רעיונות לשבת פרשות מטות מסעי-תשפ"ו

ניתן לתרום גם באתר ולקבל קבלה ואישור מס 46 www.hamikra.org

****************************************************

פודקאסט מתוך שיעורו של הרב לורד יונתן זקס זצ"ל. לפרשת מטות מסעי בעזרת הבינה Ai באדיבותו של דוד פטרפרוינד ובחסות החברה לחקר המקרא.

המסע אל החופש: https://drive.google.com/file/d/1eG6bcqPyykd55Ok8yuNH3TMTUGcr-ScA/view?usp=sharing

ועוד פודקאסט להנאתכם.......

 עלhttps://drive.google.com/file/d/1uqbzHdlLHPg1PXxoz77ckbBdQa6-Q6Fm/view?usp=sharing

*********************************************************

פרשת מטות מסעי: "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל" – עם הנצח איננו מפחד מדרך ארוכה - ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *

הנה הגענו בפרשותינו המחוברות – מטות מסעי, לאקורד הסיום, של המסע המדברי של בני ישראל, מגלות לגאולה, ומעבדות לחירות. מסע שהחל בשעבוד מצרים, דרך נתיב מפרך ומאתגר על פני 42 מסעות במדבר, ועד לקו הסיום, על סף הכניסה לארץ ישראל. 14 מהמסעות היו כולם בשנה הראשונה למסע ו-8 מהם היו בשנה האחרונה למסע. ו - 20 מסעות התרחשו במשך 38 שנים.

כך מתארת זאת פרשתנו: "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם: בְּיַד מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם, לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ד'; וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם, לְמוֹצָאֵיהֶם"(במדבר, לג', א'-ב').

המסע המדברי ומשמעותו

המסע המדברי הארוך היה רצוף בציוני דרך משבריים , שבהם העם כושל ומבקש לחזור למצרים, כמו:"וַיַּחֲנוּ, בְּמָרָה.... וַיַּחֲנוּ, בִּרְפִידִם, וְלֹא הָיָה שָׁם מַיִם לָעָם, לִשְׁתּוֹת.... וַיַּחֲנוּ, בְּקִבְרֹת הַתַּאֲוָה... וַיַּחֲנוּ, בַּחֲרָדָה.... וַיַּחֲנוּ עַל-הַיַּרְדֵּן מִבֵּית הַיְשִׁמֹת, עַד אָבֵל הַשִּׁטִּים"( במדבר, לג',ח'-מט').

רבי עובדיה סְפוֹרְנוֹ ( 1475- 1550 ) מאיר בפרשנותו את מורכבות המסע וקשייו:" וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם, לְמוֹצָאֵיהֶם - וכתב גם כן עניין המסע שהיה לצאת ממקום אל מקום בלי הקדמת ידיעה, שהיה זה קשה מאוד ובכל זה לא נמנעו. ובכן נכתב בכל אחד מהן- ויסעו ממקום פלוני ויחנו במקום פלוני, כי המסע והחנייה,כל אחד מהם קשה".

כך גם מתארת ההפטרה הראשונה בשלוש הפטרות הפורענות בימי בין המצרים: "כֹּה אָמַר ד', זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו, ב', א'-ב'). וכך גם נקרא בהפטרה לפרשתנו שהיא השנייה לפורענות:"הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת בְּאֶרֶץ לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ, וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם" (ירמיהו, ב', ו').

המציאות של המסע המדברי, מייצרת תנאי אי וודאות ואי היכרות מקרוב עם מקום היעד – ארץ ישראל, כשלאורך כל המסע מצופה מהעם – דור ב' לאחר חטא המרגלים, לממש את הייעוד הנשגב של גאולת המשילות שלה קוראת פרשתנו: "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ, כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ " (במדבר, לג', נג').

הנה כי כן, המסע המדברי שמחולל את תכנית השינוי של זהויות עם ישראל, מזהות של עבד לזהות של בן חורין, אל לו להיעשות בלחץ ובמהירות, אלא עליו להתנהל, בשיטתיות, במשנה סדורה, עקב בצד אגודל.

שני משפטים מכוננים, מעטרים באור יקרות את תוכנית השינוי, במסע המדברי: "הדרך הארוכה, היא הדרך הקצרה", "עם הנצח איננו מפחד מדרך ארוכה".

הבה נברר ביתר עמקות את שני המשפטים הללו, שהם כה נוכחים בימינו אנו, ותובעים מעמנו, תשומת לב יתירה.

אנו נתונים קרוב לשלוש שנים מאז האסון הנורא בשבעה באוקטובר, במציאות מורכבת ומאתגרת, הדורשת התבוננות ועשיית חשבון נפש, לאומי קולקטיבי. מציאות שבה אנו נתונים במסע אתגרי, שדורש מאתנו – חוסן אמוני, נפשי, פיזי וחברתי. כי רק ביחד נצלח את האתגרים.

ככל שנתעמק בפרשתנו, ניווכח שערך התהליך והדרך הארוכה שהיא הקצרה, ושעם הנצח איננו מפחד מדרך ארוכה, טבוע עמוק בתודעה היהודית ובזהותו של עם ישראל לדורותיו.

"הדרך הארוכה היא הדרך הקצרה"

המקור למשפט זה הוא סיפור תלמודי מפורסם אודות התנא רבי יהושע בן חנניה המספר על מפגש שהיה לו בילדותו: "אמר רבי יהושע בן חנניה: מימיי לא ניצחני אדם אלא אישה, תינוק ותינוקת... מה היא התינוק? פעם אחת הייתי מהלך בדרך, וראיתי תינוק יושב על פרשת דרכים. ואמרתי לו: באיזה דרך נלך לעיר? אמר לי: זו קצרה וארוכה, וזו ארוכה וקצרה. הלכתי בקצרה וארוכה. כיוון שהגעתי לעיר, מצאתי שהיא מקפת גנות ופרדסין ,ולא הייתה כניסה לעיר. חזרתי לאחורי. אמרתי לו: בני, לא כך אמרת לי זו קצרה? אמר לי: ולא כך אמרתי לך ארוכה?" ( מסכת עירובין, נג', עמ' ב').

רבי יהושע בחר בדרך שהייתה קצרה מבחינה גיאוגרפית, אך התברר שהיא חסומה במכשולים (גנות ופרדסים) ולכן היא הפכה לארוכה ובנקודת זמן ההיא – לבלתי אפשרית. הדרך השנייה, שהייתה ארוכה ומפותלת יותר, הייתה פתוחה וישרה לחלוטין, ולכן היא זו שהביאה אותו אל היעד מהר יותר.

הקשר הישיר ביותר הוא התוכנית האלוקית המקורית ביציאת מצרים: "וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא... פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר" (שמות, י"ג, יז'- יח').

הדרך ה"קצרה",דרך פלשתים, הייתה מביאה למפגש מידי עם מלחמה, שבירת רוח העם וחזרה למצרים. כלומר, דרך קצרה שהיא ארוכה ,ואף בלתי אפשרית . הקב"ה בחר בדרך ה"ארוכה", המדבר, שהיא הדרך הקצרה באמת, משום שהיא אפשרה לעם לעבור תהליך של בניית חוסן אמוני, נפשי, פיזי וחברתי, שבלעדיו הם לא היו מסוגלים לרשת את הארץ. פרשתנו המונה את 42 תחנות המסע המדברי, היא התיעוד הרשמי של אותה "דרך ארוכה שהיא קצרה".

