רעיונות לשבת פרשת ראה-תשפ"ו

ישראל קרישטל

www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.org

הרב אהרון כץ שליט"א לשעבר הרב הראשי לרמת גן ורב קהילת דובב עוז במסע אל יסודות התורה שבעל פה, ביום שלישי הבא כח' אב תשפ"ו 11 לאוגוסט שעה 8.30 בערב שיעור מספר 8 .שימו לב זהו השיעור האחרון לשנה זו נחזור בעזרת השם בבריאות אחרי החגים הודעה על כך תופיע כאן. כל השיעורים מוקלטים ומופיעים באתר החברה לחקר המקרא. www.hamikra.org (מראה מקומות ישלח בתחילת השיעור)

הקוד לזום חינם:

בית המדרש של החברה לחקר המקרא

https://us06web.zoom.us/j/84948389581?pwd=d19m0EWGq8Wjm8ZUoIaJ7hbf8QRbRO.1

Meeting ID: 849 4838 9581
Passcode: 144708

שלום לכל המדריכים והמדריכות, חתני התנ״ך וכלת התנ״ך! @all

מאות ילדים ברחבי הארץ יושבים בבתיהם ומחכים לפגוש אתכם, ולפגוש את האהבה שלכם לתנ״ך, את ההתלהבות, את החיבור, ואת הדרך שבה אתם מצליחים לחבר דרכה גם אותם אל דבר ה’!

לקראת פתיחת שנת הפעילות, נקיים בקרוב מפגש זום להכנה לשנת הלימודים.

עד אז, מצורפת המשימה הראשונה שלנו. אנא קראו את המסמך הבא בעיון, והתחילו לגבש את התכנית שלכם.

מחכה לראות את הרעיונות, היצירתיות והחזון שכל אחד ואחת מכם יביא איתו לשנה הקרובה!

ב״הצלחה לכולנו!

מוזמנים להכנס לאתר החדש של החברה לחקר המקרא: www.hamikra.org להנות ולהיות שותפים לדרך ולעשייה הגדולה שלנו.לזכות בהחזר מס 46 בפקודת רשות המיסים, כל ההכנסה היא נטו לעשייה הברוכה שלנו לטובת הנוער הנפלא של עם ישראל.

************************************************************

פרשת ראה, "כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר, בְּעֵינֵי ד' אֱלֹהֶיךָ" – נאום היושרה והמוסריות - ד"רזאב ( ווה) פרידמן *

משה בנאומו בפרשתנו, מטיל אלומת אור ממוקדת, בערכים הנעלים : יושרה ומוסריות .

משה מציג את חשיבותה של תשתית המשפט והחוק ושמירתה: "וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת, אֵת כָּל הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם"( דברים, יא', לב') ומוסיף עוד: " אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת, בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַן ד' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ: כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים, עַל הָאֲדָמָה" (דברים, יב', א').

אך לא די בתשתית של חוק ומשפט בלבד. זה נדרש , אבל לא מספיק.

הנה משה בנאומו לאורך הפרשה, מהדהד במוחנו ובליבנו, את ערך הישרות והמוסר.

משה חוזר על המילה – ישר , ארבע פעמים בפרשה:" אִישׁ, כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו...כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ד'...כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר, בְּעֵינֵי ד' אֱלֹהֶיךָ..אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹת, הַיָּשָׁר, בְּעֵינֵי, ד' אֱלֹהֶיךָ". המילה : יָּשָׁר מופיעה בחמשה חומשי תורה : 8 פעמים ומתוכן :7 פעמים בספר דברים ומתוכן : 4 פעמים בפרשתנו.

המילים – יָּשָׁר ומוסריות, שלובים וכרוכים הם , זה בזה.

לפי אחת הדעות בתלמוד, ספר דברים נקרא גם ספר הישר (מסכת עבודה זרה דף כה' עמ' א').

משה בנאומו בפרשתנו קורא לעם ישראל : "כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר, בְּעֵינֵי ד' אֱלֹהֶיךָ".

מהי ההבחנה בין הטוב , לבין הישר?

רש"י בפרשנותו לפסוק: "כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר", מבחין בין השניים:" הַטּוֹב- בעיני שמים, וְהַיָּשָׁר- בעיני האדם.

השמים מיוחסים לאלוקים, והארץ מיוחסת לבני האדם . אנו שרים בתפילת ההלל : "הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַד', וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם"( תהילים, קט"ו, ט"ז).

כך גם המשפט מיוחס לאלוקים. הנה בפתח נאומו של משה בספר דברים, בדבריו אל שופטי ישראל: "לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט, כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן ,לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ, כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא; וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו" (דברים, א', י"ז ).

נמצא גם בספר שמות: "עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם, אֲשֶׁר יַרְשִׁיעַן אֱלֹהִים, יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ"(שמות,כב', ח'). הכוונה כאן היא לדיינים ולשופטים. וגם:"אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר" (שמות כב', כז'), מפרש רש"י: אֱלֹהִים, זה השופט.

נמצא גם בספר בראשית: שבְּנֵי הָאֱלֹהִים , הם בְּנֵי הַשָּׂרִים וְהַשּׁוֹפְטִים: "וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה, וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ "( בראשית, ו', ב').

רש"י מפרש, שהם נקראו "בני אלוהים", משום שהיו בני השליטים, והשתמשו בכוחם ובמעמדם כדי לקחת נשים כרצונם.

הנה כי כן, הטוב מייצג את השמירה על החוק והמשפט, כאזרח טוב , ואילו הישר, מייצג את המוסר.

אתה יכול לכאורה להיות אדם טוב, אבל אדם לא מוסרי ולא ישר. אתה יכול להיות , משפטית בסדר, אבל אינך ישר ומוסרי. אתה יכול לעקוף את החוק בדרך מניפולטיבית ועקומה, מה שנקרא : נבל ברשות התורה. אבל מוסר הוא ישר, הוא איננו נותן לאדם מקום לעקלקלות , או להיות , נבל ברשות התורה.

כך הרמב"ן ( 1194-1270 ) בפירושו לפסוק: "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ד' (דברים, ו', יח') ןגם בפירושו לפרשת : "קדושים תהיו" ( ויקרא יט', ב') נדרש לאדם המגלגל עיניים לשמים, המייצג את הטוב לכאורה הלא אמיתי, שנתפס בחיצוניותו, ואת חוסר המוסריות והיושר : נבל ברשות התורה, וכך הוא כותב:" גם באשר לא ציווך, תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא ( הקב"ה) אוהב הטוב והישר. וזה ענין גדול, כי אי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותיקון הישוב והמדינות כולם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה... חזר ואמר בכלל שתעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין... והעניין לומר, כי יעשה הישר והטוב בכל דבר, עד שיתקן עצמו וישר כל דרכיו...וזה ענין גדול, כי התורה נתנה רשות לאדם, שאם ירצה – יהיה נבל ברשות התורה... על כן בא הכתוב ואמר: ועשית הישר והטוב – כלל, שיתנהג האדם בדרך טובה וישרה בכל דבר".

