רעיונות לשבת פרשת-האזינו-תשפ"ז

ישראל נסיון

החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון מברכת ומאחלת לכל עם ישראל ברכת גמר חתימה טובה ושנים טובות בבריאות ובשורות טובות. -ישראל קריסטל -מנכ"ל

מוזמנים להכנס לאתר החדש של החברה לחקר המקרא: www.hamikra.org להנות ולהיות שותפים לדרך ולעשייה הגדולה שלנו.לזכות בהחזר מס 46 בפקודת רשות המיסים, כל ההכנסה היא נטו לעשייה הברוכה שלנו לטובת הנוער הנפלא של עם ישראל.

שנים שאנחנו מזכים אתכם, הגיע הזמן בבקשה גם להכרת הטוב שלכם.

ישראל קריסטל-מנכ"ל (ללא שכר)

**********************************************************

 הקדשת הלימוד השבועי - לבקשת התורם משה ברונר לפעילות העמותה,

"יצוה ה' את הברכה באסמך ובכל משלח ידך (דברים,כח,ח):

לכבודם של:

הרב יוסף בן שלמה אריה

לאה בת הרב יצחק ורחל

*********************************************************

פרשת האזינו , "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה, וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי פִי" - נאום קדושת מרחב הספק -ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *

מרחב הספק, הוא אותו מקום שבו, לא הכול ברור, מובן, או ודאי. מרחב הספק שולל תפיסה בינארית מקובעת, של שחור או לבן, נחרצת ובטוחה בעצמה. מרחב הספק סותר קונספציה.

קדושת מרחב הספק והתרתו, מסורה בידי כל אדם, בדרך התנהגותו, שבידו לשנות את נקודת השוויון, בין חובה לזכות, במיוחד בימים אלו של חשבון נפש, בין כסה לעשור ושבת שובה: "יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו לכף זכות, עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה .... ר' אלעזר בר' שמעון אומר, לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה"( תלמוד הבבלי, קידושין, מ', ע"ב).

מרחב הספק נוכח במפגש שבין שמים וארץ

נאומו של משה בפרשתנו, פותח בהצגת קו התפר במפגש בין שמים וארץ, שהוא - מרחב הספק: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה, וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי פִי" ( דברים, לב', א').

משה בנאומו מציג המפגש בין שמים וארץ, כערעור התפיסה הבינארית שמתפתחת מתוך שובע, גאווה והיבריס: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט"(דברים לב', טו').

משה קורא בנאומו בפרשתנו, לקדש את מרחב הספק, בהקשבה ובצניעות: "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר, שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" (דברים לב', ז').

בסיפור ט"ו של סיפורי רבה בר בר חנה (רבב"ח, אמורא, בן הדור השלישי ) מספר רבב"ח, במסכת בבא בתרא , עד', עא', אודות מדריכו המסתורי שהציע לו לראות : " היכא דנשקי ארעא ( הארץ) ורקיעא (שמים) אהדדי". מדריכו מוביל אותו, למקום האופק שבו הארץ נושקת לרקיע. הוא רואה גלגל מסתובב ובו חלונות רבים, כמו בלונה פרק. כשמגיע זמן תפילה, הוא מניח את תרמילו באחד החלונות בגלגל וכאשר הוא חוזר לאחר שהתפלל, הגלגל הסתובב עם התרמיל שנעלם. תגובתו היא: היש במקום הזה גנבים? מדריכו מרגיעו ואומר לו שהגלגל מסתובב ועד למחרת, יקבל את תרמילו, וכך אכן קרה- תרמילו האישי חזר אליו.

הראי"ה ( אברהם יצחק הכהן) קוק ( 1865 – 1935 ),נדרש למרחב הספק, בספרו "עין איה", עת עסק בניתוחו של הסיפור שלפנינו, המייצג שתי תפיסות עולם טוטליות ובינריות .

השמים- כתיזה, מייצגים את הציבור והקולקטיב ואת התנועות האידאולוגיות של שינוי העולם, כדוגמת הרעיונות של הלאומנות, שהצמיחה בסוף את הפשיזם ואת הסוציאליזם, שהצמיח את הקומוניזם, שהביאו טרגדיות לאנושות.

ואילו הארץ- כאנטי תיזה, מייצגת את האינדיבידואליזם, המימוש העצמי והליברליזם. גם רעיונות אלו הביאו לתוצאות לא ראויות, בדמות הקפיטליזם החזירי והניאו ליברליזם, של - "היד הנעלמה", וקריסת מדינת הרווחה והאחריות החברתית.

שתי גישות בינאריות אלו, שללו את - "מרחב הספק" , שללו את האפור, שללו את הסינתיזה.

הן הציגו החלטיות ומוחלטות של קצוות –שחור או לבן, כאומרות כל אחת - חד משמעית, אין ספק ,שהגישה שלי היא האמת היחידה ורק היא הצודקת ואין בילתה.

משה קורא בנאומו: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה, וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי פִי". עליכם לקדש את מפגש הנשיקה בין השמים והארץ, בקו התפר הדק של קו האופק האפור, ששם מתרחשת המסורת לדורותיה, בדינמיקה של בית המדרש היהודי על מרכיביו ומאפייניו: האזנה , שמיעה , הקשבה, מחלוקת, שקלא וטריא, ואיפכא מסתברא.

מרחב הספק נוכח במקום קבורתו של משה

מרחב הספק נוכח שוב בפרשתנו, במקום קבורתו של משה : "וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר. עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב, אֲשֶׁר, עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ; וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה. וּמֻת, בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה". ובהמשך, בפרשת "וזאת הברכה": "וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב, אֶל הַר נְבוֹ, רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ ... וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ד', בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל-פִּי ד'. וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר; וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה " (דברים, לד', ה'- ו').

כך הרלב"ג – ר' לוי בן גרשון ( 1288-1344 ) מאיר את עינינו אודות - "מרחב הספק" המאפיין את מקום קבורתו של משה: "שהיה העניין הזה נפלא מאד, כי התורה השתדלה לבאר מקום הקבר ככול מה שאפשר: בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר, ועם כול זה, סבב הקב"ה ,שלא ידע איש את קבורתו, כדי שלא יטעו הדורות ויעבדו אותו לאלוה".

מקום קבורתו של משה, הפך – למרחב הספק: " וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר; וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ".

מפרש רש"י: "קברו היה מוכן שם מששת ימי בראשית לכפר על מעשה פעור וזה אחד מן הדברים שנבראו בין השמשות בערב שבת"( אבות, פרק ה').

הנה שוב לפנינו, הזמן הייחודי של - בין השמשות, שהוא מרחב הספק, שלא ברור אם עדיין יום, או כבר לילה.

משה באקורד הסיום בנאומו בפרשתנו, כאומר בצניעות ובענווה : הותירו את מקום קבורתי- כמרחב הספק. אל תנסו לאתרו ולגלותו ולנסות לשכנע את עצמכם, שכביכול מצאתם אותו ותנסו לקדשו. אל תהפכו אותי לאלוה. אני בשר דם כמוכם, כפי שתלמדנו מסכת אבות: "עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר: הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָׁה דְבָרִים וְאֵין אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה: דַּע מֵאַיִן בָּאתָ – מִטִּפָּה סְרוּחָה, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ – לִמְקוֹם עَפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִיתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן – לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא " ( אבות, ג', א').

הבה נסביר, שתפיסה זאת של אלוהותו של משה, התגבשה והתעצבה אצל בני ישראל, כתוצאה מאירועים ניסיים שונים אותם הם חוו, כשראו את משה במצרים, מרים את מטהו ומבצע את הניסים, האותות והמופתים, את הנחש שהפך לתנין, את מכות מצרים, את קריעת ים סוף, את משה השופט העליון הכול יכול, ששופט את העם מבוקר עד ערב, שהרי מוסד המשפט נקרא במקורותינו- אלוהים. אז בעיני עם ישראל, משה לא נתפס כבשר ודם רגיל, אלא כדמות אלוקית.

כך כולנו נרגשים ובעיניים דומעות, עת אנו שרים בימים אלו של תפילות הסליחות והימים הנוראים, את הפיוט - מַכְנִיסֵי רַחֲמִים. פיוט זה מיוחד בכך, שאינו פונה אל בני אנוש, ואף אינו פונה אל הקב"ה, אלא אל המלאכים המתווכים. בעקבות עובדה זאת, עמד הפיוט במרכזו של פולמוס שהחל עוד בתקופת הראשונים: "מַכְנִיסֵי רַחֲמִים! הַכְנִיסוּ רַחֲמֵינוּ לִפְנֵי בַּעַל הָרַחֲמִים. מַשְׁמִיעֵי תְפִלָּה! הַשְׁמִיעוּ תְפִלָּתֵנוּ לִפְנֵי שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה. מַשְׁמִיעֵי צְעָקָה! הַשְׁמִיעוּ צַעֲקָתֵנוּ לִפְנֵי שׁוֹמֵעַ צְעָקָה. מַכְנִיסֵי דִּמְעָה! הַכְנִיסוּ דִמְעוֹתֵינוּ לִפְנֵי מֶלֶךְ מִתְרַצֶּה בִּדְמָעוֹת. הִשְׁתַּדְּלוּ וְהַרְבּוּ תְּחִנָּה וּבַקָּשָׁה, לִפְנֵי מֶלֶךְ אֵל רָם וְנִשָּׂא. הַזְכִּירוּ לְפָנָיו, הַשְׁמִיעוּ לְפָנָיו, תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁל שׁוֹכְנֵי עָפָר. יִזְכֹּר אַהֲבָתָם, וִיחַיֶּה זַרְעָם, שֶׁלֹּא תֹאבַד שְׁאֵרִית יַעֲקֹב ".

