פרשת כי תבוא : "וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים" - נאום אבני הדרך: אבן יעשו הבנים תהיה לראש פינה - ד"ר זאב ( ווה) פרידמן * משה בפרשתנו מנכיח בנאומו את אבני הדרך הגדולות במסע בני ישראל לארץ ישראל: "וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד" (דברים, כז', ב'). המילה –אֲבָנִים, מופיעה חמש פעמים בשמונת פסוקי הפרשה. שלוש פעמים , בהקשר לכתיבת דברי התורה, ופעמיים בהקשר לבניית המזבח: " וְהָיָה, בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת, וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד. וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן, אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ: לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ד' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ, לָךְ. וְהָיָה, בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן, תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם, בְּהַר עֵיבָל; וְשַׂדְתָּ אוֹתָם, בַּשִּׂיד. וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ, לד' אֱלֹהֶיךָ: מִזְבַּח אֲבָנִים, לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל. אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה, אֶת מִזְבַּח ד' אֱלֹהֶיךָ; וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת, לד' אֱלֹהֶיךָ. וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים, וְאָכַלְתָּ שָּׁם; וְשָׂמַחְתָּ, לִפְנֵיד' אֱלֹהֶיךָ. וְכָתַבְתָּ עַל-הָאֲבָנִים, אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב" ( דברים, כז',ב'-ח'). הפסוק: "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה" (תהילים קיח', כב'), הוא דימוי המבוסס על אדריכלות עתיקה: אבן שהבנאים פסלו בשל צורתה החריגה, מתבררת בסופו של דבר כאבן הראשה שמחזיקה את המבנה כולו או כאבן הפינה התומכת בפינת הבניין. חיים נחמן ביאליק (1873-1934) , במסתו: "גילוי וכיסוי בלשון" (1905, משתמש בביטוי "אבן מאסו הבונים" כדי לתאר את היחס למילים היומיומיות, הפשוטות והעממיות, שהפייטנים והסופרים הגבוהים זלזלו בהן, אך דווקא הן הופכות ליסוד הציוריות והחיוניות של השפה:"...וְהִנֵּה דַּוְקָא הַמִּלָּה הַפְּשׁוּטָה, הַשְּׁחוּקָה וְהַמְּאֻסָּה, שֶׁהֻדְחָה מֵאֵצֶל הַבִּימָה הַחֲגִיגִית – 'אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה". אחד העם (אשר צבי גינצברג 1856-1927 ), בקובץ מאמריו "על פרשת דרכים" (חלק א'), במסתו "עבר ועתיד", (1891), עוסק ברעיון "חבל הנביאים" ובקומץ המשכילים והלאומיים. הוא מתאר כיצד רעיונות שנחשבו בתחילה למטורפים או חסרי ערך בעיני הרוב (ה"בונים" הממוסדים), הופכים עם הזמן ליסוד הקיום של העם: "וְהָרַעְיוֹן אֲשֶׁר מָאֲסוּ בוֹ הַבּוֹנִים הָרִאשׁוֹנִים, יָשׁוּב וְיִהְיֶה לְרֹאשׁ פִּנָּה לַבִּנְיָן הֶחָדָשׁ". אליעזר בן-יהודה ( 1858-1922) , במאמרי המערכת שלו בעיתון "הצבי" (ובפרט במאמרו המפורסם "דבר אחד נחוץ"(תרמ"ה / 1885)), נלחם בטענה שהעברית העתיקה אינה מתאימה לחיי המעשה, למדע ולמסחר. הוא מראה כיצד הדיבור העברי, שנתפס בעיני המשכילים כ"אבן מאוסה" ובלתי שימושית, הוא היחיד שיכול לאחד את היישוב : "הַשָּׂפָה הַחַיָּה בְּפִי הַיְלָדִים, שֶׁהָיְתָה כְּאֶבֶן אֲשֶׁר מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הַמַּשְׂכִּילִים, הִיא אֲשֶׁר תִּהְיֶה לְרֹאשׁ פִּנָּה לְכָל תְּחִיָּתֵנוּ בְּאֶרֶץ אָבוֹת". הנה משה בפרשתנו, נושא את נאום אבני הדרך : אבן יעשו הבנים תהיה לראש פינה. משה בנאומו מנחיל לבני ישראל את אבני הדרך הגדולות, שחייבות להיות אבני פינה, לקראת כניסתם לארץ ישראל. אלו הן האבנים הגדולות : "וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת". הבה נכיר אותן. אבני הזכות והחוסן רבי יצחק בן יהודה אַבְּרַבַנְאֵל ( דון יצחק אברבנאל 1437-1509 ) מאיר את פשר הָאֲבָנִים בפרשנותו: "ענין הפסוקים וכוונתם הוא...שבעברם את הירדן והכנסם לארץ ההיא שירצו לכבוש, יקימו אבנים גדולות אבני שיש טהור ויכתבו עליהם את הדברים לאות ולזיכרון ובדמות חזק, שבאו אל הארץ ההיא בכוח גדול וביד חזקה...ולהיות להם לאות אדנות וחזקה בארץ ההיא". הנה החיבור לנאומו של משה בפרשתנו , ממש לקראת הכניסה לארץ: "וְהָיָה, כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ וְהָיָה, בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת, וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד. וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן, אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ: לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ד' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ"( דברים, כו', א', כז',ב'-ג') הנה הלקח גם לימינו – חוזקו של חוסננו הפיזי , הרוחני והמוסרי בארצנו האחת והיחידה, הוא אבן הזכות והחוסן בחיינו, שעלינו להגן עליה מפני בני החושך בני העוולה שמנסים לקחתה מאיתנו. אנו כאן בארצנו בכוח הזכות שהוענקה לנו כבר בימי בראשית:" בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ"( בראשית, א', א'). הזכות הבראשיתית על הארץ מעוגנת בפרשנותו של רש"י: "בְּרֵאשִׁית - אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ "החודש הזה לכם" (שמות יב', ב'), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית? משום "כוח מעשיו הגיד לעמו, לתת להם נחלת גוים", שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה, ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו". אבני ההתמדה אבל לא די רק באבני הזכות והחוסן. שכן, משה בנאום אבני הדרך מנחה את עם ישראל, לממש בהתמדה, כאורח וכאורך ימים את הציווי: "וְהָיָה, כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ " (דברים, כו', א'). הקריאה: "וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ", מטילה האחריות על עם ישראל לעסוק ללא הפסקה , מידי יום ביומו , בעשייה ובבניית הארץ וצמיחתה. זה דורש, אימוץ עקרון ההתמדה בלווית החן, של אמונה ותקווה והיצמדות לאדמת הארץ. כך האֲבָנִים מעלות על נס את ערך ההתמדה : "אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם" (איוב, יד', יט').