משה זילבר ( 1900 -1975), המשנה לנשיא בית המשפט העליון, מעמיק בהבחנה בין חוק לבין מוסר בספרו :"החוק פונה אל האזרח, המוסר פונה אל האדם. זה יוצרו מבחוץ: במרחבי השלטון, וזה יוצרו מבפנים : במעמקי הלב. זה בא להשליט סדר וזה בא להשקיט מצפון. תפקידו של החוק להציל את העשוק, תפקידו של המוסר להציל את העושק, מידי עצמו. זה מצווה לסלק את החוב, וזה מצווה למלא את החובה. החוק הוא יצור סוציאלי, מוסד חברתי תועלתי, הרואה את הפרט באספקלריה של הכלל. המוסר הוא חוויה אישית, הרגשת חובה אינדיווידואלית, הרואה גם את הכלל במנסרת הצבעים של הפרט. ואף על פי כן, ולמרות ההבדלים הללו, אין שניים אלו : החוק והמוסר, בחינת שתי רשויות נפרדות, ואין הם תלושים זה מזה. להיפך, הם אחוזים זה בזה כאש בגחלת. המוסר הוא בסיסו האידאולוגי של החוק, והחוק הוא הלבוש החיצוני, הקונקרטי של חלק מעקרונות המוסר המופשט. לבוש זה הוא סטנדרטי, שווה לכל נפש כעני כעשיר, כצדיק כרשע. כי הוראות החוק, הן בעיני המחוקק: הכסות המוסרית המינימאלית, הדרושה והנדרשת מכל אזרח ואזרח. תחומי המוסר והחוק הם שני עיגולים קונצנטריים מכסים זה את זה אך בחלקם, וככל אשר ייסוג אחורה הקו המבדיל ביניהם, כך יגדל השטח והתוכן המוסרי של החוק. האידיאל הנכסף הוא, שיהיו שני העיגולים חופפים זה את זה לכל היקפם – כמים לים מכסים".(הספר:"בסוד משפטו", הוצאת מגנס 1975 ).

הנה הביטוי : ספר הישר, מופיע בספר יהושע: "וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד עַד יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו הֲלֹא הִיא כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר". השופט לואי ברנדייס ( 1856-1941 ), היהודי הראשון שנכנס כשופט לבית המשפט העליון של ארצות הברית טבע את המשפט האלמותי :" אור הַשֶּׁמֶשׁ הוא חומר החיטוי הטוב ביותר". לאמור: השמש מאירה את האמת של -הַיָּשָׁר והמוסריות.

כך יכול אדם לכאורה, להיתפס בעיני סובביו כאדם טוב שעושה מעשים טובים למען אחרים. אומרים עליו : הוא אדם טוב. יש אפילו שיכנו אותו – צדיק, אבל בפנימיותו ובמעשיו בסתר, הרחק מאור השמש, בסתר במחשכים, מעין סובביו והציבור, הוא אדם לא ישר. לא תמיד אנו מודעים או יודעים על ההתנהגות האמיתית בסתר, של אותו אדם טוב לכאורה . לצערנו לא אחת, אנו נחשפים רק בדיעבד, להיחשפותו של חוסר היושר. כך אנו נוכחים ומופתעים בתגובה של לסת שמוטה, בפער המתגלה באור הַשֶּׁמֶשׁ, לפעמים באקראי, שבין הטוב לבין הישר. כך למגינת לבנו זה קורה במישורי החיים השונים במערכות יחסים: במשפחה, בין חברים, בקהילה, בעבודה במדינה ובפוליטיקה. דוגמאות לצערנו , לא חסרות.

הנצי"ב מוולוז'ין (ר' נפתלי צבי יהודה ברלין, 1816-1893 ,בעל העמק דבר), בהקדמתו לספר בראשית היטיב להציג את הפער, שבין צדיק , לבין ישר: "דורו של בית שני היו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, ולא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן מפני שנאת חינם שבליבם זה את זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ד' שהוא צדוקי ואפיקורס, ובאו לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית. ועל זה היה צידוק הדין, שהקב"ה צדיק הוא כי לא סבל צדיקים כאלה אלא ישרים בהליכות עולמים " .

מצופה מאיתנו לדבוק במידותיו של הקב"ה – כנאמר בתלמוד: "זה אֵלי וְאַנְוֵהוּ – הוי דומה לו. מה הוא חנון ורחום – אף אתה הוי חנון ורחום " (מסכת שבת, דף קל״ג ע״ב). הנה הפעם היחידה במקרא שבה מכנים את הקב"ה : ישר: " הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט, אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא"( דברים, לב', ד').

האתגר הגדול שעומד לא אחת בפנינו, היא ההתמודדות עם צביעות מסכות החיים של בני אדם. כך למדנו: " וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ד' אֱלֹהֵיכֶם... וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה, לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם"( ויקרא, יט',א'-ג') .

על מנת להיות ראויים להשתייך לקהילת- "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה, לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם", עלינו להסיר המסכות ולהיות שקופים, ישרים, הגונים ואמיתיים, במעגלי חיינו, שבין אדם לחברו.

הרב פרופ' יונתן זקס (1948- 2020 )בפרשנותו לפרשת וירא בספר בראשית מדגיש את חשיבות ערך הישר והאמת, נטול מחיצות ומסכות , בדברי ליונל טרילינג בספרו"כנות ואותנטיות", שבעברית, אין מילה שהיא מקבילתה המדויקת של המילה person האנגלית. יש מילים כמו - אדם ובן אדם ואיש ואנוש, אך אף לא אחד , הוא תרגום מלא שלperson - . הסיבה לכך היא, שמילה לועזית זו person ,מקורה במילה הלטינית persona , המציינת מסכה שעוטה שחקן על הבמה, כדברי ויליאם שייקספיר ( 1564- 1616 ) : "כל העולם במה, כל איש וכל אישה רק שחקנים הם".

זאת לדעת, שפוטנציאל הישרות והמוסר, טבוע באדם מלידתו. כך קריאתו של החכם באדם שלמה המלך: "לְבַד רְאֵה זֶה מָצָאתִי, אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר " (קהלת, ז', כט').

עיקר המסר הוא , שהכול נתון בידינו. הנה כך פותח משה את נאומו בפרשתנו: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה ". ההחלטה אם ללכת בדרך הישר לעבר הר הברכה, או ללכת בדרך העקומה , לעבר הר הקללה, היא נתונה רק בידינו.

הקב"ה ברא את האדם והותיר לו את הבחירה החופשית, איך וכיצד לתעל את יכולותיו, כישרונותיו ומעשיו, האם לצדיקות מדומה ולא אמיתית, או ליושרה ולמוסריות.

לימוד תורה בלבד נתפס כטוב, כנאמר :"טוֹב־לִי תוֹרַת פִּיךָ, מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף"( תהילים, קיט', עב') . אבל במציאות של איום קיומי ופיקוח נפש, גוברת המצווה: "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ד' " (ויקרא, יט', טז'). אכן בעת מלחמת מצווה, על כולם להתגייס ולהיכנס ישר תחת האלונקה, כפי שזה כבר קורה, בנצח יהודה ובחטיבת חשמונאים. הם מלמדים אותנו את ערך - הישר : "וַיֹּאמֶר לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת הִנֵּה כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר"( שמואל ב', א', יח').

הנה כי כן, החשמונאים והמכבים לימדו אותנו, שאת החשכה שמשתררת, יש לגרש – גם במקלות במלחמה – "לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת". זאת מכוח האמונה בצדקת הדרך ובזכותנו להיאחז בארצנו, כפי שמשה מנחיל לנו זאת בנאומו בפרשתנו: "לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם; וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ, וִישַׁבְתֶּם בָּהּ".

השבת אנו מברכים את ראש חודש אלול. החודש שבו נברא האדם. הקב"ה ברא את העולם ואת האדם. האדם נברא בחיסרון. תפקידו של האדם לעסוק בתיקונו של עולם ולהאיר אותו. הכול תלוי באדם, איך הוא יִרְאֶה את העולם וגם איך יֵרָאֶה העולם בעיניו.