עוד בתקופת הראשונים, ובמשך דורות, עמד הפיוט "מַכְנִיסֵי רַחֲמִים", במרכזו של פולמוס, בו השתתפו רבים מחכמי ישראל. נושא המחלוקת היה, האם מותר לומר את הפיוט, או שהדבר אסור, שכן הפיוט מעיד על חוסר אמונה. שורש הבעיה הוא, היותו של הפיוט סותר לכאורה את העיקר החמישי, משלושה עשר עיקרי האמונה של הרמב"ם: "אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, לוֹ לְבַדּוֹ רָאוּי לְהִתְפַּלֵּל, וְאֵין רָאוּי לְהִתְפַּלֵּל לְזוּלָתוֹ".

כמו כן, לכאורה ההתנגדות לאמירת הפיוט, משתקפת במאמר חז"ל בתלמוד הירושלמי: "רַבִּי יוֹדָן אָמַר מִשְּׁמֵיה דִּידֵיה, בָּשָׂר וָדָם יֵשׁ לוֹ פָּטְרוֹן, אִם בָּאת לוֹ עֵת צָרָה אֵינוֹ נִכְנָס אֶצְלוֹ פִּתְאוֹם, אֵלָא בָּא וְעוֹמֵד לוֹ עַל פִּתְחוֹ שֶׁל פָּטְרוֹנוֹ, וְקוֹרֵא לְעַבְדּוֹ אוֹ לְבֵן בֵּיתוֹ, וְהוּא אוֹמֵר אִישׁ פְּלוֹנִי עוֹמֵד עַל פֶּתַח חֲצֵרְךָ, שֶׁמָּא מַכְנִיסוֹ וְשֶׁמָּא מַנִּיחוֹ. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵּן, אִם בָּא עַל אָדָם צָרָה יִצְוַוח, לֹא לְמִיכָאֵל וְלֹא לְגַּבְרִיאֵל, אֵלָא לִי יִצְוַוח, וַאֲנִי עוֹנֶה לוֹ מִיָּד"( תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ט', הלכה א').

גם המהר"ל מפראג ( 1512-1609), בנתיבות עולם, נתיב העבודה יב' כתב, שאין לומר את הפיוט בצורתו המקובלת, ויש לדלג עליו או שיש לשנות את הנוסח. כך גם החת"ם סופר( 1762-1839) בשו"ת או"ח, קסו', העיד על עצמו, שהוא מאריך בתפילת נפילת אפיים, כדי להימנע מלומר את הפיוט. נאומו של משה בפרשתנו , קורא לבני ישראל, להיזהר מאלוהותו של אדם כלשהו. להימנע מלהפוך אדם לדרגת מלאך כל יכול. לכן, מקום קבורתי הוא במרחב הספק: "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר; וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ".

מרחב הספק נוכח ביום כיפור

כך גם בתפילת כל נדרי ביום הכיפורים, במפגש של שמים וארץ, בישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּבישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה, הנושקים זה לה ומציבים לנגד עינינו את תמונת מקום הספק :"היכא דנשקי ארעא ( הארץ) ורקיעא (שמים) אהדדי" : "עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת הַקָּהָל בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה, אָנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל עִם הָעֲבַרְיָנִים...כָּל נִדְרֵי וֶאֱסָרַי וּשְׁבוּעֵי וַחֲרָמֵי וְקוֹנָמֵי וְקִנּוּסֵי וְכִנּוּיֵי". המסר לכולנו, קורא לאחדות ולא לאחידות - אל תהיו כה בינאריים, שיפוטיים, נחרצים, מכלילים והחלטיים, להדיר את האחר והשונה בקרבנו. קדשו את מרחב הספק והכילו אותו, גם אם הוא שונה ממכם. הנה גם ההפטרה בעיצומו של יום הכיפורים, מנכיחה את קדושת מרחב הספק , בסיפורו של יונה בן אמיתי.

הנביא יונה איננו מעלה כל ספק ביחס לאנשי נינווה החוטאים, שמא יחזרו בתשובה. יונה מצפה מהקב"ה להיות אל הדין והצדק, במיצוי מידת הדין האבסולוטית. מבחינתו, אין משהו אחר. אין לאפשר לאנשי נינווה החוטאים, לנוע על גבי רצף או ספקטרום של תהליך התשובה. מבחינתו, אנשי נינווה חסרי סיכוי להשתנות. הם חייבים להיענש. אין לחשוב כלל לגביהם על תהליך של מהות ותכלית יום הכיפורים, שנוגע במרחב הספק ושיש בו: תשובה, מחילה, סליחה, כפרה, פיוס, שיקום ושינוי. יונה בתפיסתו הטוטלית והמוחלטת, אנשי נינווה חייבים להיענש בכל החומרה, והוא מצפה מהקב"ה לנהוג בהתאם.

אך הקב"ה מעביר את יונה, סדרת ים חינוכית תיאולוגית, אודות מרחב הספק, של עולם ערכים יחסיים, של אל רחום וחנון, המעניק הזדמנות לאנשי נינווה החוטאים, לדרך התשובה והשיקום. תמיד יש לתת הזדמנות לשינוי. הקב"ה מלמד את יונה הנביא, שבישיבה של מעלה( שמים) וגם בישיבה של מטה( ארץ), עלינו להעניק הזדמנות וסיכוי, גם למי שנראה בעינינו כחסר סיכוי וכמקרה אבוד.

דומה שיש משמעות לקריאת ההפטרה במנחה בעיצומו של יום הכיפורים, הקוראת לנו להתחבר תיאולוגית ורוחנית, למרחב של קדושת הספק.

כך אנו מגיעים לשיאו של תהליך התשובה והסליחה ביום הכיפורים בעת נעילה ,שבו נשיח הפיוט: "יַחְבִּיאֵנוּ צֵל יָדוֹ. תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה. חֹן יָחֹן כִּי יִבְחֹן. לֵב עָקֹב לְהָכִינָה. קוּמָה נָא אֱלֹהֵינוּ עֻזִּי. עֻזָּה נָא. ד' לְשַׁוְעָתֵנוּ הַאֲזִינָה: אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֲךָ. וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח. בִּינוֹתִי אֵין מָנוֹס. פְּאַת מַעֲרָב וּמִזְרָח. גֻּלְגַּלְתִּי אַחֲרֶיךָ לְשַׁחֲרֶךָ. יַחַד כַּגֵּר כָּאֶזְרָח. בְּהִשָּׁפְטִי לְצִדְקָתִי. הַשְֹמְאִילָה וְהַיְמִינָה".

הנה כי כן, גם במרחב הספק תחת צל ידו, לא נברח ולא ננוס, אלא נקרא בעוז ובענווה לאחדות וחיבור הניגודים: "פְּאַת מַעֲרָב וּמִזְרָח... יַחַד... הַשְֹמְאִילָה וְהַיְמִינָה".

הנה למדנו: "אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים" (משנה תענית, ד', ח'). כך נאמץ לליבנו את התקווה והאמונה לימים טובים, בצאתנו ממרחב הספק, בנושאנו בקול דממה דקה את תפילתו של הכהן הגדול, עת יצא בריא ושלם מקודש הקודשים: "יהי רצון מלפניך ד' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שתהא השנה הבאה עלינו ועל כל עמך בית ישראל בכל מקום שהם: שנת אורה, שנת ברכה, שנת גילה, שנת דיצה, שנת הוד, שנת ועד טוב, שנת זמרה, שנת חדוה, שנת טובה, שנה שתכתבנו לחיים טובים, שנה שלא יצטרכו עמך בית ישראל לפרנסה זה לזה ולא לעם אחר, שנה שתעצור המגפה והמשחית מעלינו ומעל כל עמך בית ישראל"

שבת שלום וגמר חתימה טובה

*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון.

&

בלומה טיגר-דיכטוולד -לפרשת האזינו תשפ"ז - שירת האזינו -שירת הנצח

פרשת האזינו היא מן התופעות המרתקות ביותר במקרא. ברגעיו האחרונים עלי אדמות, רגע לפני שהוא נאסף אל עמיו, בוחר משה רבנו, מי שהעיד על עצמו "לא איש דברים אנכי", איש כבד פה וכבד לשון, לחתום את מפעל חייו ואת התורה כולה דווקא במדיום של שירה. בחירה זו אינה מקרית; היא מגלה כי השירה אינה רק קישוט סגנוני, אלא היא-היא הכלי המרכזי שבאמצעותו ניתן לתפוס את עומק הברית בין עם ישראל לבין אלוהיו. מאמר זה יבקש לבחון את שירת האזינו כמניפסט מטא-פואטי, המגשר בין הגלוי לכיסוי, בין הפרוזה היומיומית לשירה הנצחית, ובין שבר קיומי לנחמה היסטורית, תוך שימוש בכלים פילוסופיים, ספרותיים ופסיכולוגיים.