מספר לנו המדרש באבות דרבי נתן, פרק ו' : פעם אחת היה עומד ( ר' עקיבא) על פי הבאר, אמר: מי חקק אבן זו? אמרו לו: המים שתדיר נופלים עליה בכל יום. אמרו לו: עקיבא, אי אתה קורא 'אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם' המדרש הופך את הדימוי הקודר של איוב למקור לאופטימיות ולכוח רצון. ר' עקיבא (טרם הפיכתו לתנא) היה בור ועם הארץ. בגיל 40 כשראה את השקע שנוצר באבן מטיפות המים, עשה קל וחומר: אם מים רכים יכולים לחקוק באבן קשה בזכות התמדה, כך גם דברי התורה הרכים יכולים לחלחל ולחקוק בתוך לבו הקשה. הנה המדרש מאיר את ייעודן של אבני ההתמדה ומשמעותן, בשילוב של יישוב הארץ ובנייתה עם כתיבת התורה, המשתקף בנאומו של משה: "וְהָיָה, בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת, וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד. וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן, אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ: לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ד' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ"(דברים, כז', ב' – ג'). אבני ההקשבה – השיג והשיח אבל משה בנאום אבני הדרך בפרשתנו מאתגר אותנו, ויוצק לנו אבן דרך גדולה נוספת, שהיא כאבן הראשה לאחדות עמנו - אבן ההקשבה: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הַסְכֵּת וּשְׁמַע, יִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם, לַד' אֱלֹהֶיךָ. וְשָׁמַעְתָּ, בְּקוֹל ד' אֱלֹהֶיךָ; וְעָשִׂיתָ אֶת מִצְו�תָו וְאֶת חֻקָּיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם " (דברים, כז', ח'-י'). משה בנאומו בפרשתנו, מציב התנאי לאפקטיביות של : שמיעה והקשבה. כיצד? כך מלמדנו התלמוד: "הַסְכֵּת וּשְׁמַע, יִשְׂרָאֵל - הַס ואחר כך כַּתֵּת, כמו שאמר רבא- לעולם ילמד אדם תורה ואחר כך יהגה"( מסכת ברכות דף סג', עמ' ב'). אבן ההקשבה קוראת תיגר, כנגד העדר תרבות של שיג ושיח או דיון, שמקורם באי הצמדות לכלל הבסיסי של הקשבה אמפתית, שלה קורא משה בנאומו בפרשתנו: "הַסְכֵּת וּשְׁמַע, יִשְׂרָאֵל". בבקשה, הס! שתוק! כבוש את יצריך! התאזר בסבלנות והרגל עצמך, גם להכיל דעה ששונה מדעתך ותן כבוד לרעך המציג את דעתו או את עמדתו, ורק אחר כך תוכל לכתת ולהביע דעתך החולקת והמנוגדת. קארל רוג'רס ( 1902-1987 ) פסיכולוג אמריקאי, הגדיר מהי "הקשבה אמפתית": "ההימצאות בחברתו של אדם אחר באופן אמפתי... משמעה לחיות לשעה קלה בתוך חייו, לנוע בהם בעדינות, מבלי להיות שיפוטי. להיות עם אדם אחר (באמפתיה) משמעו, שלעת עתה אתה מניח בצד את כל השקפותיך וערכיך, על מנת להיכנס לעולמו ללא דעה קדומה. זוהי חוויה מורכבת, מאתגרת, חזקה, ועם זאת מעודנת ועדינה". אבני האחדות וירושלים מבחן אבני האחדות נוכח באירוע מקרא הביכורים בפתח נאומו של משה בפרשתנו: "וְהָיָה, כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא; וְהָלַכְתָּ, אֶל הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר ד' אֱלֹהֶיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (דברים, כו', א'-ב'). הנה כי כן, "וְהָלַכְתָּ, אֶל הַמָּקוֹם": זאת ירושלים, שבמרכזה, בית המקדש: "לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם". כך מתוארות אבני האחדות וירושלים במשנה: "כֵּיצַד מַעֲלִין אֶת הַבִּכּוּרִים? מַּעֲמָד מִתְכַּנְּסוֹת לָעִיר שֶׁל מַעֲמָד, וְלָנִין בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר, וְלֹא הָיוּ נִכְנָסִין לַבָּתִּים. וְלַמַּשְׁכִּים הָיָה הַמְמֻנֶּה אוֹמֵר: "קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן, אֶל בֵּית ד' אֱלֹהֵינוּ... עַד שֶׁמַּגִּיעִים קָרוֹב לְירוּשָׁלַיִם...וְכָל בַּעֲלֵי אֻמָּנִיּוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם עוֹמְדִים לִפְנֵיהֶם וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָם: אַחֵינוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם פְּלוֹנִי, בָּאתֶם נ"א: בֹּאֲכֶם] לְשָׁלוֹם"( מסכת ביכורים פרק ג', משנה ב', ג'). הבה נדמיין לעצמנו את חווית האחדות ברחובה של עיר, עת אנשי ירושלים מקדמים בברכה את אחיהם מרחבי הארץ המעלים את הביכורים. הם אינם שואלים אותם, מהי השתייכותם השבטית או המגזרית. כך גם לא שוללים אותם בגלל דעתם או השקפתם. עיר שחוברה לה יחדיו. אכן, האחדות היא אבן יסוד המחברת ומעצימה את המחויבות והאחריות של עמנו לארצנו. אבן האחדות וירושלים נוכחת גם בחלומו של יעקב, במיקום האבנים, שהפכו לאבן אחדות גדולה, למראשותיו של יעקב ובהר המוריה:" וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה" (בראשית, כח', יב'). מפרש רש"י( 1040 - 1105 ):" הסולם הזה עומד בבאר שבע ואמצע שיפועו מגיע כנגד בית המקדש...