במשנה נאמר : "אָמַר לָהֶם, צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עַיִן טוֹבָה"(פרקי אבות ב', ט'). העַיִן הטוֹבָה, מתחברת לפתיחת נאומו של משה בפרשתנו:" רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה". הבחירה בטוב ובישר כפי שמשה קורא בנאומו, היא רק בידינו : "כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר, בְּעֵינֵי ד' אֱלֹהֶיךָ".

שבת שלום וחודש מבורך

*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון.

&

בלומה טיגר-דיכטוולד - לפרשת ראה תשפ"ו -מן השמיעה אל הראייה

חומש דברים, "משנה תורה", מאופיין בדומיננטיות של חוש השמיעה, חוש המבטא קבלת מרות וציות ("שמע ישראל"). אולם בפתח פרשתנו מתחולל מפנה: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" (דברים י"א, כ"ו). המעבר ללשון "ראייה" אינו סגנוני גרידא, הוא מסמן את המעבר של עם ישראל לשלב העמידה האוטונומית. הראייה היא אקט פרשני אקטיבי, היא דורשת מהאדם לעבד את נתוני המציאות ולחלץ מתוכם משמעות. בנקודת זמן זו, הברכה והקללה אינן עוד גזרות שמימיות, אלא תופעות הממתינות להכרעת המבט האנושי, להכרעת כל פרט ופרט.

הציר המרכזי של הפרשה הוא דרישת ריכוז הפולחן: "כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'... שָׁם תִּדְרֹשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה" (י"ב, ה'). במחקר האקדמי, רפורמה זו נתפסת כמעבר ממערכת דתית מבוזרת למערכת ריכוזית המעצבת זהות לאומית.

במישור הרעיוני, ריכוז הפולחן הוא התיקון לראייה הסובייקטיבית המופרדת "אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו" (י"ב, ח').,בתקופת הנדודים במדבר עד להקמת המשכן, הקריבו בני ישראל קורבנות בבמות פרטיות לפי רצונם. התורה מבקשת ליצור מוקד ראייה משותף. "המקום אשר יבחר" הוא הצומת שבו הראייה הפרטית של היחיד נפגשת עם הראייה הכללית של האומה, ומייצרת אחדות אורגנית מעל לשסעים המקומיים.

המעבר מהמקדש הלאומי אל הבית הפרטי מתרחש בפרק ט"ו, העוסק במצוות הצדקה. כאן הראייה הופכת למבחן מוסרי: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל... וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הַאֶבְיוֹן" (ט"ו, ט').

כדי להבין את העומק של "רעה עינך", ראוי להיזכר בסיפורו של רבי זושא מאניפולי . מספרים כי רבי זושא ראה פעם עשיר גדול מסרב בתוקף לתת צדקה לעני מרוד. ניגש אליו הרבי ואמר: "דע לך, שהקב"ה ברא את העולם עם חסרון מכוון. הוא השאיר עניים בעולם לא מפני שקצרה ידו מלפרנסם, אלא כדי לתת לנו, בני האדם, את היכולת 'לראות' ולהיות שותפים במעשה בראשית. כשאתה עוצם את עינך מול העני, אתה לא רק מונע ממנו לחם; אתה מעוות את הראייה שלך והופך את עצמך לעיוור לברכה השורה בנכסיך".

הסיפור ממחיש את המושג "ברכה" לא כצבירת הון, אלא כיכולת להיות "צינור" של שפע. מי שרואה את העני כחלק ממרקם החיים הלאומי, מבין שהנתינה היא הדרך להשתחרר מאגואיזם. ובכך יש תיקון הלב וברכה פנימית.

הנתינה אינה רק פעולה טכנית, אלא כפי שמציין רמב"ן היא כלי לזיקוק המידות. העין הרעה רואה בעני מטרד; העין הטובה רואה בו אח. במחשבה המודרנית, ניתן לקשור זאת להגותו של עמנואל לוינס (1906-1995, פילוסוף יהודי צרפתי מההוגים החשובים של המאה ה-20). בספריו "כוליות ואינסוף וכן "הומניזם של האדם האחר", מדגיש לוינס את העובדה כי המפגש עם הזולת פורץ את חומות האגואיזם. הנתינה אינה מתוך עודף שיש לי, אלא מתוך צמצום עצמי. לתת את הפת שלי לאחר, כדי לקים את הזולת, וזאת ללא כל ציפייה לתמורה. מדובר באחריות חד צדדית ואינסופית.

"יותר ממה שהבעל הבית עושה עם העני-העני עושה עם הבעל הבית" (מדרש רבה, ויקרא ל, ד). כך גם מלמדנו הרב אליהו דסלר (1892-1953,מגדולי בעלי המוסר בדורו), בספרו "מכתב מאליהו" (קונטרס החסד): "רגילים לחשוב שהנתינה היא תולדת האהבה...אבל האמת היא, שאהבה היא תולדת הנתינה".

האדם האגואיסט אוהב את עצמו ורואה באחר כלי לשרות צרכיו. כשאדם לומד לתת מזמנו ומממונו לאחר, הוא מתחיל לאהוב את האחר כפי שהוא אוהב את עצמו. ומכאן שלפנינו מתכון משובח לגמילה מאגואיזם.

באופן אקטואלי, בחברה המאופיינת בקיטוב, אנו נוטים לראות רק את הדומה לנו. ה"ראייה" הנדרשת בפרשה היא ראייה רחבה, כזו שמסוגלת לראות את כל אחד ואחד כשייך לכלל כולו. אנו עומדים בפתחו של חודש אלול. הקשר לפרשת ראה מתהדק כאן: אלול הוא הזמן של בירור הראייה. התשובה אינה רק חרטה על העבר, אלא בחירה מחודשת בדרך הראייה של העתיד. ה"ראייה" עוברת בפרשה כחוט שני: מהקריאה הראשונית לבחור בברכה, דרך בניית מוקד רוחני משותף במקדש, ועד לפתיחת הלב והעין אל הנזקק.

לסיכום, ככל שמעמיקים בטקסט מגלים שהפרשה אינה מבקשת לבטל את המבט האישי, אלא לזקקו. המעבר מן המדבר אל ארץ ישראל הוא המעבר משמיעת צווים לראייה ובחירה. בפתחו של חודש אלול עלינו לעבור מהצהרה למעשה. פרשת ראה אינה רק קובץ חוקים אלא מניפסט של חירות אנושית. הכול מתחיל ביכולת לראות. תשובה היא חזרה אל מקור הראייה הבהירה והטהורה של הנשמה. פרשת ראה מציבה דרישה כפולה: להכיר בכוחה המכונן של הבחירה ("ראה אנכי נותן") ולהכפיף את המבט הפרטי לערכים על פי התורה. כפי שלימד רבי זושא, הברכה נמצאת ביכולת לראות את השליחות הטמונה בכל מפגש אנושי. לקראת השנה החדשה, עלינו לבחור להפוך את הראייה המקרית להתבוננות מעמיקה, כזו שרואה בכל קושי פתח לצמיחה ובכל "אחר" שותף למסע הלאומי והרוחני שלנו. ‏כ"ב אב תשפ"ו.-בלומה דיכטוולד.

&

ב"ה. לפרשת ראה תשפ"ו - בֵּין "אָנֹכִי" לְבֵין "אֲנִי"

אריה דיכטוולד

"רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה פרק יא, כו). פתח דבריו של משה רבנו בפרשת ראה מעורר תמיהה דקדוקית ומחשבתית: מדוע בוחר משה לנקוט בלשון ראייה ("ראה") ולא בלשון שמיעה מקובלת ("שמע", "הסכת ושמע")? ומדוע הוא פותח בלשון יחיד-"רְאֵה", אך ממשיך מיד בלשון רבים "-נֹתֵן לִפְנֵיכֶם ?"