א. כל התורה כולה שירה: מבטם של הנצי"ב והראי"ה קוק

כדי להבין את מהותה של שירת האזינו, יש להקדים ולבחון את היחס הכללי של המסורת היהודית אל המושג "שירה". בהקדמתו לפירושו לתורה, "העמק דבר", אומר רבי נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב מוולוז'ין): לא רק פרשת האזינו היא שיר, אלא התורה כולה מוגדרת כשירה. הנצי"ב נסמך על הציווי בשלהי פרשת וילך: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת", ומסביר:

"ודבר מובן שהתורה לא נקראת שירה על שם שיש בה איזה פרשיות שהן בלשון שירה... אלא כל התורה נקראת שירה... ששיר יש לו תכונות אחרות ממליצה בלשון פרוזא... שהעניין אינו מבואר יפה כמו בפרוזא, אלא צריך לעשות הערות מן הצד... כך היא טבעה של תורה, שאין סיפוריה וצוואותיה מבוארים כהלכה, אלא צריך להוסיף הערות ופירושים מן הצד" (הנצי"ב מוולוז'ין, הקדמת "העמק דבר", קדמת העמק, אות ג)

הנצי"ב מבחין כאן הבחנה חדה בין פרוזה לבין שירה. הפרוזה היא ליניארית, גלויה וחד-משמעית. השירה, לעומת זאת, מתאפיינת ברמיזה, בדחיסות ובצורך של הקורא להיות שותף פעיל בפענוח הטקסט. התורה נכתבה כשירה מפני שמשמעויותיה אינן מונחות על פני השטח; היא דורשת מדרש, פרשנות וקשב ל"בין השורות".

אם אצל הנצי"ב השירה היא כלי פרשני ותיאולוגי, הרי שאצל הראי"ה קוק היא הופכת למהות הקיום עצמו. הראי"ה רואה בשירה את הביטוי העליון של הנשמה, האמצעי שבו האדם מתחבר אל ההרמוניה הקוסמית. בחיבורו "אורות הקודש", מתאר הרב קוק את הדירוג הרוחני של האדם, מן היחיד ועד הקוסמוס, כאשר הפסגה היא "שירת העולם":

"יש שהוא שר שירת נפשו... ויש שהוא שר שירת האומה... ויש אשר מרחיבה נשמתו עד שהוא יוצא מחוץ לגבול ישראל... הוא שר שירת האדם... ויש אשר עוד יתעלה ברוח קודשו עד שהווייתו מתאחדת עם כל ההוויה כולה... ועם כולם הוא שר שירת העולם... והשירה הזאת, היא שירת הקודש, היא שירת אל, שירת ישראל" (הראי"ה קוק, אורות הקודש ב, עמ' תמד-תמה).

עבור הרב קוק, שירת האזינו היא הרגע שבו משה מגיע אל "שירת העולם" ומשלב בה את שירת האומה. זוהי שירה המקיפה את השמים ואת הארץ ("האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי"), מפני שהיא נוגעת בשורש הרוחני של המציאות כולה.

ב. בין הגלוי לכיסוי: ביאליק והמדיום השירי

ההבחנה בין הפרוזה לבין השירה, מובילה אותנו אל מסתו של חיים נחמן ביאליק, "גילוי וכיסוי בלשון". ביאליק טוען כי המילים שבני האדם משתמשים בהן ביום-יום (הפרוזה) נועדו בעיקר כדי להסתיר את התהום הגדולה של אי-הידיעה והתוהו הקיומי. המילים הן כקרח דק המאפשר לנו ללכת מעל התהום בלי ליפול אליה.

אולם, המשורר אינו מסתפק בקרח הדק. השירה, לפי ביאליק, היא הניסיון לגעת לרגע בתהום עצמה, לקלף את הקליפה החיצונית של המילים ולהביט במה שמעבר להן:

"הלשון הפרוזאית, המהלכת התמיד... אין בעל הנס נזכר בה. מה שאין כן הלשון השירית... המשורר חוזר חלילה אל המילים הראשוניות, אל המילים הרוטטות שעודן ספוגות מתמצית התהום... הוא מציץ לרגע לתוך הכיסוי, ונמצא מביע את מה שאינו ניתן להיאמר".

שירת האזינו היא בדיוק הרגע שבו הפרוזה של ספר דברים נבקעת, ומשה רבנו מציץ אל תוך התהום ההיסטורית של עם ישראל. השירה אינה מנסה להחליק את הקצוות או להציג היסטוריה הרמונית ופשוטה. היא משתמשת במילים רוטטות כדי לחשוף את המתח המתמיד בין האדם לאלוהיו, מתח שאינו יכול להיות מובע בפרוזה חוקתית יבשה.

ג. הדרמה ההיסטורית: חסד, בגידה, עונש ונחמה

תמציתה של שירת האזינו היא הצגת מערכת היחסים המורכבת בין עם ישראל לבין האל. ניתן לחלק דינמיקה זו לארבעה שלבים כרונולוגיים ותיאולוגיים מובהקים:

החסד האלוהי (שלב הילדות והכינון): התורה מתארת את אלוהים המוצא את עמו במדבר, מגן עליו ומטפח אותו: " יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינו"ֹ (דברים לב, י).

הבגידה (שלב השובע והעזיבה): מתוך השפע הגדול צומחת המרידה. זהו אחד הפסוקים המרכזיים בפרשה: " יִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ, וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ, וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ " (לב, טו).

העונש (שלב הסתר הפנים): התגובה האלוהית לבגידה היא הסתרת פנים וחורבן: " יֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם... סְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם " (לב, כ-כג).

הנחמה והגאולה: בסופו של דבר, האל אינו מכלה את עמו. לא מפני שהם ראויים לכך, אלא למען שמו הגדול וכדי שהאויב לא ינכס לעצמו את הניצחון: " כִּי יָדִין יְהֹוָה עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם... הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ " (לב, לו-מג).

ד. ניתוח פסיכולוגי: מלכודת השפע, תיאוריית ההיקשרות והזיכרון ככלי טיפולי

כשמתבוננים במבנה זה בעיניים מודרניות, ניתן לזהות בפרשה תובנות פסיכולוגיות עמוקות, אשר מקבלות משנה תוקף לאור תיאוריות של פסיכואנליטיקאים בריטיים מובילים (מאה 20), כגון ג'ון בולבי ודונלד ויניקוט, שחוללו מהפכה בהבנת נפש הילד.

1. מלכודת השפע ותיאוריית ההיקשרות (בולבי וויניקוט)

הפסוק "וישמן ישורון ויבעט" וכו' מתאר תופעה פסיכולוגית מוכרת: מלכודת השפע. כאשר הצרכים כולם מסופקים בצורה מוחלטת ואין שום חסך, נוצרת אשליה של אומניפוטנטיות (כל-יכולות) אצל האדם. הוא שוכח את תלותו במקור החיים שלו.

אם נשתמש במושגיו של ג'ון בולבי (John Bowlby), אבי תיאוריית ההיקשרות (Attachment Theory), האל מתפקד בשלב הראשון כ"בסיס בטוח" (Secure Base). הוא מגן על הילד (עם ישראל), מזין אותו ומאפשר לו לצמוח. אולם, כאשר הבסיס הבטוח נלקח כמובן מאליו, וכאשר השפע מטשטש את תחושת התלות, מתרחשת פגיעה בהיקשרות – העם בועט במקור הביטחון שלו.

כאן נכנס לתמונה מושגו של דונלד ויניקוט (Donald Winnicott), "האם הטובה דיה" (Good Enough Mother). ויניקוט מסביר כי תפקידה של האם הוא לא רק לספק הגנה מוחלטת, אלא בשלב מסוים גם לאפשר "תסכול אופטימלי". אם האם תמשיך לספק הגנה טוטאלית ולא תאפשר לילד לחוות את החסר, הוא לא יפתח עצמיות נפרדת ובריאה. במובן מסוים, ה"בעיטה" של עם ישראל היא ניסיון כושל להתנתק מהתלות המוחלטת, אך היא נעשית בצורה של כפיות טובה והרס עצמי. הסתר הפנים האלוהי שבא בעקבותיה ('אסתירה פני מהם' שם, לב, כ) הוא חוויה קשה של נטישה, המהדהדת את חרדת הנטישה העמוקה ביותר של הילד כאשר האם נעלמת.

2. הזיכרון ככלי טיפולי

כיצד מרפאים את השבר הזה? השירה מציעה תרופה מדהימה: הזיכרון.

"זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ " (דברים לב, ז).

