שבת פרשת בראשית-תשפ"ז

פרשת בראשית תשפ"ז: "וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" - השיפוט המוסרי בין טוב לרע -ד"ר זאב (ווה) פרידמן

הדרמה של בריאת האדם והחטא הקדמוני

מעשה בראשית מתאפיין ביציאה מעולם של תוהו ובוהו לעולם של יצירה וסדר. ביום השישי אנו פוגשים את בריאת האדם נזר הבריאה:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ... וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם. וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ... וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי" (בראשית א', כו'-לא').

בהמשך מתוארת הנטיעה של גן העדן והשמת האדם בו:

"וַיִּטַּע ד' אֱלֹהִים, גַּן-בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם; וַיָּשֶׂם שָׁם, אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר" (בראשית ב', ח'), ולצידו הצמחת עץ החיים ועץ הדעת: "וַיַּצְמַח ד' אֱלֹהִים, מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה, וְטוֹב לְמַאֲכָל--וְעֵץ הַחַיִּים, בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע" (בראשית ב', ט').

לצד הברכה הוצב האתגר הבראשיתי

"וַיְצַו ד' אֱלֹהִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ: כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב', טז'-יז').

בנקודה זו מתחוללת הדרמה המכוננת של החטא הקדמוני ועונשו , סוגיה מוסרית העוסקת בחשיבות החיים ובאחריות למעשי האדם, שהדהדה מאוחר יותר גם ברומן הנודע: "החטא ועונשו" של פיודור דוסטויבסקי (1866).

הנחש הקדמוני נכנס למערכה

"וְהַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר עָשָׂה ד' אֱלֹהִים; וַיֹּאמֶר אֶל-הָאִשָּׁה, אַף כִּי-אָמַר אֱלֹהִים, לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, אֶל-הַנָּחָשׁ: מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן, נֹאכֵל. וּמִפְּרִי הָעֵץ, אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ: פֶּן-תְּמֻתוּן. וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ, אֶל-הָאִשָּׁה: לֹא-מוֹת, תְּמֻתוּן. כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע" (בראשית ג', א'-ה').

והעונש אינו מאחר לבוא

"וַיֹּאמֶר ד' אֱלֹהִים, הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת, טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ, וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם. וַיְשַׁלְּחֵהוּ ד' אֱלֹהִים, מִגַּן-עֵדֶן--לַעֲבֹד, אֶת-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר לֻקַּח, מִשָּׁם. וַיְגָרֶשׁ, אֶת-הָאָדָם; וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר, אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" (בראשית ג, כב-כד).

התפתחות השיפוט המוסרי

טרם החטא היו אדם וחווה נעדרים שיפוט מוסרי מפותח להבחין בין טוב לרע.

התנהלותם דמתה לשלב הילדות המוקדם. רק בעקבות האכילה מפרי עץ הדעת נפכחו עיניהם לרכוש לראשונה יכולת שיפוט זו:

"ותֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל. וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם; וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת" (בראשית ג', ו'-ז').

התכסותם בעלי התאנה מבטאת את המעבר לשלב מפותח יותר של מודעות ושיפוט ערכי.

תהליך זה משתקף בתיאוריות הפסיכולוגיות של התפתחות המוסר

ז'אן פיאז'ה (1896–1980): תיאֵר התפתחות מוסרית הנעה משלב קדם מוסרי בילדות המוקדמת (חוסר יכולת להבחין בין טוב לרע), דרך "ריאליזם מוסרי" (תפיסה נוקשה של חוקים וגמול), ועד "מוסריות אוטונומית" בגיל ההתבגרות (שיפוט מורכב הלוקח בחשבון כוונות ונסיבות).

אדם וחווה בגן העדן ייצגו את השלב הראשוני. הגירוש מגן העדן הוציא אותם מהחממה הילדותית והציב אותם בעולם של בגרות ואחריות מוסרית.

דמות הנחש: משחית או קטליזטור?

חז"ל מייחסים לנחש יכולת להמית או להחיות, לבנות או להרוס – כפי שמשתקף בסמלו של חיל הרפואה. במשנה שנינו:

"וְכִי נָחָשׁ מֵמִית, אוֹ נָחָשׁ מְחַיֶּה? אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְרַפְּאִים, וְאִם לָאו, הָיוּ נִמּוֹקִים" (משנה, ראש השנה ג, ח).

בנרטיב הרווח, הנחש נתפס כמפתה ומחטיא. אך במבט מעמיק, הנחש שימש כזָרָז (קטליזטור) למעבר ההכרחי משלב הילדות הבלתי-מוסרית בגן העדן האלוקי, אל המרחב האנושי הדורש בגרות ושיפוט ערכי.