שאלה זו מהדהדת גם בהמשך ספר דברים, בפרשת ניצבים: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע... וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים " (דברים ל, טו-יט).

כדי להבין את עומק הדברים, מן הראוי להתבונן במדרשי חז"ל ובפרושו המופלא של רבי חיים בן עִטַּר (מרוקו-ירושלים המאה הי"ח) בעל "אור החיים", וכן בעיון הדקדוקי של הרב מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל וייזר-מלבי"ם (אוקראינה המאה הי"ט) בפירושו על התורה בנוגע למילת המפתח 'אנכי'.

מבוא

במדרש סִפְרֵי (פרשת ראה פיסקא נג) מובאים שני משלים המבהירים את תפקידו של המנהיג או היועץ בהעמדת דרכי הבחירה לפני העם:

א. משל הזקן על פרשת הדרכים: המדרש מביא משל על אדם חכם (בגרסאות אחרות: זקן) היושב בצומת דרכים. לפני העוברים ושבים שתי מסילות: אחת תחילתה מישור וסופה קוצים, והשנייה תחילתה קוצים וסופה מישור. הזקן אינו כופה את דעתו על העוברים, אך הוא מעמיד בפניהם את הנתונים המלאים מתוך ניסיונו בדרכים המתפצלות.

כך אומר משה לישראל: 'אל תתפתו לראות את הצלחת הרשעים בטווח הקצר ("כשניים ושלשה ימים הם מצליחים"), שכן סופם אבדן. ומאידך, אל תירתעו מקשיי הצדיקים בטווח הקצר, שכן סופם שמחה ואחריתם טובה'.

ב. משל המלך והסעודה (דברי רבי יהושע בן קרחה):המלך הזמין אורחים לסעודה, ואת אוהבו הושיב ביניהם. המלך רומז לאוהבו ליטול מנה יפה, אך כיוון שהאוהב חסר דעת ואינו מבין את הרמז, אוחז המלך בידו ומניחה על המנה הטובה.

זו המשמעות של "ה' מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי" (תהילים טז, ה) – הקב"ה אינו מסתפק במתן בחירה, אלא כביכול מנחה ומכוון את ידו של האדם לבחור בטוב.

לפי הדעה הראשונה תפקידו של היועץ הוא להציג את המציאות כמוֹת שהיא. כדי להחליט יש לאסוף מידע.

ב. התנאים למעמד יועץ ראוי

בפירוש "אור החיים" על התורה, רבי חיים בן עִטר מציע ניתוח פסיכולוגי ורוחני מעניין:

כדי שמוכיח או יועץ יוכל להשפיע על בני אדם לבחור בטוב הרוחני ולהמעיט בהבלי העולם הזה, חייבים להתקיים שני תנאים מוקדמים:

הראשון, הכרה חושית ומלאה בטוב העולם הזה: אם המטיף לא טעם מעולם את טעם העושר והתענוג הגשמי, דבריו לא יתקבלו. השומעים יפטרו אותו בטענה "שאין אומרים למי שלא ראה -יבוא ויגיד" = 'אילו היית חֹווה את המלוכה והעושר, לא היית מזלזל בהם'.

התנאי השני, השגה והכרה חושית בטוב העליון: אם היועץ מדבר על עולם הבא ועל קדושה מתוך אמונה ערטילאית בלבד ולא מתוך השגה ממשית, דבריו לא ישכנעו את השכל הטבעי. מכאן מובנת עוצמת הפנייה "רְאֵה אָנֹכִי".

משה רבנו אומר לעם: 'הביטו בי' ("ראה אותי"). משה התהלך בשתי הדרכים והגיע לפסגתם. הוא השיג את מרום העושר, הגדולה והמלוכה הגשמית, כמאמר חז"ל שהיה חכם, גיבור ועשיר גדול (שבת צב א). הוא עלה למרום, וטעם טעם עליון וחווה הכרה חושית של הטוב האלוקי.

מתוך שהכיר את שני העולמות מידיעה אישית ולא משמועה, יכול משה להעיד ולהורות בביטחון מלא מהי הדרך הנכונה. רְאֵה אָנֹכִי" – זו עדות מוסמכת על ידי.

מוסיף "אור החיים" ביאור עמוק לשימוש בלשון יחיד ("רְאֵה"): זו פנייה ליחידים בעלי רצון להשתנות. הפנייה בלשון יחיד מורה על העצמה אישית, כדברי רמב"ם (הלכות תשובה פ"ה):"כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו" משה קורא לכל יחיד ויחיד שלא להביט כלפי מטה ולהסתפק בבינוניות, אלא לראות בדמותו של משה יעד להשתוקקות ולהעפלה.

האינדיבידואליות של חופש הבחירה אינו קולקטיבי. אין "בחירה חופשית ציבורית" – הבחירה היא תמיד ברמת האדם הבודד. לכן"' רְאֵה "(לשון יחיד) – הניתוח והעיבוד הם אישיים, אך "נֹתֵן לִפְנֵיכֶם") שון רבים) =התוצאה וההשלכות משפיעות על כלל הציבור.

להשלמת התמונה, ראוי לעמוד על הדיוק הדקדוקי שמציב מלבי"ם (בראשית כז, ד"ה אנכי). יש הבדל יסודי בלשון המקרא בין 'אני' לבין 'אנוכי'. 'אני' הוא דיבור ניטרלי, המייחס למדבֵּר תארים, תפקידים או פעולות חיצוניות. 'אנוכי'מצביע על העצמוּת הפנימית והמהותית של המדבר. הבעת הזהות הבלתי-אמצעית. 'אני ואתה' - 'אנוכי מעצמי'

כאשר משה מורה "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם" הוא אינו פועל כמתווך בלבד. הוא מביא את מכלול אישיותו, ניסיונו ועצמיותו ("אנכי") אל תוך ההוראות. הוא פונה מתוך פנימיותו אל פנימיותם של בני ישראל.

זהו גם ההבדל בין עשרת הדיברות שנפתחו ב"אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ" לבין אמירה סתמית. הקב"ה ומשה מציגים את המהות הפנימית והאמִתית של המציאות, ולא רק מערכת חוקים פורמלית.

# צא ולמד

משה רבינו, במעמד פרידתו מן העם, מתייצב כחכם וזקן על פרשת הדרכים. ניסיונו הכפול – הן בפסגת העולם הגשמי והן בשיא ההשגה הרוחנית – מעניק למילת "אָנֹכִי" משקל רב ערך.

הפנייה בלשון ראייה ("רְאֵה") דורשת מן האדם שלא להסתפק בשמיעה סבילה, אלא להפעיל התבוננות, עיבוד נתונים ובינה עצמאית.

הבחירה החופשית מופנית אל היחיד, אל פנימיותו ועצמיותו, מתוך התובנה כי כל אדם בכוחו לעשות עצמו כמשה – להבחין בין השביל שסופו קוצים לבין הדרך המובילה אל הברכה והחיים. ואם יתמהמה האדם אזי כמו במשל המלך והאהוב: "כיון שראה שלא היה בו דעה אחז את ידו והניחה על מנה יפה".-

אריה דיכטוולד. ‏כ"א אב תשפ"ו

&

דבר תורה-ראה תשפו-קללות וברכות בשפות שונות-

מייקל אייזנברג- מנהל משקיע בקרן הון סיכון.