בטיפול הפסיכואנליטי, הריפוי עובר דרך הבניית סיפור החיים מחדש (נרטיב). האדם הסובל מפתולוגיה או משבר, נוטה לשכוח את עברו או לראות אותו בצורה מעוותת. הציווי "זכור ימות עולם" אינו רק ציווי היסטורי, אלא כלי טיפולי קיומי. כדי לצאת ממצב של הסתר פנים ובגידה, על העם לחזור אל נקודת הראשית, אל אותה היקשרות בטוחה של המדבר. הזיכרון מאפשר לחבר את חלקי העצמי המפוצלים – את העם הבוגד עם העם הנבחר – וליצור רצף סיפורי שמוביל, בסופו של דבר, אל הנחמה ואל תיקון הקשר.

סיכום ואקטואליה

שירת האזינו היא יצירת מופת שאינה תחומה בזמן. היא מציבה רף עליון של כתיבה מטא-פואטית שבה השירה הופכת למדיום היחיד המסוגל להכיל את מורכבות הקיום. דרך דברי הנצי"ב והרב קוק למדנו שהתורה והעולם כולו הם שיר הזקוק לפענוח מתמיד. מתוך תובנותיו של ביאליק ראינו כיצד השירה מעזה להציץ אל מעבר לכיסוי המילים ולגעת בתהום.

במישור הפסיכו-היסטורי, הפרשה מלמדת אותנו על הדינמיקה האנושית הכל כך מוכרת: המעבר מחסד והיקשרות בטוחה, דרך מלכודת השפע המובילה לבגידה וניכור, ועד לשבר של הסתר הפנים. אך השירה אינה מסתיימת שם. באמצעות הזיכרון ככלי טיפולי ומשקם, היא מתווה את הדרך חזרה אל הפיוס, הנחמה וההבנה שהברית הפנימית, בדיוק כמו השיר הנצחי, לעולם אינה ניתנת להפרה. בלומה דיכטוולד. ‏ה' תשרי תשפ"ז

&

סרטון על התשובה - יש לי סיכוי להנצל -הרב עמיהוד סולומון רב קהילה פתח תקוה.

https://youtu.be/kj7q8XMiwz0

&

ב"ה. בין כסה לעשור וליום הכיפורים תשפ"ז - ברוך שם כבוד מלכותו: כוחה של לחישה -אריה דיכטוולד.

קריאת שמע מסמלת את יסוד קבלת עול מלכות שמים ביהדות. מתוך כך, מעוררת תפילה זו תמיהה מבנית ורעיונית: מדוע מוסיפים בתפילה לאחר הפסוק הראשון, את האמירה "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", ומדוע היא נאמרת בלחש לאורך כל השנה, למעט ביום הכיפורים?

עיון במקורות חז"ל, בפוסקים ובמדרשים חושף כי הלחישה איננה פרט טכני בלבד, אלא ביטוי לעומק הקשר בין עם ישראל, אבות האומה והקדוש ברוך הוא.

ברכת יעקב ובניו

התלמוד הבבלי (מסכת פסחים נו ע"א) מביא את המקור הרעיוני וההיסטורי לאמירת "ברוך שם כבוד מלכותו:"

ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא חס ושלום יש במיטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו? אמרו לו בניו: שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד - אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר:" ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

ברגע דרמטי זה שלפני מותו, נפערת תהום של חשש בליבו של יעקב אבינו. תשובת בניו אינה רק הצהרת אמונה, אלא עדות לאחדותם השלמה סביב ייחוד ה'. בתגובה להרגעה זו, פורצת מפיו של יעקב תגובת שבח והודיה.

מכאן נולדה המבוכה ההלכתית וההגותית המוזכרת בגמרא. מחד: האמירה נאמרה על ידי יעקב אבינו, ולפיכך ראוי לאומרה. מאידך: משה רבנו לא כתב תיבות אלו בפרשת שמע בתורה.

הפתרון שהותקן בחכמה הוא אמירת הפסוק בחשאי - שמירה על מורשת יעקב מבלי לפגוע במבנה הטקסט המקראי שנמסר מפי משה.

מקור אחר ושונה

במדרש בראשית רבה (פרשה צו) מופיע תיאור מעט שונה, לפיו יעקב עצמו הוא שהתחיל ללחוש את המאמר בעקבות הסתלקות השכינה:

"כיון שראה אותו יעקב התחיל אומר לבניו: בבקשה מכם היו מכבדין להקב"ה... אמרו לו: יודעין אנו מה בלבך, שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד. כיון ששמע יעקב כן... התחיל אומר בלחישה: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אמר לו הקדוש ברוך הוא: 'כבוד אלהים הסתר דבר"

רבי שמואל אליעזר הלוי איידלס –(מאות ט"ז-י"ז) המהרש"א בחידושי אגדות, שם, מיישב את הסתירה הכללית-רעיונית בין הגמרא למדרש:

מצד עניינה של הקריאה: בעוד שמשה רבנו כתב את פרשת שמע כמצוות קריאה לדורות (ועל כן לא שייך להפסיק בה באמצע הקריאה בקול), בני יעקב אמרוה כקבלת עול מלכות שמים נוכחת ומיָדית

ועדיין יש כאן גם לימוד לדורות - בדומה לעניַָת "ברוך שם כבוד מלכותו" בבית המקדש לאחר שמיעת השם המפורש מפי כהן גדול ביום הכיפורים (משנה, יומא ג, ח), כך ענה יעקב כנגד הזכרת השם מפי בניו. על כן, הנהיגו חז"ל ללחוש את המילים: מחד, לבטא את קבלת המלכות שירשנו מיעקב, ומאידך, שלא להיראות כמי שמוסיפים על דברי משה בתורה.

הסוד הנטול ממלאכי השרת

מדרש דברים רבה (פרשת ואתחנן) מעמיק את משמעות הלחישה ומעביר אותה למֵמד השמימי:

"בשעה שעלה משה למרום גנב אותו את השבח "ברוך שם..."] מן המלאכים ולימדה לישראל... אמר משה לישראל: כל המצוות שנתתי לכם ממה שקבלתי מן התורה, אבל השם הזה ממה ששמעתי ממלאכי השרת... לכך תהיו אומרים אותו בלחישה".

השבח "ברוך שם כבוד מלכותו" הוא שירם המקורי של מלאכי השרת. הלחישה מסמלת פער קיומי: בני אדם, עשויים בשר ודם, משתמשים בשפה שמלאכים משבחים בה את הבורא. כביכול, מדובר ב"תכשיט גנוב" מעולמות עליונים, שיש לנהוג בו בצניעות ובסודיות.

פעם בשנה ביום הכיפורים-טרנספורמציה

מדרש זה מסביר באופן מזהיר את המנהג לחרוג מן הכלל ביום הכיפורים ולהכריז "ברוך שם כבוד מלכותו" בקול רם ובפרהסיה :"למה הם אומרים אותו ביום הכפורים בפרהסיא? אלא שהם כמלאכים: לובשים לבנים, ולא אוכלים ולא שותים, ואין בהם לא חטא ולא עוון".

ביום הכיפורים, על ידי הצום, הטהרה ומחילת העוונות, מתעלים בני ישראל למדרגת מלאכים. בשעה זו פוקע הצורך בבלעדיות ובלחישה, והם יכולים לרומם את שיר המלאכים בקול רם.

"הקול קול יעקב": כוחה של התפילה

אמירת "ברוך שם כבוד מלכותו" בלחישה מחברת בין תיקון המידות האישי לבין הכוח הלאומי של תפילת ישראל. בתלמוד הבבלי (מסכת גיטין נז ע"ב) נדרש הפסוק בראשית פרק כז פסוק כב (פרשת תולדות)

הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו ", אין לך תפלה שמועלת שאין בה מזרעו של יעקב, ואין לך מלחמה שנוצחת שאין בה מזרעו של עשו."

כוחו של יעקב אינו טמון בריבוי רעש חיצוני או בעוצמה פיזית, אלא בעומק הפנימי של הקול. הלחישה של "ברוך שם" מייצגת את אותה עוצמה שקטה-קול דממה דקה השורר במעמקי הנפש ומקשר את היחיד ואת הכלל אל אביהם שבשמים.

# צא ולמד

אמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בלחש משלבת בתוכה נדבכים היסטוריים, ההלכתיים ורוחניים:

• הנדבך ההיסטורי כמסד לעתיד: שימור הדיאלוג המרגש בין יעקב לבניו והודיה על שלמות משפחתו מבחינה רוחנית.
• הנדבך ההלכתי-מסורתי: הבחנה בין גוף קריאת שמע הכתוב בתורה לבין תוספת החכמים.
• הנדבך המיסטי-רוחני: שימוש שקט וצנוע בסודם של המלאכים, עד להתעלות של יום הכיפורים שאז הרינו כמלאכים.

הלחישה היומיומית מזכירה למתפלל כי הקשר העמוק ביותר עם הבורא איננו זקוק להחצנה, והוא ניזון דווקא מן החשאיות, הצניעות והכוונה הפנימית.

גמר חתימה טובה ושנה טובה - אריה דיכטוולד, ‏ג' תשרי תשפ"ז.

