רעיונות לשבת פרשת ניצבים&וילך-תשפ"ו-בחסות החברה לחקר המקרא

מוזמנים להכנס לאתר החדש של החברה לחקר המקרא: www.hamikra.org להנות ולהיות שותפים לדרך ולעשייה הגדולה שלנו.לזכות בהחזר מס 46 בפקודת רשות המיסים, כל ההכנסה היא נטו לעשייה הברוכה שלנו לטובת הנוער הנפלא של עם ישראל.

שנים שאנחנו מזכים אתכם, הגיע הזמן בבקשה גם להכרת הטוב שלכם.

ישראל קריסטל-מנכ"ל (ללא שכר)

**********************************************

אנחנו מתקדמים!, עושים היסטוריה!,בהמשך למכתב הקודם של משרד החינוך על הכנת הנוער החרדי לקראת חידוני התנ"ך העולמי שנשלח אליכם, אני גאה להציג את המכתב שיצא אתמול בתחילת שנת הלימודים לכל בתי הספר בחינוך החרדי תחת משרד החינוך, להכנת התלמידים והתלמידות לקראת חידוני התנ"ך העולמי, ישראל קריסטל.

* המכתב נמצא בנספחים

******************************************************

פודקאסט לפרשת ניצבים וילך -תשפ"ו : סוד האלמוות היהודי, התחדשות, ברית, וחיים במשנתו של הרב לורד יונתן זקס זצ"ל, 16 דקות בחסות החברה לחקר המקרא, באדיבותו של דוד פטרפרוינד ובעזרת AI

https://drive.google.com/file/

d/1QxLQTIKbKUpIUIJ7KAC7eiZXPFYOeigK/view?usp=drivesdk

**************************************************************

פודקאסט נוסף לפרשת ניצבים וילך-תשפ"ו -"לנצח את המוות" מתוך ספרו של הרב לורד יונתן זקס זצ"ל "שיעורים במנהיגות" בהוצאת קורן מגיד לפרשת ניצבים- תשפ"ובחסות החברה לחקר המקרא ובאדיבותו של דוד פטרפרוינד ובעזרת AI

https://drive.google.com/file/

d/1Ky3ftgIFbqqSvQZ8SBwqjXqsVUm17kDt/view?usp=drivesdk

***********************************************************************************

פרשת ניצבים וילך: "בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם" - נאום הפרידה-ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *

אנו חווים בחיינו תהליכים דרמטיים של אובדן יקירים וגם אובדן יכולות ותפקודים. אנו חווים מעברים ופרידות. אנו נפרדים מאדם קרוב אהוב ויקר לנו, נפרדים ממקום עבודה, נפרדים מתפקיד וממעמד בעל השפעה רב שנים, נפרדים ממשפחה, נפרדים ממקום מגורים ומקהילה.

הפרידה איננה רק ביטוי לממד אובייקטיבי או פיזי, אלא היא בעיקרה ביטוי לממד סובייקטיבי, טְרַנְסְצֶנְדֶּנְטְלִי, תודעתי וחוויתי. בתהליכי פרידה ומעברים בחיים, קיים ממד פסיכולוגי ,נפשי ורגשי.

משה רבנו בפרשות ניצבים וילך, לקראת סיום מאולץ ונגד רצונו לפרוש מתפקידו וממחיש לנו בנאומו כיצד הוא עובר תהליך של מעבר ופרידה דרמטיים בחייו הציבוריים והאישיים. משה בשיא פעילותו, בסימן של – ניצבים ו - doing : "לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ, וְלֹא נָס לֵחֹה" (דברים, לד', ז').

משה חווה אובדנים, נפרד מתפקידו ומנהיגותו, נפרד מעמו ומחלומו להיכנס לארץ ישראל. משה בסוף דרכו , נפרד מרום מעמדו, יורד מבמת ההיסטוריה ונאלץ בניגוד לרצונו, להעביר את שרביט המנהיגות ליהושע. משה רבנו שהנהיג את עם ישראל במצרים והיציאה ממנה, שהנהיג את העם במסע המדבר, שקיים דיאלוג ישיר עם הקב"ה, שהוריד את לוחות הברית מההר, גם הוא בשר ודם וגם לו קשה להכיל תהליכי פרידה כה דרמטיים .

כך מאירה זאת פרופ' נחמה ליבוביץ( 1905-1997 ): " כללו של דבר: אין חז"ל רואים את משה רבנו כיצור על אנושי. אין הוא חלילה אלוה ולא בן אלוקים ולא לחינם שמו חז"ל בפיו כמילים אחרונות במדרש תנחומא : "נטל שתי ידיו והניחן על ליבו ואמר לישראל, ראו אחריתו של בשר ודם "( עיונים בספר דברים עמ' 316). כיצד מודגם בנאומו של משה - תהליך המעבר והפרידה שלו עצמו? נתבונן בפסוקים המתארים כיצד מתרחש תהליך הפרידה של משה, כפי שמשתקף בנאומו בפרשתנו: "וַיֵּלֶךְ, מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד, לָצֵאת וְלָבוֹא; וַד' אָמַר אֵלַי, לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה . ד' אֱלֹהֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ, הוּא יַשְׁמִיד אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ וִירִשְׁתָּם; יְהוֹשֻׁעַ, הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ד' " (דברים, לא', א'-ג'). " וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה, הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד, וַאֲצַוֶּנּוּ; וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ, וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד. וַיֵּרָא ד' בָּאֹהֶל, בְּעַמּוּד עָנָן; וַיַּעֲמֹד עַמּוּד הֶעָנָן, עַל פֶּתַח הָאֹהֶל" (דברים, ל"א, יד'-טו'). פרידה מאולצת זו הנכפית על משה, היא תהליך טראומטי.

בפרידה קיים אלמנט של אובדן וחסרון. התהליך הפסיכולוגי הרגשי של פרידה מתוך כורח וחיבור למציאות החיים החדשה, אינו פשוט כלל ועיקר. ההתמודדות של אדם החווה מעבר חיים דרמטי והמתמודד עם תהליך של פרידה, תהליכים אלו אינם מנותקים ממשאבי החוסן הנפשי, הרגשי והאמוני של האדם. לא במקרה עסקו בסוגית האובדנות, הפרידה והמעברים בחיים, פסיכולוגים בעלי שם כמו: פרויד, פרום, יונג ואחרים. אך הפסיכולוגים הגדולים והענקים ביותר היו חז"ל. הפסיכיאטרית השווייצרית האמריקאית, אליזבת קובלר רוס ( 1926-2004),חוקרת וחלוצה בתחום המחקר החברתי, פיתחה מודל פורץ דרך הקרוי על שמה, שיסודו בתהליכים הפסיכוסוציאליים, בהתמודדות עם אובדן.

מודל קובלר רוס, מציג את 5 השלבים הבאים:

1. הכחשה. 2. כעס. 3. מיקוח. 4.דיכאון. 5.קבלה.

אבל לא נופתע שאת מודל קובלר רוס, כבר הקדימו חז"ל. הנה המודל הראשון : "אַרְבָּעָה בָּנִים הֵם: אֶחָד לוֹקֶה וְשׁוֹתֵק, וְאֶחָד לוֹקֶה וּמְבַעֵט, וְאֶחָד לוֹקֶה וּמִתְחַנֵּן, וְאֶחָד לוֹקֶה וְאוֹמֵר לְאָבִיו 'הַלְקֵנִי'. אַבְרָהָם לוֹקֶה וְשׁוֹתֵק: שֶׁנֶּאֱמַר (בְּרֵאשִׁית כב', ב'-ג') 'קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק... וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר'. אִיּוֹב לוֹקֶה וּמְבַעֵט: שֶׁנֶּאֱמַר (אִיּוֹב י', ב') 'אֹמַר אֶל אֱלוֹהַּ אַל תַּרְשִׁיעֵנִי הוֹדִיעֵנִי עַל מָה תְרִיבֵנִי'. חִזְקִיָּהוּ לוֹקֶה וּמִתְחַנֵּן: שֶׁנֶּאֱמַר (מְלָכִים ב' כ', ב') 'וַיַּסֵּב אֶת פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה''. דָּוִד אֲמַר לְאָבִיו 'הַלְקֵנִי': שֶׁנֶּאֱמַר (תְּהִלִּים נא, ד) 'הֶרֶב כַּבְּסֵנִי מֵעֲוֹנִי וּמֵחַטָּאתִי טַהֲרֵנִי' " (מסכת שמחות, ת', יב'). ניתן לומר שמודל חז"ל על ארבעה בנים, מתלכדים גם בדמותו של אדם אחד בארבעה שלבים, כמו בסיפור ההגדה בפסח, על ארבעה בנים.