פרשת ראה נפתחת בבחירה המוכרת: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ... וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ". לכאורה, פתיחה זו היא חלק מציר מוכר בתורה, המופיע בהרחבה בפרשת 'בחוקותי' ובפרשת 'כי תבוא'. בשתי הפרשות הנוספות יש מבנה של 'אם ואם' כאשר הברכה מתבטאת בראש ובראשונה בשפע גשמי וכלכלי: גשם בעתו, יבול, פרי אדמה, ריבוי מקנה, שובע, ביטחון, ריבונות ועצמאות. הקללה לעומתה, מתבטאת במחסור: השמים נעצרים, האדמה אינה נותנת את יבולה, העבודה אינה מניבה פירות, והמזון, הביטחון והיציבות הכלכלית מתערערים. אפשר להבין את הקללה כמהדהדת את השורש "קל": דבר שהיה אמור להיות כבד, מלא ובעל משקל הולך ומתרוקן. הכלכלה אינה קורסת בהכרח ברגע אחד, אלא מאבדת בהדרגה את כוחה. היבול קָטֵן, המשאבים מידלדלים, הביטחון מתערער, והאדם והעם נעשים תלויים ופגיעים.

עם זאת, למרות פסוקי הפתיחה, בפרשת השבוע פרשת ראה, נראה שהעיקר חסר מן הספר. בשונה מפרשת 'בחוקותי' או מחלקה האחרון של פרשת 'כי תבוא', הפסוקים כאן לא מפרטים מהי הברכה ומהי הקללה (ופיענוח הפסוקים מובילה למחלוקת תהומית בין רש"י לרמב"ן לגבי מה נושא הפסוק: מעמד הר גריזים והר יבל בצידו השני של הירדן או עצם הרעיון של בחירה חפשית).

למרות השימוש ב'אם', מהכותרת, עוברים הפסוקים לתיאור טקס הברכה והקללה בהר גריזים ובהר עיבל, ומשם לחובה לשמור על חוקי התורה ומצוות ה', אבל ללא תיאור של גמול שכר או עונש: "וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל… כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ. וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כׇּל הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם. (דברים יא, כט-לב).

נראה שאם בוחנים את השפה של מעמד הר גריזים והר עיבל, ניתן לאפיין שני סוגים שונים של קללה. בתיאור המעמד עצמו בפרק כז נאמר:

אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִים בְּעׇבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן. וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן דָּן וְנַפְתָּלִי. וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ אֶל כׇּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָם. אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה… אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ וְאָמַר כׇּל הָעָם אָמֵן. אָרוּר מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ וְאָמַר כׇּל הָעָם אָמֵן… אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם וְאָמַר כׇּל הָעָם אָמֵן. (דברים כז, יב-כו)

באופן טבעי היינו מתרגמים את המילה 'ארור' ל'מקולל', אבל מסתבר, שהמילה 'ארור', שחוזרת שם 12 פעמים בראשי הפסוקים, מבטאת משהו שונה. בספר בראשית מופיעה האֲרִירָה כפגיעה במערכות היסוד של הקיום. הנחש נעשה ארור מכל החיה; האדמה שנעשית ארורה תצמיח קוץ ודרדר; קין נעשה ארור והאדמה לא תוסף לתת לו מכוחה, ונוח גידף את כנען, בנו של חם, בארור, במובן שהוא וצאצאיו יהיו עבדים, ולא יהיו חופשיים לממש את רצונותיהם הם.

בכל המקרים לא מדובר בעונש נקודתי. הארירה משבשת קשר בסיסי: בין האדם לאדמה, בין העבודה לפרי, בין האדם למקומו, בין החיים להמשכיותם. האדמה הארורה עדיין קיימת, אבל היא אינה נותנת את כוחה כראוי. האדם עדיין עובד, אך העבודה כרוכה בעצב, בזיעה, בקוץ ובדרדר. קין עדיין חי, אך הקשר שלו לאדמה ולמקום מתפרק: הוא נידון להיות נע ונד. לצאצאי חם נלקח החופש הבסיסי שיש לאדם. הארירה אינה רק מחסור בתוצאה; היא החלשה של התשתית שמאפשרת להגיע לתוצאה.

באופן דומה, בספר במדבר (פרקים כב-כד) בלק אינו מבקש מבלעם רק לקלל את ישראל. הוא אומר: "לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר" (במדבר כב, ו). אין זו רק הפחתה בכמות של העם או בפרנסתו. המטרה של בלק ובלעם היתה לפגוע בתשתית שעליה מתבססים החיים הלאומיים של ישראל. בלק, שמבקש לפגוע צבאית בישראל יודע שבסיטואציה הנוכחית במדבר בו יורד מן והעם לא התבסס כלכלית בארצו, מחסור כלכלי לא רלוונטי. צריך לערער את מה שהופך קהל גדול לעם מאורגן. לפגוע בתשתיות הקיום של האומה. ולכן השורש ק.ל.ל לא מוזכר בכל הסיפור הארוך למרות שהיה מתבקש שיופיע באירוע מתמשך שיש בו א.ר.ר, ק.ב.ה (שלא כאן המקום להיכנס להבדל הדק בינו לבין א.ר.ר), זעם, שטן, קסמים, משלים וברכות.
היות שה' הפך את הניסיונות הרעים של בלעם לפגוע בישראל לברכות, חכמים מסיקים: "מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו" (בבלי, סנהדרין קה, ב). אם כן, מברכותיו של בלעם: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל"; "כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר"; "ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ", נראה שמוקדי הפגיעה אליהם בעלם ניסה לכוון היו המשפחה, אבן היסוד החברתי של עם ישראל, החברה האזרחית, יכולת הצמיחה, הפריון, המלכות וההמשכיות הלאומית, הדבקות בה' והשותפות עימו. בלעם ביקש לפגוע במוסדות ובסולידריות של ישראל. הוא ביקש לערער את הקשרים בין השבטים, בין המשפחות, בין העם להנהגתו, בין העם למוסדות הרוח שלו, ובין האדם למרחב הציבורי. הפגיעה הייתה אמורה להחליש את הבסיס שעליו נשען גם הצבא. צבא-העם לא יכול להתקיים כשמערערים את הקשרים בין השבטים, בין המשפחות, בין העם להנהגתו, או את השותפות עם ה' שמעניקה גבורה ושאר-רוח. כל אלו שונים מאוד מהקללות של התכווצות כלכלית, מחסור ומחלות בפרשות ב'חוקותי' ו'כי תבוא'.

בהתאם לכך, כשהקללות הופכות לברכות, בלעם עובר למסלול אחר. עצתו בעניין בנות מואב, מתוך כוונה שיפתו אפילו רק חלק מבני ישראל לעבודת בעל פעור, ויביאו לערעור הדגם הישראלי של התא המשפחתי, נועדה לגרום לעם ישראל לעשות לעצמו את מה שהקללה החיצונית לא הצליחה לעשות. מטרת המהלך היתה לפרק מבפנים את הגבולות, את הנאמנות ואת הברית המחזיקה את המחנה יחד. את הדבקות היסודית בין איש לאשתו, אדם ומשפחתו, ובין השבטים.

כעת ניתן להבין את החידוש של פרשת ראה המטרימה את הארורים התשתיתיים והעקרוניים של מעמד הר עיבל. הפרשה אינה חוזרת על הברכה והקללה של 'בחוקותי' ושל 'כי תבוא'. המשך הפרשה עוסק שוב ושוב בדרך שבה השפע מחלחל למבנה החברתי ומעצים אותו. אחרי שפרשת השבוע שקראנו בשבוע שעבר, פרשת עקב, הזהירה מגבהות הלב ומתחושות של "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחִיל הַזֶּה" (דברים ח, יז), פרשת ראה שואלת: מה כן נכון וצריך לעשות עם הברכה הכלכלית כדי שתבנה את אותה חברה מאורגנת, מלוכדת וחזקה שבלעם נאלץ לשבח. (הרחבה על נושא זה בספר הבא שלי על ספר דברים).

