רעיונות לשבת פרשת כי תצא-תשפ"ו

מוזמנים להכנס לאתר החדש של החברה לחקר המקרא: www.hamikra.org להנות ולהיות שותפים לדרך ולעשייה הגדולה שלנו.לזכות בהחזר מס 46 בפקודת רשות המיסים, כל ההכנסה היא נטו לעשייה הברוכה שלנו לטובת הנוער הנפלא של עם ישראל.

*************************************************************

כי תצא : "כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ, וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ " - נאום אפקט המעקה - ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *

אפקט המעקה הוא דימוי עוצמתי הממחיש כיצד גבולות, חוקים ומסגרות, אינם מצרים את צעדיו של האדם, אלא דווקא מעניקים לו את הביטחון לנוע בחופשיות, ליצור ולהעז. כאשר אדם יודע שיש תֶּפֶס בטוח במקרה של מעידה, רמת החרדה יורדת וטווח הפעולה שלו גדל.

מחקר שנעשה בתחום תכנון סביבות ילדים במסגרות חינוכיות בארה"ב בשנת 2006 , בחן התנהגות של ילדים בחצר משחקים. המחקר מצא, כשהחצר הייתה פרוצה ללא גדר, הילדים נטו להצטופף במרכז ליד המורה מתוך פחד הלא נודע, אבל כשהקיפו את החצר בגדר היקפית, הילדים שיחקו בחופשיות ובהנאה בכל שטח החצר, עד הקצה ממש. הגבול הפיזי בחצר המשחקים דווקא הרחיב את מרחב החופש הפסיכולוגי.

אפקט המעקה מסמל אחריות אישית וגבול, שמטרתו לאפשר שימוש בטוח ב"גג" – המקום הגבוה, החופשי והחשוף ביותר בבית.

משה בנאומו בפרשתנו מציג את אפקט המעקה: "כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ, וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ; וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ, כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ" (דברים, כב', ח').

דומה שמשה בנאומו בפרשתנו קובע, שביתו הנפשי והמוסרי של עם ישראל , לקראת כניסתו לארץ, מחייב בניית מעקה , שבכוחו לשמש סוג של מנגנון הגנה וחיסון, כנגד העדר גבולות, בדמותם של נגיפי התאווה, היצר הרע והנטייה הטבעית שטבועים באופן טבעי בכל אחת ואחד מהעם, העומד בשערי הכניסה לארץ ישראל.

נאום המעקה של משה , מעביר לנו מסר ברור, שהכול מתחיל בראש ובעיניים, במקום הגבוה ומשם יורד ללב ולכבד. הנה כי כן, העיניים בראש רואות וחומדות ומשם המרחק קצר ללב ולפעילות הידיים והרגליים העושות את המעשה. המסר ברור: לא הכול מותר. המעקה מסייע לנו בתיחום הגבולות.

הנה בסמיכות למצוות התקנת המעקה בפרשתנו, מופיעה מצוות שילוח הקן: "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ, אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים, וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים, אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם, עַל הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם, וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ, לְמַעַן יִיטַב לָךְ, וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" (דברים, כב', ו'-ז).

פרופ' נחמה ליבוביץ ( 1905-1997 ) נדרשת בפרשנותה למצווה של שילוח הקן, ובהקשר לדברי הדרשן במדרש רבה, יז',ה'-ו' :"כאן אין הדרשן רואה את האדם כמטייל בגנו של הקב"ה להנאתו, והמצוות הן מלוויו המוסיפים לו חן ויופי, אלא האדם נתון במאבק עם הגלים הסוערים, הם הם יצריו. בים החיים, הוא עומד לטבוע בכל רגע ורגע, לולי הקברניט אשר בחסדו מושיט לו את החבל שיחזיק בו ולא יטבע, והן המצוות המצילות אותו והנותנות לו כוח ועמידה במאבקו עם יצריו".

פרשנותה של נחמה ליבוביץ מטמיעה את חשיבות המעקה, בדמותו של החבל, שנאחזים בו והמשתקף במצוות ובמשמעותן.

המילה מַעֲקֶה, היא ראשי תיבות: הרהורי עבֵרָה קשִׁים מעבֵרָה.

המוח והראש של האדם נקראים במחשבת היהדות והחסידות : "גַּג" – האיבר הגבוה והעליון ביותר בגוף.

כפי שלגג פיזי יש צורך במעקה כדי למנוע נפילה מטה, כך גם ה"גג" הרוחני של האדם, המוח והמחשבה, זקוק למעקה . כלומר, לגדרים, ולסייגים השומרים עלינו מפני הרהורים רעים, שכן, הרהורי עבֵרָה קשִׁים מעבֵרָה.

המצווה: "וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ", היא הוראה לאדם, להציב שמירה וגבולות על המחשבה שלו, כדי שהרהורי העבירה לא יפילו אותו מדרגתו.

אפקט המעקה, מעוגן גם בתיאוריה של זיגמונד פרויד ( 1856-1939 ) העוסקת בשלושת מרכיבי הנפש:

האיד Id היצרי, הדורש סיפוק מיידי של כל דחף, צורך ותשוקה, ללא התחשבות במציאות, בחוקים או במוסר.

האגו Ego האני, מעריך את הנסיבות בשטח ודוחה או מווסת את סיפוק דחפי האיד, עד שיתאפשרו בתנאים בטוחים ומקובלים.

הסופר אגו Superego המצפון האני העליון , שואף להתנהגות נורמטיבית מושלמת.

לפי פרויד, הנפש נמצאת במאבק כוחות מתמיד. בריאות נפשית תלויה ביכולתו של האגו לשמור על איזון דינמי וגמיש בין השלושה.

משה בנאומו בפרשתנו , מציג 72 מצוות, שבכולן משתקף באופן גלוי או סמוי, אפקט המעקה.

הבה נתמקד רק בשתיים מתוכן .

הראשונה :כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה

כך פותח משה את נאומו בפרשתנו : "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ ד' אֱלֹהֶיךָ, בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ, בַּשִּׁבְיָה, אֵשֶׁת, יְפַת תֹּאַר; וְחָשַׁקְתָּ בָהּ, וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. וַהֲבֵאתָהּ, אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ; וְגִלְּחָה, אֶת רֹאשָׁהּ, וְעָשְׂתָה, אֶת צִפָּרְנֶיהָ. וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ... וְהָיְתָה לְךָ, לְאִשָּׁה. וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ, וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ, וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה, בַּכָּסֶף; לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ, תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ " (דברים, כא', י'- יד') .

אפקט המעקה נוכח במופע המלחמה.

כן, מותר ללוחם היהודי לקחת אישה יפת תואר שהוא חושק בה בעת מלחמה. אבל, כל זאת בכפיפות לגדרים ולגבולות , המאפיינים את מוסר המלחמה וטוהר הנשק, שכן, לא הכול מותר.

במילים אחרות, יש כאן התחשבות בנטייה הטבעית של הלוחם במלחמה, אבל מנגד ,יש גם לקבוע כללי התנהגות בעלי גבולות מוסריים ונורמטיביים מידתיים.