עיון בטקסט ,במפרשים והמדרשים השונים, ילמדנו שמשה שהוא בשר ודם, עובר תהליך פרידה, על פני כל חמשה השלבים במודל קובלר רוס. למעשה משה מטמיע את המודל בסמינר ההכשרה לקראת כניסת העם לארץ ישראל ולמעשה מכין את העם, לקראת התמודדותו בפרידתו ממשה.

עיון בטקסט הפרשה ,במפרשים ובמדרשים השונים, ילמדנו שמשה שהוא בשר ודם, עובר את תהליך הפרידה האישי שלו , על פני כל חמשה השלבים במודל. אני הקטן, אוסיף שלב שישי משלי ,למודל של קובלר רוס, כפי שמשתקף בפרשתנו והוא: התמודדות פרואקטיבית עם משמעות.

1. שלב ההכחשה: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן " (דברים ט', א') – "אמר רבי תנחומא: שהיה משה מחבט עצמו לפניהן ...ופתח להם פתח ,שמא יבקשו עליו רחמים ולא היו מבינים" (דברים רבה ג', יא'). משה בהכחשה מלאה של גזירת הקב"ה על גורלו. משה לא מוותר ומגייס לעזרתו את בני ישראל, אולי יחול שינוי בגזירה שנגזרה עליו.
2. שלב הכעס:" וַיֵּלֶךְ, מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד, לָצֵאת וְלָבוֹא; וַד' אָמַר אֵלַי, לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה .... יְהוֹשֻׁעַ, הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ, כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר ד' " (דברים, לא', א'-ג') . ניתן לשמוע באוזן מוזיקלית את המוזיקה והאינטונציה ,בקולו הרועם והרוטן של משה בשלב הכעס.
3. שלב המיקוח: "אמר לו משה: ריבונו של עולם!אחר כול אותו הכבוד ואותה הגבורה שראו עיני אני מת ?! אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה! (תהלים פ"ט, מ"ט): מי גבר יחיה ולא יראה מות"?. כי לא לקלים המרוץ" – אתמול היה עולה לרקיע כנשר, עכשיו היה מבקש לעבור את הירדן ואינו יכול, שנאמר: "כי לא תעבור את הירדן הזה". "וגם לא לנבונים עשה" – אתמול היה מסיח כעשיר (שמות לב', י"ב): "שוב מחרון אפך", (במדבר יד', י"ט): "סלח נא לעון העם הזה", ועכשיו הוא מסיח כרש (שם ג', כ"ג): "ואתחנן" – עשה עמי חינם. ועכשיו משנתחנן כול שבעת הימים – לסוף אמר לו הקדוש ברוך הוא (דברים לא', י"ד): "הן קרבו ימיך למות". (דברים רבה ט', ב', ד'). משה מנהל את שלב המיקוח באופן אישי ישירות מול הקב"ה.
4. שלב הדיכאון : "על כל הפרשה חופף משהומעצבות הפרידה, "בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום, לא אוכל עוד לצאת ולבוא, כדעתרש"י: "שנסתתמו ממנו מעיינות החוכמה" ולדעת הרמב"ן מדגיש משה רבינו את חולשתו לפני העם: "כלומר: אני זקן ואין לכם עוד תועלת ממני". עצבות זו של סוף כל אדם מרחפת על פני כל הפרשה ומודגשת ביותר על ידי המדרשים, המעטרים את פסוקי הפרידה האחרונים ואת דברי ד' אל משה (דברים, לא', י"ד) "הן קרבו ימיך למות" . (נחמה ליבוביץ, עיונים בספר דברים עמ' 313). עוצמת שלב הדיכאון בה נתון משה בתהליך הפרידה הטראומטי, מוצג במדרש הבא : "הלכו ישראל אצל משה לפתחו ללמוד תורה ושאלו ואמרו: משה רבינו, היכן הוא? אמרו להם: השכים הלך לפתחו של יהושע. הלכו ומצאוהו בפתחו של יהושע. והיה יהושע יושב ומשה עומד... אמרו ישראל למשה: משה רבינו, למדנו תורה! אמר להם: אין לי רשות! אמרו לו: אין אנו מניחין אותך. יצתה בת קול ואמרה להם: לימדו מיהושע. ישב יהושע בראש ומשה בימינו ובני אהרון משמאלו והיה יהושע יושב ודורש בפני משה... ניטלו מסורות (=כללי) חוכמה ממשה וניתנו ליהושע - ולא היה יודע משה מה היה יהושע דורש. אחר שעמדו ישראל מישיבה אמרו למשה: סתם לנו (=יהושע) את התורה (רוצה לומר: אין אנו מבינים ממנו כמו שהיינו מבינים ממך). אמר להם (משה): איני יודע מה אשיב לכם והיה משה רבינו נכשל ונופל. באותה שעה אמר: ריבון העולמים! עד עכשיו ביקשתי חיים – עכשיו הרי נפשי נתונה לך".( מדרש תנחומא ואתחנן י'). דומה שמשה נתון בדיכאון עמוק ומאבד כל טעם בחיים.
5. שלב הקבלה: שלב הקבלה בתהליך הפרידה של משה, מאפיין את מצבו הנפשי של משה, כמי שמקבל את הדין באופן צלול, יודע להפנימו ולהטמיעו ,משכיל להכיל את יורשו ולהעביר לו את המקל. ומפגין שאר רוח בדרך פרידתו מהעם. " אותה שעה צעק משה ואמר:מאה מיתות ולא קנאה אחת וקיבל עליו למות " (דברים רבה, ט', ט') "ולא שלטה בו צרות עין והתגבר על כל קנאה ומינה ממלא מקומו בעין יפה" (נחמה ליבוביץ עיונים בספר במדבר עמ' 330). "הנה כי כן לא קרא משה את העם לבוא אליו, לא הקהיל אותם לאסיפה כפי שהיה רגיל לעשות בזמנים שהיה עליו לדבר אל בני ישראל בשם ד', אלא "וילך" – בעצמו הלך אל העם כדי להיפרד ממנו בפשטות גמורה". (ר' שמשון רפאל הירש)". תהליך הפרידה של משה מתעדן ומקבל בוחן מציאות. מכאן סלולה הדרך לשלב האחרון ,אותו אני מוסיף למודל של קובלר רוס .
6. שלב ההתמודדות הפרואקטיבית עם משמעות: משה בשלב זה מעצים לעיני כל העם את תהליך ההתמודדות עם הפרידה והעברת התפקיד ליורשו יהושע,באופן פרואקטיבי, בהצגת המשמעות של העברת התפקיד והפרידה: " וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ, וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם; וְאַתָּה, תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם. וד' הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ, הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ, וְלֹא יַעַזְבֶךָּ; לֹא תִירָא, וְלֹא תֵחָת (דברים, לא', ז'-ח')" וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ד' אֹתוֹ; וַיִּקַּח אֶת-יְהוֹשֻׁעַ, וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי, כָּל הָעֵדָה. וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו, וַיְצַוֵּהוּ" ( במדבר, כז', כב' ). רש"י מפרש : "ויסמוך את ידיו "- בעין יפה- יותר ויותר ממה שנצטווה...והוא עשה בשתי ידיו, ועשאו ככלי מלא וגדוש ומילאו בחוכמתו בעין יפה". משה ממחיש לנגד עינינו את הפרקטיקה של שלב ההתמודדות הפרואקטיבית עם משמעות. תהליך מסוג של העצמת יורשך והפירגון לו, יכול להתרחש רק במצב צבירה נפשי של הפנמת המשמעות והטמעתה. תהליך הפרידה של משה, עובר טרנספורמציה לפרואקטיביות של משמעות.

