הרב לורד יונתן זקס זצ"ל במבוא לספר "אני מאמין - למצוא אמונה" & ספר בראשית מתחילים בפרשת בראשית- "בראשיתה של האהבה. תשפ"ז

הרב לורד יונתן זקס זצ"ל בספרו -"אני מאמין" בהוצאת קורן מגיד החל בעמוד יג' בתרגומו של צור ארליך, לקראת פרשת בראשית מובא כאן הקדמה מאד מיוחדת וחשובה של הרב זקס, לדרך בה נכתב הספר המיוחד הזה (ניתן לרכוש באתר של קורן מגיד, עם משלוח עד הבית).

באדיבות מורשת הרב זקס והוצאת קורן מגיד.

מבוא - למצוא אמונה

בהיותי רב ראשי בבריטניה, זכיתי בכמה חברויות נפלאות עם מנהיגים דתיים בני דתות אחרות – בהם שני ראשי הכנסייה האנגליקנית, הארכיבישופים מקנטרברי, שהחליפו זה את זה בתקופתי. קשריי עימם היו חלק מתהליך עומק של ריפוי שהתרחש בין יהודים ונוצרים בתקופה שלאחר השואה לאחר מאות על מאות שנים של ניכור ולמטה מכך. כיבדנו את ההבדלים בינינו, אבל עבדנו יחד על הדברים שהיו חשובים לכולנו, משינוי האקלים עד המאבק בעוני.

פעם אחת שאל אותי הארכיבישוף מקנטרברי באותה עת, ג'ורג' קארי, שאלה משונה. "אנחנו עומדים להכריז על 'שנת הקריאה בתנ"ך'. אתה חושב שתוכל לעשות דבר דומה בקהילה היהודית?" – "כמובן", עניתי. "אנחנו עושים זאת כל שנה. יש רק מילה אחת שעלולה להיות בעייתית לנו" – "איזו?" – "המילה 'קריאה'", עניתי. "אנחנו אף פעם לא מסתפקים בקריאה בתנ"ך. אנחנו לומדים אותו, מפרשים אותו, מפרשים את מפרשיו, דנים, שואלים, מתווכחים. המילה 'קריאה' לא מתאימה לדרך שבה אנחנו עוסקים בתורה. העיסוק שלנו בה אקטיבי יותר".

יכולתי להוסיף שאפילו המונח "קריאת התורה", המציין את הקריאה בספר התורה בעת התפילה בציבור, אינו מציין קריאה גרידא. קריאת התורה היא אקט פרפורמטיבי. דיבור שהינו מעשה המחולל מציאות. זהו ביצוע שבועי מחודש של מעמד הר סיני. זהו טקס של אשרור בריתנו עם הא־ל, הדומה לזה שערך משה רבנו בסיני – "וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם. וַיֹּאמְרוּ: כּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז) - ולמעמד חידוש הברית שערך עזרא הסופר בימי שיבת ציון, כמתואר בפרקים ח-ט בספר נחמיה. "קריאה" אינה מציינת כאן את מה שמציינת מילה זו כיום, אותה ישיבה בכורסה עם ספר. "קריאת" התורה היא הצהרה על דבר ה', הכרזה עליו, כינון שלו והוראתו לרבים. היא קרובה במובנה ל"קריאה" הראשונה, השנייה והשלישית שבהן מתקבל חוק בכנסת.

התורה, אם כן, אינה דבר שאנחנו פשוט קוראים. היא דורשת התמסרות ומעורבות אישית. ומה שאפשר מעורבות זאת הוא המונח "מדרש" שטבעו חז"ל. המדרש, כפי שאני מבין זאת (וישנן כמובן עוד דרכים להבין) היה המַעֲנָה שנתנו חז"ל להסתלקות הנבואה. כל עוד היו נביאים – עד ימיהם של הנביאים חגי, זכריה ומלאכי הם מסרו לבני דורם את דבר ה'. הם שמעו אותו; הם הכריזו עליו; דבר האלוהים חי בתוך זרמיה וסערותיה של ההיסטוריה.