&

בעל תשובה-חיים קופל

1. השבת פרשת האזינו, שנקראת גם "שַׁבַּת שׁוּבָה" עַל שֵׁם הַהַפְטָרָה בְּסֵפֶר הוֹשֵׁעַ "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ" (יד,ב), שנקראת כל שנה, בשבת שלפני יום כפור. ואומנם כבר בפרשת נצבים מצווה התורה "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ" (ל,ב)- לחזור בתשובה.
2. לפני כחמישים שנה, כְּשֶׁהֵחֵלּוּ הַגַּלִּים שֶׁל חוֹזְרִים בִּתְשׁוּבָה, אמר ה"בית ישראל" מגור: רוח התשובה באה לעולם, וַחֲבָל שֶׁהִיא פָּסְחָה עַל הַחֲרֵדִים. וַהֲרֵי אָנוּ מִתְפַּלְּלִים : "וּתְשׁוּבָה, וּתְפִלָּה, וּצְדָקָה, מעבירין את רוע הגזרה". כך שגם אנחנו צריכים לחזור בתשובה. אומנם הפער בינינו ובין החילוניים הוא גדול, אבל כשמביטים מהשמים, אין הבדל גדול, כולם נראים קטנים ורחוקים מאד, וְהַהֶבְדֵּל הוֹפֵךְ לַחֲסַר מַשְׁמָעוּת.
3. בימינו כַּאֲשֶׁר אוֹמְרִים "בַּעַל תְּשׁוּבָה" מִתְכַּוְּנִים לְשִׁיבָתָם, אֶל הַיַּהֲדוּת שֶׁל יְהוּדִים שֶׁלֹּא שָׁמְרוּ עַד כֹּה, תּוֹרָה וּמִצְווֹת דְּהַיְנוּ מַעֲבַר חֶבְרָתִי מִמַּחֲנֵה אֶחָד (שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵר), לְמַחֲנֶה אַחֵר (שֶׁכֵּן שׁוֹמֵר). בְּעוֹד שֶׁבְּמַהוּתָהּ הָאֲמִתִּית הַתְּשׁוּבָה הִיא תְּבִיעָה נַפְשִׁית מַתְמֶדֶת, שֶׁהַכֹּל חַיָּבִים בָּהּ.
4. למעשה כל יהודי נדרש לחזור בתשובה, ואנו מזכירים זאת שלוש פעמים בכל יום בתפילת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, עת אנו מבקשים "השיבנו אבינו לתורתך..והחזירנו בתשובה שלמה לפניך", כך מתפללים גם יראי שמים המדקדקים במצוות, ובכל זאת מבקשים לחזור בתשובה.
5. נְצַיֵּן שֶׁגַּם אֵלֶּה שֶׁמְּכֻנִּים "חוֹזְרִים בִּתְשׁוּבָה" , צְרִיכִים לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, מֵאַחַר שֶׁתְּשׁוּבָה אינה מהלך חד פעמי, והיא אינה מסתיימת במעבר מחיי חולין לחיי תורה ומצוות, מִי שֶׁחוֹשֵׁב כָּךְ עָלוּל "לְהִתָּקַע" בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ וְלִקְטֹעַ אֶת תַּהֲלִיךְ הָרוּחָנִיּוּת שֶׁפָּתַח בּוֹ וּלְהִדַּרְדֵּר לִנְקֻדַּת הַהַתְחָלָה.
6. השפת אמת אומר בדרשותיו: כל יהודי צריך לחזור בתשובה, לפחות על עבירה אחת, ואז הוא זוכה להיקרא "בעל תשובה" והוא עשוי להטות את כל העולם לכף זכות. (פרשת וישב תרס"ד). אומנם ברור שתשובה זו תכפר לו רק על אותה עבירה שחזר עליה בתשובה, ולא על האחרות, וּבְכָל זֹאת לְבַעַל תְּשׁוּבָה יִקָּרֵא, וְיֵשׁ לוֹ מָקוֹם מְיֻחָד אֵצֶל הקב"ה.
7. הגמרא אומרת "במקום שבעלי תשובה עומדין, צדיקים גמורים אינם עומדין" (ברכות לד:). יש להבין למה צדיק שלא עבר עבירות מעולם נחות יותר מבעל תשובה, ואינו רשאי לעמוד במקומו?

מסביר השפת אמת, שהבעל תשובה מרגיש עצמו זר , ואינו מוצא את מקומו בחברה, לכן הקב"ה מכין עבורו מקום מיוחד, מָקוֹם שֶׁכֻּלּוֹ חֶמְלָה וְרַחֲמִים, וכיוון שזה מקום שיועד לו, גם צדיק גמור אינו רשאי לעמוד שם.

8. בְּהַפְטָרַת הַשַּׁבָּת, בְּהוֹשֵׁעַ נֶאֱמַר "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה', אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב" (יד,ג) וברש"י, על אתר, אי אפשר לבוא אל ה' " בידיים ריקות" לכן קחו את מעט המעשים הטובים שבידכם ובקשו מה' שישפוט אתכם לפיהם. מכיוון שאפשר להיות בעל תשובה על מעשה אחד בלבד. (מתוך שיחה של רב אשר וייס שליט"א).
9. תשובות לראש השנה

• היכן נרמז במילה "שופר" , שהוא מסלק את קטרוג השטן? ומי אומר זאת?

תשובה: הטור מצא רמז לדבר: אין שטן ואין פגע רע= ראשי תיבות שופר. ומבאר הט"ז (טורי זהב) שהמקור נמצא במדרש שכותב, שהס"מ עצמו מלמד זכות על ישראל ואומר לקב"ה יש לך עם כמלאכים.

• "וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל אֶל ה' וּבָכֹה תִּבְכֶּה" (שמואל א' פרק א,י). מתוך הפטרת יום ראשון של רה"ש. הֵיכָן הַצִּטּוּט לֹא מְדֻיָּק? וּמָה הַמַּשְׁמָעוּת שֶׁל הַמִּלָּה הַמְּקוֹרִית בַּצִּטּוּט?

תשובה: במקור כתוב "עַל הַשֵּׁם" וְלֹא "אֶל הַשֵּׁם" מכיוון שחנה כביכול אמרה אל ה' "לטובתך" תֵּעָנֶה לְבַקָּשָׁתִי וְתֵן לִי בֵּן. כי אם לא תתן לי, אני אסתר מבעלי, הוא יזמין אותי לבדיקה אצל הכהן, אם זניתי, . והוא ישקה אותי " מי סוטה". וכמובן אצא טהורה, לא זניתי. ואז לפי הבטחתך ("וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה" במדבר ה,כח) תיתן לי בן. כך שעדיף לך לתת לי את הבן, מיד!

10. שאלות לפרשת האזינו

א) אֵיזֶה אָב לֹא יָלַד אֶת בְּנוֹ?

ב) מנה שמות שתי ערים בפרשה?

שבת שלום, חיים קופל

תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות,

ניתן לשלוח בדוא"ל hkop77@gmail.com או בווטסאפ 052-3604905

מעדנים 412 ב פרשת האזינו, שבת שובה, תשפ"ז

&

דבר תורה - האזינו תשפז - "עם נבל ולא חכם" או דווקא "חכם ונבון" ? מייקל אייזנברג- משקיע ומנהל קרן הון סיכון

שירת האזינו, שעל שמה נקראת פרשת השבוע פרשת האזינו, היא כנראה הטקסט הכי קשה להבנה בתורה. היא כתובה בדרך רמז, דרש וסוד, ועל פי האיפיון מהפרשה הקודמת, היא נועדה להצביע על אופיו של עם ישראל והתנהגותו לאורך כל ההיסטוריה עד אחרית הימים:

וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה… וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי. וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת… כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי… כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת מֶרְיְךָ וְאֶת עׇרְפְּךָ הַקָּשֶׁה הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה' וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי… וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי תַעֲשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאׇזְנֵי כׇּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם. (דברים לא, יט - ל)
הפעם, ברצוני להתמקד בפסוק אחד מתוך החלק הראשון של שירת האזינו ולנסות לפענח אותו על בסיס ניתוח מילה אחת. הפסוק הוא: "הַלְ-ה' תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ" (דברים לב, ו), והמילה בה אתמקד היא: "נָבָל". מילה זו מופיעה פעם נוספת בשירה, בחלק האמצעי, כשבמסגרת התגובה של ה' נאמר: "הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם" (דברים לב, כא).