כך גם למדנו בפרשת שופטים בשבת שעברה, בנאומו של משה, אודות אי השחתת עצים במלחמה: "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא תַשְׁחִית אֶת עֲצָךְ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת, כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה " (דברים, כ', י"ט).

הביטוי "Fall in love" - "לפול באהבה", מתחבר אף הוא, לאפקט המעקה במצוות אֵשֶׁת, יְפַת תֹּאַר .השימוש במילה "לפול" (Fall) אינו מקרי ,הוא משקף את התחושה שזהו תהליך שקורה באופן פתאומי, לא רצוני, שלעיתים מרגיש חוסר שליטה, בדיוק כמו אובדן שיווי משקל או נפילה ממקום גבוה לתהום.

הביטוי בצורתו האנגלית החל להופיע בטקסטים ספרותיים כבר בימי הביניים וברנסאנס. הוא הפך נפוץ מאוד בדרמות ובשירה, למשל, ביצירותיו של וויליאם שקספיר ( 1564 - 1616, ) שבהן האהבה מתוארת לעיתים קרובות ככוח עוצמתי, סוחף ובלתי נשלט ש"מפיל" את גיבוריו.

דומה שפתיחתה של פרשתנו בנאומו של משה: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל אֹיְבֶיךָ", מכוונת אותנו לקריאה נוספת, דווקא למלחמה הפנימית שלנו, כנגד האויב הפנימי שבתוכנו.

אכן כן, "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ": "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע" (מסכת קידושין, כא'). זאת המלחמה הפנימית בתוכנו שקוראת לנו – "לכוף את יצרנו, להילחם באויב הפנימי שבכל אחד ואחת מאתנו, אויב בדמותן של הקנאה, צרות העין והשנאה ,שמסיתות ומדיחות אותנו למלחמת אחים ואחיות, שסופה מי ישורנו.

לא מקרה הוא שמשה בנאומו בפרשתנו מתמקד בחשיבות מרקם היחסים בין אַחִים וַאֲחָיוֹת ומנכיח את אפקט המעקה 15 פעם, במילה אחת: אָחִיךָ.

השנייה: "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, בִּקְהַל ד' "

"לֹא-יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, בִּקְהַל ד' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי, לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ד' עַד עוֹלָם. עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם, בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם; וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר, מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ "(דברים, כא', ד'-ה').

הנה מנהרת הזמן מובילה אותנו מאוחר יותר לאפקט המעקה בתקופת מלכותו של המלך דוד, באירוע מזעזע עם מלך עמון : "וַיְהִי, אַחֲרֵי כֵן, וַיָּמָת, מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן; וַיִּמְלֹךְ חָנוּן בְּנוֹ, תַּחְתָּיו. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶעֱשֶׂה חֶסֶד עִם חָנוּן בֶּן נָחָשׁ, כַּאֲשֶׁר עָשָׂה אָבִיו עִמָּדִי חֶסֶד, וַיִּשְׁלַח דָּוִד לְנַחֲמוֹ בְּיַד עֲבָדָיו, אֶל אָבִיו; וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי דָוִד, אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן. וַיֹּאמְרוּ שָׂרֵי בְנֵי עַמּוֹן אֶל חָנוּן אֲדֹנֵיהֶם, הַמְכַבֵּד דָּוִד אֶת אָבִיךָ בְּעֵינֶיךָ, כִּי שָׁלַח לְךָ, מְנַחֲמִים; הֲלוֹא בַּעֲבוּר חֲקֹר אֶת הָעִיר, וּלְרַגְּלָהּ וּלְהָפְכָהּ, שָׁלַח דָּוִד אֶת עֲבָדָיו, אֵלֶיךָ. וַיִּקַּח חָנוּן אֶת עַבְדֵי דָוִד, וַיְגַלַּח אֶת חֲצִי זְקָנָם, וַיִּכְרֹת אֶת מַדְוֵיהֶם בַּחֵצִי, עַד שְׁתוֹתֵיהֶם; וַיְשַׁלְּחֵם" (שמואל ב', א'-ד').

אכן אירוע מזעזע. שכן, דוד המלך באמת שלח בתום לב ומתוך הכרת הטוב, את שליחיו לנחם את מלך עמון החדש. אבל יועציו לחשו לאוזנו, ששליחי דוד המלך, הם מרגלים ומהווים איום וסיכון לממלכת עמון. התגובה האכזרית והמבזה של מלך עמון, היא מטלטלת .

על כך נאמר במדרש: "אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: כָּל מִי שֶׁנַּעֲשָׂה רַחֲמָן בִּמְקוֹם אַכְזָר, סוֹפוֹ נַעֲשָׂה אַכְזָר בִּמְקוֹם רַחֲמָן... 'אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה' . זֶה דָּוִד, שֶׁשָּׁלַח לְנַחֵם אֶת חָנוּן בֶּן נָחָשׁ מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן.

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: דָּוִד, אַתָּה עוֹבֵר עַל דְּבָרַי! אֲנִי כָּתַבְתִּי 'לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטוֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם' (דברים כג, ז), וְאַתָּה שׁוֹלֵחַ לְנַחֲמוֹ?! 'אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה' – שֶׁלֹּא תִהְיֶה צַדִּיק יוֹתֵר מִבּוֹרַאֲךָ. מָה כְּתִיב שָׁם?: 'וַיִּקַּח חָנוּן אֶת עַבְדֵי דָוִד וַיְגַלַּח אֶת חֲצִי זְקָנָם...' – הֲרֵי שֶׁהֱבִיאוּהוּ לִידֵי קָלוֹן". (מדרש תנחומא פנחס , ה').

דומה שדוד המלך לא הקים מעקה , בכל הקשור למערכת יחסיו עם מלך עמון. שימוש באפקט המעקה , היה מסייע לדוד המלך , בהצבת גבולות ברורים הנובעים, מהמצווה בנאומו של משה בפרשתנו: "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי" , והתוצאה הייתה יכולה להיות שונה .

כך שלמה המלך בנו של דוד , נדרש לאפקט המעקה :"אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה" (קהלת, ז', טז').

חודש אלול , חודש התשובה והפיוס מנכיח את אפקט המעקה, בסיפור התלמודי של רב והקצב : "לרב הייתה מריבה עם קצב אחד, והקצב לא בא לפניו לבקש סליחה. בערב יום הכיפורים אמר רב: אלך אני לפייס אותו. פגש אותו תלמידו רב הונא ושאל: לאן מר הולך? אמר לו: לפייס את פלוני. אמר רב הונא: הולך אבא (רב) להרוג נפש! הלך רב ועמד על הקצב. היה הקצב יושב ומבקע ראש של בהמה, הגביה עיניו וראה את רב. אמר לו: אבא אתה? לך, אין לי עסק עמך! תוך שהוא מבקע את הראש, נשמטה עצם, הכתה בגרונו והרגתו".(בבלי, מסכת יומא, דף פז עמוד א').

לו היה רב ( אבא) בונה מעקה והיה מציב גבול בדמות המעקה גם לפיוס, יתכן שהתוצאה של האירוע הייתה מסתיימת באופן שונה. אכן כן, גם לפיוס יש גבולות וגם לצדיקות יש גבולות.