אך אז חדלה נבואה מישראל. איך יגשרו היהודים על הפער בין לשון התורה הכתובה לבין המציאות ההיסטורית בת הזמן? המשבר היה גדול, וקבוצות שונות בעם הגיבו בדרכים שונות. הצדוקים, ככל הידוע לנו, ניסו להיצמד לפשוטו של מקרא. לדידם, התורה אינה מתחדשת מדור לדור. היא ניתנה פעם אחת - ולתמיד.

קבוצות אחרות, ובהן אלו המוכרות לנו ממגילות ים המלח, פיתחו סוג של דרשנות שכונה "פֶּשֶׁר". על פי תפיסתם, יש לַכָּתוב משמעות שמעל לפני השטח, אבל יש לו גם משמעות חבויה, הנוגעת תדיר למאורעות או לאנשים בהווה, או לאחרית הימים – שהם האמינו כי היא קרובה לבוא.

חז"ל, לעומת זאת, פיתחו את טכניקת המדרש - אשר, באמצעות קריאה צמודה הסורקת את המילים עד דק, יכולה להאיר לנו פרטי הלכה (מדרש הלכה) או פרטים סיפוריים החסרים מן הספר (מדרש אגדה). צורה זו של לימוד והיסק מוצלחת כל כך, שהמוסד החשוב ביותר ביהדות הרבנית נקרא על שמה: בית המדרש.

המדרש הוא הגשר שעל פני תהום הזמן שבין עולמו של הכתוב המקורי, לפני שלושת אלפים עד ארבעת אלפים שנה, לבין עולמנו בזמננו ובמקומנו. המדרש אינו שואל "מה הייתה משמעות הכתוב כשנכתב?", אלא "מהי משמעותו של הכתוב בשבילי, כאן, עכשיו?".

מאחורי המדרש עומדים שלושה עיקרים יסודיים של אמונה.

ראשית, התורה היא דבר ה', וכמו שה' עומד מעל לזמן, כך גם דבריו.

יהיה זה אבסורד להניח, למשל, שאדם שחי לפני שלושת אלפים שנה ויותר יכול היה לחזות את הטלפון החכם, את הרשתות החברתיות ואת הציפייה שנהיה מקוונים וזמינים כל היממה, כל השבוע. והנה, השבת עונה כיום לתופעות הללו בדיוק, ולצורך שלנו בגמילה שבועית מן העולם הדיגיטלי. ה' מדבר אלינו היום ברמזים סמויים שהוא שתל במילים שאמר לפני יותר משלושת אלפים שנה.

שנית, הברית בין ה' לבין אבותינו בהר סיני תקפה גם עתה.

היא צלחה את גלות בבל, את חורבן בית שני, את אלפיים שנות הגולה, וגם את השואה. התורה היא כתב הברית הזאת, והיא עדיין מחייבת אותנו.

שלישית, העקרונות שביסוד התורה כמעט שלא השתנו לאורך אלפי השנים שעברו מאז ניתנה לנו.

נכון, אין לנו היום מקדש וקורבנות. עונשי מוות אינם נוהגים היום. אבל הערכים שביסוד התורה רלוונטיים להפליא לחברה בת זמננו ולחיי הפרט במאה ה־21 שעל ציר זמן החולין.

מכל אלה עולה כי איננו "קוראים" בתורה קריאה גרידא. אנחנו מביאים אותה אל זמננו, אל חיינו, אל הקשב הדרוך שלנו ואל עומק מחויבותנו הקיומית. האמונות שאני מחזיק בהן נוצרו בשיחה המתמשכת הזאת עם הכתובים - עם התורה שהיא חלק מן הנפש היהודית ומן השבוע היהודי. על כן, כדי להדגיש את המעורבות האישית הזאת, החלטתי לקרוא לסדרת השיחות הזאת על מעגל פרשות השבוע אני מאמין. במילים אלה אני מתכוון לומר: כך למדתי לראות את העולם, מתוך הקשבה דרוכה ופעילה לתורה ולמסר שהיא נושאת אליי, בזמן הזה, במקום הזה.

התורה איננה מסכת סדורה של אמונות ועיקרים. היא דרך ייחודית לראות את העולם ולהגיב אליו. בעידן של חשכה מוסרית, המסר שלה עוד זורח. כך, בכל אופן, אני מאמין. תהא השנה הזאת שנת לימוד וצמיחה לכולנו..