"עם הנצח איננו מפחד מדרך ארוכה"

הוא מטבע לשון שטבע הרב יהושע ויצמן, ראש ישיבת ההסדר במעלות . הרב ויצמן ניסח את המשפט הממצה הזה, בהשראת הגותו וכתביו של הראי"ה, הרב אברהם יצחק הכהן קוק (1865 -1935 ). הרב קוק מציג את היחס בין אורך החיים של האומה לבין אורך התהליכים ההיסטוריים שלה. ככל שהעם גדול ונצחי יותר, כך התהליכים שלו דורשים זמן רב וסבלנות רבה יותר: "דַּרְכֵּנוּ בַּחַיִּים הַלְּאֻמִּיִּים וְצִדּוּדָם כְּלַפֵּי הַיַּחַס הָאֱנוֹשִׁי הַכְּלָלִי אֲרֻכָּה הִיא מְאֹד. אֲרֻכִּים הֵם חַיֵּינוּ וַאֲרֻכִּים הֵם, עַל כֵּן, דְּרָכֵינוּ..."( ספר "אורות", חלק "אורות התחייה", פרק ה').

ובהמשך הרב קוק מוסיף ומקשר זאת במפורש לאי-הפחד מפני הזמן והעיכובים: "הַדֶּרֶךְ הָאֲרֻכָּה שׁוֹאֶפֶת לַהֲקָמָה גְּמוּרָה לִתְחִיָּה אוֹתָנוּ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לָנוּ... רוּחֵנוּ אֵינֶנּוּ יָרֵא מִפְּנֵי הַזְּמַנִּים, הוּא יוֹצֵר אֶת הַזְּמַנִּים וּמַטְבִּיעַ עֲלֵיהֶם אֶת צוּרָתוֹ".

כך גם מאיר הרב קוק את המילים "לא מפחד מדרך ארוכה", בהקשר לערכים הגדולים של האומה שדורשים זמן רב כדי להופיע במציאות בשלמותם: "עוֹד נְכוֹנָה לָנוּ דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה כְּדֵי לְבַסֵּס אֶת מַעֲמַד הַכְּהֻנָּה בְּקִרְבֵּנוּ. אַךְ אֵין אָנוּ מִתְיָרְאִים מִפְּנֵי הַדֶּרֶךְ הָאֲרֻכָּה " (ספר "אורות", עמוד נ"ד).

המשפט מבטא את הרעיון, שעם ישראל אינו נמדד במונחים של "כאן ועכשיו" או בהשגת מטרות רגעיות. מכיוון שהקיום של העם הוא נצחי, יש לו את הסבלנות ההיסטורית לעבור תהליכים ארוכים, מייגעים ומלאי משברים ,כמו, מלחמות, גלויות, נדודים ומשברים פוליטיים או רוחניים.

התהליך הוא לא פחות חשוב מהתוצאה

הנה כי כן, ערך ההתמקדות בתהליך ולא רק בהשגת התוצאה, משתקף בסיפורו של "הנסיך הקטן" ( 1943 ) מאת אנטואן דה סנט-אכזופרי. במהלך מסעו, פוגש הנסיך הקטן בסוחר שמוכר גלולות משוכללות נגד צמא. הסוחר מסביר שמי שבולע גלולה אחת כזו בשבוע, אינו מרגיש עוד שום צורך לשתות מים. הנסיך הקטן המשתאה שואל אותו: "למה אתה מוכר את הגלולות האלו? "והסוחר משיב בגאווה: "מפני שזה חוסך זמן רב. המומחים עשו חישובים מדויקים ומצאו שבעזרת הגלולות האלו אדם חוסך חמישים ושלוש דקות בכל שבוע "."ומה עושים בחמישים ושלוש הדקות האלו שחוסכים?" שואל הנסיך. "כל אחד עושה בהן מה שהוא רוצה..." עונה הסוחר. התגובה של הנסיך הקטן חותמת את הפרק ומביעה את כל תמצית הרעיון: "אילו היו לי חמישים ושלוש דקות מיותרות," אמר הנסיך הקטן בליבו, "הייתי צועד בנחת אל עבר מעיין מים חיים ".

ימי בין המצרים- רבן יוחנן בן זכאי- דרך ארוכה

אם משה רבנו הנהיג את "הדרך הארוכה" הראשונה של העם במדבר, הרי שרבן יוחנן בן זכאי (ריב"ז) הוא זה שהנהיג את "הדרך הארוכה" השנייה – הדרך אל הגלות וההישרדות של עם הנצח לאורך אלפיים שנה.

ריב"ז הוא המודל ההיסטורי המובהק ביותר של אדם שהבין את חשיבות התהליך, החזיק בסבלנות אינסופית, ולא נבהל מכך שהיעד (הגאולה והשיבה לירושלים) הולך להיות רחוק מאוד.

בזמן המרד הגדול נגד הרומאים (חורבן בית שני), הקנאים בירושלים רצו "תוצאה" מיידית – ניצחון צבאי עכשיו או מוות. זו הייתה הדרך ה"קצרה" לכאורה ,מלחמה חזיתית, שהתבררה כדרך ארוכה שהובילה לחורבן מוחלט.

התלמוד מספר לנו אודות, רבן יוחנן בן זכאי שהבין שהחומות והמקדש הולכים ליפול, ושאי אפשר לנצח את רומא בכוח. הוא בחר בתוכנית חלופית שנראתה לכולם כמו ויתור והארכת הדרך: הוא הוברח מהעיר בתוך ארון מתים, נפגש עם המצביא הרומאי אספסיאנוס, וביקש ממנו בקשה אחת קטנה: "תן לי את יבנה וחכמיה"(מסכת גיטין, נו' עמ' א').

ריב"ז הבין שעם ישראל צריך להיכנס עכשיו ל"מדבר" חדש – מדבר הגלות. הוא נלחם על הרוח -התהליך . יבנה הייתה הדרך הארוכה, האיטית, של לימוד תורה ובניית קהילות, אך היא זו שהתבררה כדרך היחידה שהצילה את העם מכליה והביאה אותו, בסופו של דבר, חזרה הביתה אחרי 2000 שנה.

גם משה רבנו וגם רבן יוחנן בן זכאי הבינו, שהסבלנות היא מפתח הישועה, ושעם הנצח מסוגל לצעוד מאות ואלפי שנים בחולות המדבר או בגלויות העולם, משום שהדרך היא זו שמעצבת את עם ישראל.

הנה המסע המדברי בפרשתנו משתקף בשירו של המשורר אברהם חלפי( 1906-1980): "מַסָּע מֻצְלָח לֹא מִסְתַּיֵּם לְעוֹלָם, הַקִּילוֹמֶטְרִים כֵּן. אַךְ הַזְּמַן נִשְׁאָר חָקוּק בְּתוֹכְךָ, הוֹפֵךְ חֵלֶק מִמְּךָ.בְּסוֹף הַמַּסָּע אֵינֶנִּי מַרְגִּישׁ מְנַצֵּחַ, אֶלָּא יוֹתֵר אֲסִיר תּוֹדָה. כְּאִלּוּ שֶׁהַדֶּרֶךְ עָבְרָה בְּתוֹכִי וְלֹא אֲנִי בְּתוֹכָהּ".