מעבר זה משלים את עיקרון ההבדלה של בריאת העולם

"וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ" ... וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִם ... וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ, וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים ... לְהַבְדִּיל, בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה" (בראשית א', א'- יד').

בדומה לכך, החטא והגירוש יצרו את ההפרדה ההכרחית בין הסְפֵרָה האלוקית לבין הסְפֵרָה האנושית העצמאית.

המבחן האנושי: ממילים לאחריות

המעבר לבגרות מציב בפני האנושות את אתגר השליטה העצמית והאחריות. הפרשה מתארת את התפתחות הציביליזציה :

"וַתֵּלֶד עָדָה, אֶת-יָבָל... וְשֵׁם אָחִיו, יוּבָל... וְצִלָּה גַם-הִוא, יָלְדָה אֶת-תּוּבַל קַיִן" ( בראשית ד', כ'-כב'), אך מיד לאחר מכן מציגה את הכשל המוסרי החמור, רצח הבל בידי קין: "וַיֹּאמֶר קַיִן, אֶל הֶבֶל אָחִיו; וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ" (בראשית ד', ח').

מקום שבו כושל השיפוט המוסרי מתפרצת האלימות.

בבריאת העולם חזרו ונשנו המילים: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים" (בראשית א', ג' ועוד) טרם המעשה, ללמדנו כי הדיבור קודם לכל צעד.

כפי שביטא זאת המשורר הנורווגי רולף יאקובסן בשיר "בשנתנו": "כֻּלָּנוּ יְלָדִים בִּשְׁנָתֵנוּ, רַק אָז אֵין בָּנוּ עוֹד מִלְחָמָה... לוּ רַק יָכֹלְנוּ לְדַבֵּר אָז, זֶה עִם זֶה, כְּשֶׁלִּבֵּנוּ פֶּרַח שֶׁזֶּה עַתָּה פָּתַח אֶת כותרתו... אֱלֹהִים, למדני אֶת שֶׁפַּת הַשֵּׁנָה ".

נראה כי מבחננו האמיתי איננו בזמן השינה, אלא ביכולתנו לנהוג בשיפוט מוסרי, באחריות ובשיח – דווקא כשאנו ערים.

שבת שלום

*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון.

&

בלומה טיגר-דיכטוולד -לפרשת בראשית, תשפ"ז -האחריות האישית מול תרבות האליבי

תרבות האליבי הפכה לאחד מסימני ההיכר הבולטים של העידן המודרני. כאשר משהו משתבש, התגובה האוטומטית, המערכתית והאישית כאחד, אינה חיפוש אחר תיקון, אלא מצוד אחר אשמים. אנו מוקפים בנרטיבים של קורבנוּת, פסיכולוגיזציה של החטא והסברים דטרמיניסטיים המנקים את האדם מאחריות למעשיו: "הגנטיקה אשמה", "הילדוּת אשמה", "החברה אשמה".

אולם, פתיחתו של ספר היסוד של התרבות היהודית והמערבית, ספר בראשית, מציבה מראה נוקבת מול נטייה אנושית זו.

מאמר זה מנתח את המעבר הקיומי שעושה האנושות בין דפי התנ"ך – מן הבריחה המביישת אל ה"אליבי", ועד להתייצבות ההרואית של נטילת אחריות אישית ומוסרית.

אדם וחוה: הולדת התירוץ הנסיבתי

הדרמה המוסרית הראשונה של האנושות מתרחשת מיד לאחר האכילה מעץ הדעת טוב ורע. התורה מתארת כיצד חוויית החטא מולידה בושה קיומית, המובילה לניסיון התחמקות: "וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן" (בראשית ג', ח). כאשר ה' פונה אל האדם בשאלה המהדהדת "אַיֶּכָּה?" (שם ג', ט'), אין מדובר בשאלה גיאוגרפית. הקדוש ברוך הוא יודע היכן האדם נמצא פיזית. זוהי קריאה קיומית והזמנה פתוחה לנטילת אחריות ולחשבון נפש: איפה אתה אוחז מבחינה מוסרית? 'לאן נעלם האדם שביקשתי לברוא'?

תגובתו של האדם מייצגת את הולדת האליבי הראשון. במקום להודות, הוא מפנה אצבע מאשימה כלפי מעלה וכלפי בת זוגו: "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל" (בראשית, ג', י"ב)

האדם אינו אומר 'לא אכלתי', אלא 'הנסיבות אילצו אותי, ואתה, אלוקים, יצרת את הנסיבות הללו'. חוה ממשיכה באותו קו ומגלגלת את האשמה אל הגורם הבא בשרשרת: "הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל" שם, ג', י"ג).