הרב לורד יונתן זקס זצ"ל במבוא לספר "אני מאמין."

****************************************************************************

חומש - בראשית - הרב לורד יונתן זקס זצ"ל בספר "אני מאמין" בהוצאת קורן מגיד 2024 בתרגומו של צור ארליך

 באדיבות מורשת הרב זקס והוצאת קורן מגיד.

פרשת בראשית - תשפ"ז -"בראשיתה של האהבה"

עמ' 3-6

בחיבורו איש האמונה הבודד הסב הרב י"ד סולוביצ'יק את תשומת ליבנו למציאותם של שני תיאורים מקבילים ושונים של הבריאה, ובריאת האדם בפרט. האחד בפרק א של ספר בראשית, השני בפרקים ב-ג. ההבדלים ביניהם מהותיים.

בסיפור הראשון בורא עולם מכונה "א-לוהים", ובשני "ה' א-לוהים". בסיפור הראשון האיש והאישה נבראו יחד, "זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" – ואילו בשני תחילה נברא האיש ורק אחריו האישה. בסיפור הראשון בני האדם מצטווים "וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשָׁהָ"; בשני, האדם הראשון הוצב בגן עדן "לְעֶבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ". בסיפור הראשון בני האדם מתוארים כעשויים "בְּצַלְמוֹ" של א-לוהים; בשני, האדם נברא "עָפָר מִן הָאֲדָמָה".

ההסבר, אומר הרב סולוביצ'יק, טמון בכך שהתורה מתארת שני היבטים של האנושיות שלנו. הוא מכנה את הראשון "איש ההדר" ואת השני "איש הברית". אנחנו אדוניו הגאים של הטבע: זה המסר של פרק א. אבל אנחנו גם חווים בדידות קיומית, ומחפשים ברית וקשר: זהו המסר של בראשית ב.

אבל יש עוד שניות תמוהה - סיפור הנמסר בשתי דרכים שונות - והיא אינה נוגעת לבריאה, אלא ליחסים בין בני אדם. בתוך סיפור הבריאה השני יש שני אירועים שונים שבהם נותן אדם הראשון שם לאישה הראשונה. הראשון מופיע מייד לאחר תיאור בריאת האישה:

וַיֹּאמֶר הָאָדָם, "זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי. לְזֹאת יִקָּרָא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ (בראשית ב, כג) לְקָחָה זאת".

בראשית

האירוע השני מתרחש לאחר תיאור חטא עץ הדעת והקללות שהושתו על הנחש, על האיש ועל האישה:

וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָה, כִּי הִוא הָיְתָה אִם כָּל חָי.

(בראשית ג, כ)

בין השניים יש לפחות ארבעה הבדלים דרמטיים.

שם כללי או פרטי: באירוע הראשון, האדם נותן שם לא לאדם מסוים אלא לקבוצה, לקטגוריה. השם שהוא נותן הוא שם עצם כללי, לא פרטי. האדם שמולו הוא בשבילו פשוט "אישה": סוג, לא פרט. ואילו באירוע השני, הוא נותן לאשתו שם פרטי. הוא החל לראות אותה כאדם ייחודי בזכות עצמו.

דמיון לעומת שוני: בראשון, האדם מדגיש את הדמיון בינו לבין האישה: היא "עצם מֵעֲצָמֵי וּבָשָׂר מִבְשָׂרִי". בשני, הוא מדגיש את השוני. היא יכולה ללדת, הוא לא. בהתאם לכך, השמות "איש" ו"אישה" (באירוע הראשון) דומים, ואילו השמות "אדם" ו"חוה" נטולי כל דמיון לשוני או צלילי.

מעמד האישה: בראשון, האישה מוצגת כתלויה באיש: "מֵאִישׁ לְקָחָה". בשני, ההפך הוא הנכון. השם "אדם", מלשון "אדמה", מבטא את היותו בן תמותה: "בְּזֶעַת אֵפֶיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לְקַחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" (ג, יט). דווקא חוה היא הגואלת את האדם מסופיותו, בהיותה "אֵם כָּל חָי" המביאה לעולם בני אדם חדשים.