בהתאם לשאלה זו, הפרשה מציגה רצף של תשתיות שצריך לפתח ולשמר. ראשית, נבחר מקום מרכזי לעבודת ה׳. לא כל אחד יבנה לעצמו מרכז נפרד. יש צורך במקום משותף שבו העם נפגש, עובד את ה', אוכל ביחד ושמח לפני ה'. הפרשה אומרת שלנוכח הפיזור השבטי שיחול מיד לאחר "וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ", דרוש מוסד פעיל היוצר מרכז לאומי מאחד.

במילים אחרות, לא בכדי פרשת ראה מדלגת על הבטחת העושר המוכרת מ'בחוקותי' ו'כי תבוא'. היא עוסקת בשאלה התשתיתית: כיצד מונעים מן העושר להפוך בעצמו לגורם של פירוק האומה? השפע יוצר חברה חזקה. אבל, הוא עלול גם להעמיק פערים. הוא עלול לחזק את בעלי הקרקע ולנתק מהם את חסרי הנחלה; להפוך את המלווים לבעלי כוח קבוע על הלווים; ליצור בתים מלאים כל טוב ללא ניכור למי שאין להם גישה למשאבים; כיצד מונעים מכל אחת ואחד לראות את הצלחתם כרכושם הפרטי בלבד, רכוש עליו מגינות חומות האחוזה הגבוהות. פרשת ראה היא הדרך החיובית להפיכת עושר וכוח, לדברים רצויים מאוד בעם ישראל ובמדינת ישראל, שמחזקים את הסולידריות והחוסן הלאומי.

המעשרות בפרשה אינם רק מס על היבול. בעל השדה נדרש לאכול בירושלים (המקום הנבחר) חלק מהשפע שצבר. כך התבואה אינה נשארת במחסן פרטי אלא נהפכת למפגש מאחד, לשמחה ולזהות משותפת. התורה מצווה לשתף בשפע (ביחד עם משפחתך) גם את הלוי, הגר, היתום והאלמנה - מי שאין להם נחלה, רשת משפחתית או חיבור לפעילות היצרנית. משום כך, גם שמחת העלייה לרגל אינה שמחתו הפרטית של בעל היבול. הצלחתו נעשית ברכה לאומית רק כאשר גם מי שחסר קרקע או משפחה מסב לשולחן המשותף.

במקביל, שמיטת הכספים, במסגרתה ההלוואות נמחקות אחת לשבע שנים, מונעת מקושי זמני להפוך לשעבוד ממושך ולפירוק חברתי. התורה מזהירה את המלווים שאסור להם לסרב להלוות סמוך לשמיטה, וכך מלמדת שהסכנה אינה רק מחסורו של העני, אלא שהעשיר יפסיק לראות בו אח.

גם בשחרור עבד התורה לא מסתפקת בחירות פורמלית. האדון חייב לשחרר את העבד לאחר שש שנות עבדות ואז הוא מְצֻוֶּה להעניק לעבד מצאנו, מהגורן ומהיקב, כדי לתת לו בסיס להתחלה עצמאית, ולמנוע את חזרתו המהירה לעבדות (סוג של רֵצִידִיבִיזְם עליו הרחבתי בספרי ״חלב דבש ואי וודאות" במאמר לפרשת מסעי). במילים אחרות, מצוות ההענקה מהשפע של האדון, הופכת את השחרור מעבדות למוסד המתקן את המבנה החברתי. בעצם הפרשה מלמדת שהברכה נבחנת ביכולתה להפוך שפע פרטי לתשתית של אחריות, שייכות משותפת שמובילה ל ש agency וחיים כלכליים עצמאיים.


המפרשים שאלו מדוע בתיאור מעמד הר גריזים והר עיבל פירטה התורה רק את הארורים של הר עיבל ולא הזכירה מה הן הברכות של הר גריזים. יתכן שהתשובה טמונה בדיני פרשתנו. כאמור, המעשרות, השמיטה, ההענקה, פתיחת היד, המקום הנבחר והחגים המשותפים הם התשתית המוסדית של החברה שיש בה גם רכוש פרטי וגם אחריות משותפת, גם שבטים ומשפחות וגם מרכז לאומי, גם הצלחה אישית וגם מנגנונים המונעים מן ההצלחה לפרק את הסולידריות. אם כן, אפשר להציע שהברכה הכלכלית-חברתית בפרשת השבוע שלנו, ניצבת מול הארורים של הר עיבל.

אם כן, הברכה בתורה, מופיעה בשתי קומות. הקומה הראשונה היא השפע: גשם, יבול, מקנה, פרנסה וביטחון. ברכה במקום קללה. הקומה השנייה היא המבנה החברתי המאפשר לשפע להמשיך לטווח ארוך, ולחזק את העם במקום לפרקו. ברכה שחוקי הפרשה פשוט בונים אותה.

על רקע זה אציין בקצרה שלושה חריגים. בספר בראשית ה' מבטיח לאברהם: "וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר, וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" תוך שהוא מערב את שתי השפות. מדוע? אברהם, שהיה כבד בזהב ובכסף והשתמש במשאבים שלו לקריאה בשם ה', לכן מי שמקלל אותו (שורש ק.ל.ל) מבקש להקטין את נפח פעילותו ולהפחית את משקלו וחשיבותו "נשיא א-להים אתה בתוכנו". אבל, היות שמטרת ההגנה על אברהם איננה רק הצלחתו האישית, כי אברהם מצווה להיות ברכה לאחרים, להיות מי ש"ונברכו בך כל משפחות האדמה", המענה מאת ה' הוא חריגה מהכלל הרגיל של 'מידה כנגד מידה'. ה' לא רק יבטל את קללתם ולא רק יהפוך אותה לברכה. הארירה של מי שיקלל את אברהם מבטיחה פגיעה עמוקה ותשתיתית ביכולת של גורמים מעין אלו להתבסס. היא נועדה לבטל כליל את יכולת העמידה שלהם, ולהוציא אותם לחלוטין ממעגל הברכה.

החריג השני הוא שמשה חוזר לסיפור בלעם בספר דברים ואומר: "וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר... לְקַלְלֶךָּ. וְלֹא אָבָה ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם, וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה, כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים כג, ה-ו). משה לא חוזר על המונחים "ארה" ו"קבה" שבהם השתמשו בלק ובלעם. לאור דברי חכמים ש"משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב" קשה לראות בשינוי הזה מקרה. השינוי בטרמינולוגיה נראה מכוון. להבנתי, משה במכוון מציג את ניסיון הארירה של בלעם בלשון קללה, כי כמו שקללה היא הכותרת של הפרשה, הוא מלמד שבכניסה לארץ גם איום מבני ניתן למזער ואפילו למנף לברכה. ה' עשה את זה מול בלעם, אנחנו יכולים לעשות את זה גם. מול הסכנה ששפע עלול לפרק אחדות, מוטלת עלינו אותה מלאכה: להפוך כל אתגר, גם כזה שנראה מבני ושורשי שלא ניתן להזזה או שינוי, למסגרת של אחריות משותפת.