נאום אפקט המעקה מהדהד ביצירתו של המשורר אורי צבי גרינברג ( 1896 – 1981 ) שמשתמש במצוות המעקה בנאום משה בפרשתנו, בספרו "ספר הקטרוג והאמונה" (1937). אצ"ג מתאר את ההלכה והמסורת היהודית כ"מעקה" של האומה: "בְּלִי מַעֲקֶה לַגָּג – הַבַּיִת הוּא תְהוֹם ".

הבה נייצב בחוזקה את מעקה גג ביתנו הלאומי, ונשמור מכל משמר על הבית האחד והיחיד שלנו.

שבת שלום ומבורך

*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון.

&

בלומה טיגר-דיכטוולד -לפרשת כי תצא תשפ"ו

בן סורר ומורה בין המקרא, הפסיכולוגיה והמרחב המשפחתי

פרשת "בן סורר ומורה", הניצבת בלב פרשת כי תצא, מהווה את אחד הצמתים הדרמטיים והמאתגרים ביותר במחשבת ישראל. לכאורה, מדובר בטקסט משפטי חמור המכריע את גורלו של נער בראשית דרכו, למוות בסקילה. אולם, קריאה רב-ממדית הנשענת על פרשנות קלאסית, ותיאוריות פסיכולוגיות מודרניות, מגלה כי אין מדובר בענישה רטרוספקטיבית, אלא במניפסט חינוכי וסוציולוגי המבקש להגדיר את גבולות האחריות ההורית ואת המבנה הבריא של התא המשפחתי.

התורה פותחת בתיאור המקרה (דברים כ"א):" כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּו"ֹ. המפרשים עמדו על הסמיכות שבין פרשה זו לפרשות "אשת יפת תואר" ו"בן השנואה" הקודמות לה.רבי משה אלשיך (מגדולי הדרשנים והפוסקים בצפת במאה ה-16, תלמידו של רבי יוסף קארו ורבו של רבי חיים ויטאל), מדגיש כי התדרדרותו של הבן אינה מתחילה בחלל ריק, היא תוצאה של בית שנבנה על בסיס שגוי. הבן הסורר הוא פרי באושים של מערכת יחסים פגומה מלכתחילה. כאן טמון הממד החינוכי: התורה אינה מענישה רק את הבן, אלא מציבה מראה מול ההורים, המלמדת כי הזנחה רגשית או כניעה ליצר, סופן להוביל לאנרכיה מוסרית בתוך הבית.

המושג "סורר ומורה" מוגדר דרך שני צירים: המרד בסמכות ("איננו שומע") וההתדרדרות הפיזית ("זולל וסובא"). הלשון המקראית משקפת ניכור טוטאלי. הוא עובר על מצוות כיבוד הורים, הוא מהווה סכנה חברתית, מתוך שעתיד ללסטֵם את הבריות כדי למלא את תאוותיו. הקושי המוסרי הגדול הוא הענישה על שם סופו, " ימות זכאי ואל ימות חייב".

רש"ר הירש (הרב שמשון בן רפאל הירש 1808-1888 מאבות הזרם הנאו-אורתודוקסי ביהדות גרמניה), רואה בסוגיה זו לא רק דיון הלכתי שכמעט לא התקיים בפועל, אלא מסר חינוכי עמוק. התנהגות הבן משקפת את המצב בבית, שבו ההורים אינם מאוחדים במסר ודוגלים בערכים שונים. הבן נעדר כל משמעת עצמית ומזלזל באופן מוחלט בסמכות, מוסר וחובה. מטרת הענישה היא הרתעה. סביר כי התורה אינה מענישה על ה"גניבה" (הבן גונב כסף מאביו), אלא על אובדן מוחלט של יכולת המשמעת העצמית. המוות כאן הוא קביעה טרגית כי הנער הפך ל"מכונה" חסרת מעצורים שתכלה את סביבתה.

התורה מציבה תנאים רבים לענישת בן סורר ומורה:

1. בן שהגיע לגיל מצוות, כלומר בן שלוש עשרה (היכולת להענישו מוגבלת לשלושה חדשים לאחר הגעתו לגיל זה).
2. הגונב מאביו ממון לרכישת בשר ויין כדי לזלול ולסבוא (תרטימר בשר וחצי לוג יין).
3. במסכת סנהדרין (פרק ח, משנה ד) מבואר כי על ההורים להיות שלמים בגופם, ולא בעלי מום. לא גדמים (שנאמר: ותפסו בו אביו ואמו), ולא חגרים (שנאמר: והוציאו אותו), ולא אלמים (שנאמר: ואמרו), ולא סומים (שנאמר: בננו זה) ולא חרשים (שנאמר: איננו שומע בקולנו). הם גם אומרים יחד את אותו הטקסט. ויש האומרים שעליהם להיות זהים במראה, בקומה ובקול. עליהם להביאו לפני זקני העיר. רק הם יחליטו אם להוציאו להורג ולא הוריו. אם אחד ההורים אינו מסכים, לא ניתן להורגו. המטרה היא שיעשה עמו צדק. כאן מופקעת סמכות האב לטובת זקני העיר שהם גורם אובייקטיבי ובעלי ניסיון בנושאי משפחה וקהילה. (לכן נאמר בטקסט זקני עירו, והסוקלים הם אנשי עירו). מעניין לציין כי סמכות האב מוגבלת גם על ידי האם שהיא שותפה שווה בנושא זה.

הפרוצדורה מכילה מספר שלבים:

התראה ראשונה בפני שני עדים, שהיא אקט חינוכי.

אם שב לסורו על הוריו להביאו לבית דין של שלושה (אלו זקני העיר) בליווי שני עדים שיאשרו את דברי הוריו, ואז יולקה שלושים ותשע מלקות.

אם ימשיך בדרכו הרעה, יובא לפני בית דין של עשרים ושלושה בליווי שני עדים, ויסקל על ידי אנשי עירו למען ישמעו ויראו, וכדי לקיים "ובערת הרע מקרבך".

הבאת הבן אל זקני העיר הדנים בגורלו, מוציאה את הקונפליקט מהמרחב הביתי הסגור אל "שער העיר". זהו רגע של אמת מחריד המאלץ את המשפחה להתמודד עם המציאות ללא מנגנוני ההכחשה הביתיים, ובכך מונע מההורים לפעול מתוך זעם אישי ונקמנות.

הקביעה התלמודית (בבלי, סנהדרין עא, א) כי "בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות" , מעבירה את הדין מהמישור המשפטי למישור התודעתי. חז"ל הציבו תנאים כמעט בלתי אפשריים ליישום, כדי לומר לנו שהתורה רצתה שנלמד את הסוגיה כמודל להבנת חשיבות הדיאלוג והסמכות ההורית.

בעיניים מודרניות, ניתן לראות בבן הסורר את מה שכינה הפסיכיאטר נתן אקרמן (מאבות הטיפול המשפחתי והזוגי במאה ה-20), "השעיר לעזאזל של המערכת". אקרמן טוען כי התנהגות אבנורמלית של ילד היא לעיתים קרובות סימפטום לחולי של המערכת המשפחתית כולה. הדרישה המקראית שההורים ידברו "בקול אחד" היא אבן היסוד לשיקום המשפחתי. כאשר הילד מזהה סדקים בין ההורים, הוא לומד לתמרן ביניהם. "בקול אחד" מעניק לילד ביטחון וגבולות ברורים.