התוצאות: אחרי האירוע הראשון באים חטא האכילה מעץ הדעת ועונשיו. ואילו מייד לאחר האירוע השני נמסר לנו כי ה' עשה "לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וילבשם" (ג, כא). זוהי מחווה של הגנה ושל אהבה. בבית מדרשו של רבי מאיר דרשו את כותנות העור כ"כותנות אור": ה' כביכול הלביש את אדם וחוה בגלימה זוהרת.

מעניין לראות כי התורה מתחילה לכנות את הקב"ה בשמו ה"פרטי" (שם ה' המפורש) בלבד, "ה'" בלבד בלי התוספת "אלוהים", רק בפרק ד: רק לאחר שאדם מכנה את אשתו בשם פרטי. הכינוי "אלוהים" מציין את ההיבט העל־אישי של הקב"ה, את היותו כוח עליון, בורא, נותן החוק וכיוצא בזה - ואילו שם ה' מציין היבטים "אישיים" שלו, כגון ההשגחה הפרטית, מידת הרחמים, והיותו אלוהי ישראל. נמצאנו למדים כי רק כאשר אנו מכירים בייחודיות של הזולת, אנו מסוגלים להכיר בייחודיותו של ה'.

1. בראשית רבה כ, כא.

עם התובנה הזאת נשוב עתה אל שני סיפורי הבריאה - הפעם לא כדי לבחון מה הם אומרים לנו על האנושיות (כפי שעושה הרב סולוביצ'יק) אלא כדי להתבונן במה שהם מספרים לנו על הבריאה.

בבראשית פרק א א-לוהים בורא דברים: את החומר ליסודותיו, את הכוכבים, את צורות החיים, את המינים הביולוגיים ובהם גם אדם. ואילו בפרקים ב-ג הוא בורא אנשים. בפרק א הוא בורא מערכות - ובפרק ב הוא בורא מערכות יחסים. ההבחנה בין מערכות הדברים האל־אישיות לבין מערכות היחסים הפרסונליות – שעל בסיסה מופנים הדברים לשני עולמות שונים, לשני סיפורי בריאה, לשתי עלילות, לשתי דרכים חלופיות להתבונן במציאות - היא הבחנה הנוגעת בשורש תפיסת המציאות של התורה.

בין הסיפורים ניכרים הבדלי נימה. בראשון, א-לוהים בורא את העולם בלי שום מאמץ. הוא פשוט אומר. הוא אומר "יהי" - והנה יש. ואילו בסיפור השני הוא מוצג כעמל. בבואו לברוא את האדם, אין הוא מסתפק באמירה נוסח "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (א, כו). הוא מבצע את הבריאה בעצמו, כפסל המעצב דמות מן החומר: "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָה" (ב, ז).

לעומת חוסר המאמץ בבריאת העולם בפרק א, בפרק ב הקב"ה נעשה כביכול גנן: "וַיַּטַע ה' אֱ-לֹהִים גַן בעדן מקדם" (ב, ח). הקורא, התמה איך מי שאך זה ברא עולם שלם טורח לגנן אותו, מקבל עוד באותו פסוק תשובה - והתשובה נוגעת ללב: "וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר"; ושוב, לאחר כמה פסוקים: "וַיִּקַּח ה' אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנְחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָה" (ב, טו). א-לוהים רצה להאציל על האדם את כתר העבודה, את הכבוד שבהיות בורא ולא רק נברא. וכדי שלא יראה האדם את העמל כעניין לא מכובד, א-לוהים עצמו נעשה גנן - להראות לאדם שהעבודה הזאת אלוהית היא, ושבעשותו אותה נעשה האדם שותפו בבריאה.