כפי שכתב הרב יונתן זקס בספרו "שיעורים במנהיגות" (פרשת בראשית), "שני בני האדם הראשונים איבדו את גן העדן כאשר ניסו לברוח מאחריות". הם הפגינו כישלון חריף של אחריות אישית – חוסר היכולת הפשוט לומר: 'טעיתי'.

קין והבל: ההתנערות מהחובה המוסרית

אם אצל אדם וחוה הבעיה הייתה התחמקות מאחריות נסיבתית ('זה לא אני, זה הם' ), הרי שבסיפורם של קין והבל אנו עולים מדרגה קטלנית. קין, מתוך קנאה ותסכול, רוצח את אחיו הבל. כשהא-ל פונה אליו ושואל "אֵי הֶבֶל אָחִיךָ?", קין אינו מכחיש את עצם המעשה, אלא מספק תשובה מקוממת בהרבה: "לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי" (בראשית ד', ט).

כאן עומד הרב זקס על הבחנה קריטית: קין אינו מתכחש לאחריות אישית. הוא מתכחש לאחריות המוסרית. הוא אומר במילים אחרות: כן, הרגתי אותו. אז מה? האם אני מחויב לשלומו? האם יש חוק קוסמי שמחייב אותי לדאוג לאחר?

קין מייצג את האדם האגוצנטרי שאינו מבין את ההבדל התהומי בין "אני יכול פיזית לבצע" לבין "מותר לי מוסרית לבצע". זהו שלב פרימיטיבי בהתפתחות המצפון, שבו האדם מסרב להכיר בכך שהוא קשור בברית מוסרית עם שאר בני האדם.

חופש הבחירה כמקור האחריות

היכולת לדרוש מן האדם דין וחשבון נשענת על נכס יסוד אחד: חופש הבחירה. ביהדות, החופש אינו פריבילגיה לעשות ככל העולה על רוחנו, אלא הוא מהות צלם האלוהים שבאדם. כפי שמנסח זאת הרמב"ם: "רשות לכל אדם נתונה: אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק - הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע – הרשות בידו".(משנה תורה, הלכות תשובה, פרק ה').

אין דטרמיניזם מוחלט ברוח היהודית. הבחירה החופשית והאחריות הן שני צדדים של אותה מטבע. אם האדם אינו חופשי לבחור, הרי שהעונש והשכר הופכים לאבסורד, ומערכת המשפט המוסרית כולה קורסת. האליבי מבקש לשלול את החופש של האדם כדי לפטור אותו מאשמה, אך בכך הוא מקטין אותו והופך אותו ליצור נטול השפעה. לקחת אחריות פירושו להכיר בכוחנו האמיתי.

בין אברהם לבין יונה ואליהו: מנהיגות מול מנוסה ומול קנאות

כדי להבין כיצד נראית נטילת אחריות מתוקנת, התורה מציגה לנו את אברהם אבינו. בפרשת לך, כשישנו ריב בין מקנֶה אברם לבין מקנה לוט אחיינו (בראשית י"ג), אברהם אינו מחפש אשמים, אינו משתמש באליבי ואינו נגרר לאלימות. הוא לוקח אחריות אקטיבית על השלום ויוזם פתרון: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט: אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ... הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ, הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי" (בראשית י"ג, ח'-ט')

אברהם מדגים מנהיגות מהי: היכולת להתעלות מעל תרבות הריב, לראות את התמונה המלאה ולפעול מתוך אחריות לעתיד הקשר המשפחתי הטוב.

לעומתו, ספר יונה מציב את האנטי-תזה המובהקת לאברהם. כאשר יונה הנביא מקבל ציווי אלוקי לקרוא לתושבי נינווה לחזור בתשובה, הוא בוחר לברוח: "וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה' " (יונה א', ג'). יונה בורח מהאחריות הלאומית והנבואית שלו. התירוץ שלו הוא שהא-ל יסלח להם אם יחזרו בתשובה. על כן אין טעם לשליחותו. " כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה " (יונה ד, ב). מה גם שעובדה זו עלולה ליצור קִטרוג על ישראל, שאינם חוזרים בתשובה.

אולם, סיפורו של יונה מלמד כי אין לאדם מרחב פרטי שבו הוא יכול להתנער מהשליחות המוסרית שהוטלה עליו. בסופו של דבר, הסערה בים מאלצת אותו להודות בפני המלחים: "בְּשֶׁלִּי הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה עֲלֵיכֶם" (יונה א', י"ב). נטילת האחריות היא הדרך היחידה להשקיט את הים הגועש.