הפסיכולוגיה האדלריאנית רואה בילד הסורר מי שאיבד את "תחושת השייכות" ומנסה להשיגה בדרכים מוטעות. האחריות ההורית כאן היא להפסיק את מאבקי הכוח וליצור מקום שבו הילד מרגיש בעל ערך ותרומה.

המבט החסידי: "האבוד אינו אבוד"

מעבר לתיאוריה הפסיכולוגית, החסידות מציעה מבט הוליסטי המבקש למצוא את "נקודת הטוב" המסתתרת תחת מעטפת המרד. ר' צדוק הכהן מלובלין (1823-1900, מגדולי הוגי הדעות של התנועה החסידית), מסביר בספרו "פרי צדיק", כי דווקא ב"בן סורר ומורה" גנוזות עוצמות נפש אדירות שאילו היו מופנות לקדושה, היו מחוללות פלאים. יש לתעל בתבונה ובסבלנות את האנרגיה הפראית של ילד סוער, לנתיב חיובי. לפנינו פוטנציאל אדיר אך חסר כיוון.

מסופר על בעל שם טוב שראה אב שגירש את בנו מהבית כי הפך לפורק עול. אמר הבעל שם טוב לאב: "בוא ואספר לך על המנורה בבית המקדש. לעיתים המנורה מתמלאת בפיח והאור דועך. האם שוברים את המנורה ומשליכים אותה? לא. מנקים את הפיח בעדינות, מוסיפים שמן זך, ומדליקים שוב. בנך אינו המרידה שלו, הוא המנורה, והסררנות היא רק הפיח. אם תרחיק אותו, המנורה תישאר חשוכה לנצח. אם תקרב אותו, האור שבו עוד יאיר את עולמך".

סיכום ואקטואליה

בעידן של "יוצאים בשאלה" ונערים המחפשים את עצמם מחוץ למסגרת, המסר החסידי ברור: אל תרחיק. הדרך לתיקון עוברת דרך היכולת לראות את הנער כשלם, לחבר אותו לכוחות היצירה שלו ולא להגדיר אותו דרך הכישלון הזמני שלו.

בימינו, מושג ה"זולל וסובא" לובש צורה של התמכרויות מודרניות, מריגושים דיגיטליים ועד לצריכת חומרים ממכרים. הרשתות החברתיות מעניקות אישור להתנהגויות קיצוניות ומחלישות את השפעת הבית. הפיחות שחל בסמכות ההורית ובסמכות המורים תורמת להתפתחות תופעה מזיקה זו. תרבות הסיפוק המידי מקשה על פיתוח דחיית סיפוקים, המיומנות הקריטית למניעת ההידרדרות שחזתה התורה.

פרשת בן סורר ומורה היא "תמרור אזהרה" בוהק. היא מלמדת אותנו כי חינוך אינו מתחיל בתיקון הילד, אלא בתיקון הבית. בכך שהפכו חז"ל את הדין לתיאורטי בלבד, הם קבעו כי תמיד יש פתח לשינוי.

הלקח האקטואלי הוא שמניעה עדיפה על ענישה. ככל שנשקיע בבניית "הקול האחד" ההורי, ככל שנדע לשלב בין סמכות אוהבת להקשבה הוליסטית הרואה את הנשמה מעבר למעשים, כך נבטיח שבנינו ובנותינו יישארו בבית, ואם חלילה יצאו מתוכו, אזי, ימצאו את דרכם חזרה אל הבית, והדין יהפוך לרחמים.- בלומה דיכטוולד.‏ ה' אלול תשפ"ו

&

סרטון על הפרשה - הכתובת על הקיר-הרב עמיהוד סולומון-רב קהילה פ"ת-כפר גנים.

https://youtu.be/Rtvzze_Aumw

&

פקודות קבע למלחמת רשות - אריה דיכטוולד.

ספר דברים, ובפרט צמד הפרשות "שופטים" ו"כי תצא", מעמיד קודקס משפטי ומוסרי המארגן את חוקי המלחמה בישראל. לכאורה, דינים אלו נראים כמקבץ של הנחיות שונות המפוזרות על פני כמה פרשיות. אולם, עיון מעמיק בסדר הכתובים דורש מאתנו לשאול :

האם קיים הגיון פנימי בסדר שבו ערכה התורה את הדינים השונים? מהו הרעיון המארגן העומד בבסיסה של תורת המלחמה של צבא עברי?

מבוא חשוב מאד להבנת המאמר: יש להעיר שעיקר דיון מתבסס על הכתוב בספר דברים בלבד. וכבר העיר רבי מאיר ליבוש בן רבי יחיאל מיכל וויזר -מלבי"ם (המאה ה"יט) , שמשמע מלשון הפסוק "כי תצא למלחמה", שאין מדובר בחובת גברא מוחלטת. אלא כפי שרש"י בשם חז"ל קבעו שבפרשיות ספר דברים מדובר במלחמת רשות. וכבר לימדונו חז"ל במשנה (סוטה פרק ח משנה ז): במה דברים אמורים במלחמת הרשות (=כללי הפטוֹרים)אבל במלחמת מצוה, הכול יוצאים אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. אמר רבי יהודה במה דברים אמורים במלחמת מצוה אבל במלחמת חובה הכול יוצאים אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. היינו, במלחמת מצווה אין "וועדת פטורים".

נסקור תחילה את המבנה של פרשות המלחמה:

1. שלבי ההיערכות לפני היציאה (פרק כ', א–ט)

א. חיזוק מוראלי-אמוני: דברי עידוד ללוחמים מפי הכהן משוח המלחמה.

ב. הסדרת כוח האדם: דברי השוטרים המאתרים את האנשים הפטורים מסיבות אישיות ונפשיות, ושליחתם חזרה לביתם.

ג. ארגון הפיקוד: הצבת שרי צבאות בראש העם.

2. נהלי הלחימה והמצור (פרק כ', י–כ)

א. קריאה לשלום: חובה מקדימה לקריאה לשלום לפני הסתערות על עיר.

ב. הבחנה בין נסיבות הלחימה: יחס שונה לעיר שהשלימה (עבדות ומס) לעומת עיר שסירבה ונכבשה, והבחנה נוקשה בין מלחמת רשות למלחמת שבעת עממי כנען (מלחמת מצווה).

ג. אקולוגיה: איסור השחתת עץ מאכל בעת מצור ("כי האדם עץ השדה").

3. הפרט והכלל במחנה הצבא (פרק כא, י–יד, פרק כג, י–טו)

א. היחיד בסערת הקרב: חוקי "אשת יפת תואר" - ריסון וניתוב היצרים של הלוחם.

ב. קדושת המחנה וניקיונו: חובת היחיד לשמור על טהרה מקרִִי לילה ועל ניקיון פיזי של המחנה ("והיה מחנך קדוש").