השאלה הנשאלת היא, כיצד מתגברים על משבר הפרידה ? כיצד מכילים ומעבדים את חווית המעברים והשינויים בחיים? כיצד מגיעים לשלב השישי, אם בכלל ?

הרב י.ד. סולוביצ׳יק בספרו ״מן הסערה" (2004), וויקטור פרנקל בספרו ״האדם מחפש משמעות״( 1946) ובמדע הלוגותרפיה שפיתח. שניהם ממליצים, לעבד את תהליכי המעבר והפרידה הדרמטיים בחיים, במצבים של אובדן, בטרנספורמציה של האובדן והריק , למשמעות ומילאות. לדעתם, אין לחפש סיבות לאובדן ,אלא רק לתעל ולכוון את עצמך, לעבר משמעות פשר ויעוד. לא לשאול: לָמָּה ? אלא לשאול: לְמָה?

משה רבנו מתגלה בפרשתנו כבשר ודם המתמודד עם חווית האובדן והפרידה האישית שלו , על פני כל השלבים במודל. בשלב השישי של המודל, משה משמש לנו מופת ודוגמא ליישום המשמעות. בשלב זה משה איננו מחפש את הסיבות ואת ה - לָמָּה, לאובדן כניסתו לארץ ולאובדן המנהיגות והעברתה ליהושע. משה עושה את הטרנספורמציה ,ל - לְמָה ומעורר השראה בגדולתו, באופן שהוא מעביר לבסוף את התפקיד ליהושע ובדרך הפרואקטיבית המיוחדת לו, בפרידתו מבמת ההיסטוריה. הקושי הופך להזדמנות, הלימון הופך ללימונדה.

למעשה משה מדגים לנו בנאומו בפרשתנו, כיצד עלינו להתמודד עם מצבי פרידה ואובדן בחיים- מחלום ושברו, מאכזבה אל מול ציפייה, מרצוי אל מול מצוי, ממשאלת לב ואי היכולת למלאה.

משה מעניק לנו בנאומו – "צידה לדרך" , כיצד להתמודד עם טראומות של - אובדן ,חיסרון, פרידות ,שינויים ומעברים בחיים.

ההתמודדות שלנו עם תהליכי פרידה, אובדן ומעברים בחיים, היא מסר - להיום , במעבר מתשפ"ו לתשפ"ז, ומתחברת לפיוט בראש השנה וביום כיפור ,השואבת העצמה,חוסן ותקווה : "הַיּוֹם תְּאַמְּצֵנוּ אָמֵן. הַיּוֹם תְּבָרְכֵנוּ אָמֵן .הַיּוֹם תְּגַדְּלֵנוּ אָמֵן. הַיּוֹם תִּדְרְשֵׁנוּ לְטוֹבָה אָמֵן. הַיּוֹם תִּשְׁמַע שַׁווְעָתֵנוּ אָמֵן .הַיּוֹם תְּקַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אֶת תְּפִלָּתֵנוּ אָמֵן. הַיּוֹם תִּתְמְכֵנוּ בִּימִין צִדְקֶךָ אָמֵן". תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.

שבת שלום, שנה טובה , כתיבה וחתימה טובה.

*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון.

&

ב"ה. לפרשות ניצבים-וילך תשפ"ו - העברת הלפיד ליורש: משה מול אליהו -בלומה טיגר-דיכטוולד

פרשת "וילך" אינה רק תיאור טקס הפרידה של משה רבנו מהנהגת העם, אלא היא מהווה את המעבדה המקראית המרתקת ביותר לבחינת המושג "העברת לפיד". נקודת המוצא לשני המהלכים הדרמטיים של חילופי משמרות (של משה ושל אליהו) בתנ"ך, היא המילה "וַיַּעַל", המסמנת את רגע הפרישה מן המציאות הארצית אל עבר הנצח. אצל משה: "וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ... וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה'" (דברים לד, א-ה). אצל אליהו: "וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם" (מלכים ב' ב, יא).

הצבת המעמד בערבות מואב אל מול עלייתו של אליהו הנביא בסערה, חושפת שני מודלים קוטביים של מנהיגות, חניכה וירושה. דרך ניתוח דמויותיהם של משה ואליהו, ויורשיהם יהושע ואלישע, עולה תמונה מורכבת על היכולת להשתנות, על טיב הקשר האנושי ועל הצורך החיוני ב"כלי" ארגוני שיכיל את החזון הרוחני.

מאחורי הנשגבות של המילה "ויעל" מסתתרת טרגדיה של קטיעה. שניהם לא סיימו את תפקידם כפי שתכננו; שניהם "הודחו" על ידי האל בעקבות חוסר התאמה למציאות המשתנה.

משה נענש על חטאו במי מריבה. רגע של איבוד סבלנות שבו הכה בסלע במקום לדבר אליו. שבו אמר לעמו "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם " (במדבר, כ). אצל אליהו, השבר עמוק עוד יותר. אליהו הוא ה"קנאי" האולטימטיבי, דמות של "אש אוכלת" הפועלת מעל החברה ולא בתוכה. במערה בחורב, ה' מנסה להעביר לו שיעור אונטולוגי: "לֹא בָרוּחַ ה'... לֹא בָרַעַשׁ ה'... לֹא בָאֵשׁ ה' " (מלכים א, יט). ה' מבקש לומר לאליהו כי הקנאות הבוערת אינה חזות הכול, וכי האל נמצא ב"קול דממה דקה", ביכולת להכיל ולפעול מתוך רכות. אך אליהו נאחז בקנאותו: "קַנֹּא קִנֵּאתִי". חוסר יכולתו לקבל שינוי או מורכבות אנושית מוביל לגזירה: "וְאֶת אֱלִישָׁע... תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ". מי שאינו משתנה, אינו יכול להנהיג.

משה: המנהיג כלומד

בניגוד לאליהו, משה רבנו עובר טרנספורמציה. משה של שבירת הלוחות והרג עובדי העגל הוא מנהיג של "דין", אך בעקבות חטאי העם והמרגלים הוא מבקש מה': "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ" (שמות לג,יג). בתגובה, הוא מקבל את י"ג מידות הרחמים כקו מנחה. משה מאמץ את המידות הללו והופך לסנגורם של ישראל, מוכן להימחות מספר החיים למען הכלל. בעוד אליהו דורש מהמציאות להתיישר לפי האידיאל, משה לומד לעצב את המציאות כך שתהיה מסוגלת לשאת את האידיאל.

הבדל זה משתקף במבנה חייהם: משה הוא איש של מעגלי שייכות. יש לו משפחה, אחים ויועץ כיתְרו. הוא מתפלל עבור עמו. אליהו הוא "זאב בודד", נטול שורשים משפחתיים, המעניש את עמו בבצורת קשה.

בין סמיכה להשלכת אדרת: טיב הקשר עם היורש

היחס ליורשים משקף את המודלים השונים הללו. הקשר בין משה לבין יהושע הוא אבהי ואינטימי. יהושע הוא "בנו" הרוחני, "נער לא ימיש מתוך האוהל", הלוחם בעמלק והתלמיד המצוי בצל רבו שנים. העברת הלפיד היא "סמיכה" – הענקה הרמונית של "הוד".