לאחר שיונה משלים את משימתו בעל כורחו ואנשי נינווה חוזרים בתשובה, הוא מתיישב ממזרח לעיר, מתוסכל. באמצעות צמח הקיקיון שמפציע ונובל במהירות, לומד יונה שיעור עמוק: אחריות אינה נובעת מאינטרס אישי או מִנּוֹחוּת. הא-ל מראה ליונה כי אם הוא חש צער על שיח קטן שלא עמל בו רק משום שסיפק לו צל, קל וחומר שהא-ל – והאדם הפועל בשמו – חייבים לחוש אחריות אינסופית כלפי האנושות כולה.

כאשר ה' נגלה אל אליהו במערה בהר חורב (מלכים א יט, יא-יב), ואומר לו: לֹא בָרוּחַ ה' ... לֹא בָרַעַשׁ ה' ... אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה'... קוֹל דְּמָמָה דַקָּה: חוזר אליהו ואומר: "קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ "(שם, יד). אליהו חוזר פעמיים על אליבי זה, כהצדקה לדרכו שהיא "קַנֹּא קִנֵּאתִי". כשמתברר שאינו מקשיב לדברי הא-ל, המסביר לו כי דרכו של ה' היא בקול דממה דקה, הוא מפוטר. הוא נדרש על ידי האל למנות את אלישע תחתיו.

ארבע דרכי התמודדות של האדם מול אחריות

הבריחה לאליבי הנסיבתי (מודל אדם וחוה): מתאפיינת בהפניית אצבע מאשימה החוצה – אל הנסיבות, הסביבה או הזולת – תוך אי-יכולת להכיר בטעות האישית. התוצאה הקיומית היא אובדן המצב הראשוני, גירוש מגן עדן והקטנת האדם ליצור סביל וחסר אונים.

הכחשת החובה המוסרית (מודל קין): מתאפיינת בהודאה בביצוע הפיזי של המעשה, אך בהתנערות מוחלטת מהמחויבות הערכית והמוסרית כלפי האחר. התוצאה הקיומית היא חיי נדודים, אות קין וערעור היציבות הפנימית והביטחון בעולם.

נטילת אחריות יזומה ואקטיבית (מודל אברהם): מתאפיינת ביוזמה, הימנעות מחיפוש אשמים והובלת פתרון לשם שלום ושלמות הכלל. התוצאה הקיומית היא זכייה בברכת הזרע והארץ, והפיכה למודל של מנהיגות רוחנית ומוסרית.

ניסיון ההתחמקות משליחות (מודל יונה): מתאפיין בבריחה פיזית במטרה להתחמק מאחריות ציבורית, לאומית ואלוהית. התוצאה הקיומית היא יצירת סערה מאיימת בסביבה והבנה כי לא ניתן להסתתר מהייעוד המוסרי.

ניסיון הצדקת דרך הפעולה עקב הנסיבות, וסירוב לשנותה: (מודל אליהו).

סיכום ואקטואליה

המעבר של ספר בראשית מסיפורי אדם וקין לסיפורו של אברהם הוא המעבר ההתפתחותי של האנושות כולה: מבוסריות מוסרית המחפשת תירוצים ואליבי, לבגרות רוחנית הנוטלת אחריות. משנתו של הרב זקס מזכירה לנו כי חברה חופשית אינה יכולה להתקיים על בסיס מנגנונים משפטיים וכלכליים בלבד; היא זקוקה לתשתית מוסרית איתנה המבוססת על אחריות אישית ושותפות גורל.

שלושת המודלים הראשונים מייצגים מנגנוני נסיגה והתחמקות המובילים לצמצום, ערעור וסערה סביבתית. לעומתם, מודל אברהם מציב חלופה של מנהיגות אקטיבית, אשר אינה מחפשת אשמים אלא מייצרת פתרונות, ובכך מובילה לצמיחה ולשגשוג בר-קיימא.

במציאות האקטואלית המורכבת של ימינו – רוויית שסעים, האשמות הדדיות ופוליטיקה מִגזרית – השאלה המהדהדת מן הגן, "אַיֶּכָּה?", הופכת למצפן המוסרי הדחוף ביותר שלנו. היא אינה קריאה היסטורית לאדם הראשון, אלא תביעה נוקבת המופנית לכל מנהיג ולכל אדם פרטי בחברה.

עבור המנהיג בן זמננו: הכתובים מציבים רף עליון חסר פשרות. מנהיגות אמת נמדדת ביכולת לומר כיונה, "בשלי הסער הגדול הזה", ולאמץ את מודל אברהם היוזם והמשכין שלום – במקום להתחפר באליבי נסיבתי או לגלגל אשמה לעבר קודמיו או יריביו. מנהיג נדרש להתעלות מעל שיקולי נוחות קצרי טווח ולתפוס את חובתו המוסרית כמשתרעת על פני כלל הציבור.