נמצא סולם שרגליו בבאר שבע וראשו בבית אל, מגיע אמצע שיפועו נגד ירושלים... שנעקר הר המוריה ובא לכאן וזו היא קפיצת הארץ, שבא בית המקדש לקראתו עד בית אל וזהו ויפגע במקום... שהייתה עיר האלוקים, קראה בית אל והוא הר המוריה, שהתפלל בו אברהם והוא השדה שהתפלל בו יצחק". כך אבני האחדות וירושלים, נוכחות גם באבני הכותל, שריד בית מקדשנו, בשירו של יוסי גמזו ( 1938 -2020):" עמדה נערה מול הכותל, שפתיים קרבה וסנטר. אמרה לי: "תקיעות השופר חזקות הן, אבל השתיקה עוד יותר... אמרה לי- ציון הר הבית, שתקה לי- הגמול והזכות, ומה שזהר על מצחה בין ערביים היה ארגמן של מלכות. הכותל - אזוב ועצבת, הכותל - עופרת ודם. יֵשׁ אֲנָשִׁים עִם לֵב שֶׁל אֶבֶן, יֵשׁ אֲבָנִים עַם לֵב אָדָם". משה בנאום אבני הדרך הגדולות בפרשתנו: "וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת" , מאתגר אותנו באבני הדרך, בימים אלו:מאֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים לאבן יעשו הבנים, שתהיה לראש פינה. שבת שלום *ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון. & בלומה דיכטוולד -לפרשת כי תבוא תשפ"ו -סוד ההתחדשות הקיומית "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ: אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט; וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל, עָצוּם וָרָב" (פרשתנו כ"ו, ה (. פרשת כי תבוא פותחת במצוות ביכורים, טקס רב רושם המשלב הצהרה היסטורית עם פעולה חקלאית. לכאורה, מדובר בריטואל קבוע, החוזר על עצמו מדי שנה עם הבשלת הפירות. אולם, בלב הפרשה טמון תדר רוחני הפוך מהשגרה: הדרישה לחוות את המפגש עם האלוקי ועם המציאות כאירוע ראשוני, רענן וחד-פעמי. רש"י, בפירושו לפסוק "היום הזה ה' אלוהיך מצווך" (כ"ו, ט"ז), מנסח את הצו הקטגורי המלווה את הפרשה כולה: "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, כאילו בו ביום נצטווית עליהם". נחמה ליבוביץ', בעיוניה על הפרשה, מעמיקה במושג "שכר מצווה - מצווה". היא מצביעה על כך שהסכנה הגדולה ביותר לחיי הרוח איננה בהכרח החטא, אלא ה"מלומדה", כלומר העשייה המכנית נטולת החיות בקיום מצוות. ליבוביץ' מדגישה כי התורה אינה מסתפקת בציות טכני. בפרשת התוכחה המופיעה בהמשך, נאמר: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה ובטוב לבב") כ"ח, מ"ז). מכאן לומדת ליבוביץ' שהשמחה איננה "בונוס" למצווה, אלא חלק בלתי נפרד ממהותה. השכר האמיתי של המצווה הוא היכולת לבצע אותה מתוך תחושת חיוניות והתחדשות. כאשר אדם תופס את המצווה כעול ישן, הוא מאבד את הקשר החי עם מקור הציווי. ההתחדשות היא הכלי המאפשר לאדם לעבור מרמת ה"חובה" לרמת ה"זכות". בספרו "שיג ושיח", הרב יונתן זקס מתבונן במקרא הביכורים כ"המנון לשמחה" קולקטיבי. הוא טוען כי השמחה ביהדות איננה נהנתנות אינדיבידואלית, אלא פעולה של "הכרת הטוב".לפי זקס, השגרה היא האויב של הכרת הטוב; אנו נוטים לקחת כמובן מאליו את האדמה, את החופש ואת היבול. מקרא הביכורים מחייב את המביא להיזכר בשורשים הכואבים ("ארמי אובד אבי") כדי להעריך את ההווה. הרב זקס מסביר כי השמחה נובעת מהיכולת לראות את המוכר דרך פריזמה של נס. הפיכת המצווה ל"חדשה בכל יום" היא המהפכה הפסיכולוגית המונעת מאתנו לשקוע בציניות או באדישות, ומאפשרת לנו לחגוג את החיים מתוך פליאה מתמדת. "טוב לבב". דווקא בעת שפע יש סכנה של התרגלות לטוב, ושכחת הא-ל כמקור לטוב. לכן טוב לבב, הוא מצב תודעתי שבו האדם פתוח אל העולם. הערכת הטוב איננה רק תגובה לאירועים חיוביים, אלא תרגול אקטיבי. בפרשת כי תבוא, השמחה מופיעה בהקשר של נתינה: "ושמחת בכל הטוב... אתה והלוי והגר". הנתינה היא המנגנון המייצר התחדשות. כשאדם מעניק מפרי ביכוריו, הוא יוצא מהלופ הסגור של העצמי. היציאה הזו מאפשרת לו לחוות את המציאות כרשת של זיקות חדשות, ובכך הוא מקיים את ה"כחדשים" – ראיית הקשר עם ה', ראייָת הזולת והקהילה באור רענן בכל פעם מחדש. המצפן הרוחני פועל. נקודת מבט מרתקת ומפתיעה מציע ד"ר דרור ארליך (מרצה בכיר וחוקר פילוסופיה יהודית בימי הביניים באוניברסיטת בר אילן שהוא גם מומחה למיינדפולנס, בעברית, קשיבות), הקושר בין התפיסה היהודית של "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" לבין מושג ה"Shoshin" (תודעת המתחיל) בזֵן בודהיזם. תודעת המתחיל היא היכולת לגשת לכל סיטואציה, גם כזו שחזרנו עליה אלפי פעמים, ללא דעות קדומות, ללא מטעני עבר וללא ציפיות מקבעות. ארליך טוען כי דרישתו של רש"י היא דרישה למדיטציה פעילה בתוך המצווה. כפי שבזֵן בודהיזם, כל נשימה היא הנשימה הראשונה והאחרונה, כך להבדיל ביהדות, כל קיום מצווה אמור להיות מנותק מהרצף השוחק של הזמן. ה"חדשנות" איננה בתוכן (המצווה נשארת אותה מצווה), אלא ב"נוכחות" (Presence) של האדם בתוך הרגע. להפוך כל מצווה לרגע מודע בעל משמעות. הסיפור החסידי: האש שאינה כבה מסופר על חסיד שהגיע לרבו בבכי: "רבי, אני מתפלל בכל יום, מניח תפילין בכל יום, אך אני מרגיש שהכול נעשה קר ויבש". השיב לו הרבי: "כתוב בפרשתנו 'היום הזה ה' אלוהיך מצווך'. וכי ה' מצווה אותנו רק היום? הרי נצטווינו לפני אלפי שנים! אלא הסוד הוא ב'היום'. אם תסתכל על המצווה כאילו קיבלת אותה הבוקר בסיני, הריח של העשן והקולות של השופר עדיין יהיו באוזניך. האש לא דועכת אם אתה זוכר שהיא הוצתה זה עתה". הסיפור החסידי מדגיש כי הבעיה איננה בחפץ (התפילין, הפרי, הטקסט) אלא בלב האדם. ההתחדשות היא פעולה של דמיון יוצר המפיח חיים בחומר. ומהי התחדשות בעידן הדיגיטלי? בימינו, מושג ה"חדש" עבר זילות. אנו מופצצים בגירויים חדשים בכל שנייה, אולם זה אינו "חדש" מהותי אלא "אחר" כמותי. הריצה אחרי הגירוי הבא יוצרת שחיקה וקהות חושים. ככל שאנו צורכים יותר "חדשות", כך היכולת שלנו לחוות התחדשות פנימית פוחתת. פרשת כי תבוא מציעה "אקולוגיה של הקשב". היכולת להחזיר את המבט אל הישן והמוכר, אל המשפחה, אל העבודה, אל המסורת, ולמצוא בהם עומק שלא הכרנו אתמול. בעולם שבו הכול הופך ל"תוכן" מתכלה, האתגר האקדמי והקיומי הוא לפתח "קשב עמוק" למציאות, המזהה את הנס בתוך השגרה. כשמורידים את רעיון ההתחדשות אל שדה המעשה החינוכי וההתנדבותי, הצו "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" הופך לכלי עבודה פדגוגי וטיפולי מהמעלה הראשונה. בעבודה עם ילדים, ובפרט עם אלו המתמודדים עם קשיים לימודיים ורגשיים, הסכנה הגדולה ביותר היא קטלוג הילד לפי האבחנה שלו או לפי כישלונות