שלנו ."ההון האנושי" בחברה הוא היקר ביותר.

אפשר לחיות ולנהל הכל בצורה כללית, גלובאלית ומלמעלה ואפשר לרדת לפרטים הקטנים ואל האנשים, לגעת בהם ולהתחבר אליהם. גם אלו שלכאורה נראים זניחים ולא חשובים. יתרעלכן, נראהשישכאןמסרעקרוניוחשובבענייניהובלהומנהיגותשחורגמעברלגבולותהעולם הרוחני. כך, למשל,כתבדודבןגוריון: "המפקדצריךלדעתשכָשרושלהצבאנמדדלארקבנכונותו הקרביתובהתלהבותו - אלאבאדמיניסטרציהמעולה,בסידוריםנאותיםובשמירהעלאלףפרטיםקטנים שבהםתלויהיכולתושלהצבאלאפחותמאשרבנכונותההקרבההעצמית )מתוך: יחודויעוד – דברים עלבטחוןישראל"(

המנהיגותבכלתחוםנדרשתלשימתדגשרבעלהפרטיםהקטנים, לדיוק,לזהירותמ"מבטמלמעלה" או מעיסוקבכלליםובעקרונותהעלבלבד.רקבהליכהזהירהשלעקבבצדאגודל,במבטשמשלבמיקרו ומקרו,נוכללהובילבבטחהובהצלחהאלהיעדיםהמוצביםבפנינוולעמודבהםבהצלחה.

החיים בנויים מהדברים הקטנים!! צה״ל הגדול ינוע רק עם; הטבח, האפסנאי והנהג!!

ימים אחרי ט"ו באב חג הפיוס ואהבה בתקופה בה המדינה מפולגת מאי פעם, חשוב שנזכור את מילותיו (זעקתו) של ראש הממשלה הצנוע והערכי ביותר, מנחם בגין: "*אחים אנחנו*״!

*משל האחים שהציבו ביניהם נחל*

זהו סיפור על שני אחים שחיו יחדיו במשך הרבה שנים בחוות שכנות עד שיום אחד הסתכסכו בשל ויכוח טיפשי. זאת הייתה הבעיה הרצינית היחידה ביניהם במשך 40 שנה.

כל החיים הם עבדו יחד את השדות, התחלקו בידע ובתוצרת החקלאית וידעו לעזור אחד לשני בעת הצורך.

הכל התחיל עם אי הבנה קטנה שהתגלגלה למצב לבלתי נסבל, חילופי מילים פוגעות ואחר

כך- שבועות של שקט.

יום אחד נשמעה דפיקה על דלת ביתו של האח הבכור. בפתח עמד נגר מבוגר עם ארגז כלים. "אני זקוק לעבודה לכמה ימים" אמר הזר. "האם אדוני זקוק לכמה תיקונים בחווה?"

"כן" אמר בעל החווה "יש לי עבודה עבורך. ראה את החווה מעבר לנחל שם גר השכן שלי, האמת שהוא אחי הצעיר. עד לא מזמן היה בינינו שטח ירוק מדהים אבל אז הוא הטה את אפיק הנחל על מנת שיחצה בינינו כגבול. הוא בטח עשה זאת כדי להרגיז אותי, אבל אני עוד אראה לו…" סיפר האח הבכור. "אתה רואה את העצים שליד האסם אני רוצה שתבנה מהם גדר בגובה שלושה מטרים. אני לא רוצה לראות אותו יותר אף פעם."

הנגר שתק, ורק פלט: "אני מבין."

החוואי עזר לנגר לסחוב את העצים ואת הכלים, ונסע העירה לסידורים.

עד הערב, כשהחוואי חזר, הנגר כבר סיים את עבודתו.

כשהחוואי הגיע לנחל, הוא נותר המום לגמרי. עיניו כאילו יצאו מארובות העיניים והוא לא הצליח להוציא מילה מפיו.

*במקום לא הייתה גדר, במקומה היה גשר. גשר מקסים ומיוחד, ממש יצירת אומנות, עם מעקה מעוצב ופיתוחי עץ*.

האח הצעיר לפתע הגיע גם הוא לערוץ הנחל. הוא חיבק בהתרגשות את אחיו המבוגר ואמר: "אתה באמת מיוחד" אמר, "לבנות גשר, אחרי כל מה שאמרתי ועשיתי!"

בזמן ששני האחים התחבקו זה עם זה, הנגר אסף את כליו והתכוון ללכת.

האחים פנו אליו ואמרו "אנא ממך, הישאר עוד כמה ימים- יש לנו עוד כמה דברים לתקן בחווה."

"הייתי מאד רוצה להישאר, אדונים נכבדים" ענה הנגר "אבל יש לי עוד הרבה גשרים לבנות..."

פעמים רבות אנחנו נותנים לכעס להרחיק אותנו מהאנשים שאנו אוהבים, ולגאווה לבוא לפני האהבה. אל תתנו לזה לקרות, דעו לסלוח ולהעריך מה שיש לנו. נודה כל בוקר על היש- בריאות, קהילה, משפחה, בית, גינה, טבע ...ילדים נכדים ו...

נזכור תמיד: *העבר לא משנה אבל העתיד כן, שום "ברוגז" לא יקלקל קשר מיוחד, נסו לבנות את הגשרים שלכם כשצריך, ותמיד לעבור אותם בחיוך*.

בבקשה מכם בנו גשרים נציגנו בממשלה, למען עתידנו !!

בין סקנדל לפסטיבל,-בין חושך לאור,

בין יגון לתקווה,-שתהא השבת,-שקטה שלווה וענוגה!-*יגאל גור אריה*

&

פרשת עקב- דובי פריצקי-קק"ל
בפרשת עקב מזהירה התורה: “וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה”, ובהמשך מצווה: “וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם.” נדמה שאלו שני פסוקים שונים, אך למעשה הם מתארים את אותה הדרך – מן הסכנה אל התיקון.

יש מי שרואה ב”כוחי ועוצם ידי” את האלילות המודרנית: לא פסל של אבן, אלא האדם המעמיד את עצמו, את כספו או את כוחו במרכז. מול זאת בא הציווי למול את הלב – להסיר את המחיצות שמונעות מאתנו לראות שהכול מאת ה’.

יש המדגיש שהגאווה אינה פוגעת רק באדם, אלא גם בחברה. כאשר הכול מיוחס להצלחה האישית, נשחקת תחושת הערבות והכרת הטוב. לב פתוח ועניו הוא היסוד לחברה מוסרית.

גישה נוספת מלמדת שאין זו רק עצה טובה לחיים נכונים. זכירת ה’ והכנעת הלב הן מצוות, ועבודת ה’ אינה נמדדת בתועלת שנפיק ממנה אלא בנאמנות לרצונו.

ויש המעמיקים עוד יותר: ערלת הלב היא הגאווה, האגו והאנוכיות. רק כאשר האדם מסיר אותן, הוא מגלה שהכוח האמיתי אינו ב”עוצם ידי”, אלא בקשר המתמיד עם הקב”ה.

אולי זהו המסר של פרשת עקב: ההצלחה אינה הבעיה, אלא השכחה. ככל שהאדם גדל – כך עליו להעמיק בענווה, בהכרת הטוב ובפתיחת הלב. רק כך הכוח נשאר ברכה ואינו הופך ל”אלוהים אחרים”
שבת שלום מויטנאם ️

www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.or