הקשר בין אליהו לבין אלישע מתחיל בצו הא-ל לאליהו למשוח את אלישע תחתיו, ומתבטא בהשלכת אדרת אליהו על אלישע, כשאלישע חורש בשדה (מלכים א, יט). הקשר אינו חם, והוא מתאים לאישיותו של אליהו. יש ריחוק ביניהם. כאשר עומד אליהו לעלות בסערה השמימה (מלכים ב, פרק ב), הוא אינו מעוניין בליווי של אלישע. הוא דורש ממנו: "שבה פה". אלישע מתעקש. אליהו שואל אותו: "שְׁאַל מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ בְּטֶרֶם אֶלָּקַח מֵעִמָּךְ ", ואלישע משיב " וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי". אלישע מבקש מעמד של בן בכור רוחני. אליהו משיב כי אינו יכול להתחייב על כך. אם אלישע יזכה לראותו עולה השמימה, בקשתו תענה. אלישע זוכה לראות בעלית אליהו השמימה וצועק: "אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו ". הוא קורע את בגדיו לאות אבל, מרים את אדרת אליהו, מכה במים באדרת וקורא: " אַיֵּה ה' אֱלֹהֵי אֵלִיָּהוּ אַף הוּא ". המים נחצים ואז מכריזים עליו בני הנביאים: "נָחָה רוּחַ אֵלִיָּהוּ עַל אֱלִישָׁע וַיָּבֹאוּ לִקְרָאתוֹ וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אָרְצָה ".

יהושע הממשיך מול אלישע המתקן

הבדלי ההעברה מעצבים את תפקוד היורשים ואת המציאות שבה הם פועלים:

יהושע – אדריכל הבינוי הלאומי: יהושע פועל בוואקום ריבוני. תפקידו הוא טכנוקרטי וארגוני. כיבוש, חלוקת נחלות והקמת מערכת משפט. הוא ה"כלי", הרפורמה הטכנית והארגונית שנועדה להכיל מערכת ערכים נשגבת בתוך מציאות ארצית. הניסים שהוא עושה הם לאומיים וציבוריים (חציית הירדן, יריחו). הוא הלבנה המשקפת את אור החמה של משה.

אלישע – מרפא השברים החברתיים: אלישע פועל בתוך ממלכה קיימת אך מקולקלת. הוא אינו מנסה להיות אליהו; הוא מנסה לתקן את נזקי אליהו. בעוד אליהו הביא בצורת, אלישע מביא נסי חסד פרטניים – ריפוי מים, הכפלת כמות השמן והחייאת מתים. הוא מבין שהשינוי יבוא מהמיקרו, מהדאגה לאדם הקטן, ולא מהאש הגדולה ממרומים.

סיכום ואקטואליה

פרשת "וילך" מזכירה לנו שהנהגה אינה רכוש פרטי ואינה מופע של איש אחד. ההמשכיות הבריאה, זו של משה ויהושע, מבוססת על היכולת של המנהיג להשתנות, להאציל סמכויות ולבנות מערכת ארגונית ("כלי") שתוכל לשאת את הברכה לאורך זמן. הנהגה אמִתית נבחנת ביכולת לקרוא את צורך השעה: האם זו שעה של כיבוש ובנייה (יהושע), או שעה של ריפוי ואיחוי (אלישע). בסופו של יום, העברת הלפיד מצליחה רק כאשר היא נעשית מתוך חיבור אנושי עמוק, אהבה, ומתוך ההכנה המבנית הנדרשת.

המאבק בין מודל "אליהו" למודל "משה" רלוונטי לימינו באופן כמעט כואב. החברה המודרנית נקרעת בין קנאות אידיאולוגית המוכנה לגזור "בצורת" חברתית על כל מי שאינו מיישר קו, לבין מנהיגות של רחמים והכלה.- בלומה דיכטוולד. ‏כ' אלול תשפ"ו

&

סרטון על הפרשה -פוסט טראומה - הרב עמיעוד סולומון-רב קהילה כפר גנים פתח תקוה.

https://youtu.be/RTdGh-R5TzQ

&

לע"נ ר' נתן נטע מאיר ב"ר חיים הלוי ז"ל לע"נ מרת מרים בת ר' אברהם ע"ה

ב"ה, לפרשות ניצבים וילך תשפ"ו ולר"ה תשפ"ז-על התייצבות והשתלבות -אריה דיכטוולד

פרשת "ניצבים" נפתחת בתמונה עוצמתית של התכנסות כלל-ישראלית רגע לפני הכניסה לארץ:

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ: לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם: (פרק כט, ט-יב).

השימוש במונח "נצבים" – בשונה מן הפועל השגרתי "עומדים" – מזמין אותנו לעיין במורכבותה הלשונית והרעיונית של מילה זו, ולדלות ממנה תובנות על מהותה של ברית הדורות.

א. הרובד הלשוני: בין עמידה, צפייה ויציבות

עיון בתרגומי אונקלוס ויונתן בן עוזיאל במקומות שונים חושף גוונים שונים של שורש י.צ.ב.:

* עמידה פיזית: כשהביטוי מיוחס לבני אדם, מתרגם אונקלוס " קָיְמִין", כלומר עומדים. כך בפרשתנו ("אתון קימין יומא דין כולכון"), וכך גם בביקור האורחים אצל אברהם: "וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו" (בראשית יח, ב – "תלתא גוברין קימין עלווהי").

* צפייה והתבוננות: כשהמונח מיוחס לאלוקות או למלאכיו, התרגום מתרחק מהגשמה ומתרגם "מְעַתֵּד" (צופה, מוכן ומזומן). בחלום יעקב נאמר: "וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו" (בראשית כח, יג), ואונקלוס מתרגם: "והא יקרא דיי מְעַתֵּד עלווהי". כפי שמסביר רמב"ם במורה הנבוכים (חלק א, פרק כא), התרגום נזהר מלהתאים תאור גשמי לבורא, ומשכך הופכת ה"ניצבות" האלוקית למבט צופה, משגיח ומזומן. הדבר מתבטא גם באתון בלעם הרואה את "מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ" – "מלאכא דיי מעתד באורחא" (במדבר כב, כג).

* נעיצה וקביעות: בתיאור הסולם בחלום יעקב: "סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה" (בראשית כח, יב), מתרגם אונקלוס "נעיץ בארעא", ותרגום יונתן מתרגם "קבוע בארעא".

* איתנות ורציפות (מצבה): יעקב מקים אבן כ"מצבה" (בראשית כח, יח). המצבה היא יצירה יציבה וברת-קיימא, העומדת כעד לאורך זמן. מצבה היא קָמָה

ב. העמידה כמקור עוצמה: תפיסת רש"ר הירש והמדרש

רבי שמשון רפאל הירש (מנהיג האורתודוקסיה היהודית בגרמניה. המאה הי"ט) מצביע על כך שהשורש "י.צ.ב" גוזר עמידה מלאת מרץ, כוח והתמדה, בניגוד ל"עמד" הסטטי. על פי מדרש תנחומא, משה אומר לישראל: אף על פי שהייסורים והתוכחות הקשות באים עליכם – יש לכם עמידה ואיתנות. "אתם נצבים" פירושו שאתם חיים וקיימים לעד. האנשים והמנהיגים מתחלפים. משה נאסף אל עמיו, אחריו יהושע, והשופטים והמלכים. אך האומה עצמה היא "בת אלמוות" – היא ה"מצבה", העמוד הנצחי של תורת ה'. הייסורים אינם מכוונים לכלות את העם, אלא לחזקו ולזככו: "חצי כלין והן אינן כלין" חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם: " – חִצַּי כלין, והן (עם ישראל) אינן כלין.] (סוטה ט ע"א). עמידת העם זקופה ואיתנה מול תלאות ההיסטוריה. עד תמצית מדבריו.