העבר. היישום של "תודעת המתחיל" דורש מאתנו להשיל את הידיעה המוקדמת על הילד בכל מפגש מחדש. עבור ילד שחווה קושי, המפגש עם דמות שרואה אותו "כחדש" בכל יום הוא כשלעצמו מעשה של ריפוי. בעבודתי כמורה, הקפדתי לא לקרוא מראש את תיקיהם האישיים של תלמידים בכיתה שנכנסתי אליה לראשונה. רציתי להכירם באופן אישי, כפי שהם עכשיו, ללא קיבעון שיסודו במסמך. לאפשר להם התחלה חדשה. לתת להם הזדמנות. סיכום, בסופו של דבר, פרשת "כי תבוא" מלמדת אותנו שהתיישנות היא מצב תודעתי, לא ביולוגי. אדם יכול להיות צעיר כרונולוגית אך "ישן" (זקן) ברוחו, ואדם יכול להיות בעשורים מתקדמים לחייו ולחוות בכל יום את פליאת הבריאה. האקטואליה של "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" קוראת לנו לעצור את הריצה המטורפת אחרי ה"דבר הבא", ולהתחיל לראות את ה"דבר הזה," את הביכורים שכבר נמצאים בסלֵנו, כאילו זו הפעם הראשונה שאנו זוכים בהם. זו איננה רק מצווה דתית, אלא אסטרטגיה של חוסן נפשי, הישרדות רוחנית וחגיגה של החיים עצמם. בלומה דיכטוולד. י"ב אלול תשפ"ו & סרטון על הפרשה -מודעות עצמית- הרב עמיהוד סולומון-רב קהילה כפר גנים פתח תקוה. https://youtu.be/F6_pFPyPkn4 & פרשת כי תבוא תשפ"ו-עם סגולה-הרעיון המארגן של הברית- אריה דיכטוולד מערכת היחסים הייחודית בין הקב"ה לעם ישראל מוגדרת בספר דברים ב -אמצעות מספר מונחי יסוד: עם קדוש, עם נבחר, עם סגולה. עיון בפרשיות השונות מעלה תמיהה מבנית: בעוד שבפרשות 'ואתחנן' ו'ראה' מופיע סדר מושגים קבוע, בפרשת 'כי תבוא' משתנה המבנה מן הקצה אל הקצה. שינוי זה אינו ספרותי בלבד, אלא משרטט תהליך מובנה של יצירת הזהות הישראלית לקראת הכניסה לארץ. א. פרשת ואתחנן: : (א) כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ ...(ב) וּנְתָנָם ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם (ג) וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ:...(ו) כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לה' אֱלֹהֶיךָ בְּךָ בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: (ז) לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים: (ח) כִּי מֵאַהֲבַת ה' אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם...: (פרק ז) * עם קדוש * עם בחירה ")ובך בחַר ה' ") * עם סגולה ב. פרשת ראה: (א) בָּנִים אַתֶּם לה' אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת: (ב) כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לה' אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: (פרק יד) * עם קדוש * עם נבחר ")ובך בחַר ה' ") * עם סגולה ג. כי תבוא: יז) אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ: (יח) וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו: (יט) וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַה' אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר ( פרק כו פסוק יז - יט) כאן יש שינוי מוחלט בסדר המעלות הטובות: {* האמרה הדדית - "את ה' האמרת... וה' האמירך{" * עם סגולה * עם נבחר - "לתתך עליון על כל הגוים" * עם קדוש בפשטות ניתן לומר, שבשתי הפרשות הראשונות הֶקשר הדברים נועד להזהיר את העם מפני התבוללות והליכה בחוקות הגויים. נקודת המוצא היא מצב נתון: היות שאתם כבר "עם קדוש" ומובדל, ממילא הקב"ה בחר בכם להיות לו לעם סגולה. לעומת זאת, בפרשתנו )כי תבוא), פרשת מצוות הברית הסדר משתנה לחלוטין, מה שמעורר את השאלה: מדוע כאן הופכת הקדושה מנקודת המוצא אל היעד והתוצאה הסופית? כדי להבין את התהליך בפרשתנו, יש לעמוד על המושג היחידאי "האמרה" "אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים ... וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לוֹ לְעַם סְגֻלָּה"] רש"י: מסביר מלשון הפרשה והבדלה – העם הבדיל את ה' להיות לו לאלוהים, וה' הבדיל את העם להיות לו לעם סגולה. בפירוש נוסף מביא רש"י לשון תפארת ושבח. אִבּן עזרא (המאה הי"א ספרד) גוזר את המילה מלשון גדולה ורוממות (כמו "בראש אמיר", צמרת האילן, או "אמיר" בערבית – נסיך). רבי עובדיה ספורְנו (המאה הט"ו. איטליה):מסביר שהאמרת ה' פירושה קבלת עול מלכותו והעדפת רצונו על פני כל טוב גשמי. תרגום אונקלוס וחז"ל: אונקלוס מתרגם "חטבת" (מאתנו עשית חטיבה אחת). חז"ל במסכת ברכות (ו ע"א) לומדים מכך על ייחוד הדדי: "אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם... ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם". "עם סגולה": אוצר חביב ומחויבות. מהי אותה "סגולה" הנוצרת בעקבות ההאמרה ההדדית? רש"י (שמות יט, ה): מפרש "סגולה" כאוצר חביב – כלי יקר ואבנים טובות שהמלכים גונזים. רבינו בָּחיי בן אשר (המאות הי"ג-י"ד): מדגיש כי סגולתו של העם אינה מעמד פסיבי או פריבילגיה אוטומטית" :אין מעלת ישראל להיותם נקראים בשם סגולה אלא בשמירת המצוות". רבי נפתלי צבי יהודה ברלין-הנצי"ב מוולוז'ין (פולין, המאה הי"ט): בראייה מעמיקה על הפסוקים בפרשתנו, מבהיר. בפירושו על התורה "העמק דָבר" שהברית בערבות מואב אינה רק חזרה על מעמד הר סיני, אלא קומה חדשה. "הנצי"ב מסביר כי "סגולה" היא כעין אוצר המכנס =האוצר] לתוכו פרטים. כל מי שמבקש לעבוד את ה' בעולם, צריך להיכנס ולהשתייך להמון ישראל. התנאי החדש שנכרת בערבות מואב מבוסס על יצירה והתחדשות מתמדת =חקירת התורה, תורה שבעל פה, דיוק בסדר הלשון וגילוי דינים חדשים בכל דור. שמירת תרי"ג המצוות על ידי העם היא זו שמחזיקה ומקיימת את הבריאה כולה. הנצי"ב מוסיף כי ההיגד בפסוקנו "לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת", מבטא את המעלות הפרטיות והיראה שבהן מצטיינים יחידי העם, ואילו "להיותך עם קדוש" פירושו פרישה מוחלטת של האומה כולה מתאוות החומר, כשההבדלה נעשית אך ורק לשם ה/' אם כן, הסדר המיוחד בפרשת כי תבוא מציג תהליך ארבע