עבור האדם הפרטי: קבלת אחריות פירושה להכיר בכך שהחברה שלנו אינה "מישהו אחר". הנטייה המודרנית להמתין שהממסד או "המערכת" יפתרו את תחלואי העולם היא הגרסה העכשווית של "השומר אחי אנכי ".

התיקון האמִיתי יתחיל ברגע שנפסיק לשאול מי אשם, ונשאל – כאנשים, כהורים וכאזרחים – מה אנחנו יכולים לעשות עכשיו כדי לתקן. רק כאשר נחליף את תרבות האליבי בתרבות של אחריות, נוכל להשקיט את הים הגועש סביבנו ולבנות חברת מופת הראויה לשמה. בלומה דיכטוולד. ‏כ"ו תשרי תשפ"ז

&

סרטון על הפרשה - תהיה בן אדם-הרב עמיעוד סולומון-רב קהילה כפר גנים פתח תקוה.

https://youtu.be/QJbqQOlCWH8

&

ב"ה, פרשת בראשית תשפ"ז -תרדמת חלום: יצירת האישה- אריה דיכטוולד

מקראות רבים בפרשת בראשית מציבים בפני המעיין תמיהה מבנית ומהותית בכל הנוגע לבריאת האדם והאישה. מחד גיסא, בפרק א' מצטיירת בריאת האדם במתכונת דומה לשאר בעלי החיים – כייצור זוגי מראשיתו: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ... זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית א, כז). מאידך גיסא, בפרק ב' מופיע תיאור שונה לחלוטין: האדם נברא ראשון כייצור בודד מן העפר ("וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה"), ורק לאחר מכן, באופן נפרד ומאוחר, נבנית האישה מצלעו. ניגוד זה חוזר ומתחדד בפרק ה', השב אל התיאור הכללי: "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם... וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם".

התשובה הפרשנית הקלאסית ליישוב הסתירה מסתמכת על אחת המידות=הכללים שהתורה נדרשת בהם: "כלל ופרט וכלל". פרק א' מציב את הכלל ("זכר ונקבה בראם"), פרק ב' יורד לפרטי הפרטים של אופן הבריאה, ופרק ה' חוזר אל הכלל המאחד.

אולם, אף אם נישאר בתירוץ הכללי-מבני, עדיין מתבקשת השאלה המהותית: מדוע נזקקה התורה לתאר את בריאת האישה דרך תהליך מעין "כירורגי" של תרדמה ונטילת צלע? האם אכן מדובר בניתוח פיזי, או שמא מסתתר כאן עומק רעיוני ותפיסתי אחר?

מהותה של התרדמה

כדי להבין את אופי בריאת האישה בפרק ב', יש לבחון את המצע שעליו היא מתרחשת – התרדמה: "וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם..." (בראשית ב, כא).

בלשון המקרא, התיבה "תרדמה" אינה מציינת שינה עמוקה בלבד, אלא נקשרת באופן מובהק למצבים של חזיון אלוקי ונבואי:

* בברית בין הבתרים: "וַתַּרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם..." (בראשית טו, יב) – תרדמה שבעקבותיה נאמרה לו נבואת הגלות והגאולה.

* בספר איוב: "בִּשְׂעִפִּים מֵחֶזְיוֹנֹת לָיְלָה בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים..." (איוב ד, יג), וכן: "בַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לַיְלָה בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים... אָז יִגְלֶה אֹזֶן אֲנָשִׁים" (שם לג, טו-טז).

* בישעיהו (בלשון אירונית): "כִּי נָסַךְ עֲלֵיכֶם ה' רוּחַ תַּרְדֵּמָה וַיְעַצֵּם אֶת עֵינֵיכֶם אֶת הַנְּבִיאִים..." (ישעיהו כט, י).

* מבנה זה משתקף היטב בדברי חז"ל במדרש (בראשית רבה יז, ה): "רב אמר: שלוש תרדמות הן – תרדמת שינה, תרדמת נבואה, ותרדמת מרמיטה שינת חורף עמוקה]... ורבנן אמרו: אף תרדמה של שטות". בהמשך (פרשה יח) המדרש מביא דיאלוג פנימי ונוקב של אדם הראשון ברגע שהוא מתעורר מתרדמתו, רואה את חוה, ומבין את מהותה של האישה ושל מערכת היחסים הזוגית.