המסע המדברי על פני 42 תחנות בפרשתנו, מתנגן בשיר השיירה של עלי מוהר ( 1948- 2006), אודות מסעו של היהודי הנודד: "ומקומות רבים מאוד עזבנו .... ונמשכת שיירה מן המאה שעברה רחוקים כבר היוצאים איכרים וחלוצים, שעמלו עבדו בפרך בלי לראות את סוף הדרך ועכשיו עוברים אנחנו לא שקטנו ולא נחנו לא ימשיכו בלעדינו זוהי הרפתקת חיינו. מגטאות ומחנות הגחנו אל הביצות ואל הישימון הלכנו מקצות ערב, מרוסיה ופולניה".

כך לאורך ההיסטוריה נכתבו בדם, יזע ודמעות, סיפורן של שיירות עם הנצח שאיננו מפחד מדרך ארוכה ויודע שהדרך הארוכה היא הדרך הקצרה.

חזק חזק ונתחזק

שבת שלום

*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון.

&

ב"ה. לפרשות מטות-מסעי תשפ"ו -חירות אמתית נמדדת בתחנות שבדרך

בלומה טיגר-דיכטוולד

פרשת מסעי, החותמת את חומש במדבר, נפתחת בטקסט שנראה במבט ראשון כרשימה מנהלתית יבשה ומונוטונית. ארבעים ושתיים תחנות נמנות בה, משחזור מדויק של נקודת המוצא במצרים ועד לערבות מואב: "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה'... וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס... וַיַּחֲנוּ בְּסֻכֹּת. וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם..." (במדבר לג, ב-ה).

הקורא המודרני עשוי לתהות: מדוע התורה, החוסכת במילותיה במקומות כה רבים, בוחרת להקדיש פסוקים ארוכים לחזרה על המילים "וַיִּסְעוּ... וַיַּחֲנוּ"? התשובה לשאלה זו איננה גיאוגרפית, אלא פסיכולוגית, פוליטית ורוחנית. היא נוגעת בליבת המושג "חירות".

כדי להבין את פשר פירוט התחנות, ראוי להיזכר באמירתו האלמותית של יגאל אלון: "עם שאינו מכבד את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל".

יגאל אלון לא אמר זאת מתוך שמרנות עיוורת. הוא הבין שזהות קולקטיבית איננה נולדת יש מאיִן. העתיד נבנה מתוך חומרי הגלם של העבר, מהמשברים ומהתובנות שבעקבותיהם.

רשימת התחנות בפרשת מסעי היא מפעל הזיכרון הלאומי הראשון בהיסטוריה. התורה מלמדת אותנו שכדי להגיע לארץ המובטחת – אל היעד והעתיד – אסור למחוק את הדרך. כל תחנה שבה נכשלו, התלוננו, רעבו או מצאו מים, היא נדבך בבניית האישיות של העם. הזיכרון הוא המצפן. בלעדיו, העם ייכנס לארץ החדשה כלוח חלק, חסר עמוד שדרה, וייטמע במהירות בתרבויות המקומיות.

הלקח של הרב זקס: החופש הוא מצב תודעתי

במאמרו "המסע הארוך אל החופש" (בספרו "שיעורים במנהיגות"), מעמיק הרב יונתן זקס בהבחנה שבין שחרור פוליטי לחירות רוחנית. הרב זקס שואל מדוע נדרשו ארבעים שנים במדבר, ומסביר כי היציאה הפיזית ממצרים הייתה החלק הקל בסיפור. האתגר האמיתי היה להוציא את מצרים מתוך בני ישראל. לשחרר אותם מתודעת העבד, וכאן היה למשה תפקיד מרכזי כמנהיג.

עם ישראל הוא עם נוסע. תמיד בתנועה, לעולם לא סטטי. "יחנו" הוא חלק מהמסע. מנוחה כדי לצבור כוח לקראת המשך המסע. הזמן אינו מעגלי אלא קווי, כל תחנה היא שלב נוסף בדרך אל היעד, אל הארץ המובטחת. בניגוד לגיבור מיתולוגיה שהוא איש אחד, המסע של עם ישראל הוא מסע של כולם .

מנדלה ולותר קינג: המסע הארוך אינו מסתיים בחוק

תובנה עמוקה זו אינה נחלתה של היהדות לבדה; היא חוטי השני השזורים במאבקי החירות הגדולים של ההיסטוריה. כאשר נלסון מנדלה (1918-2013 מהפכן ומדינאי הנחשב לאבי האומה הדרום אפריקנית), קרא לאוטוביוגרפיה שלו "הדרך הארוכה אל החופש " (Long Walk to Freedom), הוא כיוון בדיוק לנקודה זו. מנדלה הבין שביטול משטר האפרטהייד ושינוי החוקה בדרום אפריקה היו רק התחנה הראשונה. החופש האמיתי דורש ריפוי פנימי, שחרור מהשנאה, וחינוך מחדש של הלבבות – הן של המדוכאים והן של המדכאים לשעבר, משום שגם המדכא אינו בן חורין.

בדומה לו, ד"ר מרטין לותר קינג (1929-1968 מנהיג התנועה לזכויות האזרח בארה"ב), בנאומו האחרון והמצמרר (ב1968, יום לפני שנרצח), "הייתי על ראש ההר" (I've Been to the Mountaintop), השתמש במטאפורה המקראית המובהקת של מבט אל הארץ המובטחת. קינג ידע כי השגת זכויות האזרח בחוק האמריקאי אינה סוף פסוק. בנאומו "יש לי חלום" מ1963 אומר קינג כי החירות האמתית תהיה כאשר "ארבעת ילדי הקטנים יחיו יום אחד באומה שבה הם לא ישפטו על פי צבע עורם אלא על פי תוכן אופיים". השינוי החוקי הוא הכרחי, אך הוא רק כלי; החירות עצמה חייבת לפעום בלבבות, כחלק מתהליך חינוכי תודעתי.

סיכום ואקטואליה

במציאות הישראלית והעולמית הסוערת של ימינו, פרשת מסעי רלוונטית מתמיד. אנו נוטים לעיתים להאמין שאם רק נשנה חוק כזה או אחר, אם רק נחליף מוסד פוליטי (או את אנשיו) ואם רק נשנה את מאזן הכוחות בשלטון, פני המציאות ישתנו לבלי הכר והחופש שלנו יובטח.

הפרשה מזכירה לנו שהחברה שלנו היא תוצר של מסע ארוך. חוסן לאומי אינו נמדד רק בחוזקם של מוסדות המדינה, אלא באיכות הקשר שבין אדם לחברו, בנכונות לקחת אחריות משותפת, וביכולת לזכור מאין באנו.

החיים הלאומיים והאישיים שלנו מורכבים תמיד מהדינמיקה של "ויסעו ויחנו". יש זמנים שבהם עלינו לחנות – להביט אחורה, לכבד את ההיסטוריה, לגבש את הזהות שלנו ולמצוא מנוחה וחיבור לשורשים. ויש זמנים שבהם עלינו לנסוע, לצאת מאזור הנוחות, להעז להשתנות, להתקדם לעבר האתגר הבא ולא לדרוך במקום.

החופש אינו יעד סטטי שמגיעים אליו ומתיישבים בו בנחת; הוא מסע אינסופי של תיקון עצמי ותרבותי, הדורש מאִתנו לשאת את העבר בגאווה אל תוך יצירת העתיד.

בלומה דיכטוולד. תמוז תשפ"ו

&

סרטון על הפרשה - אל תמתחו את החבל -הרב עמיהוד סולומון-רב קהילה בפתח תקוה.

https://youtu.be/0vhzyeliyfA

&

ב"ה. לפרשות מטות-מסעי תשפ"ו - הַלְּקָחִים מִמַּסְּעוֹת הַמִּדְבָּר- אריה דיכטוולד.