רש"י, הסביר את "הַלְ-ה' תִּגְמְלוּ זֹאת" כתגובה לטובות שה' עשה איתנו, ועל רקע זה פירש ש"עַם נָבָל" הוא מי ששכח את הטובות שנעשו לו בעבר; "וְלֹא חָכָם" הוא מי שאינו צופה את הגמול הרע או הטוב, בעתיד. הרמב"ן מסביר שאונקלוס פירש את "גוֹי נָבָל" בפסוק כא כ'גוי טיפש' (גם רס"ג פירש את "נָבָל" כסכל) ובהתאם אונקלוס פירש את "עַם נָבָל" כמי שהתעייפו בשמירה על התורה. הרמב"ן עצמו מסביר בכיוון של רש"י אבל מוסיף שלא מדובר רק על שכחת הטובות, אלא על פעולה של כפיות טובה: "ומשלם רעה למי שהטיב עמו יקרא נבל". ר' עובדיה ספורנו הרחיב שֶׁהַנַּבְלוּת פה היא כפיות טובה שמונעת מהגשמת התכלית שה' ייעד לישראל, כמי שאמורים להוביל את האנושות. למרות תירוצים שונים של המפרשים, צריך להבין כיצד כפוי טובה עומד מול "לא חכם"' או לחילופין, אם "נבל" הוא טיפש וסכל, מה מוסיף "ולא חכם".

להבנתי, המילה או השורש "נבל" תמיד מתייחסת באופן כלשהו למערכת. זה לא סתם שלאנשים יש מידה רעה של חוסר הכרת הטוב. זה מעבר להתנהגות פוגענית, לא מוסרית ולא הוגנת של לשלם רעה תחת טובה. מדובר על ניצול המערכת. הפעלת כוחות שניתנו למטרה כללית, לטובת הנאה אישית. לכן, אחרי ששכם בן חמור נשיא הארץ אנס את דינה בת יעקב נאמר: "וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה". מעבר לעצב על הפגיעה האכזרית באחותם המתואר בתחילת הפסוק, בחלקו השני מדובר על פגיעה בנורמה "וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה".

במישור החיובי, השורש נבל מופיע כגורם להקמת מערכת המשפט. לאחר שיתרו ראה את משה שופט את העם כל היום מבוקר ועד ערב הוא התרה בו: "נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ" וייעץ לו להקים את מערכת המשפט. בתקופת יהושע וכיבוש יריחו, כשעכן בן זרחי מעל בהוראה שמקדישים לה' את כל השלל, ולקח מן החרם, הצבא הישראלי הפסיד והפסוק מסביר: "וְהָיָה הַנִּלְכָּד בַּחֵרֶם יִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ אֹתוֹ וְאֶת כׇּל אֲשֶׁר לוֹ, כִּי עָבַר אֶת בְּרִית ה' וְכִי עָשָׂה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל" (יהושע ז, טו). הוא עשה "נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל", פגיעה מערכתית בכל המחנה ולכן גם תגובת ה׳ כללה פגיעה בצבא במלחמה הבאה. גם במעשה המזעזע של פילגש בגבעה נאמר: "כִּי עָשׂוּ זִמָּה וּנְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל" (שופטים כ, ו), ובספר שמואל במעשה אמנון ותמר היא מתחננת בפניו ומזהירה אותו מהקלון המוסרי: "וַתֹּאמֶר לוֹ אַל אָחִי אַל תְּעַנֵּנִי כִּי לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל, אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת. וַאֲנִי אָנָה אוֹלִיךְ אֶת חֶרְפָּתִי וְאַתָּה תִּהְיֶה כְּאַחַד הַנְּבָלִים בְּיִשְׂרָאֵל…" (שמואל ב יג, יב - יג). בגלל שהם מבית המלוכה ומדובר על ניצול סמכות ויכולות השתקה מערכתיות, מדובר באירוע שחותר תחת הנורמה הכללית של ישראל.

זה גם מה שעומד בבסיס נבלותו של נבל הכרמלי. נבל היה איש עשיר שביזה את נערי דוד שביקשו ממנו מעט אוכל כשכר טרחה על ההגנה שהעניקו לשדותיו וצאנו מפני שודדים וגנבים: "וַיַּעַן נָבָל אֶת עַבְדֵי דָוִד וַיֹּאמֶר: מִי דָוִד וּמִי בֶן יִשָׁי? הַיּוֹם רַבּוּ עֲבָדִים הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו. וְלָקַחְתִּי אֶת לַחְמִי וְאֶת מֵימַי וְאֵת טִבְחָתִי אֲשֶׁר טָבַחְתִּי לְגֹזְזָי, וְנָתַתִּי לַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי אֵי מִזֶּה הֵמָּה?!" (שמואל א כה, י - יא). במקום סולידריות ותמיכה, נבל מנצל את מערכת הביטחון לטובתו, וכופר בה, למרות שאנשיו שלו מעידים ביחס לאנשי דוד: "חוֹמָה הָיוּ עָלֵינוּ גַּם לַיְלָה גַּם יוֹמָם כׇּל יְמֵי הֱיוֹתֵנוּ עִמָּם רֹעִים הַצֹּאן" (שמואל א כה, טז). רשמית, הוא לא התחייב מראש כלום לדוד. הוא היה "נבל ברשות התורה" כהגדרתו של הרמב"ן (ויקרא יט) ביחס למי שמנצלים היתרים בהלכה בצורה שאיננה ראויה.

כך גם בספר איוב: "בְּנֵי נָבָל גַּם בְּנֵי בְלִי שֵׁם נִכְּאוּ מִן הָאָרֶץ" (איוב ל, ח). גם כאן המילה "נבל" מתארת אנשים חסרי כבוד, חסרי אחריות ונטולי ערכים חברתיים. אם ה"נבלה" של נבל הכרמלי מתרחשת כשאדם חזק ועשיר מנצל את המערכת (מערכת הביטחון במקרה שלו) ומסרב לתרום לה, הרי שבאיוב האנשים שהם "נבלים" חיים מחוץ לכל חוק מוסרי או חברתי, אבל הם אינם מנותקים לחלוטין מהיישוב. להפך. להבנתי, הם מקיימים יחסי תלות טפיליים וחד-צדדיים עם המערכת העירונית המיושבת, תוך ניצול המשאבים שלה והתנערות מוחלטת מכל חובה, חוק או אחריות אזרחית: "וְרֶסֶן מִפָּנַי שִׁלֵּחוּ". ה"נבלה" היא הרצון לקחת וליהנות מהכלל, בלי לתת או להיות מחויב לכלל.

בהתאם לכך הקריאה: "הַלְ-ה' תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם" מעמתת את ההתנהגות של ישראל שפוגעת במערכת עם הייעוד בתחילת ספר דברים:
רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה' אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חׇכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כׇּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה. (דברים ד, ה - ו)

המערכת של התורה והמצווה ויכולת הוראה והכרעה, זאת המערכת החכמה, ששימוש נכון וראוי בה יפעים את כל העמים. אבל עם נבל מועל בייעוד, בכוחות, בתכונות, בחינוך ובכלים ששוקעו בו ושהופקדו בידו, ומנצל את המערכת. אף אחד לא יעריך מי שמצליח לנצל את המערכת אפילו אם רשמית הוא עשה הכל ברשות התורה. אני חושב שזו גם הכוונה של אונקלוס שפירש: "עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו". זאת אומרת, עם שקיבל את המערכת שה' עיצב, "ולא חכימו" - לא ראו את התוצאות הטובות של אימוצה ואת התוצאות הרעות של מעילות בה. השירה ממאנת להבין איך עם חכם ונבון יגמול זאת לה', ינצל את המערכת עצמה שה' העניק כדי להתחמק מתכליתה, ויפגע במערכת ובעצמו. אם ר' אברהם בן עזרא פירש: "נבל במעשיו ולא חכם בלב", אפשר כעת להציע ש"נבל" מתאר את אופן השימוש הקלוקל במערכת, ו"לא חכם" את חוסר היכולת להבין את התוצאות ההרסניות של הגישה הפסולה.

וזה מסביר גם את המשך הפסוק: "הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ". אברהם אבינו שלא רצה לנצל את מה שהיה שלו בדין, וסירב לקחת מרכוש סדום אחרי שהציל את כולם מהשבי, אמר: "הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכׇּל אֲשֶׁר לָךְ…" (בראשית יד, כב - כג). "קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ", אומר מחוייבות טוטלית למערכת הא-להית. בשירת האזינו, ה' הוא "אָבִיךָ קָּנֶךָ" במובן שהוא ייעד אותנו להיות מנהיגי המערכת. "הוּא עָשְׂךָ" - הפך אותך לעם; "וַיְכֹנְנֶךָ" - לא רק הפך אותך לעם, אלא כמו שה' מכונן שמים וארץ, הוא בנה את המערכת שעם ישראל הוא הבסיס המכונן שלה. "וַיְכֹנְנֶךָ" - אתה לא רכיב קטן. בשפה הטכנולוגית אתה הכונן הראשי, ה- hard disk, הנטוע בלב הסיפור האנושי. הסיפור של התורה כולה.