שלבים בחידוש הברית: האמרה הדדית (הפרשה והתחייבות) תיוג ומיתוג (עם סגולה - אוצר חביב) מצוינות וייעוד (עליונות רוחנית "לתהלה ולשם") תוצאה סופית (עם קדוש) # צא ולמד: לפני הכניסה לארץ ישראל, מחדש משה את הברית ההיסטורית שנכרתה בהר סיני ומגדיר מחדש את תכלית קיומו של עם ישראל. בלב הברית עומד פסוק המפתח" :ְועַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ". פסוק זה מכיל את חמש הדרישות ההכרחיות לקיום הברית: משמעת (שמיעה וקשב), שמירת מצוות, ייחודיות (סגוליות), הכרה בריבונות ה' על העולם, והתוצאה המצטברת – להיות עם קדוש ומובדל. משה מציג תהליך מובנה בן ארבעה שלבים לבניית הזהות הלאומית: *יצירת מחויבות דו-צדדית, הפרשה ומיקוד במטרה ("האמרת - האמירך"). * הגדרת העם כנכס נבחר ואוצר יקר ערך. * יצירת עליונות רוחנית ומוסרית המכוונת לייעוד האסטרטגי. * שינוי ויצירת "עם קדוש", מצב משולב המהווה הן יעד והן תוצאה. כאשר מזהירים את העם מפני השפעות זרות (כמו בפרשות ואתחנן וראה מודגשת הקדושה כנקודת מוצא ומחסום. אך כאשר מסכמים את מהות הברית והתפתחותה כמו בפרשת כי תבוא, הקדושה היא תכלית התהליך. כיצד משמרים את היותנו "עם קדוש"? כדי למנוע שחיקה ולשמר רעננות ארגונית ורוחנית לאורך זמן, מציג הנצי"ב מציאות של מנגנון התחדשות מתמדת: התורה שבעל פה. מנגנון זה משלב ביעילות בין נאמנות למסורת לבין התחדשות והסתגלות בכל דור ודור – שילוב המהווה שרידות רוחנית וחתירה לייעד. התכלית המרכזית של הייעוד הלאומי היא קבלת עול מלכות שמים והובלת אומות העולם להכרה בריבונות ה', כפי שניסח הנביא חבקוק: "כִּי תִּמָּלֵא הָאָרֶץ לָדַעַת אֶת כְּבוֹד ה' כַּמַּיִם יְכַסּוּ עַל יָם".-דיכטוולד אריה. ז' אלול תשפ"ו. & דבר תורה - כי תבוא תשפו - "ראשית פרי האדמה אשר נתת לי"
מייקל אייזנברג
פרשת השבוע, פרשת כי-תבוא פותחת בהבאת הביכורים ובקריאה המלווה אותה:
וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ.
וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כׇּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא, וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ. וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ.
וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ: אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגׇר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עׇנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ.
וְשָׂמַחְתָּ בְכׇל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ. (דברים כו, א-יא)
פרשת הביכורים נראית במבט ראשון כתיאור של הודיה על השפע. אדם זכה ליבול, פירותיו הבשילו, והוא מביא את ראשיתם למקדש ואומר תודה. אבל, עיון בפסוקים מגלה שהמוקד איננו השפע עצמו. הביכורים מבטאים את הזכות להיות נטוע בארץ.
הכמות, האיכות והקשר
אומנם הפסוק החותם את הפרשייה אומר: "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ, אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ", אבל חשוב לשים לב שבניגוד למקומות רבים שבהם התורה מצווה לשתף בשמחה ובשפע את העני, היתום והאלמנה, כאן הם אינם מוזכרים. במקומם התורה מדגישה רק שניים: הלוי והגר כי הקטגוריה בפרשיית הביכורים איננה מחסור אלא 'היעדר נחלה'. לגר אין נחלת אבות, ועל הלוי נאמר: "וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לֹא תַעַזְבֶנּוּ כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ" (דברים יד, כז).
בנוסף, ההצהרה של מביא הביכורים מספרת סיפור של נדודים, ולא של מצוות או של חקלאות. הסיפור מתחיל מ"אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" (בין אם מדובר באברהם או ביעקב לפי הפירושים השונים), ממשיך למאות שנות שעבוד במצרים ומסתיים בהגעה לארץ, שהיא גם תחילת הפרשה. לכן, "וְשָׂמַחְתָּ בְכׇל הַטּוֹב" מקבל משמעות אחרת משמחה בשפע היבולים. האדם איננו שמח מפני שזכה ליבול מוצלח של תאנים או רימונים השנה. הוא שמח מפני שהוא יכול לומר: 'יש לי מקום בעולם. יש אדמה שאני מעבד, אדמה בארץ משלי-שלנו, שניתנה לעם שלי'.
האדם עומד עם פרי שגדל בשדה שלו, אבל במקום לספר על הגשם, על היבול ועל עבודת האדמה, הוא מתחיל באב קדמון שאין לו קרקע. אברהם נדד עם עושרו - כסף, זהב, וצאן - וגם יעקב נדד ממקום למקום עם משפחתו וצאנו (ואפילו כשקנה חלקת שדה בשכם, נאלץ לנדוד דרומה). מביא הביכורים ממשיך מנדודי האבות לעם של גרים בארץ זרה, לעינוי ולשעבוד, למסע ממצרים, ואז מגיע להווה: "וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה, וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". והשיא: "וְעַתָּה, הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'" - האדמה אשר נתת לי ה', שהפרי הוא המייצג שלה. "וְעַתָּה" מבטא שכל ההיסטוריה הארוכה, מאברהם ויעקב דרך מצרים ועד הכניסה לארץ, מתכנסת לרגע אחד: עכשיו אני יכול להחזיק ביד פרי שגדל באדמה שלי, בארץ המובטחת. פרי שמבטא שהסיפור הלאומי הגיע להבשלה.
הדבר בולט על רקע הפער מהפסוקים הבאים בהם התורה עוברת מהצהרת הביכורים לטקס 'וידוי מעשרות', שנראה דומה, אבל הפוך במהותו. בוידוי מעשרות, שנקרא בלשון המשנה 'הודיית המעשר', בעל השדה עומד לפני ה' ומצהיר שקיים את כל החובות שנדרשו ממנו בנוגע לפירות יבולו. הוא מפרט את מעשיו שלו: "בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכׇל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי. לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֺתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי. לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי". ואז הוא עובר לתפילה לעתיד על הפרנסה: "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קׇדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ".