ג. רציפות הדורות ואחדות המטרה

* המדרש (תנחומא, ניצבים א') מוסיף שני רבדים עמוקים לעמידה זו: א. מעבר מדעת לדעת: משה עשה את ישראל "מצבה" שמשמשת עדות מדעת לדעת – מדעת משה לדעת יהושע, מיהושע לזקנים, ומשמואל למלכים. זוהי מחויבות מתמדת לרציפות הדורות, שבה הנהגת האומה מעבירה את הלפיד מדור לדור מבלי שהשרשרת תינתק. ב. אחדות כתנאי לגאולה: המדרש משווה את עם ישראל לאגודת קָנים: קנה יחיד נשבר בקלות, אך אגודה שלמה אי אפשר לשבור. "אתם נצבים היום" – מה היום מאיר פעמים ומאפיל פעמים, אף ישראל, כשאפלה להם, עתיד להאיר להם אור עולם. מתי? כשהם עשויים "אגודה אחת". הגאולה והיכולת לקבל פני שכינה תלויות באחדות המטרה של כל האומה. ומוסיף רבי חיים בן עטר -מרוקו המאה הי"ח-י"ט), בעל "אור החיים", הדיבור "אתם נצבים כולכם" מלמד על לשון מינוי ואחריות (כמו "הנצב על הקוצרים"). על כל אחד ואחד מישראל מוטלת מחויבות ואחריות, לפי מדרגתו ותפקידו, למען הכלל.

צא ולמד:

ראינו שמשורש י.צ.ב, ממנו נגזרת המילה ניצבים, צמח עץ רב פְּאֵרוֹת: עמידה, צְפִיָּה והתבוננות, נעיצה וקביעות, התמודדות מול תלאות ההיסטוריה היהודית. הרב משה צבי נריה ז"ל (ראש ישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה) מתכתב עם רש"ר הירש ומוסיף קטגוריה חדשה "תורת ההשתלבות בתוך הכלל ההיסטורי":

"אתם נצבים וגו'-הברית מקיפה את כולם, את כל הדורות. "כלל ישראל" אין פירושו רק במובן הגיאוגרפי, אלא גם במובן ההיסטורי - מברית בין הבתרים, דרך העקידה, מעמד הר סיני וכו' עד ימות המשיח.

מי שמשתלב בתוך כלל ישראל, יודע להציג לעצמו דרישות גדולות. ההשקפה של להיות "ככל הגויים" מקטינה אותנו, מנמיכה אותנו. כגויים - אם אנו הגונים מאוד, לא גונבים, לא חומסים - מה עוד יש לדרוש מעצמנו? אולם כיהודים, כבני אברהם יצחק ויעקב, מקבלי תורה, עוברי בברית ה' - התביעות גדולות הן ועצומות.

תורת ההשתלבות בתוך הכלל ההיסטורי היא גדולה ועמוקה. היא צריכה להפוך לתחושה ממשית, ואז היא הופכת למנוף עצום להתעלות רוחנית. (נר למאור על פרשיות התורה / פרשת נצבים / רוחב ועומק הברית)

שנה טובה ומבורכת. כתיבה וחתימה טובה - אריה דיכטוולד, ‏י"ט אלול תשפ"ו

&

 *דבר תורה - נצבים-וילך תשפ"ו - ערבות הדדית והנסתרות לה' אלוהינו- מייקל אייזנברג-בעלים ומנהל קרן הון סיכון.

בלב פרשת ניצבים נמצא אחד הפסוקים הקשים להבנה במערך הברית של הספר כולו: "הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָׄנׄוּׄ וּׄלְׄבָׄנֵׄיׄנׄוּׄ עַׄד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כׇּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (דברים כט, כח).

הקריאה המקובלת בפסוק יוצרת חלוקת אחריות פשוטה. רש"י מסביר שאין הציבור נענש על "מטמוניו של חברו": ה' יעניש על החטאים הנסתרים, ועלינו מוטלת החובה רק לבער מקרבנו את הרע הגלוי. גם שד"ל מדגיש את אותו גבול: הברכות והקללות הן לאומיות, אבל אין אומה יכולה לשאת באחריות לחטא שאין לה דרך לדעת עליו. רק כאשר העבירה גלויה והציבור מעלים ממנה עין, הופך החטא הפרטי לאחריות הכלל. חשוב לציין, שבשונה מהנצרות שדוגלת בהפניית הלחי (גישה שלאורך ההיסטוריה קיבלה פרשנויות שונות) וחנינה אלוהית לחוטאים, ביהדות יש חובה אזרחית לטפל בעוולות הגלויות. הרמב"ן הציע גם כיוון נוסף, לפיו "הנסתרות" הן חטאים הנסתרים אפילו מן החוטא עצמו. שגגות שאדם אינו מודע להן.

תיאולוגית וסוציולוגית הגישה היהודית עושה הרבה שכל. כדי להעמיד חברת מופת יש אחריות מלאה על מה שגלוי, אבל אין דרישה לנחש מחשבות, לחדור לבתים או להעמיד אדם לדין על סמך חשד. אלא שאז מתעוררת השאלה ההפוכה: אם הנסתר הוא באמת עניינו של היחיד מול ה', כיצד חטאים נסתרים מצטברים לכדי חורבן של ארץ שלמה? איך בפרשה, רצף הפסוקים שמתחיל מחטא פרטי נסתר ועונש מאת ה' הופך לאסון לאומי: "פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם… לֹא יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף ה' וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא…" ואז ממשיך במעבר כאילו ישיר אבל לא מוסבר: "וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם וְהַנׇּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה ה' בָּהּ… וְאָמְרוּ כׇּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת… וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתָם… לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כׇּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה… הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ…" (דברים כט, יז - כח). במילים אחרות, מהלך הפסוקים מקשה להשאיר את הגבול חד.

למעשה, כבר בפרשת השבוע הקודמת, פרשת כי תבוא, נאמרה סדרת "ארורים" ורשב"ם ציין שהם עוסקים בעבירות שמטבען נעשות בסתר. עבודה זרה בסתר, גילוי עריות, רצח בסתר ושוחד, הן הדוגמאות היותר מובהקות. אבל גם "אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ" או "אָרוּר מַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה" מוסברים על ידי ר' אברהם אבן עזרא כעבירות שמנצלות את חולשתו של מי שלא יכול לחשוף את העוול: העיוור אינו יודע מי הכשיל אותו, והגר, היתום והאלמנה חסרי כוח לפרסם את עיוות דינם. רש"י מפרש את המכה בסתר כלשון הרע, והרש"ר הירש מדגיש את אופייה המצטבר של עבירה כזאת: פגיעה שאין לבית-דין דרך להגיע אליה, והיא עלולה להפוך להרגל חברתי. אם כן, סתר בתורה אינו אירוע נקודתי שנמצא מחוץ לתחום. אדרבה, הוא רב-פנים, הוא מדובר, והוא איננו דבר שאיש אינו יודע עליו בכלל. לנסתרות יש שוליים רחבים. גם אם אין ראייה מלאה, מדובר על משהו שידוע שמסתירים אותו בכוונה, שאין מי שמסוגל להוכיחו, או שאין כוח לחשוף אותו, אבל הוא נוכח. הנסתרות ידועות, או צריכות להיות ידועות לבני אדם, ולא רק לה׳ אלוהינו.

כך בפרשת סוטה: "אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל. וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה וְעֵד אֵין בָּהּ…וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה" (במדבר ה, יב - יד) מפורש על ידי חכמים כאירוע שבו יש עדים להתייחדות האשה עם גבר זר - "סתירה" בלשון ההלכה - ורק לא יודעים מה אירע בתוך החדר. במסית נאמר: "זכִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ אוֹ בִנְךָ אוֹ בִתְּךָ אוֹ אֵשֶׁת חֵיקֶךָ אוֹ רֵעֲךָ אֲשֶׁר כְּנַפְשְׁךָ בַּסֵּתֶר לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים… לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו" (דברים יג, ז - ט). ה"סתר" איננו קופסה שחורה. מי שיש להם מידע על האירוע אחראים לפעול. לנסתרות יש ריח. יש רחש בחש.