בסיומו של חומש במדבר, מציבה בפנינו התורה פירוט מדוקדק של ארבעים ושניים המסעות שעברו בני ישראל במדבר:

"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם למוֹצָאֵיהֶם" (במדבר לג, א-ב).

התבוננות ברשימה ארוכה זו מעוררת תמיהה מתבקשת: מה בא ללמדנו פירוט גיאוגרפי וכרונולוגי זה? מה יש לנו ללמוד, לדורות, מתוך תחנות העבר של דור המדבר?

נקודת מבט מדרשית

במדרש רבה (במדבר רבה כג, ג) מובא משל נפלא המאיר את פשר כתיבת המסעות:

"משל למלך שהיה בנו חולה, הוליכו למקום אחד לרפאותו. כשחזרו התחיל אביו מונה כל המסעות, ואומר: כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך. כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: מנה להם כל המקומות היכן הכעיסוני, לכך נאמר אלה מסעי."

המסע אינו רק מעבר פיזי ממקום למקום, אלא הוא רצף של התנסויות. המלך – הקדוש ברוך הוא – אינו שוכח אף שלב בדרך החלמתו ובגרותו של בנו. הפירוט הופך את המפה הגיאוגרפית למפה רגשית וחינוכית, המזכירה לאדם את תחנות המשבר, את ההתגברות ואת נקודות התיקון.

ממד נוסף שמגלה לנו המדרש נוגע לשכרן של התחנות עצמן:

"למה זכו לִכתב בתורה כל המסעות האלו? על שקבלו =המקומות] את ישראל, ועתיד הקדוש ברוך הוא לִתן שכרן... ומה מדבָּר על שקבל ישראל כך, המקבל תלמידי חכמים לתוך ביתו על אחת כמה וכמה."

המדבר השומם, שפתח את שעריו והכיל את הגעתם של ישראל, זוכה להכרה נצחית בתורה, ועתיד להפוך לישוב פורח, כדברי הנביא ישעיהו: "יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּלֶת". מכאן אנו למדים שמעשיו של האדם הישראלי מטביעים חותם על המציאות ועל הסביבה שבה הוא נמצא. גם שממה יכולה לפרוח אם זורעים בה קדושה.

משנתו של רבנו בָּחיי בן אשר (ספרד, המאה הט"ו)

בפירושו הגדול על הפרשה, פותח רבנו בחיי בפסוק ממשלי (ד, ז)" רֵאשִׁית חָכְמָה קְנֵה חָכְמָה וּבְכָל קִנְיָנְךָ קְנֵה בִינָה". שלמה המלך מלמדנו שיש להקדים את חכמת התורה לכל שאר חכמות העולם ("חכמות הטבע").

אדם הלומד תחילה רק את חוקי הטבע, עלול להסתכל על סיפור המסעות במדבר בעיניים רציונליות-מצומצמות ולטעון כי מדובר היה במסע טבעי לחלוטין. הוא עשוי לטעות ולחשוב כי המדבר שבו שהו ישראל דמה למדבריות המוכרים לנו, הקרובים ליישוב, שבהם ניתן לחרוש, לזרוע או למצוא בארות מים זמינות.

כדי לעקור דעה נפסדת זו, האריכה התורה בפירוט השמות והתחנות. היא ביקשה להדגיש כי המדבר שבו הלכו היה " הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ: " (דברים ח, טו). הפירוט המדויק נועד לנטוע בלבבות את אמונת המופתים – להוכיח לדורות הבאים כי קיומו של עם שלם במשך ארבעים שנה בתנאים כאלו הוא נס גלוי והשגחה אלוקית רציפה.

תועלות נוספות בפירוט המסעות

רבנו בחיי מונה תועלות נוספות העולות מתוך סדר התחנות:

א. מיעוט הטלטול והבלטת חסדי השם במבט שטחי, נראה כאילו בני ישראל היו בטלטול מתמיד ובריצה בלתי פוסקת במשך ארבעים שנה. אולם חשבון המסעות מגלה תמונה הפוכה: מתוך 42 המסעות, 14 התרחשו בשנה הראשונה ברִתָמה (על פי רש"י שם היה חטא המרגלים) ו-8 מסעות התרחשו בשנה האחרונה (לאחר מות אהרן).

נמצא שבמשך 38 השנים שבאמצע, נעו ישראל רק 20 מסעות. למעשה, בקדש לבדה הם ישבו כ-19 שנה ("ותשבו בקדש ימים רבים"). רוב זמנם במדבר עבר עליהם במנוחה ושלווה, תחת חסות הענן, ולא בנדודים מתישים.

ב. תורת הגמול והאחריות האישית

המסעות לא היו מקריים, אלא שיקפו את מצבם הרוחני של ישראל באותה שעה. שמות המקומות מעידים על הכוונה ועל המחשבה: כשישראל היו זכאים ועשו רצון השם, נסעו למקומות המבטאים נועם וטוב, כגון: "וַיַּחֲנוּ בְּהַר שָׁפֶר", "וַיַּחֲנוּ בְּמָתְקָה". כשהיו חוטאים, הולכת מִדת הדין לפניהם והם מגיעים למקומות המבטאים קושי, כגון: "וַיַּחֲנוּ בַּחֲרָדָה", "וַיַּחֲנוּ בְּמָרָה".

השמות אינם רק ציוני דרך גיאוגרפיים, אלא שיקוף של אחריות האדם למעשיו.

ג. רמז אופטימי לגאולה העתידה

רבנו בחיי מדגיש כי הכפל בלשון הפסוק – "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם... וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם" – אינו מקרי.

המוצא הראשון רומז ליציאת מצרים ההיסטורית.

המוצא השני רומז ליציאה העתידית מן הגלות הנוכחית.

נביאי אמת, ובראשם יחזקאל, התנבאו על הגאולה האחרונה שתהיה כעין הראשונה. "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם אֶל מִדְבַּר הָעַמִּים "(יחזקאל כ, לה). הקדוש ברוך הוא עתיד לכלכל ולנהל את עַמו בדרכם חזרה אל הארץ, בדיוק כפי שעשה במדבר סיני.

# צא ולמד:

אם נרצה לרכז את הלקחים (=תועלות) העולים ממשנתו של רבנו בּחיי ומדברי המדרש, נראה כי כל מסע ישראלי מורכב משבעה חלקים היוצרים והמביאים לכדי שלמות:

א. התורה כנקודת מוצא: התורה והאמונה הן העוגן וההקדמה ההכרחית לכל תנועה ולימוד.

ב. השגחה פרטית: המסע הישראלי ב"מדבר החיים" הוא בלתי-אפשרי ומחייב השגחה עליונה בכל צעד.

ג. חשיבות החניה וההתכנסות: עיקר בניין האמונה והכוח הלאומי התגבש דווקא בזמני המנוחה והחניות, ולא בזמני הטלטול.

ד. תורת הגמול: שמות התחנות מלמדים כי המציאות סביבנו מגיבה ומותאמת למצבנו הרוחני והמוסרי.

ה. האדם מעצב את המקום: מעשיו של האדם משפיעים על סביבתו ויכולים להפריח שממה. שמות נחקקים לנצח.

ו. מצפן הדרכים לדורות: כבר ביציאת מצרים נזרעו הזרעים והלקחים למסעות העתידיים בגלויות – לעיתים ב"מתקה" ולעיתים ב"מרה" ו"חרדה".