ג. פטוֹרים ארוכי טווח: פטור משירות קרבי לשנה שלמה למי שאִרש אישה, בנה בית או נטע כרם וכן הרכוכי והפחדן (פרק כ):

(ה) מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ:

(ו) וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ:

(ז) וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה:

(ח) וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ

מניתוח שלבי המלחמה בתורה, נגלה תהליך הדרגתי, מדוד ומבוקר, הפועל במעגלים מתרחבים:

שלב ראשון: העילה למלחמה ("כי תצא"): נקודת המוצא מנוסחת בלשון יציאה " :כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ..." (כ, א). התורה מציגה את המלחמה לא כאידיאל אלא כהכרח שנכפה על האומה. לצד זה מונחת התזכורת האֵמונית" :לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".

שלב שני: חידוד התודעה בקרבה למערכה: וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם" (שם, ב). ככל שהאימה והמתח עולים, נדרש חיזוק רוחני. ודוק: המעודד והפונה אל רוח הלוחמים אינו המצביא הצבאי או המלך, אלא הכהן. ההנהגה הרוחנית היא הנוסכת את המשמעות בלב הלוחמים.

שלב שלישי: ההגנה מוראלית ומיוני משאבי אנוש. לפני נטילת הפיקוד הטקטי, פונים השוטרים להגנה על חוסנו המוראלי של המחנה. הפטוֹרים ניתנים למי שבנה בית, נטע כרם או למי שְאֵרַשׂ אישה ולא סיים את המשימות האישיות, וכן ל"איש הירא ורך הלבב" – כדי שלא "ימס את לבב אחיו כלבבו". רק לאחר מכן: "וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם".

שלב רביעי: הגבלת האלימות והכפפת היצר. גם בתוך הלחימה גופא, התורה בולמת את סחרחרת ההרס:

א. הקדמת השלום :חובה לפתוח בקריאה לשלום (=לכניעה).

ב. איסור השחתה שאינה מבצעית: הגנה על טבע וסביבה - ""כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת".

ג. אשת יפת תואר: התורה מכירה בסערת היצרים של הלוחם בקרב ולאחריו, אך אינה הופכת את השבויה ל"פרס ניצחון". היא מטילה עליו הגבלות מרובות (גילוח ראש, בכי של חודש ימים, איסור התעמרות ומכירה) שמטרתן לקרר את היצר ולהשיב את שיקול הדעת האנושי.

ד. המלחמה היא מוצא אחרון - תפיסת "אין ברירה".

# צא ולמד: הרעיון המנחה בגישה התורנית הוא שהמלחמה היא המוצא האחרון בלבד, שיש להגיע אליו רק לאחר מיצוי כל הכלים למניעתה.

חז"ל הגדירו מלחמת מצווה כמלחמת אין-ברירה (=מלחמת מגן או מלחמת כיבוש הארץ). אך פחות ידוע כי אף בכיבוש הארץ (שהיא מלחמת מצווה) – החל מימי יהושע בן נון – לא פנו למלחמה אלא לאחר שניתנה ליושבי הארץ ההזדמנות להשלים או לפנות. כפי שמובא בתלמוד ירושלמי (שביעית פרק ו', ה"א) :"אמר רבי שמואל: שלוש פרסטיניות (=איגרות) שלח יהושע לארץ ישראל עד שלא יכנסו לארץ: מי שהוא רוצה להפנות – יפנה, להשלים – ישלים, לעשות מלחמה – יעשה. גרגשי פינה... גבעונים השלימו... שלושים ואחד מלך עשו מלחמה ונפלו".

מכאן שמצוות יישוב הארץ והגנתה אינן תובעות שפיכות דמים לשם שפיכות דמים או נקמה. הפניה לשלום היא האופציה המועדפת.

היציאה למלחמה עברית אינה מלווה בתזמורות צבאיות או במארשים מלהיבים של תאוות כיבוש. העידוד התורני נשען כולו על התפיסה שקדושת המחנה היא מקור עוצמתו," כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ... וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ". תורת המלחמה העברית היא מכלול עקרונות ברורים:

נוכחות אלוהית מותנית: הקב"ה עומד לצד הלוחמים, אך תובע מהם לשמור על קדושת המחנה ועל טהרתו המוסרית והפיזית.

מאמצים להימנעות: המלחמה היא תהליך מבוקר, בכל שלב קיימת חובה לנסות ולמנוע את שפיכות הדמים.

כפיפות החוק והמוסר: המצביא, הצבא והלוחם הבודד כפופים כולם לחוק אלוקי מקיף – בסערת הקרב בדיוק כמו בימי שגרה.

שימור צלם אנוש:חובה מוחלטת לשמור על צלם אלוהים – הן של הלוחם עצמו (מניעת השחתה מוסרית) והן של האויב והסביבה הנתונים במצור.

ריסון הצרכים האישיים :מענה לצרכיו האנושיים של הלוחם נעשה תחת גדרים נוקשים של דין, ולא על פי יצריו או הבנתו הפרטית.

סך החובות של הצבא ככלל, לצד אחריותו המוסרית של הלוחם הבודד, הם היוצרים את השלם של "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ".- אריה דיכטוולד. ‏‏ז' אלול תשפ"ו. מעובד ממאמר משנת תש"ט

&

 דבר תורה - כי תצא תשפ"ו - מלחמה ושלום -מייקל אייזנברג

פרשת כי תצא, הגדושה מכל פרשות התורה במצוות, איננה רק רשימה ארוכה של חובות וזכויות. במבט-על נראה שלקראת האתגרים של כיבוש הארץ וכינון חברת מופת, הפרשה מעצבת חוקה חברתית-מוסרית עבור החיים עצמם של האומה, במגוון רב של תחומים והקשרים. לכן, מפתיע לגלות, שהתורה בחרה למסגר את העיסוק בחיי משפחה, יחסים בין אנשים, כלכלה ונורמות חברתיות, בתוך הקשר של מלחמה: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ" (דברים כא, י) בפתיחה, ומלחמת עמלק בסיום: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק… וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכׇּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" (דברים כה, יז - יט).

לא אוכל בדבר תורה זה להסביר את כל הקשרים וההתפתחויות, אבל ברצוני לבחון רצף אחד, שחושף משהו על התמונה הגדולה. אחד הרצפים המסקרנים נמצא בדיוק באמצע הפרשה:

לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו. עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ לֹא תּוֹנֶנּוּ.
לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ לְכׇל נֶדֶר כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ גַּם שְׁנֵיהֶם.
לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כׇּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ. (דברים כג, טז - כ)

מה עושה איסור הזנות, של אשה - "קְדֵשָׁה", או זנות של גבר - "קָדֵשׁ", בין עבד נמלט לבין איסור ריבית? אפשר להציע שלוש קריאות שונות.

הרמב"ם במורה נבוכים ראה את האיסור כעומד בפני עצמו והסביר את השלכותיו על היחיד ועל סביבתו הקרובה:
מפני זה נאסרה הקדשה למה שיש בה מהפסד היחס והיות הנולד ממנה נכרי (זר) לבני אדם כולם. לא ידע לעצמו קרוב (משפחה) ולא יכירהו אחד מקרוביו, וזהו הרע שבענינים לו ולאביו.
וענין אחר גדול בטעם איסור הקדשה והוא - מניעת רב תאות המשגל והתמדתו...
ובאיסור הקדשה תועלת גדולה מאד והיא מניעת הקטטות כי אילו היתה הקדשה מותרת היו באים אל אשה אחת אנשים רבים בעת אחת לפי המקרה ולא היו נמלטים מהמחלוקת וברוב הפעמים היו הורגים זה את זה או היו הורגים אותה… (מו"נ ג, מט)

לפי הרמב״ם. זנות מביאה לעולם ילדים תלושים, שאין להם הקשר משפחתי נורמטיבי ותחושת שייכות. היא מובילה לא רק למתירנות מינית אלא להשתעבדות למין, ובנוסף, גברים רבים על זונה אחת עד כדי שפיכות דמים.