באיכה רבה, המדרש מצייר את תרבות ההסתרה כפארודיה על דורו של יאשיהו. יאשיהו שהיה מלך צדיק היה שולח שוטרים לבער עבודה זרה מן הבתים, אבל הם חיפשו ולא מצאו כלום; רש"י על ספר ירמיהו מסביר שבני הדור ציירו את צורת העבודה הזרה על שתי כנפות הדלת מבפנים, חציה על זו וחציה על זו, וכך כשהשוטרים פתחו את הדלת ונכנסו, חלקי הציור הוסתר מאחוריה; כשיצאו, נסגרה הדלת ותמונת האליל שבה להופיע. והפארודיה היא כפולה. מצד אחד על העבודה הזרה עצמה שה"אל" מתחבא מאחורי הדלת כדי להנצל מהשוטרים בשר ודם. אבל במקביל גם על מנגנון האכיפה: שליחי המלך עורכים ביקורות ונופלים שוב ושוב בפח פשוט. ואם, כדברי המדרש, "כל דורו" נהג כך, קשה לחשוב שמדובר בסוד במובן הרגיל. זו לא היתה התרמית המושלמת. זו היתה מוסכמה חברתית. כולם יודעים את כללי המשחק, ורק המערכת הרשמית ממשיכה להתנהל כאילו אינה יודעת. אין מה לגלגל עינים ולומר: "זו לא אחריות שלנו - הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ".

לכן, בפרשת השבוע שלנו לפני "הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ" מתאר משה אדם אשר: "לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה'" הלב הוא המקום הכי נסתר. רק האדם יודע מה בליבו. וגם ה' יודע, ויעניש אותו אישית. עם זאת, המעבר מן הלב הנסתר אל החורבן הנראה לעין, מתחולל כאשר ההפרה הפרטית נעשית נורמה סמויה-גלויה. "כולם עושים את זה".

מכאן אפשר לקרוא מחדש את "הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ" בדרך חדשה ושונה מהפרשנות שמבדלת בין שני החלקים. לא כהיתר לומר: מה שבסתר אינו עסקנו. אלא: הנסתרות יכולות להישאר לה' רק כאשר לקחנו אחריות על כל "הַנִּגְלֹת לָׄנׄוּׄ וּׄלְׄבָׄנֵׄיׄנׄוּׄ עַׄד עוֹלָם" מכל סוג שהוא. כולל מה שאנחנו יכולים להבין שמתחולל מתחת לפני השטח. אנו נושאים באחריות המלאה לכל מה שניתן לברר יותר, ולתקן. החיפוש והחובה לגלות את הנסתרות הידועות או אלו שאפשר לדעת עליהם מחייבת, אם רוצים שהנסתרות יהיו לה׳.

יותר מזה. אנחנו פועלים נגד תרבות של נסתרות. יש הבדל בין ידיעה משפטית לידיעה חברתית. ייתכן שאין אפשרות להוכיח מי רימה, מי ניצל חולשה, מי העלים הכנסה, זייף מסמך או תלוש, עשה קנוניה כלשהי לקבל הטבה, או מי קיבל החלטה משיקולים פסולים. אבל כאשר דפוס חוזר שוב ושוב, כאשר כולם יודעים שכך "מתנהלים הדברים", כאשר הנפגעים מסדר ראשון או שני מצטברים, או ניצול הקופה הציבורית משפיע על כולם, והמערכת ממשיכה כאילו אינה רואה, אי אפשר להתחבא מאחורי "הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ".

על אשה שבוגדת בבעלה רבי אליעזר אומר שהבעל שומע "מעוף הפורח", ורבי יהושע מתאר מצב שבו כבר הנשים מרכלות ביניהן על הפרשייה (בבלי, סוטה לא א). במשנה במסכת כלים (טז, יז) מתלבט רבן יוחנן בן זכאי אם לחשוף את שיטות הרמאות של הסוחרים: "אוי לי אם אומר, אוי לי אם לא אומר" - אם יפרט, ילמדו הרמאים לרמות יותר; אבל אם ישתוק, יחשבו הרמאים שאין החכמים מכירים במעשיהם. בפועל זה מפורט במשנה אז הוא כמובן גילה, אבל כנראה שגילה מה שכל הסוחרים כבר ידעו ויישמו בעצמם. בתלמוד הבבלי (ברכות לה, ב) מתואר מעבר של חברה שלמה מ"דורות הראשונים", שהכניסו את הפירות מהשדה למחסן דרך הפתח הראשי כדי להתחייב במעשר, אל "דורות האחרונים", שהכניסו אותם "דרך גגות דרך חצרות דרך קרפיפות כדי לפטרן מן המעשר". כך ניצלו הלכה צדדית לתחבולה גורפת של הדור כולו.

וזה בדיוק השלב שבו הנסתר מתחיל להפוך לנגלה. ייתכן שקשה להוכיח מי רימה את הקונים בכמה גרמים, מי הכניס את הפירות מהדלת הצדדית ולא הפריש תרומות ומעשרות, או מי בשנת השמיטה החליט להפסיק להלוות לעניים מחשש שלא ישלמו לו חזרה והחוב יימחק בסוף השנה. אבל, כאשר התוצאות מצטברות, אנשים יודעים והחברה יודעת. אם הלויים נאלצים לחזר על הפתחים זה אומר שאנשים העלימו מעשר, אם המוכרים מציעים פתאום סחורה בזול זה אומר שהם מרוויחים בדרך כלשהי, ואם בשנת השמיטה היקף האשראי במשק יורד, אז ברור שאנשים נמנעים, או לפחות מצמצמים, כל אחד באופן פרטי את החשיפה להלוואות. אין צורך לדעת עד הסוף כדי להבין שיש פה תופעה. זה יכול להיות מספר הנרצחים בין עבריינים, זה יכול להיות מערכת החינוך שכולם מרגישים שהיא מקרטעת, וזה יכול דיבורים ברשתות החברתיות על אבחון יתר של מוגבלויות שונות שמועיל לקבלת סלי חינוך מיוחד וקצבאות שונות: "לראשונה, בשנת תשפ"ז יותר מ-400 אלף תלמידים זכאים לשירותי חינוך מיוחד. מדובר בכ-16% מכלל התלמידים בישראל…". יש כמובן מי שבאמת זכאים, ואסור לחשוד ביחיד בגלל התופעה, אבל חייבים להידרש לכל תופעה ולטפל ב"נסתרות" הגלויות…

המטרה איננה להפוך כל אדם לחוקר או מלשן. האחריות היא לעצור תהליך שבו הפער בין הכללים הרשמיים לבין ההתנהלות בפועל הופך להיות חלק מהתרבות. וזה תפקידה העמוק של הברית. הברית האזרחית של פרשת השבוע שהיא חלק מהברית עם ה׳. ככל שהאחריות עוברת אל המערכת, כפי שקרה בימי שלמה או יאשיהו, האדם עלול לומר לעצמו שהנגלות כבר אינן אחריותו אלא אחריותם של השוטרים, השופטים והרשויות; ובאותה שעה ממש הוא מוצא את הדרכים והשיטות כיצד להסתיר מן הרשויות, מתוך תפיסה שמה שחשוב זה רק מה שהן מצליחות לפקח עליו. אם הרפורמות בשכר המורים קבעו במפורש יותר שעות עבודה בבית הספר אבל בפועל לא מחתימים שעון נוכחות בעוד השכר משולם לפי ההסכם החדש, זה "ישראבלוף" בחסות המערכת. אם המדינה מקבלת את האבחונים הפרטיים לצורך קביעת זכאות להנחות וקצבאות, אז האזרח מבחינתו רק מסתמך על אבחון של איש מקצוע. אנשי המקצוע מצידם יודעים שכדי להמשיך לקבל מאובחנים הם צריכים למצוא את הנקודות הנכונות שהמערכת הגדירה כמעניקות זכאות, ואותן הם מוצאים. הם לא ממציאים מה שאין. כך התעשייה פורחת כשכל אחד עושה רק את החלק הקטן שלו, ועוצם את העינים מהתמונה הגדולה שאיננה באחריותו. כביכול. "הַנִּסְתָּרֹת" האלו אינן "לַה' אֱלֹהֵינוּ", והן גם לא של הממשלה ולא של מערכות השלטון המקומי. הן חלק מ"הַנִּגְלֹת לָׄנׄוּׄ וּׄלְׄבָׄנֵׄיׄנׄוּׄ". ואסור לעצום עינים.
הברית מבקשת למנוע את שתי התנועות יחד: גם את הסרת האחריות מן הפרט וגם את הפיכת החיים למשחק של אכיפה והתחמקות. אם חוק ושלטון דנים את המעשה לאחר שנעשה, ושואלים אם אפשר להוכיח, להעניש ולהרתיע, ברית מבקשת ליצור מלכתחילה מערכת של אמון ואחריות הדדית שבתוכה אין לאדם שאיפה או אינטרס להפוך את חייו למשחק של גילוי והסתרה. הפסוקים "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם… לְעׇבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ…" (דברים כט, ט - יא) לא מתווים מנגנון להענשת מי שנתפס. זו הצעה לחברה שבה אדם יודע שמעשיו נוגעים באחרים, ואותם אחרים, שהתנהגותו משפיעה עליהם, נושאים עמו באחריות מצידם, חזרה כלפיו. הברית האזרחית נותנת אמון באדם שיתנהג בשקיפות, בגלוי, ובהתחשבות בפגיעה בזולת. כמו שמשה דרש מהעם להתייצב לקבלת התורה: "וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱ-לֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר", הוא דורש בפרשה שלנו התייצבות חברתית.