כך מתאר המדרש את הרגע שבו אדם הראשון רואה את חוה ואומר:" זאת הפעם... זו היא שהיתה מפעמתני כל הלילה כולה"-הוא הרגיש תנודה, דפיקות לב וסערת נפש לאורך כל זמן השינה. וקובע רבי שמעון בן לקיש: " ... מפני מה אין כל החלומות מיגעים =מתישים] את האדם, וזו =הפגישה עם האישה] מיגעת את האדם? אמר להם: שמתחילת ברייתה אינה אלא בחלום, שנאמר 'עצם מעצמי ובשר מבשרי ". חידוש מרתק.

* לאור שיטת הרמב"ם בספרו מורה הנבוכים (חלק ב', פרקים לו, מא) – כי כל דיבור של מלאך או גילוי אלוקי לאדם (זולת משה רבנו) מתרחש אך ורק במראה או בחלום הנבואה – עולה יסוד מחודש: תרדמתו של אדם הראשון לא הייתה הרדמה לצורך ניתוח, אלא 'תרדמת חלום' ונבואה. הערה: במקרא מצאנו את הקשר בין נבואה או חיזיון המלווים בתגובות גופניות: "וְהוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית, וְלֹא עָצַרְתִּי כֹּחַ... וַאֲנִי הָיִיתִי נִרְדָּם עַל פָּנַי וּפָנַי אָרְצָה" (דניאל י', ח'-ט'), "נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם" (בלעם, במדבר כ"ד, ד')

כדי להבין מה ראה האדם בחלומו, יש לבחון את ההקשר הכללי שבו הוא נמצא: האדם המיועד להיות מוצב בגן עדן "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ", מתבקש לתת שמות לבעלי חיים: "וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ" (בראשית ב, יט). קריאת שם אינה פעולה טכנית-מעשית, אלא השגת מהותו הפנימית של כל בעל חיים. האדם מתבונן בטבע ומבין שכל בעלי החיים נבראו זוגות זוגות מתוך התבוננות זו מגיעה המסקנה: "וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ".

* כאן נחשף ההבדל התהומי בין האדם לבין שאר הברואים:

אצל בעלי החיים, הזכר והנקבה נבראו יחד מן האדמה ("וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה..."). מטרת הזוגיות מצטמצמת להמשכיות ביולוגית ("פרו ורבו").

אצל האדם, התוכנית המקורית בפרק א' אכן הייתה "זכר ונקבה ברא אותם", אך במתכונת נעלָה מזו של בעלי החיים בטבע. האישה אינה רק "נקבה" שתפקידה להתרבות, אלא בת זוג ושותפה פעילה במשימה הרוחנית והאלוקית של "לעבדה ולשמרה".

בחלומו הנבואי צופה האדם בבנייתה של האישה: "וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע". הקב"ה אינו בורא את האישה מן האדמה כייצור נפרד וזר, אלא בונה אותה מתוך צלעו – מצידו, לצידו ומולו. היא ישות עצמאית לחלוטין, אך בו בזמן נוצרת ממנו. הראייה הנבואית הזו מביאה אותו לקריאת ההתפעלות:"זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי, לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת" (בראשית ב, כג).

זהו מודל של שותפות מלאה - "שניהם יחד, אך כל אחד לחוד". אם כן, פשר החלום : האישה היא שותפה למשימה האלוקית.

חלום ושברו: מן העולם האידיאלי אל העולם הריאלי

המודל הגבוה והאידיאלי של "עזר כנגדו" – שותפות שוויונית ומלאה במשימת גן עדן – עמד על כנו כל עוד עמדו האדם והאישה בייעודם. אולם, כאשר חטאו ולא מילאו את תפקידם המקורי ("לעבדה ולשמרה"), נשבר החלום.

הוכחה לשינוי יסודי זה בייעוד ובמערכת היחסים ניכּרת בעונש שנגזר על חווה: "אֶל הָאִשָּׁה אָמַר: הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ, בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים, וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ" (בראשית ג, טז).

בעקבות החטא והגירוש מגן עדן, ירדו האדם והאישה מהעולם האידיאלי אל העולם הריאלי. השותפות המלאה והרוחנית הומרה לעיתים ביחסי מרות, כפיפות ומאבק. הכלל האידיאלי של הבריאה פינה את מקומו אל מציאות מורכבת, כדברי חז"ל הידועים: "זכה – עוזרתו, לא זכה – מנגדתו" (בבלי, יבמות סג ע"א).

# צא ולמד

ראינו שישנם שלשה סוגי תרדמה: תרדמת חלום, תרדמת שינה ותרדמה עמוקה. ע"י השוואה בין התרדמות השונות במקרא, הראנו שלדברי רבי שמעון בן לקיש, יש בהם אסמכתא לכך שתרדמתו של אדם הראשון הייתה תרדמת חלום.