בביכורים אין תפילה כזאת. אין בקשה לברכה נוספת. במקום לספר מה אני עשיתי, אני מספר מה ה' עשה לאורך ההיסטוריה כדי שנגיע לאן שהגענו. במעשר, החקלאי נבחן בשאלה מה עשה עם הברכה שקיבל, והאם יש לו זכות לבקש שתימשך; בביכורים הסיפור איננו ההישג. בעקבות התלישות והנדודים השיא הוא ההווה - "וְעַתָּה" - כעדות לקשר לארץ שה' נתן לנו.
זו גם משמעותה של הבאת "רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה". בניגוד למעשר, 'ראשית הפרי' לא מבטאת כמות: "אלו דברים שאין להם שיעור: הפאה, והביכורים, והראיון, וגמילות חסדים, ותלמוד תורה" (משנה, פאה א, א). אבל 'ראשית' גם לא מבטאת בהכרח איכות. המשנה מתארת: "כיצד מפרישין הביכורים? יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר, קושרו בגמי ואומר: 'הרי אלו ביכורים'" (ביכורים ג, א). כשהיבול רק מתחיל החקלאי איננו יודע אם השנה תהיה שנת שפע, ואיננו יודע אם הפרי שביכר יהיה בסופו של דבר זה המובחר. הפרשת הביכורים וקשירתם היא סימן שאני קשור לאדמה שה' נתן לנו.
במשנה, הפרק הראשון במסכת ביכורים עוסק שוב ושוב בשאלה האם למביא הביכורים יש זיקה מספקת לקרקע שממנה צמח הפרי, עד למקרים מורכבים של אילן היונק משתי רשויות. לא די שיהיו לאדם פירות; מצוות הביכורים דורשת שהפירות יהיו פירותיה של אדמה ונחלה, שהוא קשור אליה.
בעיניי זו גם הסיבה שהתורה אמרה "וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא" - סל שנעשה גם הוא מגידולי האדמה, ומשמש לעבודת השדה. בשונה מהקריאה שלי בפסוקים, במשנה בביכורים בסוף פרק ג מתואר טקס הביכורים של סוף תקופת בית המקדש השני: "העשירים מביאים ביכוריהם בקלתות (קערות) של כסף ושל זהב. והעניים מביאין אותם בסלי נצרים של ערבה קלופה, והסלים והביכורים ניתנין לכהנים" (משנה ביכורים ג, ח). נדמה שהמצווה שאמורה לבטא קשר לארץ ולה' הפכה למצווה שאומרת "ראו כמה יש לי". המצווה איבדה מייחודיותה, ולמרות שכאמור לביכורים אין שיעור, היא נטמעה במתנות הכהונה האחרות, במסגרתן החקלאי מעביר מהשפע בו התברך לכוהנים והלויים. שלא לומר הפכה לסמל של מעמד כלכלי.
אבל, אותו הטנא מופיע גם בברכות שבהמשך הפרשה: "בָּרוּךְ טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ" (דברים כח, ה), ובלשון ארור בקללות. אם כן, במודל המקורי של התורה הטנא שבתוכו מובאים הביכורים הוא כלי עבודה, כשם ש"מִשְׁאַרְתֶּךָ" הוא הכלי שבו לשים ומחמצים את העיסה. הזהב הוא מתכת קשיחה שמסמלת הישגיות וריחוק מעבודת הכפיים שמחברת עובד לאדמתו, אדמת ארץ ישראל. הטנא, העשוי מגידולי הקרקע, נושא עליו את אבק האדמה, ומבקש להכניס אל הקודש פנימה את מלאכת היומיום. בלשון המשנה: "אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו ונכנס, עד שמגיע לעזרה… עודהו הסל על כתפו, קורא…" (ביכורים פרק ג). אפילו אגריפס המלך אינו עומד מעל עובדי האדמה. הוא נכנס אל הטקס כמו כל חקלאי הנושא את פרי אדמתו מהשדה הביתה.
כל זה בניגוד לתהלוכה המפוארת המתוארת שם בפרק: "כיצד מעלין את הביכורים?... הממונה אומר: "קומו ונעלה ציון… והשור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב… החליל מכה לפניהם…" והתיאורים על עיטור סלי הביכורים. בענווה, הייתי מציע שייתכן הפער הבולט בינה לבין התמונה שמציגים הפסוקים, שבה האיכר מניח את ראשית פירותיו בטנא פשוט, משקף, לפחות בחלקו, אימוץ של השפה הטקסית של התהלוכות למקדשים בעולם ההלניסטי־רומי.
היחיד והעם
לקראת היציאה ממצרים ה' אומר: "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" (שמות ד, כב) וירמיה הנביא אומר: "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה" (ירמיה ב, ג). האדם שמביא ראשית "מהָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ" מבטא שהוא רואה את עצמו כחלק מהתהליך שה' מוביל בעולם. תהליך שבו עם ישראל הוא 'בכור' לא במובן של 'נעלה' בהכרח, אלא במובן של עם ריבוני המקדם חזון.
וכאן ההפטרה מהדהדת היטב את מצוות הביכורים. כמו הפרשה היא פותחת בתהליך של חזרה לארץ, וכמו "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" החזון הוא שכל העמים ילמדו מחברת המופת שנקים בישראל הריבונית לאחר שנות גלות ונדודים:
קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח. כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה. וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ. שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וּבְנוֹתַיִךְ עַל צַד תֵּאָמַנָה. (ישעיה ס, א-ד)
בהמשך ישעיה מתאר את גאולת ציון בשפה של עושר עצום. אבל, הזהב איננו סוף פסוק. ההפטרה בוחרת לסיים בדימוי אחר לגמרי:
וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר. (ישעיה ס, כא)
להרוויח טוב אפשר גם בגלות: "לְהָבִיא בָנַיִךְ מֵרָחוֹק כַּסְפָּם וּזְהָבָם אִתָּם" כמו האבות אברהם ויעקב. השיא הוא דווקא ירושת הארץ והקשר אליה המתבטא בסל הנצרים הפשוט של העניים. כפי שהרחבתי בסדרת הספרים שלי 'עץ החיים והכסף', ערכים יוצרים ערך. אבל העושר הוא רק סימן. ה' מתפאר בעמו שמקימים חברת צדיקים כשהם יורשים את הארץ.
ומכאן יש לפרשה משמעות מיוחדת בימי אלול שבהם אנו תמיד קוראים אותה - לקראת חגי תשרי. כש'חג האסיף' בפתח, סופה של השנה החקלאית יכול להיתפס כזמן של חשבון יבולים: כמה צמח, כמה הצלחנו, כמה אספנו. אבל התורה מציעה חשבון אחר. לא רק 'כמה יש לי', אלא איפה אני מושקע, ומהי מערכת היחסים שלי עם ה', עם חלקים שונים בחברה והעם, ועם העולם.