עוד לפני כל הפרה של מצווה מסוימת, עצם המחשבה על מעשים שבסתר היא סוג של מעילה בברית. הפרת הברית תהרוס את הלכידות החברתית, תפגע בכולם, ותוביל את ישראל לשממה ולגלות. למרות התיאורים על חרון אף ה' זו לא רק מטאפיזיקה. "על מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת? מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה?" - "עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתָם" במובן של ההשפעות של הברית על החוסן הלאומי.

להבנתי זו גם הסיבה שהפסוק מדגיש: "לָׄנׄוּׄ וּׄלְׄבָׄנֵׄיׄנׄוּׄ עַׄד עוֹלָם". מדובר בשאלה איזו ארץ תיווצר כאן ואיזו חברה יקבלו הבנים והנכדים עד עולם. נסתרות או קומבינות שהופכות לנורמה מכרסמות בתשתיות החברה, ותשתיות הולכות איתנו לטווח הארוך. מדינה אינה נבנית רק מן החוקים הכתובים שלה. היא נבנית מההתנהגויות של האזרחים. לקראת ראש השנה, חשבון הנפש שלנו צריך לכלול חריגות שהפכו להרגל, קומבינות שהפכו לשיטה, ועבירות שהפכו לנורמה. בכל חברה יהיו חטאים נסתרים באמת, ועליהם אין הציבור יכול להיות אחראי. אבל חברה אינה רשאית לעצום את עיניה לרווחה. וזה אמור בראש ובראשונה לכל אדם פרטי. השאלה איננה מה אומר החוק, אלא לאיזה יחס בין החוק הכתוב לבין החיים בפועל, נחנך במעשינו.

בהתאם לכך, כאשר בפרשת וילך נוכח עצימת עינים הברית עצמה נשחקת מבפנים ה' מזהיר: "...וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ. וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה. וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כׇּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (דברים ל, טז - יח). הברית, והערבות שהיא מַתְוָה, נבחנות ביכולת של חברה לשמור על עיניה פקוחות, לא לגלות דברים כשמאוחר מדי, כדי שהמדינה שנבנית היום, תהיה ראויה לבנינו מחר.מייקל אייזנברג.

&

פרשת נצבים וילך תשפ"וד"ת מספר 410ב -חיים קופל -"ושבת עד ה' א-להיך" 

• בפרשתנו, בקטע של הקללות נאמר "וַיִּחַר אַף ה' בָּאָרֶץ הַהִיא..וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה..וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת" (כט-כו..כז). "וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ..הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה..וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה" (ל,א).
• נשים לב להבדל, בעוד שבפסוק הראשון משתמשת התורה בלשון "הַשְׁלָכָה" – "וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת" הרי שבפסוק השני היא משתמשת בלשון "הדחה"- "בכל הגוים אשר הדיחך ה' א-להיך"
• נסביר מה ההבדל בין שתי לשונות אלה, ומה התורה מבקשת ללמדנו, כאשר היא משתמשת בשתיהן לסירוגין. לצורך ההסבר נשתמש במונח "דְּחִיָּה", (בִּמְקוֹם "הַדָּחָה"), אֲשֶׁר מַשְׁמָעוּתוֹ הִנָּהּ "דְּחִיפָה", לְעֻמַּת הַבִּטּוּי "הַשְׁלָכָה".
• כאשר אדם רוצה לְהַשְׁלִיךְ חפץ מסוים, הוא מוגבל במרחק שיוכל להשליכו, והכל לפי כוחו. לעומת זאת, כאשר אדם דוחף חפץ מסוים, הוא אינו מוגבל במרחק שיוכל לדחפו, זו רק שאלה של זְמַן וְעִקְבִיּוּת בַּדְּחִיפָה, והוא יוכל להגיע למרחקים גדולים. זהו הבדל אחד בין "השלכה" ובין "דחיפה".
• ישנו הבדל נוסף: כאשר אדם דוחף חפץ מסוים, הוא חייב לאחוז בו כל הזמן. אם הוא ינתק מגע מהחפץ, הוא כבר לא יוכל להמשיך ולדחוף אותו. לעומת זאת, כאשר אדם משליך חפץ, הוא מיד מנתק ממנו מגע, והמרחק אליו יגיע החפץ, תָּלוּי רַק בָּעָצְמָה שֶׁהִשְׁלִיכוּהוּ בַּזְּרִיקָה.
• בדומה לכך, נראה שגם בגלות בני ישראל, יכולות להיות שתי בחינות: הקב"ה יכול "להשליך" את בני ישראל לגלות, יֵשׁ בְּכָךְ פָּן חִיּוּבִי, שֶׁהֲרֵי הַשְׁלָכָה מֻגְבֶּלֶת בַּטְּוָח. ומשמעות הדבר הינה, שגם בעת הגלות, לא יתרחקו בני ישראל מאביהם שבשמים יתר על המידה. אבל באופן זה יש גם חסרון, כִּי כְּמוֹ שֶׁהַחֵפֶץ הַמֻּשְׁלָךְ מִתְנַתֵּק לַחֲלוּטִין מֵהַמַּשְׁלִיךְ אוֹתוֹ, כָּךְ גַּם יִתְנַתְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מהקב"ה בְּעֵת הַגָּלוּת אֵלֶיהָ הֻשְׁלְכוּ.
• לעומת זאת הקב"ה יכול "לִדְחוֹת" את בני ישראל לגלות כלומר: "לִדְחֹף" אותם אל גלותם. באופן זה הם יתרחקו מרחק רב ממצבם הקודם, אבל מנגד, מובטח להם שהקב"ה ימשיך להיות מחובר אליהם תמיד, כך אופי הדחיפה. וִיקֻיַּם בָּהֶם "עִמּוֹ אָנֹכִי בְּצָרָה" (תהילים צא,טו). נמצא אפוא כי "השלכה" מייצגת קירבה יחסית , אם כי ניתוק מוחלט. בעוד שה"דחיה" מיצגת ריחוק רב, אבל מאידך, חיבור מתמיד.
• נראה שהתורה באה ללמדנו, שבין אם הקב"ה "יַדִּיחֶנּוּ" ח"ו, שמשמעות הדבר ריחוק גדול מאתנו, ובין אם "יַשְׁלִיכֶנּוּ" וְיִתְנַתֵּק מֵאִתָּנוּ לַחֲלוּטִין, בין כך ובין כך, יוכלו בני ישראל להשיב את הגלגל לאחור, ולחזור מגלותם לארץ ישראל, אם יחזרו בתשובה אמיתית, ויקוים בהם "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ ..בְּכָל לְבָבֶךָ ןְבֻכָּל נַפְשְׁךָ, וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה" (דברים ל-ב..ג) מתוך (מקדש הלוי, הרב יוסף צבי דינר זצ"ל).