הרמב"ן, שמהדהד את התוספת הלא שגרתית בפסוק "מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל" ו-"מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל", הלך בכיוון אחר. הרמב"ן הסביר שהציווי איננו על היחידים שגורמים נזקים לעצמם ולסביבתם, אלא על בית הדין כאחראי לנורמה החברתית:

…היה ראוי שיאמר 'לא תהיה בכם קדשה' ו'לא יהיה בכם קדש'; כי "מבנות ישראל" ו"מבני ישראל" כאלו בעם אחר ידבר. והנראה בעיני בלאו הזה כי הוא אזהרה לבית-דין שלא יניחו אחת מבנות ישראל להיות יושבת בפרשת דרכים בעינים על הדרך לזִמָּה …

לפי קריאה זו, איסור הקדשה והקדש מתחבר לפסוקי ההמשך: "לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כׇּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ". התורה מתארת כאן חברת אחווה. היחסים הכלכליים בתוך ישראל אינם יחסים בין זרים אלא בין אחים. אסור להפוך את המצוקה הכלכלית של האחר להזדמנות לרווח באמצעות ריבית, ואסור להפוך את גופם של אחות או אח לאמצעי פרנסה. חברת ברית אינה יכולה להסכים שזה מה שיקרה לבניה ולבנותיה. הריבית והקדשה הן שתי כלכלות של ניצול, שהוא פסול גם אם נעשה בהסכמה. לכן התורה לא רק אוסרת זנות, אלא מנסחת: "לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל". זהו משפט על החברה הישראלית כולה.

הקריאה השלישית מחברת את איסורי הקדשה והקדש דווקא לפסוקים שלפני כן, אל העבד הנמלט ואל ההקשר הצבאי המקומי שלאורו נאמרו האיסורים על העבד, הַקְּדֵשִׁים והריבית:

כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע. כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר… וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְיָצָאתָ שָּׁמָּה חוּץ. וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ.
כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ. (דברים כג, י - טו)

רש"י בעקבות חכמים הסביר שהעבד בורח מחוץ-לארץ לארץ, אבל ר' אברהם בן עזרא ופרשנים נוספים הסבירו שהעבד נמלט במהלך המלחמה למחנה שלנו ממחנה האוייב. ר' עובדיה ספורנו חיבר גם את הקדשה לאותו רצף: "אַחַר שֶׁדִּבֵּר בְּמַחֲנֵה הַצּוֹבְאִים (פסוקים י-טו) דִּבֵּר בִּדְבָרִים הַקּוֹרִין בּוֹ, לְתַקֵּן עִנְיָנָם, וְהֵם: עִנְיַן הָעֶבֶד הַבּוֹרֵחַ (טז-יז), וְעִנְיַן הַנָּשִׁים הַקְּדֵשׁוֹת הַמְּצוּיוֹת בְּמַחֲנֵה הַצּוֹבְאִים (יח-יט)".

אם קוראים את דין העבד בתוך הרצף הזה, אפשר להבין אותו כחלק מהאתיקה של המלחמה. אדם נמלט אל המחנה שלנו מן הצד שמנגד, והתורה אינה מאפשרת להתייחס אליו כאל נכס שיש להחזיר לבעליו במסגרת כזו או אחרת של סיום המלחמה. גם בתוך מלחמה נדרשת הבחנה בין האויב כקולקטיב לבין בני האדם היחידים שנמצאים בתוכו. לא כל מי שבא מן הצד השני הוא מי שנלחם בך. קדושת המחנה לא מתבטאת רק בשמירה על נורמות ההתנהגות של הלוחמים, אלא גם בשמירה על ערכים כמו חירות והגנה על החלש.

כעת אפשר גם להבין את הסמיכות של איסור קדשה וקדש לא רק לנושא העבד אלא גם למחנה הקדוש, שהשורש ק-ד-ש מהדהד. בעת מלחמה, חוקי המוסר נוטים להיטשטש. השימוש בקדשים וקדשות יכול להוות טקטיקת מלחמה פסולה - שימוש במין כדי לפתות מנהיגים, לרגל, או לשבור מורל. התורה פוסלת זאת מכל וכל. לא רק שבתחילת פרשת השבוע במסגרת 'אשת יפת תואר' יש הגבלות על לקיחת שבויות, כחלק מקדושת המחנה שיוצא להילחם התורה מבהירה שהמטרה אינה מקדשת את האמצעים. אי אפשר לרתום את שפל המדרגה האנושי כדי להשיג ניצחון צבאי. זהו חילול הקודש. באותו אופן, התורה אוסרת להסגיר את העבד הפליט, כי מדובר באדם ולא במשאב. אפילו כשדנים על הסכמים שונים של הפסקת אש, הפסקת המלחמה או אפילו שלום, זה לא יעבוד אם לא נדע להתייחס לאנשים כראוי. אם לא נדע לבנות חברה ערכית וסולידרית, שרואה את פניו של האחר, זהותו ואישיותו.

שלוש הקריאות שונות זו מזו, אבל הן לא בהכרח סותרות. להפך. הן יוצרות שלושה מעגלים של אותה שאלה. הרמב"ם עסק באדם, במידותיו ובמעגלים הקרובים אליו. הסמיכות לריבית עוסקת בחברה ובאחריות שלה כלפי אחיה. הסמיכות לעבד ולמחנה עוסקת בכוח, במלחמה וביחס לאדם באופן כללי. גם למי שנמצא בצד האחר. במרכז שלושת המעגלים נמצאת השאלה מה קורה כאשר גוף, כסף וכוח מאפשרים להפוך אדם אחר לאמצעי.

וזה נכון גם כלפי החיילים שלנו עצמם. בתורה חיילים אינם משאב לאומי שאפשר להשתמש בו עד שיישחק. הם בני אדם שמוסרים את זמנם, את גופם, ומקריבים את חיי המשפחות שלהם, ולעיתים את חייהם, למען הכלל. בפרשה שלנו התורה מכניסה את כל מרחבי החיים והנורמות בתוך סד של מלחמה כי היא מכירה את הקושי הפסיכולוגי שבתנועה הלוך ושוב בין שגרת החיים לבין החזית. זהו מעבר בין שני תדרי קיום מנוגדים. בחזית, האדם נדרש לצמצם את האוטונומיה הפרטית שלו, לפעול מתוך משמעת היררכית נוקשה ולהתמסר לחלוטין למשימה הלאומית והקיומית של הגנת העם והמולדת והכאת האויב. החייל נדרש לויתור על רצונותיו האישיים ושאיפותיו וגם נדרש להפעלת כוח ואלימות כלפי אויבים. מיד לאחר מכן, עליו לחזור אל העורף, לפשוט את המדים ולשוב אל העשייה הפרטית, העדינה והבונה של הקמת משפחה, נטיעת כרמים וכינון חיי שגרה. למרות שגם ההתגייסות הצבאית וגם בנין המשפחה והארץ הם מצוות וחיוניות, הדיסוננס הזה מאיים לשחוק את נפש היחיד ולפרק את רקמת החברה.