החריג השלישי הוא שילוב של 'ארור' בפרשת 'כי תבוא' שכאמור, הנוף הרחב שלה הוא דווקא 'אם ואם' בדומה לפרשת 'בחוקותי'. בפרק כח נאמר: "בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה. בָּרוּךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ. בָּרוּךְ טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ. בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ" וכנגדם בדיוק ארבעה פסוקים זהים עם המילה 'ארור' במקום 'ברוך'. במקביל, הן בחלק של הברכות והן בחלק הארוך של הקללות, חוזרת התורה ומפרטת באריכות את אותם האלמנטים שנאמרו בפסוקים הקצרים. מדוע כפילות?

משה משתמש בשתי השפות כי דרושה ברכה כמענה לשני סוגי הקללות. הברכה אינה רק הסיפור הארוך על ארץ שנותנת את יבולה. הברכה היא היכולת להשתמש ביבול עליו עמלנו, כדי לבנות חברה. הקללה אינה רק מחסור במזון. היא גם האפשרות שהאוהלים יעמדו זה לצד זה, אך יפסיקו להיות מחנה. משה מבקש מן העם לא רק לבחור בעושר במקום בעוני, אלא לבחור בדרך שבה העושר נעשה בסיס של שייכות וערבות. פרשת ראה מלמדת שעם חזק אינו נבנה רק מכמות המשאבים שיש לו ולא גם כמות האנשים שיש בו, אלא מן המוסדות ההופכים את המשאבים לאחריות משותפת. לא די שה' הפך פעם אחת את קללת בלעם לברכה. לצד האחריות לשמוע בקול ה' והגמול של 'אם ואם', יש גם שפה נוספת. יש דרישה המוטלת על ישראל בארץ להפוך בכל יום את הברכה הכלכלית לחברה שאי אפשר לקוב, לארור או לפרק.

מייקל אייזנברג

&

תחשוב טוב יהיה טוב- חיים קופל.

1) כְּשֶׁמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ רוֹצֶה לְהַצִּיג בִּפְנֵי עַם יִשְׂרָאֵל אֶת הַבְּרָכָה וח"ו אֶת הַקְּלָלָה, הוּא מִשְׁתַּמֵּשׁ בַּבִּטּוּי שֶׁל "רְאֵה". "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" (יא,כו). השאלה היא מדוע השתמש משה רבנו בביטוי של רְאִיָּה, הרי הוא לא הראה להם מאומה, לא ברכה ולא קללה, רק הסביר להם שיש מושג כזה שנקרא "ברכה" למי ששומר תורה ומצוות, ויש להיפך למי שאינו שומר. ולמה השתמש בפועל רְאֵה? היה צריך לומר שִׁמְּעוּ? ישנן שתי אפשרויות: אפשרות טובה, אם תלכו בדרך שציווה ה', וכן ח"ו להיפך, אם לא תשמעו, ותבחרו בדרך הרעה.

2) מספרים על הבעש"ט ששאל פעם את יוסל'ה, שואב המים בעיירתו מֵזִ'יבּוּז': מה שלומך? והשיב: רע מאד, וְהֵחֵל לְתַנּוֹת לְפָנָיו אֶת צָרוֹתָיו: אני כבר זקן, קם בבקר מוקדם, ובעת שֶׁכָּל הַתּוֹשָׁבִים יְשֵׁנִים, אֲנִי עוֹבֵר וּמְחַלֵּק לָהֶם מַיִם. עֲבוֹדָה פִיזִית קָשָׁה, חי במצוקה כלכלית, ואיני רואה סיכוי שאוכל להתקדם במקצועי, ולפרנס את אשתי וילדי בכבוד, וַדַּאי שֶׁלֹּא לַעֲבֹר דִּירָה בִּכְדֵי לְהָקֵל עַל הַצְּפִיפוּת בַּבַּיִת.

3) הבעש"ט שמע אותו בסבלנות, ובירך אותו שֶׁבְּקָרוֹב מְאֹד מַצָּבוֹ יִשְׁתַּפֵּר, וְיוּקַל לוֹ. החסידים שנלוו אליו, ושמעו את ברכתו, התפלאו מאד וחשבו: מה כבר יכול להשתנות אצלו בקרוב, וכי ימצא עיסוק אחר? וכיצד ישתפר מצבו?

4) כעבור שבוע ימים, פגש שוב הבעש"ט את יוסל'ה ושאלו שוב לשלומו? תשובתו הייתה שונה לחלוטין, אופטימית ביותר: ב"ה שלומי מצוין, אני גאה בעבודתי המכובדת, כולם תלויים במים שאני מספק להם, ומודים לי. אני מודה לקב"ה שֶׁאֲנִי יָכוֹל לַעֲבֹד גַּם בְּגִילִי הַמְּבֻגָּר, וְיָכוֹל לְכַלְכֵּל אֶת מִשְׁפַּחְתִּי בְּכָבוֹד, דבר שלא כל אחד זוכה. בְּנֵי בֵּיתִי שְׂמֵחִים בְּחֶלְקָם, וכולנו יחד מודים לה' על כך.

5) החסידים שנלוו אל הבעש"ט הופתעו מהשינוי הקיצוני בהרגשת יוסל'ה, תוך שבוע בלבד. ממש מופת? אך הבעש"ט הסביר להם, שהמציאות אצל יוסל'ה לא השתנתה, אלא שֶׁנְּקֻדַּת הַמַּבָּט שֶׁלּוֹ , רְאִיָּתוֹ אֶת הַמְּצִיאוּת, הִשְׁתַּנְּתָה לַחֲלוּטִין, הַהֶבְדֵּל בֵּין עֹשֶׁר לְאֹשֶׁר הוּא אוֹת אַחַת "ע" בִּלְבַד, כדי לרמוז שאושר לא בא בהכרח באמצעות עושר (כסף), אַדְּרַבָּה יֶשְׁנָם עֲשִׁירִים שֶׁהֵם מְלֵאֵי דְּאָגוֹת וּטְרָדוֹת, ואינם מאושרים כלל. כי הכל תלוי "בָּעַיִן", בנקודת הראיה, וכמו שאמרו רבותינו במסכת אבות: "איזהו עשיר השמח בחלקו", (ד,א) מָה שֶׁקּוֹבֵעַ זֶה הַתּוֹדָעָה שֶׁל הָאָדָם, כיצד הוא רואה את מצבו. אֵצֶל יוֹסָלֶ'ה הִשְׁתַּנְּתָה תְּפִיסַת מַצָּבוֹ, רְאִיַּת הַמְּצִיאוּת, לָכֵן הוּא הָפַךְ לְמֵרֻצֵּה.

6) רעיון זה אומרת לנו התורה בתחילת פרשתנו. "ראה אני נתן לפניכם היום ברכה וקללה", הקב"ה שם בפני כולם, דבר זהה, "ברכה וקללה" , וכל אחד יכול לבחור את חלקו ולהרגיש בהתאם. מי "שחושב טוב" בוחר בטוב ונהנה ממנו. אם מתעלמים מהחסרונות ורואים רק טוב, הכל הופך לטוב. אֵין צֹרֶךְ לְחַפֵּשׂ אֶת הַשְּׁלֵמוּת, יֵשׁ לַהֲפֹךְ אֶת הַמַּצָּב לְמֻשְׁלָם. (הרב שמואל רבינוביץ שליט"א).

7) תשובות לפרשת עקב

א) אֵילוּ שְׁנֵי חֲרָקִים מֻזְכָּרִים בְּפָרָשָׁתֵנוּ?

תשובה:1) "צִרְעָה" "וְגַם אֶת הַצִּרְעָה יְשַׁלַּח" (ז,כ). 2) "עַקְרָב" "נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב" (ח,טו).

ב) "שֶׁקֶץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ...כִּי חֵרֶם הוּא" (ז,כו). מה הראשי תיבות של: ו פ ג י ן ד ר ג מ ה, שקשור לפסוק?