שאיפתנו היא לאומה משופעת ברכה: "בָּרוּךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ. בָּרוּךְ טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ. בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ" (דברים כח, ד-ו). שגשוג כלכלי שיוצר איכות חיים מקסימאלית, והשפעה על הסובבים אותנו ועל העולם. אולם, פרשת ביכורים מתעקשת שהבסיס, שעיקר הכרת הטוב היא על הבית הלאומי, והארץ הטובה. על העובדה הפשוטה, והכל-כך לא טריוויאלית, שיש לנו ארץ, ומדינה ריבונית. נדודיו של אברהם, יעקב ובני ישראל והמפגש עם האנטישמיות, השיעבוד והלחץ הכלכלי, מנכיחים גם למביא הביכורים וגם לנו, את הברכה שמגולמת בהכרה: "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ". עליית האנטישמיות היום, בכמעט כל אתר ואתר, מהווה תזכורת כמה עלינו להכיר טובה על חזרתנו לארץ. אנו תפילה שכמה שיותר יהודים יעלו, ו"לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ".מייקל אייזנברג. & כי תבוא – הביכורים, הברכה והתוכחה-דובי פריצקי קקל
פרשת כי תבוא מתחילה במצוות הביכורים ומסתיימת בתוכחה ובקללות. לכאורה, אלה שני חלקים שונים לגמרי של הפרשה — אבל למעשה יש ביניהם קשר עמוק.
בביכורים האדם מגיע לבית המקדש עם ראשית פרי האדמה, דווקא לאחר שהצליח, ואומר: “הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה’ אֱלֹקֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ”. הוא עוצר בתוך השפע ומכיר תודה. הוא גם מספר את הסיפור של הדרך שעבר — “אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי…” — וזוכר מאין בא.
ואז מגיעה התוכחה, ובה התורה מזהירה מפני מצב הפוך: “תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה’ אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל.”
כלומר, הבעיה אינה בהכרח שאין לאדם ברכה. לפעמים דווקא “מרוב כל” האדם שוכח להודות. הוא מתחיל לחשוב שהכול שלו, שההצלחה מובנת מאליה, ושהוא אינו זקוק עוד לעצור ולהכיר במקור הברכה.
וזה אולי החיבור הגדול בין הביכורים לתוכחה:
הביכורים הם הדרך לשמור על הברכה; התוכחה מזהירה מה קורה כששוכחים איך לקבל אותה.
בביכורים האדם אומר:
יש לי — ואני מודה.
הצלחתי — ואני זוכר מאין באתי.
קיבלתי — ולכן אני גם נותן.
ובתוכחה התורה מזהירה:
אם השפע יגרום לך לשכוח, אם ההצלחה תהפוך לגאווה, ואם תאבד את הדרך — הברכה עצמה עלולה להפוך לקללה.
לכן המסר של הפרשה הוא לא רק איך להתמודד עם הקללה, אלא קודם כול איך לחיות נכון בתוך הברכה.
ואולי זה מה שהתורה מלמדת אותנו לקראת השנה החדשה:
אל תחכה למשבר כדי להתעורר.
כשיש ברכה — עצור והודה.
כשיש הצלחה — זכור מאין באת.
וכשאתה מקבל — שאל את עצמך מה אתה יכול לתת.
כי אדם שיודע להודות על הברכה, לזכור את הדרך ולהשתמש בשפע למטרה טובה — הופך את הברכה שלו לברכה אמיתית.-שבת שלום מטבריה ️-דובי פריצקי-קק"ל & "ועל הארץ מתחת"-חיים קופל -פרשת כי תבוא. - בדרך כלל רבנים פוסקים הלכה מתוך השו"ע, או ספרי השו"ת, אבל ניתן לפסוק הלכה גם מתוך סיפור מהתורה. דוגמא ניתן למצוא בפרשתנו, כְּפִי שֶׁפָּסַק הָרַב מִטְשֶׁעָבִין (רַב דֹּב בֵּערִישׁ וַיְידֶנְפֵלְד זצ"ל, בְּסִפְרוֹ "דּוֹבֵב מֵישָׁרִים").
- בשנת תש"ה, התנהל דין תורה בְּבוּכָרָה, ולהלן סיפור המעשה. שמעון וראובן היו בידידות שנים רבות. באותה תקופה עשה שמעון לראובן הרבה טובות , ללא תמורה. בכדי לגמול לו על כך, נשבע ראובן לשמעון "בשם ה'" (וכן בתקיעת כף), שלפני פטירתו, ייתן לו את שדהו, במתנה.
- במשך השנים נתגלעו, חילוקי דעות ביניהם, בנוסף, גילה ראובן, שבשדה שלו יש אוֹצְרוֹת זָהָב, ורצה לסגת מהבטחתו. היות שהוא נשבע לראובן, וְהוּא לֹא יָכֹל לְהַתִּיר אֶת שְׁבוּעָתוֹ, הוא רצה לפחות, לְרוֹקֵן אֶת הַשָּׂדֶה מֵהַזָּהָב שֶׁהָיָה טָמוּן בָּאֲדָמָה. מתוך הנחה, שהבטחתו לשמעון הייתה רק לגבי הקרקע, ולא לגבי מה שהיה טמון מתחת לאדמה.
- בגלל חומרת האירוע, שֶׁהֲרֵי הוּא נִשְׁבַּע לְשִׁמְעוֹן, הוא פנה לרב מטשעבין שיפסוק לו, הַאִם הוּא רַשַּׁאי לְרוֹקֵן אֶת הַשָּׂדֶה מִמְּטִילֵי הַזָּהָב שֶׁבָּאֲדָמָה, בְּטֶרֶם יִמְסְרָהּ לְשִׁמְעוֹן.
הרב מטשעבין, זימן אליו את ראובן ושמעון, שמע את גרסתם, ופסק שאסור לראובן לקחת לעצמו את הזהב שבאדמה, והביא ראיה לדבריו מפסוק בפרשתנו, בעניין ווידוי מעשרות. "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם, וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ, אֶת יִשְׂרָאֵל, וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (כו,טו). - שואל הרמב"ן, על אתר, הרי בהבטחת הארץ לאבות, לא נזכר "ארץ זבת חלב ודבש" ?(כוונת הביטוי הוא לעושר הכלכלי, הנמצא בארץ, בין בתנובת השדה החקלאית, וּבֵין בְּמִרְבְּצֵי מַתָּכוֹת בָּאֲדָמָה. כתובות קיא:).
- מתרץ הרמב"ן, שאומנם בתורה לא נזכר "זבת חלב ודבש", אבל מכיוון שבזמן השבועה לאבותינו הייתה הארץ "זבת חלב ודבש" זֶה נֶחֱשָׁב שֶׁשְּׁבוּעַת הקב"ה כּוֹלֶלֶת גַּם אֶת מָה שֶׁמִּתַּחַת לָאֲדָמָה. וכמו במכירת דירה שמוכרים אותה : "כְּמוֹת שֶׁהִיא" ("AS IS"), וזה כולל כל מה שמצוי בדירה. (שמעתי מהרב יצחק זילברשטיין שליט"א).