התורה אינה מסתפקת בניסיון להגן על החיים האזרחיים מפני המלחמה. היא מבקשת להפוך את הסכנה עצמה למנוף: "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ". ההתייחסות להתנהלות ביציאה למלחמה, בדיוק באמצע הפרשה, מבטא שהמלחמה היא לא רק המסגרת, ולא רק אירוע להתמודד איתו. התורה רואה את המלחמה כמגבר. המלחמה עלולה להגביר הפקרות, אלימות, כוחניות, תאוות ואיבוד רסן, שאחר כך עלולים לבוא לידי ביטוי בחיים האזרחיים. אבל, התורה מסבירה שבמקום כל אלו ניתן לחוות את קדושת המחנה במלחמה: "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ", וכדברי הרמב"ן כאן, שהצבא הוא מקום המפגש עם ה' לא פחות מבית המקדש: "…העושה העבירות הגדולות במחנה כאותם שכתוב בהם: "שמו שקוציהם בבית אשר נקרא שמי עליו לטמאו" (ירמיהו ז, ל)". התורה מעוניינת להשתמש בעוצמתה של המלחמה כדי להגביר תחושות של מחוייבות, שיתופיות, אחריות ומסירות לכלל, הנלחם למען החירות האנושית.

השאלה היא לא האם המלחמה תשאיר חותם, אלא איזה חותם היא תשאיר. "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ", והחווייה שאירועי המלחמה הם מפגש בלתי אמצעי עם ה' (ממש כמו בחוויה של אדם וחוה בגן עדן: "וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱ-לֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם"), מבקש להפוך את מצב הקיצון למקור של התרחבות מוסרית. האדם יחזור מן המחנה לביתו מחויב יותר. לא קהה לסבלו של האחר אלא מתוך אחוות הלוחמים רגיש יותר לאחריות כלפי כל אדם. לא כאדם פרטי ששואף להגדיל את חלקו, אלא כחלק מחברה של אחווה וברית.-מייקל אייזנברג

&

מי מחזיק את מי ?-חיים קופל.

1. "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ.. וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים ..לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים . שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ, לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" (כב-ו..ז). שכרו של מקיים המצווה, כפי שמבטיחה התורה: "למען ייטב לך והארכת ימים" . יש כפל לשון, גם "למען ייטב לך" וגם "והארכת ימים". לכן מפרש "תרגום יונתן בן עוזיאל", "יִיטַב לָךְ": בעולם הזה. "וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" : בעולם הבא .
2. מסגנון התורה " שלח תשלח את האם, ואת הבנים תקח לך", לומד המדרש : אם קיימת את המצווה תזכה לבנים. (ואת הבנים תקח לך, "חינוך" מצווה תקמ"ה).
3. אֶת הַמִּצְוָה נִתָּן לְקַיֵּם רַק כְּשֶׁהַקֵּן נִקְרָה אֵלָיו בְּאַקְרַאי (ולא שזומן מראש) וא"כ למה כתבה התורה "כִּי יִקָּרֵא" אות "א" בסוף ולא אות "ה" : לְשׁוֹן מִקְרֶה? מסביר רב צדוק הכהן מלובלין זצ"ל ("פרי צדיק") שהכתיבה עם סיומת באות "א" רוֹמֶזֶת לְכָךְ, שֶׁהַהִזְדַּמְּנוּת הַזֹּאת אֵינָהּ סְתָמִית, אֶלָּא הִיא בְּגֶדֶר קְרִיאָה וְהַזְמָנָה שְׁמֵימִית (כְּמוֹ "קוֹרֵא הַדּוֹרוֹת מֵרֹאשׁ") הַמְּזַמֶּנֶת לָאָדָם אֶת הַמִּצְוָה כְּדֵי לְעוֹרֵר בּוֹ אֶת מִדַּת הָרַחֲמִים.
4. הגמרא במסכת חגיגה (דף ט:) מביאה פסוק "כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָּהּ, כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ" (משלי כז,ח) והביאור: כמו שציפור נודדת, אבל היא תמיד רוצה לחזור לקן שלה, כך אדם נודד, אך טבעו שרוצה לחזור למקומו. והמדובר בתלמיד חכם שפירש ("נודד") מן התורה. המהרש"א במקום מסביר, שהמשותף לת"ח וציפור ששניהם "מדברים" הת"ח בפיו, וְהַצִּפּוֹר מְצַיֶּצֶת. ות"ח שעוזב את לימוד התורה (מפסיק "לצייץ") ומבטל זמנו, זה רע לו, ועליו לחזור לתלמודו.
5. רבי אַבְרָהָם (בֶּן יְחִיאֵל) הֵלֶר זצ"ל, בספרו "יפה נוף" אומר רעיון נוסף. תורתנו תורת חיים, אדם עסוק בקיום מצוות כל שעות היממה. אומנם האדם שומר את התורה, אבל האמת היא שגם התורה שומרת עליו שנאמר: "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשָּׁמֵר עָלָיִךְ, וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְּשִׂיחֶךָ" (משלי ו,כב). מי ששומר את התורה, התורה תשמור אותו.

דוגמא לרעיון ניתן למצוא במצוות שילוח הקן . התורה מצווה לשלוח את האם (ששומרת על אפרוחיה), ורק אח"כ מתירה לקחת את האפרוחים. כך בזמן שהאם שומרת על אפרוחיה, גם היא מוגנת, ואין אפשרות לקחת אותה, אלא לשלחה לחופשי, וגם האפרוחים מוגנים. אבל אם האם עפה, ואינה שומרת על אפרוחיה, ניתן לקחת מיד את האפרוחים. כך שכתוצאה משמירת על בניה, הבנים שומרים עליה, והיא מוגנת.

6. כך הדמיון לת"ח, (האמא) והתורה (האפרוחים). לכאורה הת"ח שומר את התורה, אבל למעשה התורה שומרת עליו יותר, גם בלילה. כל זה כשהוא עוסק בתורה, אבל אם הוא פורש (הציפור התנתקה מגוזליה), אין התורה שומרת אותו.
7. וּמַעֲשֶׂה בְּבוֹגֵר יְשִׁיבָה שֶׁשָּׁאַל מֵהַיְּשִׁיבָה סִפְרֵי מִשְׁנָה בִּכְדֵי לִלְמֹד בְּעֵת שֵׁרוּתוֹ הַצְּבָאִי. כשהשתחרר אמר לרבו החזרתי את המשניות. תיקן אותו הרב : "לא אתה החזרת את המשניות, אלא המשניות החזירו אותך..."

8 ) תשובות לפרשת שופטים:

א) על מי מוזכר, בפרשה שיש לו לֵב חַם?