ז. חשיבות כפולה. ערכו של כל מסע טמון הן בחניה והלמידה שבה, והן בהכנה שהיא מעניקה לקראת המשך הדרך.

כל מה שנכון למסע הכללי נכון שבעתיים למסע חַיָּיו של היחיד כדברי המשורר אברהם חלפי.

"מַסָּע מֻצְלָח לֹא מִסְתַּיֵּם לְעוֹלָם, הַקִּילוֹמֶטְרִים כֵּן.
אַךְ הַזְּמַן נִשְׁאָר חָקוּק בְּתוֹכְךָ, הוֹפֵךְ חֵלֶק מִמְּךָ.
בְּסוֹף הַמַּסָּע אֵינֶנִּי מַרְגִּישׁ מְנַצֵּחַ, אֶלָּא יוֹתֵר אֲסִיר תּוֹדָה.
כְּאִלּוּ שֶׁהַדֶּרֶךְ עָבְרָה בְּתוֹכִי וְלֹא אֲנִי בְּתוֹכָהּ." (מחבר אלמוני. מיוחס בטעות לאברהם חלפי)

חזק ונתחזק -אריה דיכטוולד. תמוז תשפ"ו

&

 דבר תורה - מטות-מסעי תשפו - נורמליזציה של פירוד- מייקל אייזנברג -משקיע ומנהל קרן הון סיכון.

השבוע מסיימים את ספר במדבר בקריאת פרשות מטות ומסעי. אירועים רבים נדחסים לסיום הספר: נדרים, מלחמת מדין, טומאה וטהרה, נחלת שבטי ראובן וגד, רשימת המסעות, הורשת הארץ, חלוקת הארץ, ערי הלויים וערי מקלט, בנות צלפחד והחשש מהעברת נחלה משבט לשבט. הפעם ברצוני לגעת בפרשיית נחלת בני ראובן וגד שבעבר הירדן המזרחי, ובעיקר בתגובת הנגד.

וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה. וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר… אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה. וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה'. כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשׇׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ. וַיַּעֲלוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרֶץ וַיָּנִיאוּ אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה'... וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה' אֶל יִשְׂרָאֵל. וכִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכׇל הָעָם הַזֶּה.
וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ. וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ. כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה.
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה… וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה'... (במדבר לב, א-כב)

ר' דון יצחק אברבנאל שואל מדוע פרשייה זו לא נאמרה עשרה פרקים קודם, מיד אחרי תיאור כיבוש ממלכות האמורי בפרק כא. הוא מסביר שרק אחרי מלחמת מדיין זכו בני ראובן וגד במקנה רב, שכפי שמתואר בראש הפרק היווה את הטריגר לבקשה שלהם. אני מעוניין לפתח כיוון שונה. בהמשך לקו של חשיבות הקול הציבורי, עליו הרחבתי בשבוע שעבר, ברצוני להסביר שבקשתם של ראובן וגד היא סכנה שדורשת תגובת נגד של הציבור, כדי לוודא שלא תנורמל. הפעם משה מספק את הקול הזה, ובונה קומה נוספת על מה שפנחס בנה לפניו.

בעצם, סיפור הקול הציבורי החדש מתחיל עוד בפרק כ. שם, בשנת הארבעים לצאת בני ישראל ממצרים, לאחר עשרות שנים של שתיקה, מסופר שבני ישראל מגיעים לקדש, מתלוננים שאין מים ומשה מכה בסלע במקום לדבר אליו. לאחר מכן, אהרן מת וכל העם בוכים אותו. לאחר מכן, משה פונה בשם העם אל אדום בבקשה לחצות דרך הממלכה שלו לארץ, ומסורב, וגם הפניה של בני ישראל נתקלת בסירוב עיקש. בעקבות זאת, בני ישראל נאלצים להאריך את הדרך ולהקיף את ארץ אדום. הם מתלוננים ומגיפת נחשים שרפים מכה בעם ונופל ממנו "עם רב". לאחר מכן, הם נוחלים הפסד צבאי מול מלך ערד ונודרים כקבוצה שאם ה' יהיה בעזרם הם יקדישו את כל השלל לה'. הם מנצחים, אבל נאלצים להקיף את ארץ מואב ואז פורץ הקול הציבורי שוב בשירת הבאר -- ״אז ישיר ישראל״ -- שכולם משתפים פעולה בכרייתה. לאחר שהם פונים לסיחון מלך האמורי והוא מסרב לבקשת ישראל לעבור דרך ממלכתו, בני ישראל כובשים את ארצו ואת ארץ עוג מלך הבשן. בכל האירועים האלו נראה שהקול הציבורי משקף את רוח העם כולו לטב ולמוטב.

בפרשת בלק לא שומעים את העם, שמצוייר כמי שאיננו מודע בכלל להתרחשות הדרמטית שמאחורי הקלעים - בלק שוכר את בלעם המקלל המקצועי לקלל את ישראל, אבל ה' מפר את עצתו, ובלעם שרואה את ישראל "שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו" מברך את ישראל: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל". ואז, כפי שתיארתי בשבוע שעבר, מהדממה, מהמחנה הנינוח, קמה קבוצה קטנה יחסית שמבקשת לנרמל פרקטיקות שאינן ראויות כמו זנות ועבודה זרה. הפסוקים מתארים שכולם בוכים-דוממים, ״והמה בוכים פתח אוהל מועד״. וכל אחד חושש להביע את מחאתו, עד שפנחס קם מתוך העדה, פורץ את שתיקת הרוב הדומם, ועושה מעשה למענו. כפי שהסברתי בשבוע שעבר, פנחס מיגר את ההשתלטות העוינת של קבוצה קטנה יחסית על קולו של הציבור שלא מחה והשמיע את קולו כראוי.
מכאן, ממשיכה התורה להשמיע את קולן של בנות צלפחד משבט מנשה שתבעו את הנחלה שמגיעה לאביהן בארץ, ובפתיחת הפרשה שלנו משובצת פרשיית נדרים המלמדת על מחוייבותו של כל יחיד לדיבורו. אינני רוצה להרחיב כעת על מחלוקת החכמים האם זה טוב או לא טוב לנדור, רק אציין שכרקע להתחייבויותם של בני ראובן וגד לצאת כחלוצי צבא לכיבוש הארץ בתמורה לקבלת נחלה בעבר הירדן המזרחי, אפשר להציג את האתגר שבנדרים. מצד אחד חשש שאדם לא יעמוד בדיבורו ולכן עדיף שמלכתחילה לא ינדור, ומצד שני, היתרון הוא שאדם בוחר להשמיע את קולו ולהתחייב.

כעת, אם נחזור לדרמה עצמה, נראה שבני ראובן וגד מבקשים בקשה על רקע כלכלי ואילו משה, מעבר לטיעון המוסרי הפשוט: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה", מתנפל עליהם במילים קשות: "וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ" וגם "וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה' אֶל יִשְׂרָאֵל… וְשִׁחַתֶּם לְכׇל הָעָם הַזֶּה". לכאורה הם ביקשו בקשה שמתאימה לסיטואציה הכלכלית והתרבותית שלהם, שהיא פחות רלוונטית לשבטים אחרים. בנוסף, העובדה שנראה שיש להם תשובה מוכנה ושהם לא באמת מתנערים מהמשימה הלאומית או מערערים עליה, מעלה תהיות ביחס לקריאת המפה על ידי משה רבנו אדון הנביאים.

כדי להסביר את המתרחש עלינו לשים לב לשינויים במפקד שקראנו עליו בשבת שעברה.