- נראה שניתן להביא ראיה לדבריו, מהגמרא במסכת ערכין (דף כד). המקדיש שדה, האם כוונתו לכלול בהקדש גם את אוצרות הטבע שמתחת לקרקע, או רק את השדה שמעל פני הקרקע? ונראה להביא ראיה שהכוונה לכלול גם את מה שמתחת לקרקע. שהרי התורה אומרת "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ, וּבָא גֹּאֲלוֹ..וְאִם לֹא מָצְאָה יָדוֹ..וְהָיָה מִמְכָּרוֹ בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל, וְיָצָא בַּיֹּבֵל וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ" (ויקרא כה-כה..כח) משמע, לאותו מקום, כולל הכל.
- ונסיים בפרפרת מתוך העניין. המשנה באבות אומרת "כל האומר דבר בשם אומרו, מביא גאולה לעולם" (פרק ו,ו) ולכאורה, מה שייכת גאולה לכאן? הַהֶסְבֵּר הוּא שֶׁהַתּוֹרָה קוֹרֵאת לַחֲזָרַת הַשָּׂדֶה לִבְעָלֶיהָ "גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ" (ויקרא כה,כד) , ממילא גם השבת אמירה, לאדם שאמרה, נחשבת גאולה.
- תשובות לפרשת כי תצא:
א) איזה דבר נוסף, חוץ מכלי, נקרא כלי, בפרשה? תשובה: "בגד". שכתוב" לא יהיה כלי גבר על אשה" (כב,ה). ב) הֲיִתָּכֵן אָדָם "בַּעַל כְּנָפַיִם"? תשובה: יֵשׁ לְאָב כָּנָף, שֶׁנֶּאֱמַר "לֹא יְגַלֶּה כְּנַף אָבִיו" (כג,א). שאלות לפרשת כי תבוא: א) "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה" פרשת ראה (יד,ב) לעומת "וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַה' אֱ-לֹהֶיךָ" (כו,יט) בפרשתנו. כיצד מסביר המלבי"ם את ההבדל בין "עם קדוש" ל"עם סגולה" ? ב) מילה בפרשה בת ארבע אותיות, שאם נעביר את האות הראשונה, לסוף המילה, נקבל אותה משמעות? שבת שלום- תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל -בדוא"ל hkop77@gmail.com או בווטסאפ 052-3604905 מעדנים 409ב פרשת כי תבוא תשפ"ו & רעיונות לפרשת -״כי תבוא״-יגאל גור אריה ברכות לעדינה שר לפרשת בת מצווה. ברכות ליהודה אורן לפרשת בר מצווה. ברכות ליעל אונא לפרשת בת מצווה לעיתים אנו לא מודעים עד כמה חיוך ברגע הנכון יכול לשנות, מה רב כוחה של מילה טובה קטנה ועד כמה צעקה עשויה לחולל שינוי. הדברים הקטנים הללו, שברגע התרחשותם נראו שוליים, מתגלים לאחר זמן כמחוללי מציאות. דוגמא לכך יש בפרשת השבוע הפותחת במצוות הביכורים. כל אדם מישראל מחויב להביא את ביכורי פירותיו לבית המקדש וכך להעניק משמעות רחבה ועמוקה להצלחתו הכלכלית. מעבר להעלאת הפירות למקדש, ישנה חובה גם לומר טקסט המכונה "*מקרא ביכורים*" . הבחירה במקרא ביכורים נובעת מכך שבספר שמות התורה מנסחת את סיפור יציאת מצרים מנקודת מבט של מי שחי בזמן השעבוד במצרים, בעוד מקרא ביכורים מביא את הסיפור מנוקדת מבט של מי שחי בארץ ומפרספקטיבה אחרת לגמרי. שלושה מכתבים של המשוררת זלדה ,שנמצאו לאחרונה. יש שם כמה שורות יקרות ערך שאפשר לצטט. זלדה הייתה משוררת דתייה, ירושלמית , מורתו של עמוס עוז, ידידתה של יונה ולך. שירה המפורסם ביותר הוא "לכל איש יש שם" אבל הוא רק פנינה אחת מתוך כלל יצירתה. במכתבים שנחשפו רק לאחרונה, זלדה כותבת ככל הנראה לקרוב משפחתה שמתחתן. "...לא כתבתי לך כל הזמן אבל בליבי התפללתי לאושרך, הן נוצרת בשביל להעניק אושר ולקבל אהבה קדושה כשרה ..." היא כותבת לו ,"..שרק לא תטעה, בגלל תנאים חיצונים שאינם בשורש, ותחשוב אחרת על עצמך..." במכתב אחר היא מוסיפה :.."החיים יכולים להיות וצריכים להיות יקרים ומפוארים ..." בסיום אחד המכתבים היא נותנת לו עצה נוקבת לחיים, לא לחיות לפי "מה יאמרו " ולא לשקוע בביקורת עצמית. הנה הדברים בלשונה היפה: "פעמים אני חושבת שהחטא הנורא והאפל ביותר של האדם הוא לחשוב רעות על עצמו (אני קוראת לזה להביט על עצמי 'בעני השכנים' ולא בעיני האין סוף ).ואין בזה ענווה כלל –כי אם רפיון ובריחה מבניין החיים, שהוא כמדומני אחד מיסודות היהדות. אהב את האלוהי שבך ואת כישרונותיך שהם טיפה ממקור הנצח. אני מאמינה בכוחותיך ובעתידך..." כשם שזעקת בני ישראל עלתה אל הקב"ה והוא שמע בה יותר ממה שעם ישראל השמיע בה במודע, כך ראוי לכל מנהיג לקלוט את צעקותיהם של אלו שבעקבות סבלם לא מסוגלים לבטא באופן ברור ומודע את מצוקתם ולהיענות להם. שני זרעים נזרעו באדמה זה לצד זה. האחד אמר: "אני אתן כל מה שיש לי – נשתדל, נצמח, נפרח!" השני אמר: "מה פתאום? אולי לא ירד גשם… אולי השמש תשרוף אותי… עדיף שלא אצא בכלל." עברו שבועות. הזרע הראשון הפך לפרח יפהפה. השני – נשאר קבור באדמה, רקוב. פרשתנו כי תבוא מדברת על ברכה אם תשמעו – וקללה אם לא… כלומר: **אם תבחרו לצמוח, להתאמץ, ללכת בדרך טובה – תזכו לברכה. ואם תישארו קבורים באדישות – תפסידו גם את הפוטנציאל.** ברכה וקללה – לא תמיד מבחוץ. לפעמים הן פשוט… הבחירות שלנו. שבת שלום!- שבת שלווה וענוגה! -*יגאל גור אריה* |
.jpg)