תשובה: רבינו גרשום מאור הגולה ( ד תש"ך- ד תשפ"ח) ( 960-1028) תיקן שאדם לא יקרא את מה שנכתב לחבירו, ללא רשותו. ומי שעבר על כך נקרא " פורץ גדר" ויש להחרים אותו (מתחבר לפסוק בפרשה) והראשי תיבות: ופורץ גדר ישכנו נחש דרבינו גרשום מאור הגולה.

8) שאלות לפרשת ראה

א) מצא שתי מילים בפרשה, שבכל אחת מהן יֵשׁ אֶת מִסְפַּר הָאוֹתִיּוֹת הָרַב בְּיוֹתֵר.

ב) מְצָא שִׁשָּׁה פְּעָלִים בְּפָסוּק אֶחָד בַּפָּרָשָׁה?

שבת שלום

תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל

בדוא"ל hkop77@gmail.com או בווטסאפ 052-3604905-מעדנים 406ב פרשת ראה תשפ"ו

&

רעיונות לפרשת *ראה* - תשפ"ו-יגאל גור אריה

פותחת הפרשה ״ "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה ".

תמצית מילים המכילות סודות חיים.

נכנס בבוקר למטבח להכין קפה ורואה שהכול הפוך. אתה שם כפית קפה מר ומיד אחר כך סוכר מתוק. שופך מים רותחים ועל זה חלב קר, הקפה בתחילה שחור ואחר כך הופך ללבן.

ככה זה גם בחיים, אתה לא ממש יודע איך ייראה היום שלך, מר מתוק, חם קר, שחור לבן?

התורה אומרת לנו בפרשתנו "ראה". תתבונן הכול מונח לפניך. ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. ברכה זו מילה מובנת לכל אחד. אך מהי קללה?

קללה, זה החלק המר, האתגר שאם נעמוד בו, יהפוך למתוק. אז זה לא יהיה סתם מתוק, אלא טעם אחר לגמרי, מר שהפך למתוק.

בערבות מואב מול הכניסה לארץ ישראל משה נושא דברי פרידה וצוואה לעתיד.

סיום שנות הנוודות במדבר וכניסה לארץ-דברים על כוחות האדם, על בחירות חייו, הקשר בין היחיד והקהילה בתוכה הוא חיי, על סוד התיקון וההתחדשות, על הטוב והרע, חיים ומוות.

קריאה ״ראה״ כמעט ציווי, בלשון יחיד להתבונן כל אחד ואחת. *העין היא הרואה אבל הלב הוא הקובע* .חובתנו להשתמש בכוח הראיה, לראות את החיים ולשמוע מה הם מזמינים. זו קריאה לעשייה, לבחירה.

להפנים את מערכת הערכים אשר קבלנו ולהקשיב לקולו של המוסר הפנימי אשר עוצב בידי כל אלה. אולם מעל לכל אלה אנו נדרשים לבחירות ערכיות הקשורות בניהול חיים: מהו אורח החיים שלנו? האם להתנהל בריאותית וכלכלית "בלי חשבון" או מתוך שקיפות, יושר והגינות פנימיים? האם אני רואה רק את עצמי או שאני מתחשב ורגיש גם לצרכיהם ורגשותיהם של הסובבים אותי.

אז מה יש לראות? יש לראות את העבר; או במילים אחרות ללמוד מהניסיון. החלטות אפשר לקבל לאור העבר- לאור מה שראינו שכבר קרה ולא לאור העתיד. העתיד הוא נעלם.

היחיד בתוך הכלל התבונן בעולמך ובחר את הדרך !!

לדעתי *העולם שייך לצעירים אך בעיקר למנוסים*!.

"ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה"

מדוע נותן ה' את הקללה?!

מסתבר *שמערכת השכר והעונש מהווה את הבסיס לבחירה החופשית*.

זכות הבחירה הינה המתנה החשובה ביותר, משום שמציאות הרע נותנת משמעות לטוב.

כתב ש׳י עגנון, סופר גדול שחי בירושלים: תגידו לי מה השתנה בגישה שלנו מאז:?

כבר ב-1935 כותב ש"י עגנון, בספר "שירה":

"דברים הרבה מתרחשים והולכים, בכל יום יהודים נהרגים, בצנעא ובפרהסיא, ובכל יום מעוטרים העיתונים בעיטורים שחורים. בראשונה כשהיינו רואים פס שחור בעיתון וקראנו אדם מישראל נהרג, הנחנו את סעודתנו, עכשו, שהצרות מצויות, אדם יושב על שולחנו ואוכל את פתו בחמאה ובדבש, קורא ואומר – שוב נהרג יהודי. שוב נהרגה אשה יהודית, שוב נהרג תינוק מישראל. ואנו יושבים בחיבוק ידים ונותנים עצמנו להריגה ואומרים, הבלגה, הבלגה. הם הורגים ורוצחים ושורפים, ואנו יושבים ומבליגים, והרשות (ממשלת המנדט) מה עושה, עושה עוצר. יושבים ישראל עצורים בבתיהם ואינם יוצאים לחוץ, כדי שלא יפגעו בהם בעלי חיצים, ובעלי חיצים מהלכים בכל מקום ומשלחים חציהם. אי אתה יכול לומר שאנו אין אנו עושים את שלנו, הרי אנו מבליגים ומראים לעולם כולו כמה יפים אנו, כמה יפה הוא מוסר היהדות, שאפילו באים עלינו להרגנו אנו שותקים".

בין סקנדל לפסטיבל, בין חושך לאור,בין יגון לתקווה שתהא השבת,שקטה שלווה וענוגה!*יגאל גור אריה*

״*אנשים רבים מחמיצים את האושר בחייהם, לא בגלל שלא מצאו אותו, אלא כי אם בגלל שלא עצרו ליהנות ממנו*.״

&

 פרשת ראה- תשפ"ו- דובי פריצקי-קק"ל

ְראה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה” (דברים י”א, כ”ו)
זהו פסוק שמאפשר להציג ארבע גישות שונות ומשלימות.זווית ראשונה
המילה “ראה” מלמדת שהאדם צריך לפקוח עיניים ולזהות מה באמת מוביל אותו. הברכה והקללה אינן רק אירועים חיצוניים, אלא תוצאה של סדרי העדיפויות שאדם בוחר לעצמו. הבחירה מתחילה באופן שבו הוא מסתכל על המציאות.
זווית שנייה
התורה פונה בלשון יחיד – “ראה” – אך ממשיכה בלשון רבים – “לפניכם”. כל אדם אחראי לבחירתו האישית, אך הבחירות הפרטיות יוצרות את דמותה של החברה כולה. חברה של ברכה נוצרת כאשר כל יחיד בוחר בטוב.
זווית שלישית
הברכה אינה שכר במובן הפשוט, והקללה אינה עונש בלבד. התורה מציבה לפני האדם את רצון ה’, והבחירה לקיים את המצוות נובעת מהמחויבות לציווי האלוקי, לא רק מן הרצון לזכות בתוצאה טובה.
זווית רביעית
״ראה” היא קריאה לראות מעבר לעיניים. פעמים רבות האדם רואה רק את הרווח המיידי, אך התורה מבקשת ממנו לראות את המשמעות הפנימית של מעשיו. הברכה מתחילה כאשר הלב והעיניים מכוונים אל הטוב. שבת שלום מויטנאם ️-דובי פריצקי.

 החברה לחקר המקרא מאחלת לקוראים ולכל בית ישראל, שבת מבורכת בשורות טובות , השבת מברכים ב"ה ראש חודש חודש אלול, אפשר גם לברך ולאחל לכל עם ישראל "שנה טובה".

ישראל קריסטל -מנכ"ל