בתחילת ספר במדבר נערך מפקד לשבטים, והשוואת הנתונים בין המפקד מלפני ארבעים שנה למפקד של שבוע שעבר בשנת הארבעים, מורה שהשבטים ראובן, שמעון וגד, שהיוו דגל-מחנה אחד בצד דרום, איבדו כ 30% מכוחם. אומנם עיקר הירידה היא בשבט שמעון, אבל גם השבטים ראובן וגד חוו ירידה מספרית. לעומתם, שאר השבטים והמחנות דווקא התחזקו. אם כן, משה אולי העלה בדעתו שהסיפור הכלכלי הוא רק כיסוי לירידה ביכולתם לכבוש את הארץ.
בנוסף, במסגרת ההשוואה שעורך משה בינם לבין המרגלים הוא בוחר, בין שלל טענות המרגלים, לציין דווקא את נחל אשכול, משם הביאו המרגלים אשכול ענבים עצום במיוחד: "וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם". אולי משה חשב שהם חוששים מחקלאות, ואפילו מהתיישבות קבע. שהם מעוררים את חטא המרגלים שהיו גלותיים ורצו להישאר במדבר, כי גם הם -- בני גד ובני ראובן -- עדיין גלותיים, והם מעוניינים להמשיך ולהחזיק יהלומים או צאן נייד לעת בריחה.
כך או כך, משה חשש שקולם של ראובן וגד יחליש את החוסן הלאומי כולו, גם מבחינת האמון בכוחו של העם לנצח, וגם מבחינת הנכונות להירתם ולהתגייס לטובת המשימה הלאומית. במילים אחרות, הסיפור פה הוא שוב מאבק על הלוך הרוח הציבורי, כאשר קבוצה מצומצמת עלולה לתת את הטון. זו המשמעות של "וְשִׁחַתֶּם לְכׇל הָעָם הַזֶּה" כפי שגם הסביר רס"ג: "ותאבידו את העם הזה כאשר ישתקו לכם". שוב הקולניים יגברו על הרוב הדומם.

אבל השאלה היא למה ששאר השבטים ישתקו ולא ימחו נגד בקשת ראובן וגד? שאלה זו משתלבת לדעתי עם שאלה נוספת - איפה שבט שמעון? מדוע הוא לא חלק מהמהלך של המחנה הדרומי? האם זה רק כי לו לא היה הרבה צאן או מסיבה אחרת?

להבנתי, שבט שמעון היה השבט שהיה הכי רחוק מלב הקונצנזוס. שמעון הוא 'הבן השני', כלומר שהוא לא הראשון והמוביל, ושמבחינה ספרותית אמו לאה ביטאה בשמו דווקא שנאה: "שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן" (בראשית כט, לג) אבל יותר מהשנאה, שמעון מתמודד עם המילים "גַּם אֶת זֶה", שמאתגרות אותו דווקא לא להיות רק נספח (למרות שהוא יהיה). בהתאם לכך, שמעון חובר ללוי, ולא לראובן הבכור האחראי (שלדוגמה לפני מכירת יוסף תכנן להשיב אותו לאביו), וביחד הם פוגעים באנשי שכם כתגובה על אונס דינה אחותם: "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ" (בראשית לד, לא). הדבר מזכה אותם לקללה מאת יעקב על קיצוניותם: "אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" (בראשית מט, ז). בהמשך, כדרכה של קיצוניות, מסתבר ששמעון עבר לקיצוניות ההפוכה ובמסגרת בני שמעון שירדו למצרים כולל הפסוק גם את "שָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית", שתרגום יונתן הופך לאיפיון כללי של מי שבסופו של דבר אימצו את נורמת הזנות הכנענית: "וּבְנוֹי דְשִׁמְעוֹן… וְשָׁאוּל הוּא זִמְרִי דְעָבַד עוֹבְדָא דִכְנַעֲנָאֵי בְּשִׁטִים". כלומר, שמעון שנדחה חיפש הצלחות במחוזות זרים, וכדי להיות משמעותי, שאף להפוך אותן לחלק מהסיפור הישראלי.
היות שהקיצוניות, השנאה או החבלה, בסוף תמיד מתהפכת על הבית פנימה, ושפנחס פעל כנגד נשיא שבט שמעון כדי לנפץ את אשליית הקולקטיב של טוד רוז ולהחזיר לעם את קולו, בפרשה שלנו, כשהשבטים ראובן וגד רוצים להוביל מהלך, הם לא מצרפים אליהם את שבט שמעון, שותפם למחנה. שמעון הסורר-מנותק מהווה סדין אדום בעיני הציבור (ובסופו של דבר לפי המתואר בספר יהושע, הוא ירד מהמפה כשנחלתו הובלעה בתוך נחלת שבט יהודה). מה כן? ראובן וגד לא מציגים את עצמם כמנכיחים נורמה, אלא כמי שבאמתחתם הצעה שעשויה להיות דווקא הצעה כלכלית שקוסמת לעם. אם השבטים ראובן וגד לא נוחלים בעבר הירדן המזרחי, המשמעות המיידית היא ששאר השבטים יקבלו נחלה גדולה יותר בצד המערבי.

פה טמונה סכנה מסוג חדש - השתלטות על הקול הציבורי המדבר נכוחה, באמצעות פיתוי הציבור להסכמה. הסכמה שלכל אחד ואחד קשה לבטא שהיא איננה טובה באמת, כי מקבלים תמורה (תמורה לכאורה, כפי שאסביר בסוף). וכאן, לאחר שמשה למד את השיעור מפנחס, מהלך שה' הוקיר כ"בְּרִיתִי שָׁלוֹם", הוא נזעק. נזעק מבחינה מוסרית וערכית, ונזעק מבחינה לאומית. היינו צריכים לעבור את פנחס כדי שמשה ילמד מפנחס להתעמת עם שבטים בודדים שאינם 'קול העם', היינו צריכים לעבור את מלחמת מדין כדי לראות שכולם נדרשים לצאת לצבא, והיינו צריכים לעבור את בנות צלפחד כדי להבין כמה כוח יש לקולם של כל אחת ואחד. כל זה הנכיח למשה שהוא חייב להגיב בתקיפות, ושאסור לו לנרמל את הדבר הפסול הזה ששני שבטים יחליטו שהם לא יוצאים למלחמה, ושאינם חלק מהסיפור הישראלי. כי זה באמת ישחית את כל העם.

אפילו אם מדובר על הרחבת השליטה על הארץ, אסור לקנות הישגים קואליציוניים כאלו ואחרים בתמורה לויתור על ערכים, ובייחוד בתמורה לערך אחדות העם האמיתית של שותפות גורל ושותפות חזון וייעוד.

נספח:
ברצוני להוסיף שבראי ההיסטוריה גם הרווח הכלכלי של הפיצול כנראה לא היה משתלם, ואפילו הביא יותר נזק מתועלת. בספר שמות (פרק כג) נאמר ביחס למתווה הצפוי להתיישבות בארץ שהכיבוש יתקדם בשלבים כדי שהארץ לא תהיה שממה, עד שבני ישראל יתרבו מספיק. מול סכנת השממה התורה מיד מציבה סכנה אחרת של כריתת ברית עם מי מעמי כנען שנשארו פה בשלבי הביניים: "פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי כִּי תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ", אזהרה שחוזרת מספר רב של פעמים לאורך התורה.