• תשובות לפרשת כי תבוא

א) "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה" פרשת יתרו (יט,ה). לעומת "וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַה' אֱ-לֹהֶיךָ" (כו,יט) בפרשתנו. כיצד מסביר המלבי"ם את ההבדל בין "עם קדוש" ל "עם סגולה"?

תשובה: "עם סגולה" זה מצד הבחירה, דבר יקר בעיני הבוחר לכן הוא שומרו באוצרו. הקב"ה בחר בנו, לכן אנו עם סגולה. "עם קדוש" זה עם שמקדש את עצמו לבד, ע"י מעשים ולכן ה' בוחר בו. "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱ-לֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה" (דברים יד,ב).

ב) מילה בפרשה בת ארבע אותיות, שאם נעביר את האות הראשונה, לסוף המילה, נקבל אותה משמעות"?

תשובה: "ארור" "ארור האיש אשר לא יקים" (כז,כו).

אם נעביר את האות "א" לסוף המילה נקבל ג"כ "ארור"

• שאלות לפרשת נצבים וילך

א) ארבע מילים רצופות בפרשת נצבים שהן ראשי תיבות שופר(לאו דווקא בסדר של המילה שופר)? וכן ארבע מילים רצופות בפרשת נצבים שהן ראשי תיבות אלול?

ב) מילה בפרשת וילך בעלת אות אחת בלבד?-שבת שלום

תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל

בדוא"ל hkop77@gmail.com או בווטסאפ 052-3604905

&

רעיונות לפרשת *ניצבים וילך* -יגאל גור אריה.

באחד הדיונים הבין-לאומיים על חלוקת הארץ, שאל בין גוריון את יצחק טבנקין, שהיה מאבות התנועה הקיבוצית, כיצד עליו להחליט. טבנקין השיב לו: עלי להתייעץ. למחרת אמר לבן-גוריון: לא, אל תסכים להצעה הבין-לאומית הזאת. בן גוריון שאל אותו עם מי התייעץ, וטבנקין השיב: "*התייעצתי עם סבא שלי שכבר נפטר, ועם הנכד שלי שעוד לא נולד*". כלומר התייעצתי עם העבר ועם העתיד שיש לי אחריות כלפיהם, גם אם הם לא נוכחים כאן פיזית.

פרשת "ניצבים" מספרת לנו כבר בתחילתה שהברית המשותפת היא של כל חלקי העם, מהאליטה ועד חוטבי העצים. אבל בהמשך הפרשה מגלה שהברית היא לא לרוחב, אלא גם לעומק. היא גם עם כל הדורות שהיו וכל הדורות שיהיו: " כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם ". נאמר בפרשתנו. הברית נכרתה עם כל הדורות העתידיים. עם הסב שכבר נפטר, ועם הנכד שעוד לא נולד.

כשחיפשתי את המקור לסיפור על טבנקין ועל בן-גוריון, ולא מצאתי, נתקלתי בציטוט יפה אחר של טבנקין על הקשר בין הדורות: "אם קיימת בי הרגשת נס בחיי, הרי זה בשעה שאני רואה את נכדיי ואת שתי הנינות שלי, עולמות חדשים נולדים בתוכנו, והם משרים את הרגשת הנצח על כל מאמצינו החולפים".

בבחירות האחרונות היו גם בחירות ב... גן ברלה. קלפי עם פתקי הצבעה.

ברגע הראשון נבהלתי. מה לילדים בני חמש – שש ולבחירות. אבל אז הבחנתי שפתקי הבחירות שונים מאלה שהיו בקלפי בה הצבעתי. על אחד היה כתוב *אמ* השני: *אח* השלישי: *ס* הרביעי: *כ* השישי: *ה* השביעי *ח* והאחרון: *פ*

הסקרנות הובילה אותי לעיין בפתקים: אמ =*אמפתיה*; אח= *אחריות*; ס=*סבלנות*; כ= *כבוד*; ה= *הקשבה*; ח= *חברות*; פ= *פירגון*.

הבנתם את זה? הנה, גננת קסומה, מבקשת לחנך את הילדים לעוצמה שמאחורי המידות שמהם נבנה האדם השלם. ילדים קטנים בגן ברלה, ילדים בני חמש למדים שהבסיס לחיים תלוי במידה שבה *יש לך אמפטיה לאחר, סבלנות לשונה, כבוד לכל אדם באשר הוא אדם, הקשבה לזולת, הקשבה לעצמך ולזולתך*, ההבנה שחברות היא ערך מרכזי בחיינו, ואי אפשר לחיות ללא חברות

לו יהי!

בפרשתנו וילך

"וַיֵּ֖לֶךְ מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֛ר אֶת־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵֽל:"

להיכן הלך משה הרי כולם היו שם ביחד לשמוע את דברי הפרידה.

"*וילך*" משבט לשבט מאיש לאיש כל אחד בביתו שלו. הלך בפשטות גמורה נפרד באופן אישי. משה היה מנהיג שלא נישא מהעם, נבחר לבצע שליחות –הוצאת העם ממצרים והנחלת התורה לדורות. כאשר נבחר היורש יהושע בן נון הגיע הזמן להיפרד לא על ידי טקס פרידה רשמי מעל במה מוגבהת או יחצנות. פשוט בדברים אישים מלב אל לב כשווה בין שווים.

*ראוי שמנהיגנו ילמדו איך מסיימים שליחות*.

שבת של שלום !-שבת שלווה וענוגה!!-*יגאל גור אריה*

&

ניצבים וילך: דובי פריצקי קק"ל
לדעת על מה עומדים ולאן הולכים?
פרשת ניצבים נפתחת במילים:
״אתם ניצבים היום כולכם לפני ה׳ אלוהיכם”.

דווקא לפני הכניסה לארץ, רגע לפני שינוי גדול בחיי העם, התורה אומרת לנו קודם כל: עצרו. תעמדו. תדעו מי אתם ומה מחבר ביניכם.
אבל מיד לאחר מכן מגיעה פרשת וילך, ושם נאמר:
“וילך משה”.
יש כאן מסר עמוק: החיים דורשים מאיתנו שני דברים שנראים לכאורה הפוכים – לדעת על מה אנחנו עומדים, ובכל זאת להמשיך ללכת.

היציבות היא הזהות, הערכים והאמונה שנותנים לנו שורשים. אבל שורשים אינם נועדו כדי שנישאר במקום; הם נועדו לתת לנו כוח לצמוח.
ולכן התורה אומרת: “ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב… ובחרת בחיים.”
העתיד אינו נקבע רק על ידי מה שקרה בעבר. בכל יום מחדש ניתנת לאדם אפשרות לבחור, לתקן ולשנות את הכיוון.
וגם כאשר האדם נכשל ומתרחק, התורה מבטיחה: “ושבת עד ה’ אלוהיך”. תמיד קיימת דרך חזרה. התשובה אינה רק לתקן את העבר, אלא להתחבר מחדש אל הכוחות הפנימיים שלנו ולבנות עתיד טוב יותר.
וזה אולי המסר של משה בסוף דרכו: גם כאשר מנהיג מסיים את תפקידו, הדרך אינה מסתיימת. אדם צריך לדעת מתי לעמוד, מתי לבחור, מתי לתקן – ומתי פשוט להמשיך ללכת.
״אתם ניצבים” – דע מי אתה.
“ובחרת בחיים” – בחר לאן אתה רוצה ללכת.
“ושבת” – אם טעית, אפשר לתקן.
“וילך” – ואז קום והמשך בדרך.
וזו אולי הברכה הגדולה של פרשות ניצבים–וילך:
שנזכה להיות מספיק יציבים כדי לא לאבד את עצמנו, ומספיק אמיצים כדי להמשיך ולהשתנות,לכן הפרשה תמיד מגיעה לפני ראש השנה וקוראת לנו להתחדש. שבת שלום מירושלים️ -דובי פריצקי -קק"ל