תיאור בריאת האישה בפרק ב' אינו בא לתאר פרוצדורה של יצירה , אלא חזיון נבואי ועמוק של אדם הראשון. ב"תרדמת החלום" שחלם, נגלתה לו האישה לא כעוד נקבה בטבע, אלא כ"עזר כנגדו" – שותפה מלאה, הנבנית מצִדו כדי לצעוד לצִדו ביישוב העולם ובעבודת ה'.

מדבריו של ריש לקיש: " מפני מה אין כל החלומות מיגעים את האדם, וזו מייגעת את האדם? אמר להם: שמתחילת ברייתה אינה אלא בחלום", אנו לומדים רעיון עומק חשוב-ההבדל בין דמיון לבין מציאות משנָה חיים: חלומות רגילים אינם מייגעים בגלל שהם תעתועי דמיון מנותקים. האדם מתעורר מהם וחוזר לעצמו. לעומת זאת, ה"חלום" של אדם הראשון על חוה לא היה סתם חזיונות לילה, אלא תהליך הבריאה של המציאות עצמה ולעצמו.

בניית קשר אמִתי משנה את הווייתו של האדם ומחייבת אותו לצאת מעצמו, ולכן היא כרוכה ב"יגיעה" – במאמץ נפשי ורוחני אדיר. אף שבעולם הריאלי שלאחר החטא נשבר שוויון מופלא זה, החזון המקורי שנגלה באותה תרדמה נותר היעד שאליו יש למין האנושי לשאוף.-אריה דיכטוולד. ‏‏כ"ו תשרי תשפ"ז

&

מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 415 ערוך - קשוט עצמך...-חיים קופל 

1) "וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו, וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ" (ד,ח). הפסוק טעון הסבר, הוא פותח " ויאמר קין אל הבל" ולא אומר מה אמר לו, שבעקבותיו קם קין אל הבל אחיו והרגו? רש"י כבר עומד על שאלה זו, אומנם אינו מציין, מה בדיוק אמר לו, אֲבָל כּוֹתֵב אֶת מַהוּת הָאֲמִירָה שֶׁנּוֹעֲדָה לִמְצֹא תּוֹאֲנָה, לָרִיב עִם הֶבֶל וּלְהָרְגוֹ, בְּעִקְבוֹת כָּךְ.

2) מִתּוֹךְ הַכָּתוּב עוֹלָה רִשְׁעוּתוֹ שֶׁל קַיִן, שֶׁבִּקֵּשׁ תּוֹאֲנָה לִרְצֹחַ אֶת הֶבֶל, אבל גם אנו יכולים ללמוד מהסיפור, ולהפיק לקחים, על התנהגותנו אנו.

3) הרקע למעשה, כתוב כמה פסוקים לפני "וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַה', וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן, וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה" (ד-ג..ד). קין והבל הביאו כל אחד מנחה לה', כל אחד מתחום עיסוקו, אֶלָּא שֶׁקַּיִן (אִישׁ אֲדָמָה) הֵבִיא מִפְּסֹלֶת פְּרִי הָאֲדָמָה וְאִלּוּ הֶבֶל (מֶשֶׁק חַי) הֵבִיא מִן הַמֻּבְחָר וְהַמְּשֻׁבָּח שֶׁבְּעֶדְרוֹ. אֵין פֶּלֶא אֵפוֹא שֶׂה' שָׁעָה לַמִּנְחָת הֶבֶל, וְלֹא שָׁעָה לַמִּנְחָת קַיִן. הדבר הכעיס אותו מאד, הוא תלה את האשם בהבל אחיו, שקורבנו זכה לתשומת לב של הקב"ה, קם עליו והרגו.

4) נראה, שבחירת הבורא בהבל הייתה עִנְיָנִית. הבל הביא מהמיטב שבעדרו ואילו קין הביא מהפחות שבפירות שדהו, ולא הייתה לו כל סיבה לכעוס על הבל. ואומנם גם הקב"ה הסביר לו שאין לו סיבה לכעוס ולקנא בהבל, הוא יכול לתקן את שעשה ע"י שיביא מנחה נוספת מהמשובח שבעדרו וְאָז הוּא יִתְנַשֵּׂא, כִּבְכוֹר, מֵעַל הֶבֶל, ולא יהיה לו צורך לקנא בו. אולם הוא העדיף שלא לקרוא את המציאות הברורה, ולא להתרשם מהסבר הבורא אליו, ובחר בדרך הקלה, שלא דורשת ממנו כל מאמץ, תלה את האשמה באחרים, הבל אחיו, הסיר מעצמו כל אחריות לנושא, קם עליו והרגו.