עם זאת, הנבואה הרעה התגשמה, ובהמשך התנ"ך אנו עדים לתיעודים רבים של שבטים שלא כבשו את כל העמים, ויש אפילו פסוקים שמהם משמע שלא היה בכוחם לעשות זאת, ובסופו של דבר עם ישראל למד מתועבות הגויים שנשארו כאן, ונענש בחורבן ובגלות איומים וכואבים.

בהחלט יתכן שאם השבטים ראובן וגד, וגם חצי המנשה שצורף אליהם, היו נוחלים עם כולם בעבר הירדן המערבי, זה היה משנה את מאזן הכוחות הצבאי והדמוגרפי, היינו מתגברים בכוחות משותפים על 'המוקש' של הטיימינג, וההיסטוריה היהודית היתה נראית אחרת לחלוטין.מייקל אייזנברג.

&

שתיקה ולא כהודאה- חיים קופל

1) "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים, אַחַר תְּאַסֵּף אֶל עַמֶּךָ" (לא-א..ב). שאלתנו : למה לנקום רק במדין, על שֶׁהִזְנוּ את ישראל, הרי גם מואב עשו זאת, והכתוב אומר "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּשִׁטִּים, וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב" (כה,א). שאלה זו שואל כבר רש"י ומתרץ מה שמתרץ. במאמר זה נביא מַהֲלָךְ שָׁלֵם בַּנּוֹשֵׂא, שאמר הרב ב"צ פירר זצ"ל, שֶׁמְּיַשֵּׁב עַל יְדֵי כָּךְ תְּמִיהָה נוֹסֶפֶת: אם באמת הגיע זמנו של משה, להיפטר מן העולם, ולהעביר את ההנהגה ליהושע, למה לעכבו בשל נקמת מדין? האם לא יוכל יהושע להילחם במדין כשם שלחם בכל עמי כנען? מלשון הכתוב משתמע שרק נקמת מדין מעכבת את מותו, כאילו רק משה יכול לבצעה?

2) מסביר הרב פירר, שדווקא משה היה חייב להילחם במדין בכדי למנוע מהעם לכפור בתורה, וכדלקמן: עוד בפרשת בלק נאמר "וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, (זִמְרִי בֶּן סָלוּא), בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית,(כָּזְבִּי בַּת צוּר) לְעֵינֵי מֹשֶׁה, וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (כה,ו). רש"י, על אתר, מביא את המשך הסיפור, מתוך המדרש: אמר לו: משה, זו אסורה או מותרת? אם תאמר, אסורה, בת יתרו (ציפורה) מי התיר לך? וְנִתְעַלְּמָה הֲלָכָה מִמֹּשֶׁה (כָּל הַבּוֹעֵל אֲרָמִית, קַנְּאִין פּוֹגְעִים בּוֹ, ואומנם ציפורה אשתו, מותרת לו, מאחר שהתגיירה) ושתק. והיות שכולם ראו את האירוע, הם עלולים שלא לפרש את שתיקת משה, מִכֵּיוָן שֶׁנִּתְעַלְּמָה מִמֶּנּוּ הַהֲלָכָה, אלא פשוט, שאינו מקיים את צווי התורה (עובדה שהוא לא פגע בזמרי, מכיוון שמשה עצמו לקח אשה מדינית, כך שאין לו זכות, כביכול, לפגוע בזמרי, והשאיר את הביצוע לפינחס) ויטילו ספק ח"ו בכל התורה כולה.

3) לָכֵן הַמִּלְחָמָה הָיְתָה נֶגֶד מִדְיָן, הֵם הָיוּ עִקַּר הָאֵרוּעַ, וְהַנְּקָמָה חַיֶּבֶת לְהֵעָשׂוֹת ע"י מֹשֶׁה, להוכיח שמשה אינו מתיר את בנות מדין לבני ישראל, אדרבה, הוא מחמיר בנושא יותר מאשר פינחס, כי פינחס שלחם במדין, הרג רק את הזכרים "וְיַהַרְגוּ כָּל זָכָר..וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת נְשֵׁי מִדְיָן, וְאֶת טַפָּם" (לא-ז..ט). ומשה כשראה זאת ציווה " ועתה הרגו כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש" (לא,יז).

4) מֵעַתָּה הֵבִינוּ כֻּלָּם שֶׁשְּׁתִיקָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, בְּעִנְיַן זִמְרִי, נָבְעָה, לא מהתרת הדבר, אלא מִכָּךְ שֶׁנִּתְעַלְּמָה מִמֶּנּוּ הַהֲלָכָה, וּכְשֶׁנּוֹדְעָה לוֹ הַהֲלָכָה, הוּא הֶחֱמִיר בַּנּוֹשֵׂא יוֹתֵר מִפִּינְחָס.

5) ואפשר שמסיבה זו, נבחר פינחס לעמוד בראש הלוחמים במדין, ולא אלעזר אביו, מכיוון שהקב"ה ידע שפינחס יהרוג רק את הזכרים, וכתוצאה מכך יוכל משה לתקן ולהרוג גם את הנשים והטף, ועל ידי כך, יוכיח ששתיקתו, באירוע של זמרי בן סלוא, לא נבעה מהתרת הדבר אלא שנתעלמה ממנו ההלכה. (מתוך " הגיונה של תורה", הרב ב"צ פירר זצ"ל).

6) תשובות לפרשת פינחס

א) מה שם אשת לוי? תשובה: הפירוש המקובל הוא " אֹתָהּ" וְשֵׁם אֵשֶׁת עַמְרָם יוֹכֶבֶד בַּת לֵוִי אֲשֶׁר יָלְדָה אֹתָהּ לְלֵוִי בְּמִצְרָיִם וַתֵּלֶד לְעַמְרָם אֶת אַהֲרֹן וְאֶת מֹשֶׁה וְאֵת מִרְיָם אֲחֹתָם.. כך דעת זקנים מבעלי התוספות ועוד. הַכְּתָב וְהַקַּבָּלָה אוֹמֵר שֶׁהַכַּוָּנָה לְ"עֲדִינָה"

ב) מנה שנים עשר שמות פרטיים בפסוק אחד בפרשה? תשובה: "וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף, וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה" (כז,א).

7) שאלות לפרשת מטות

א) "בְּרִית כְּרוּתָה לַשְּׂפָתַיִם" מה אומר לך השם: חיים בן ניסן גמזו?

ב) היכן נוזכר בפרשה גבר ונקרא אישה?

שבת שלום

תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל

בדוא"ל hkop77@gmail.com או בווטסאפ 052-3604905

מעדנים 402ב פרשת מטות מסעי תשפ"ו

&

https://m.youtube.com/watch?v=KwlfmAy5PIY

רעיונות לפרשת *מטות מסעי* -יגאל גור אריה

פרשת בר מצווה של עמוס רוזנבלום ז"ל

ברכות לפרשת בר מצווה של דודו קצין.

"אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה ...לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה.

מה ההבדל בין נדר לבין שבועה?

הדבר דומה להבדל בין רישוי לבין רישיון- הרישוי חל על המכונית, הרישיון הוא חובה שחלה על הנהג, האדם במקביל לכך, הנדר היא מחויבות שאנו קובעים על חפץ או דבר מסוים, בעוד השבועה היא מחויבות שאנו לוקחים על עצמנו. השיר כל נדרי של לאה לופנפלד ..."כל אשר אמרתי וכל אשר אומר, האהבה היא נדר, נדר שהופר, כל אשר אמרתי וכל אשר אומר, האהבה היא נדר, נדר שהופר...." כלומר מותר להתיר נדר. אך השבועה לא ניתנת לביטול.