ממילא, השירה מתרה כאלף עדים שאם נזלזל בתפקידינו ונבגוד בייעוד העולמי: "הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם" אז: "וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם". המידה כנגד מידה שנועדה לחנך את ישראל ולהחזיר אותם לתלם היא "גוֹי נָבָל". גוי שמנצל, את החולשה של ישראל לעשות לנו רעה רב מערכתית. הם גם מנצלים את העובדה שבטיפשותינו ניבלנו את המערכת שלנו והחלשנו אותה, והם גם מנצלים את ההילה והייעוד שזנחנו כדי להתנגח בנו. לדוגמה, בויכוח ברצלונה (1263) המהלך היה לנצל את מערכת הערכים והמושגים שלנו כנגדנו, כך היה בעלילות הדם למיניהן, וכך גם בתקשורת העולמית כיום. דוגמא עכשווית לכך היא התהילה המפוקפקת ומחיאות כפיים הארוכות והסוערות לישראלים שמאחורי הסרט נז״א. הגוי הנבל ששולט בארמוני התרבות מנצל את הסיסטמה שלנו הכוללת חירות, צבא עם, ומיעוט נכלולי, כדי לנאץ את שמנו. במובן מסויים, האויבים מבינים את הסיסטמה שלנו אפילו יותר טוב מאיתנו, ובמקום "חׇכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים", אנו עומדים מול "בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם".

פרשת האזינו נקראת גם השנה בשבת תשובה, השבת שבין ראש השנה, יום הדין, לבין יום הכיפורים, יום הרחמים והסליחות. הפרשה מכינה אותנו להפטרה של יום הכיפורים שמספרת על אנשים שניצלו את המערכת שאיפשרה עבדות, הרבה מעבר לחוקים המגבילים של התורה, שנועדו לשמור על כבוד האדם. כשהנביא זועק: "פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חׇפְשִׁים וְכׇל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ", אנו מבינים שהוא קורא לשינוי נורמה. לתיקון המערכת. לא שננצל את המערכת כקרדום לחפור בה, לא שנהיה "מוכר שאיננו רשמי" וגם לא שנהיה בסדר באופן כן רשמי. השאיפה שנאמץ את הישר והטוב בכל מאודנו ואז: "וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ". שהגויים יגידו שהמערכות שלנו שונות, שהן מערכות שרואים בהן "חׇכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים". ובלשון השורה האחרונה של השירה: "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ".מייקל אייזנברג

&

 האזינו-פרשת הבר מצווה שלי-דובי פריצקי-קק"ל- מזל טוב
אנו פותחים את תפילת הבוקר ״מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל״ אימרה של בלעם הרשע. היה מתאים להתחיל באימרה של משה והציניקנים היו אומרים משפט מהפרשה:
“הֲלַה’ תִּגְמְלוּ זֹאת, עַם נָבָל וְלֹא חָכָם?”
מה המסר?

יש כאן ביקורת כפולה על האדם.
“עם נבל” – אדם ששוכח את הטוב שנעשה עמו, שאינו מכיר טובה למי שנתן לו את חייו, את עולמו ואת כל מה שיש לו.
“ולא חכם” – לא מפני שחסרה לו אינטליגנציה או ידיעות, אלא מפני שהידיעה לא הפכה אצלו לחכמה פנימית ולמעשה.

אפשר לקבל תורה, ללמוד הרבה, לדעת ולהבין – ובכל זאת להישאר “לא חכם”, אם התורה אינה משנה את האדם, אם הידיעה אינה יוצרת מחויבות, ואם האדם אינו לוקח אחריות על מעשיו ועל תוצאותיהם.

לכן התיקון מופיע מיד בהמשך: “זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר”.

כנגד “נבל” – צריך לזכור: לזכור את הטוב שקיבלנו ולהכיר תודה.
כנגד “לא חכם” – צריך להבין: להתבונן בעבר, ללמוד ממנו, ולראות לאן הבחירות שלנו מובילות.

אולי זה עומק התוכחה של משה:
חכמה אמיתית אינה רק לדעת יותר, אלא לזכור יותר, להכיר טובה יותר, להבין עמוק יותר – ומתוך כך להיות אדם אחראי יותר.

וזה מתחיל במשפט הפשוט:
“הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ… הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ” –
כשאדם זוכר מאין בא ומה קיבל, הוא מתחיל להבין גם כיצד עליו לחיות.
אולי זה המסר של האזינו:
לא מספיק לדעת – צריך להפוך את הידיעה לחכמה, את הזיכרון להכרת טובה, ואת ההבנה לאחריות.
שבת שלום מאשקלון️ -דובי פריצקי-קק"ל