וכאן באה אמירה נוקבת. "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים, לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂהּ לוֹ עֵזֶר כּנֶגְדּוֹ" (ב, יח). א-לוהים מרגיש את צער בדידותו של האדם הראשון. בפרק א אין רגע כזה. שם, א-לוהים פשוט בורא. כאן, א-לוהים חש אמפתיה. הוא קורא את נפש האדם. הוא חש מה האדם מרגיש. לא רק בפרק א אין לתופעה הזאת אח: אין כמוה בכל הספרות הדתית של כל עמי העולם העתיק. אמונת הייחוד המקראית הייתה רדיקלית לא רק בכך שגרסה שיש רק איל אחד, ולא רק בכך שטענה שאיל זה הוא מקור כל הקיים, אלא גם בהכריזה כי א-לוהים קרוב אלינו יותר מכפי שאנו קרובים
אצל עצמנו. א-לוהים ידע שאדם הראשון בודד עוד לפני שהאדם עצמו ידע זאת.
ואת זאת מחדש לנו סיפור הבריאה השני. בריאה של דברים היא קלה יחסית, אך בריאה של מערכות יחסים היא קשה. התבוננו בדאגה הרכה שמרעיף א-לוהים על בני האדם הראשונים בפרקים ב-ג. הוא רוצה להאציל על האדם את כבודה של מלאכת היצירה. הוא רוצה שהאדם ידע שהעבודה עצמה אלוהית. הוא מניח לאדם לקבוע את שמות החיות. הוא מוטרד כאשר הוא מבחין בהולדתה של הבדידות. הוא בורא את האישה הראשונה. הוא משקיף בצער על הזוג האנושי הראשון בבצעו את החטא הראשון. ולבסוף,

כאשר האדם נותן לאשתו שם פרטי, ומכיר לראשונה בכך שהיא שונה ממנו ושביכולתה לעשות דבר שהוא עצמו לא יוכל לעשות לעולם, א-לוהים מלביש את שניהם כדי שלא יצאו עירומים אל העולם. אין הוא רק אלוהי הבריאה. הוא גם ה', אלוהי האהבה.

על כן עקרונית כל כך ההקבלה בין כפילות הסיפורים על מתן השם לאישה בידי אדם לבין כפילות סיפורי בריאת העולם בידי א-לוהים. כדי לפגוש את ה' הפרטי, את הא-ל הבורא את מערכות היחסים, עלינו ליצור תחילה מערכות יחסים משלנו. רק משאנו יודעים לפנות מקום לאחרות של בני אדם אחרים אנו מסוגלים לפנות מקום לאחרות המוחלטת של הקב"ה. כדי לזכות באהבה, עלינו לאהוב תחילה.

בפרק א בבראשית, א-לוהים בורא את היקום. אי אפשר להעלות על הדעת דבר עצום ממנו. היקום מתגלה לנו גם היום כגדול אף מכפי שחשבנו. מחקר משנת 2016, שנעשה על בסיס מידול תלת־ממדי של צילומים מטלסקופ החלל האבל, העלה כי מספר הגלקסיות ביקום גדול פי עשרה עד עשרים מזה שהעריכו האסטרונומים קודם לכן. כנגד כל גרגיר חול על כדור הארץ יש ביקום יותר ממאה כוכבים.

ועדיין, כמעט באותה נשימה שבה התורה מדברת על תפארת הבריאה, היא מספרת לנו כיצד עמל א-לוהים לברוא את האדם ודאג לו לכבוד, לאתגר, לחברה ואפילו ללבוש. בכך אומרת לנו התורה דבר גדול. אל תחשבו אף פעם על בני אדם כעל דברים. אל תחשבו אף פעם על בני אדם כעל סוגים: הם יחידים. אל תסתפקו אף פעם ביצירת מערכות: דאגו גם ליצור מערכות יחסים.

שיחותינו על פרשיות השבוע יעסקו השנה בנושא האמונה - וייחתמו בכל פעם בשורת "אני מאמין". נפתח אפוא באני מאמין זה: אני מאמין שמערכות יחסים הן המקום שבו האנושיות שלנו נולדת וצומחת, פורחת ומשגשגת. אהבתנו לבני אדם אחרים היא המלמדת אותנו לאהוב את אלוהים ולהרגיש את מלוא אהבתו לנו.

הרב לורד יונתן זקס זצ"ל

החודש תאריך פטירתו של הרב:

יום הזיכרון הרב לורד יונתן זקס: כ' חשוון תשפ"א תנצב"ה