"מוצא שפתיך תשמור"

נכתב:"מות וחיים ביד הלשון " סודות הדיבור הנכון ככוח יוצר מציאות ומושך גורל טוב ברמת הזוגיות מקצוע ויחסים בכלל"

*מילים יוצרות מציאות ומשנות אותה*, למעשה בוראות ומחריבות עולמות. לדיבור כח אדיר!

מלחמות פורצות בגלל מילים...

הבה נשתמש בדיבור כראוי ובמשמעות ובכך נאדיר את האדם כבעל כושר דיבור, נחזק את זיכתו לדרך חיים ערכית ומוסרית. כמה אהבה אפשר לטעת במילה טובה, ומה רב כוחן של מילות *סליחה, אהבה ופירגון*. עוצמתה של המילה בחיינו ירדה פלאים. מילים נעשו בזויות כשהאחריות למה שיוצא מהפה, כבר כמעט ואינה קיימת. (הוציאו את הדברים מהקשרם ) דווקא השפע הגדול של המידע בעולם המערבי וזמינותו הגדולה הם אלו שגורמים לכך שלא תמיד ניתן לדייק בעובדות. ההבחנה בין עובדות לפרשנות מיטשטשת והאמינות מתקעקעת. פיחות זה משפיע גם על רמת הנאמנות וההתחייבויות של אנשים. שעה היא לא שעה, בקביעת פגישה מאחרים למרות שזהו ״גזל זמן״. התנשאות וקביעת נורמות חיים מגונות.

לדעתי החזרה *לקדושת ה ״מילה״* הנאמרת ואל המחויבות העמוקה להגשימה, מבשרת בהכרח חזרה אל הוד ייעודו של האדם. כך ייחודו של האדם כבעל כושר דיבור ומחזק את הנאמנות לכוחותיו.

תרבות חיים/דיבור זו סוללת את הדרך לקומות נוספות, המקרינות מוסריות, ערכיות רגשות, אחריות ואהבת הבריות.

*נישא תפילה שהמלים שיוצאות מפינו יהיו עוצמתיות אמיתיות רגישות אחראיות מחבקות ואוהבות*.

פרשת *מסעי*

התורה מונה 42 חניות של ישראל בדרכם לארץ, אך קוראת להם מסעות ולא חניות, מדוע?

כל חניה בחיינו היא תחילתו של מסע חדש. העצירה היא אפשרות לאגור כח להמשך ולכן היא המסע בעצמו.

כתב הבעל של טוב:

״כל המסעות של בני ישראל במדבר הם מסעות שעובר כל אדם בימי חייו, ויש אומרים אף בכל יום. כך מבקשת התורה לסמן לאדם את דרך החיים הרצויה- עליו להיות כל הזמן במסע, בתנועה מתמדת של עלייה והתקדמות״.

קובי קבע תור לרופא על מנת להשתיל כתר באחת משיניו...

הרופא הכין את הכתר להשתלה, פתח את פיו של האברך כדי 'להלבישו' על השן, אך הכתר החליק היישר אל תוך גרונו של קובי.

הסכנה הייתה גדולה, צידו האחד של הכתר חד מאד והוא עלול לקרוע את הוושט.

מיד נלקח קובי לבית החולים היישר אל צילום הרנטגן.

בינתיים הגיעה משפחתו של קובי שקבלה את הבשורה.

תוך כדי תפילות לבשורות טובות אחד מהם אמר: רק יסתיים הטיפול ואני אתבע את הרופא למשפט על רשלנות איומה!

לאחר כמה שעות יצא הרופא ואמר: עשינו ליקירכם צילום בגרון - הכתר לא נפל בצד המסוכן, אך עם זאת בעקבות הצילום גילינו ממצא מדאיג - יש לו בגרון גידול!

הגידול נמצא בשלביו הראשונים ולכן יהיה קל להוציאו ללא סכנה.

אלמלא הצילום לא היה שום סיכוי לגלותו". קובי עבר כמה טיפולים והגידול הוסר...

פנה אחד מחבריו של קובי אל קרוב המשפחה שאיים לתבוע את רופא השיניים ושאל: האם כבודו מתכוון עכשיו לתבוע את רופא השיניים או להביא לו זר פרחים...?

אין ספק בכך שרופא השיניים מעד ומעל בתפקידו.

אך רק בורא עולם ידע שהטובה הגדולה ביותר שניתן לעשות לקובי היא נפילת הכתר לגרונו...

לא פעם עוברים עלינו אירועים שלא מבשרים טובות, אירועים בהם הנזק נראה לעין.

אנו צריכים לרואות צעד קדימה, ולהבין שהרעה הניראה לנו בעין הוא בעצם ההצלה שלנו...

, יש בכוחנו להישאר רגוע ושלו גם בשיא האירוע הכואב.

אם אחרת לעבודה כי היו פקקים, אם נפלת ונגרם לך נזק, אם החנות נסגרה בדיוק שהגעת אליה... הכל לטובה.

חנך את עצמך ואת ילדך למידת אמונה ענווה הערכה עצמית, התחל בדברים הקטנים ותצבור אמונה גם חלילה לארועים גדולים יותר. ... הכל לטובה.

שבת שלום! בשורות טובות! - שבת שלווה וענוגה!- *יגאל גור אריה*

&

 דובי פריצקי - קק"ל

 
פרשות מטות–מסעי חותמות את ספר במדבר. רגע לפני הכניסה לארץ, התורה אינה מתארת את חציית הירדן, אלא עוסקת בנדרים, באחריות ציבורית, במסעות ובבניית חברה. המסר ברור: הכניסה לארץ אינה רק מעבר גיאוגרפי, אלא מעבר מתודעת מסע לתודעת אחריות.

שיא הפרשה הוא תגובת משה לבני גד ובני ראובן: “הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?” משה אינו מתנגד לבקשתם, אלא חושש מחזרה על חטא המרגלים – מצב שבו מיעוט מרפה את ידי העם ופוגע באחריות המשותפת. רק כאשר הם מתחייבים: “נַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”, הוא מסכים. המסר הוא שהבית, הפרנסה וההצלחה האישית חשובים, אך הם נשענים על המחויבות לכלל.

גם פתיחת הפרשה, “כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה”, מלמדת שאחריות לאומית מתחילה באחריות אישית – בנאמנות לדיבור ובבניית אמון. ורשימת המסעות החותמת את הספר מזכירה שהדרך כולה היא תהליך של צמיחה והכנה לחיים של אחריות בארץ.

גם היום מהדהדת שאלתו של משה: האם אנו עסוקים רק בבניית ה”נחלה” הפרטית שלנו, או שאנו נושאים גם בעול הציבורי? זו אינה רק שאלה על מלחמה, אלא על כל תחום שבו עתיד החברה תלוי בנכונותו של כל אחד מאיתנו להיות שותף.

כמה שהדברים נכונים לימינו אנו .שבת שלום מסמינר מחנכים בירושלים -דובי פריצקי

 שבת מברכים פרשת מנחם אב . החברה לחקר המקרא מברכת ומאחלת לחבריה וידידיה שבת מבורכת בבשורות טובות.

ישראל קריסטל-מנכ"ל

דברי הימים בימינו עם הרב שמואל הרשלר סידרת הרצאות בזום , ההרצאה הבאה ביום א הקרוב כז' תמוז תשפ"ו 12.7.26 שעה 8.30 הנושא: על אירוע החורבן מהזוית של מלכים,ירמיהו ודברי הימים .

www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.or