&

 פרשת האזינו - מסרים חינוכיים : בועז חדד-רכז תנ"ך-בית הספר אורט מעלות-הכין חתן תנ"ך למקום הראשון היחידי עד היום מבית ספר ממלכתי.
1. האדם העשיר הוא האדם השמח בחלקו .
2. חשיבות ההקשבה לפני הדיבור .
3. עלינו למצוא את האיזון ,בשילוב הרוח עם החומר .
4. החשיבות הרבה בתשומת לב גם לדברים הקטנים בחיינו ,שנראים לנו אולי לא חשובים כל כך.
5. חשוב לנו להפנים את מה שנאמר על האשה בבראשית פרק ב פסוק י''ח ' אעשה לו ( לאדם) עזר כנגדו (האשה)''.
6. משמעות ארבעת המינים לימינו אנו, בתפקידנו כאנשי חינוך ותפקידנו במשפחה.
7. ''חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה'' משלי פרק מ''ג פסוק כ''ב , ואני מוסיף גם בהתחשב ברוח הזמן בו אנו חיים .
8. ''כי לא יטש יהוה את עמו בעבור שמו הגדול כי הואיל יהוה לעשות אתכם לו לעם'',קרי אלוהים בחר העם ישראל כעם סגולה לנצח.
9. עלינו להעביר את המסרים החינוכיים
מתוך התלהבות .
10. הצניעות בכל מעשינו והתנהגותינו הוא מסר עליון .
1. בפרק ל''ב פסוק ט כתוב '' כי חלק יהוה עמו יעקב חבל נחלתו ''
השאלה הנשאלת היא מה פירוש הביטוי ''כי חלק יהוה עמו '' בהקשר לפסוק ? ניתן לדלות מביטוי זה ערך חינוכי ממדרגה עליונה והוא חיזוק הנאמר במשנה במסכת אבות ''בן זומא אומר ..איזה עשיר השמח בחלקו '',קרי למרות שיהוה ''יצב גבולות עמים '' כפי שנאמר בפרק ל''ב פסוק ח' כלומר ברא את כל העמים וחילק אותם , הרי בורא עולם בחר דווקא בעם ישראל כעם נבחר ,למרות כל המהמורות שבדרך ביחסים בין השם לעם ישראל ,עדיין בורא עולם שמח בחלקו ,בבחירת עם ישראל כעם הנבחר .
כך אנו ההורים ביחסינו לילדינו ,ייתכן ויש מכשולים בדרך בחינוך ילדינו ,ילדינו לא ממלאים את כל הציפיות שתלינו בהם ,דבר שמאכזב אותנו במעט ,כאשר אנו לעיתים מסתכלים על התנהגותם ,הצלחתם של ילדים אחרים , אבל הקשר בין ילדינו אלינו ההורים לא ינותק לעד ותמיד נהיה קשורים אליהם כמו בחבל עבוט ,לכן , עלינו לשמוח בחלקנו וליישם את הכתוב ''כי חלק יהוה עמו' יעקב חבל נחלתו ''.
2 בפרק ל''ב פסוק א כתוב ''האזינו השמים ואדברה'' המסר החינוכי שניתן להסיק מביטוי זה ,הוא בעל חשיבות עליונה , אנו בפרשת תשובה ולכן התשובה הטובה ביותר לאדם שאנו מנהלים איתו דו- שיח ,היא היכולת להקשיב לאותו אדם ,גם בבית ,גם בחברה שאותה אני מנהל ,גם עם הפקודים שלי בצבא וגם עם תלמידי.
ישנם פעמים שאנשים שומעים אבל לא מקשיבים,אולי מתוך גאווה ''אני יודע הכל '', או מתוך לחץ ,מתוך מחשבה שהרעיונות החדשניים שאני שומע יכולים לערער את היציבות המחשבתית שהייתה לי עד כה ואז אני אצטרך לשנות את דרך המחשבה שהייתה לי עד כה וזה יכול להיות להפחיד .
עלינו להבין שאם אנו המורים ,ההורים ''נשחרר לחץ'' ניתן לילדינו ולתלמידינו להתבטא ,גם אם ישאלו שאלות קשות ,שאיננו יודעים את התשובה ,אפשר לומר ''אינני יודע אני אבדוק'' ' ,תלמידינו ,ילדינו
יעריכו יותר אותנו בתור הורים ,מורים, ויחס כנה שכזה יעשה נפלאות בקשר בינינו לבין ילדינו ותלמידנו .
3. עלינו למצוא את האיזון בין הרוח לחומר ,
בפרק ל''ב פסוק א כתוב ''האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי ''.
יש לשים, לב שמוזכרים גם השמים וגם הארץ ,השמים מסמלים את הצד הרוחני ,קרי תפילות ,מחשבות על כוונות טובות , תכנון , רגשות , אבל עלינו לדעת לשלב את הרוח עם החומר ,קרי את השמים עם האדמה על מנת להמשיך ליישם את ההוויה היהודית ,גם כעם הספר וגם כעם המעש,כי אחד אלוקינו גם בשמים וגם בארץ.
ואסיים נקודה זו במה שכתוב בעניין זה במסכת קידושין מב ''תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה ''.
כך אנו צריכים לחנך גם את ילדינו וגם את תלמידינו ,לדעת לשלב בין הרוח לבין המעשה ,זהו מסר חשוב ביותר גם עבור ילדינו ,תלמידינו וגם עבור החברה כולה .
4. יש להתייחס בכובד ראש גם לדברים ,שלכאורה , פחות חשובים בחיינו ''כי חלק יהוה עמו חבל נחלתו '' ,ניתן לפרש שהחבל שמקשר בינינו לבין בורא עולם מורכ מ- 613 חבלים דקים ,שמסמלים 613 מצוות שנצתוונו ,לכן ,כל עברה ,אפילו הקטנה ביותר מחלישה את החבל וכל מצווה מחזקת אותו ואת הקשר בינינו לבין בורא עולם ולכן אל לנו לזלזל במצוות הקטנות יש לזכור את הביטוי שטבעו חז''ל ''כל ישראל ערבים זה לזה ''.
זה המקום לטעת בקרב תלמידינו את הערך המוסרי של עזרה לזולת בכל תחום בחייהם ,הסיפוק כאשר אתה עוזר , גדולה לעיתים שכיחות לסיפוק של זה שמקבל ,בנוסף חשובה מאוד הערבות ההדדית ,מכוון שזה סוד קיומנו כעם לאורך כל הדורות .
5. האשה היא עזר כנגדו של האדם .
בפרק ל''ב פסוק א כתוב ''שמעו שמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי ''.
ניתן לפרש שהשמים מסמלים את הבעל והאשה מסמלת את הארץ ,אם הבעל רוצה שמערכת היחסים בינו לבין אשתו תהיה מערכת יחסים מלאים באהבה ,תשוקה וקשר עמוק וארוך ,עליו להרעיף לאשתו המון אהבה וחום, השמים מסמלים את החום ,הגשם , האור ,והארץ מסמלת את האישה שניזונה מהשמש האור ,החום והגשם ,במידה והבעל יספק זאת לרעיתו , אשתו תמיד תהיה עזר כנגדו של הבעל ,במובן החיובי של המילה ,קרי תתמוך ותעניק יחס ואהבה ,אבל אם הבעל לא יספק את צרכי האשה ויזלזל בתפקידו כבעל ,אז האישה תהיה ''עזר כנגדו'' במובן השלילי של המילה ,קרי , לא תמלא את תפקידה כרעיה, ייתכן אפילו תמצא נחמה במחוזות אחרים .
6. המסר החינוכי שיש בארבעת המינים:.
א. הלולב = יש לשים לב שהלולב צריך לעמוד ישר , כמו עמוד שדרה ,דבר שמסמל את היושר גם בחברה אנו
חיים ,במקום עבותידנו וגם במשפחה .
ב. האתרוג = יש לשים לב שהאתרוג חייב להיות נקי לפחות בחלקו העליון ,מסמל את הלב שחייב להיות נקי גם בביתך וגם בחברה בה אתה חי .
ג.הדס = יש לשים לב ,שהגבעול של ההדס מכוסה בעלים ,דבר שמסמל צניעות ,עליך להיות צנוע בכל דרכיך כפי שכתוב בספר מיכה פרק ו פסוק ח ''הגיד לך אדם מה טוב ומה יהוה דורש ממך כי עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוהיך''
ד. הערבה= מסמלת ,שאם תיישם את שלושת המסרים החינוכיים שאותם ציינתי ,אז זה יהיה הערבות שתפילותיך , יתקבלו על ידי בורא עולם וששנתך תהיה ערבה ומתוקה ,מכוון שתרגיש הרבה יותר שלם עם עצמך .
מסרים חינוכיים אלה הם חשובים לא רק לנו ההורים ,המורים , אלא חובה עלינו להעביר אותם גם לדורות הבאים ולעשות ככל יכולתנו שמסרים אלה לא רק יילמדו ,אלא גם ייושמו .
7. ''חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה'',ואני מוסיף, שעלינו להתחשב, בתור מחנכים ,גם ברוח התקופה .
בפרק ל''ב פסוקים כ'- כ''א אומר השם למשה שהוא ימות בהר נבו ולא יזכה להכנס לארץ והסיבה היא ''על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש במדבר צין'' . מה קרה במדבר צין שהכעיס מאוד את השם ? התשובה לכך מופיעה בספר במדבר פרק כ פסוקים ז- י''ג ,שם נאמר שהשם אמר למשה ,שהוא ואהרון ידברו אל הסלע כדי להוציא לעם ישראל מים מהסלע פסוק ח ''ודברתם אל הסלע'' ,אבל, במקום לדבר אל הסלע, משה מכה פעמים את הסלע ,פסוק י''א ''ויך את הסלע במטהו פעמים ''
משה לא הבין שהדור השתנה ,זה לא דור שמחנכים אותו באמצעות המטה,קרי המקל ,זה לא דור שבאמצעות המכות ,בדרך של אלימות ירצה לקבל את דבר ההורה ,או המורה המלמד ,אלא ,באמצעות חינוך נעים , בדרך של הסבר והקשבה שהרי כבר נאמר על התורה שבאה לחנך אותנו בספר משלי פרק ג פסוק י''ז ''דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ''.
זכורני שבעבר היינו מקבלים מכות מהמורי בחדר כדי שנלמד טוב יותר ואבי פירש את הכתוב ,במשלי כ''ט פסוק י''ז ''יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך '',כפשוטו , קרי ,בדרך של אלימות ,אבל לצערי יחס זה לא קרב אותי ללכת לבית הכנסת ,אלא נהפוך הוא וחבל .
8. בספר שמואל א פרק י''ב פסוק כ''ב נאמר '' כי לא יטש יהוה את עמו בעבור שמו הגדול '' ובספר תהילים פרק מ''ג פסוק י''ד חוזר אותו רעיון שוב ''כי לא יטש יהוה עמו ונחלתו לא יעזוב''.
יש לשים לב שבפרשת האזינו אין שום התייחסות לחסדי אבות : אברהם יצחק ויעקב ואין שום התייחסות לחרטה של עם ישראל על מעשיו ,אבל בכל זאת בורא עולם לא עוזב את עמו וממשיך להוביל את עם, ישראל לארץ המובטחת , דבר שמוכיח מעל כל ספק שאהבת השם לעם ישראל ,היא אהבה נצחית ,גם אם עם ישראל יחטא ,אומנם הוא יענש על חטאיו אבל בורא עולם יאהב את עם הבחירה לנצח נצחים ולעולמי עולמים ,כמו הורים שאוהבים את בנם היחיד ,במיוחד לאחר תלאות רבות שעברו איתו .
9.עלינו להעביר את המסרים החינוכיים לילדינו ,תלמידינו ,מתוך התלהבות ,כדי להטמיע בתוכם ,את האמונה ושיתוף הפעולה בדרך החינוך שאליה אנו רוצים להוביל אותם .
בפרק ל''ב פסוקים מ''ו- מ''ז אומר משה לעם '' שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנוכי מעיד בכם היום אשר תצום את בניכם לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת ... כי לא דבר הוא רק הוא מכם כי הוא חייכם ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה''.
יש לשים לב שהמילה ''רק'' מתפרשת להעברת מסרים שלא בדרך כוונה טהורה ,מכל הלב , צריך להעביר את המסרים כפי שציינתי מתוך הלב, תוך כדי שיתוף פעולה עם אותו תלמיד ,או ילדינו האישים ,שאנו מתכוונים לחנך.
10. הצניעות הינה מעלה עליונה בהתנהלותינו בכל אשר נלך .
הושע בן נון מלווה את משה לאורך כל הדרך ,משה מחליף את שמו של הושע ליהושע ,הוספה של האות י' שהיא אחת מאותיות השם ,שזה נחשב למכובד יותר ,אבל ,כאשר כאשר יהושע מקבל את תפקיד הנהגת העם הוא שוב מכונה הושע ,בשמו המקורי ,השאלה היא מדוע ? מהו המסר החינוכי בשינוי השם יהושע לשם המקורי הושע ?
ניתן בהחלט ניתן לראות בזה מסר של צניעות ,הושע חוזר לשמו המקורי ,השם שמסמל יותר פשטות ,ההרגשה שהוא נשאר כפי שהיה בעבר למרות התפקיד הנכבד שקבל ,האמירה היא אני חלק מהעם ללא שום התנשאות גם אם קבלתי מעמד מכובד של מנהיג העם .
לדעתי גם אם אנו המורים ,המפקדים המנהלים ,נקרין מסר כזה וניתן הרגשה ,לאלה שאותם אנו מובילים ,ההצלחה של כולם, תהיה הרבה יותר טובה תוך כדי שיתוף והפרייה הדדית של כל הצוות ושל כל חברה באשר היא .
אסיים בדברי עקיבא בן מהללאל במשנה ,מסכת אבות פרק ג משנה א ''דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד לתת דין וחשבון ''.
מאחל לכולם שנה טובה ומתוקה שנת בריאות והצלחה ,ממני באהבה גדולה חדד בועז

www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.o