תשובה: על גואל הדם "פֶּן יִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם אַחֲרֵי הָרֹצֵחַ, כִּי יֵחַם לְבָבוֹ" (יט,ו).

ב) "וְלֹא תִּקַּח שֹׁחַד" (טז,יט). איך בתוך המילה שוחד, יש רמז לטעם שאסרה התורה, לקחת שוחד?

תשובה: אם נחלק את המילה "שוחד" לְמַרְכִּיבָה, נקבל: "ש" אני, "ו" הוא, "חד" דְּהַיְנוּ שֶׁמְּקַבֵּל הַשֹּׁחַד רוֹאֶה אֶת הַנּוֹשֵׂא הַמּוּבָא לְפָנָיו, כְּמוֹ שֶׁרוֹאֶה נוֹתֵן הַשֹּׁחַד.

9) שאלות לפרשת כי תצא

א) איזה דבר נוסף, חוץ מכלי, נקרא כלי, בפרשה?

ב) הֲיִתָּכֵן אָדָם "בַּעַל כְּנָפַיִם"?

שבת שלום

תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל

בדוא"ל hkop77@gmail.com או בווטסאפ 052-3604905 - מעדנים 408ב פרשת כי תצא תשפ"ו

&

רעיונות לפרשת "כי תצא"יגאל גור אריה

פרשת בר מצווה של *שחף– בננו היקר*- ברכות!!

פרשת בר מצווה של מיכה עמר- ברכות

"מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' "....

בפוליטיקה הישראלית נפוץ הביטוי המפורסם "הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים" בחו"ל אנחנו מכירים את ההקדמה Read my lips " "כאילו בלי שלושת המילים הנחרצות האלה– אין ערך למה שנאמר ולפעמים גם הן לא עוזרות.

בפרשתנו, תוך כדי דיון בנושא הנדרים, שלוש מילים נוקבות אחרות "מוצא שפתיך תשמר", כלומר שמור על המילים אחרי שהן יוצאות לחלל האוויר, והתייחסות בכבוד למילה שלך למה שהצהרתה בקול רם. זה מהות כוח הדיבור. יש לשמור על היוצא מהפה – לא רק אחרי שיצא אלא גם לפני שיצא. כלומר חשוב לפני שאתה מדבר. את מה שיצא מהפה לא ניתן להשיב.

כל ההבל ופנימיות האדם הוא יוצא על ידי מוצאות הפה, על כן צריך שמירת יתר. כאשר אדם שומר על הבל פיו זה שורש לכל המעשים, שכל המעשים תלויים בשמירת הפה. "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו"

בחודש זה, חודש אלול, על האדם לערוך לעצמו חשבון נפש, לתקן את עצמו וזה" כי תבנה בית חדש", שמוטל על האדם "לבנות בית חדש"- לתקן את עצמו. אך למרות שהאדם משתדל לתקן את עצמו, עליו לעשות "מעקה" לגגו. על האדם לחזק את ביתו על ידי "מעקה" שהם הגדרות והסייגים שיקבל האדם על עצמו, לא להיסחף לחומריות, על מנת שישאר בערכיו. *אדם אשר אינו שומר על עצמו, איננו גודר עצמו בסייגים ומסייגים ברורים ימצא את עצמו נופל*.

ננסה לתחום את עצמנו גם במוצא שפתנו וגם במעקה- בסייגים לעזור אחד לרעיהו.

*העיפרון המחודד בקלמר*

נגר אחד פנה אל העיפרון שזה עתה הכין ואמר לו: "אני חייב להדריך אותך בחמישה דברים, על מנת שתסתדר בחיים בתור עיפרון".

אז דע לך...

1. כל דבר שאתה עושה משאיר סימן.
2. התקנתי לך בקצה שלך מחק, כדי שתמיד תוכל לתקן את הטעויות שעשית.
3. זכור שמה שחשוב בך, זה מה שיש בתוכך ולא המעטה החיצוני.

4.בחיים אתה תעבור הרבה הרבה חידודים שיכאיבו לך מאוד. אבל תזכור שדווקא חידודים אלו יהפכו אותך לעיפרון טוב בהרבה משהיית. חד יותר וברור יותר.

5. כדי להיות העיפרון הטוב ביותר בעולם והמדויק, אתה חייב להרשות לאחרים לאחוז בך ולהוביל אותך. וככל שאתה תובל על ידי בן אדם יותר חכם ויותר משכיל, הרי שיצאו ממך דברים יפים יותר ומיוחדים יותר.

אז...להיות העיפרון המחודד בקלמר, זה בידנו. 

שבת שלום!שבת שלווה וענוגה!!*יגאל גור אריה

&

פרשת כי תצא: לצאת, לראות ולשחרר-דובי פריצקי קק"ל.

פרשת כי תצא מלמדת אותנו שיעור גדול על הדרך שבה אדם צריך לחיות. היא פותחת במילים “כי תצא למלחמה על אויביך” — ואפשר לראות במלחמה הזאת גם את המאבק הפנימי של האדם: המאבק לצאת מהרגלים, מהאגו ומהתחושה שהעולם סובב סביבי.

בהמשך הפרשה מופיעה מצוות השבת אבדה:
“לא תוכל להתעלם”.
התורה מבקשת מאיתנו לפתוח את העיניים. לא לעבור ליד דבר שדורש את עזרתנו ולהגיד: “זה לא שלי, זה לא ענייני”. האחריות מתחילה ביכולת לראות את האחר.

ואז מגיעה מצוות שילוח הקן. אדם רוצה לקחת לעצמו את הביצים או הגוזלים, אבל התורה עוצרת אותו ואומרת: לפני שאתה לוקח — תראה את האם. לפעמים דווקא היכולת לעצור את הרצון שלי, להתחשב ולשחרר, היא הביטוי הגדול ביותר לאנושיות.

וכאן נכנסת גם השבת.

במשך השבוע האדם עסוק בעשייה: עובד, רץ, משיג, מתכנן ולוקח אחריות. ואז מגיעה השבת ואומרת לו: עצור. אל תמדוד את עצמך רק לפי מה שהשגת ומה שעשית. יש ערך גם ללהיות, להתבונן, להודות ולראות את מה שכבר נמצא סביבך.

השבת היא למעשה תרגול של אותה יכולת שמופיעה בשילוח הקן: לדעת מתי לא לקחת, מתי לעצור ומתי לשחרר.

ואולי זה החיבור הגדול של כל הפרשה:

“כי תצא” – צא מעצמך.
“לא תוכל להתעלם” – תראה את האחר.
“שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח” – דע לשחרר.
והשבת – עצור לרגע, כדי לזכור בשביל מה אתה רץ כל השבוע.

אדם שלם הוא לא רק אדם שיודע להשיג. הוא אדם שיודע גם לעצור, לראות, לוותר ולתת מקום לאחר.

ואולי לכן התורה מבטיחה על שילוח הקן: “למען ייטב לך והארכת ימים”. כי חיים טובים אינם נמדדים רק בכמה הצלחנו לקחת לעצמנו, אלא גם בכמה הצלחנו לראות, לתת ולשחרר ולנצל את הזמן שקיבלנו בחיים.
שבת שלום מאשקלון️ -דובי פריצקי

&

www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.org