5) אם נתבונן באירוע, נוכל ללמוד לקח חשוב הנוגע אלינו. שהרי, גם אנו, עתים נוהגים, בקבלת החלטות, כמו קין גם אם אין אנו מגיעים בסוף לרצח, אבל הכיוון זהה.

6) כאשר אנו טועים ונוהגים שלא כשורה, עומדות בפנינו שתי אפשרויות: אנו יכולים לְהַכִּיר בַּמִּשְׁגֶּה וּלְתַקְּנוֹ. או לחפש אשמים אחרים, ולהסיר מעלינו את הסיבה לכישלון. אם נבחר בדרך הראשונה, נסלול בכך את דרכנו בהמשך, אל דרך המלך. אולם לעיתים קל ונוח לנו, להאשים אחרים, וּלְהַשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם "רֶפֶשׁ וּבֹץ" ובלבד שלא ניקח אחריות על עצמנו. בדרך זו רק נשיג עוד אויבים ונהפך לאנשי מדון.

7) מפרשתנו ניתן ללמוד שעדיף לחקור ולחפש, מָה שֹׁרֶשׁ הַחִסָּרוֹן שֶׁהֵבִיא אוֹתָנוּ לְכִשָּׁלוֹן, לְתַקְּנוֹ וְלָשׁוּב לִצְעֹד בַּדֶּרֶךְ הַיְּשָׁרָה. ("מקדש הלוי" הרב יוסף דינר זצ"ל).

8) תשובות לפרשת וזאת הברכה

א) היכן מצאנו בפרשת וזאת הברכה, שְׁלוֹשִׁים וְאֶחָד אֲפָסִים?

תשובה: על המילים "אַפְסֵי אָרֶץ" (לג,יז) אומר רש"י: שלושים ואחד מלכים היינו 31 אפסים. והכוונה ל-31 מלכים שבאו מקצות תבל והקימו ערים בארץ ישראל (גלברד).

ב) אחד מגדולי ישראל...כשאשתו (בת רע"א) התקשתה ללדת, בני המשפחה התפללו שתלד, למנוע ממנה סבל נוסף, אך הוא התמהמה מלהתפלל וציטט פסוק שמסביר את כוונתו, מה עומד מאחורי הסיפור?

תשובה: המדובר ב"חתם סופר" (רב משה סופר) נפטר בכ"ה תשרי ת"ר (בשבוע שעבר),אשתו עמדה ללדת את בנו בכורו (לימים שמואל בנימין) שהמשיך את שושלת אביו בפרשבורג, והתקשתה ללדת. בני המשפחה התפללו, אך הוא נמנע, והסביר שכתוב "וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת א,ה) והגמרא בקידושין עב: אומרת שכשמת צדיק, נולד צדיק אחר להחליפו. היות שהוא בטוח שהתינוק שיולד לו יהיה צדיק, ממילא נגזר מכך, שצדיק אחר צריך למות, והוא לא רוצה לזרז מיתת צדיק.

9) שאלות לפרש בראשית:ת

א) מנה שמות ארבע נשים בפרשה, ומה ייחוסן?

ב) מַדּוּעַ קִבֵּל הַנָּחָשׁ עֹנֶשׁ חָרִיג : "עַל גְּחָנְךָ תֵּלֵךְ, וְעָפָר תֹּאכַל" (ג,יד)., ללכת בלי רגלים? (ניתן להיעזר בספר "באר מים חיים" שחיבר רב חיים מטשרנוביץ זצ"ל)

שבת שלום -מחיים קופל.

מעדנים 415 פרשת בראשית תשפז ערוך- תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com.- או בווטסאפ 052-3604905

&

 *דבר תורה בראשית תשפ"ז - מהים עד הנהר - המקום שבו עלינו לבנות מחדש את גן עדן -מייקל אייזנברג-מנהל ומשקיע הון סיכון.

פרשת השבוע, פרשת בראשית פותחת בשני פרקים המתארים כיצד הכל התחיל. רבים עסקו לאורך הדורות בהבדלים שבין שני התיאורים מזוויות שונות. באמצעות איפיון מרחב הפעולה המתעצב בכל אחד מהפרקים, ברצוני לבחון את הזווית הכלכלית, ולחתור להצעת גישה חדשה עבור מערכת החינוך. בתקווה שלא אקומם עליי את הקוראים יתר על המידה.

סביבת הפעילות הכלכלית

בפרק א העולם נבנה באמצעות גבולות. אור מובדל מן החושך, מים עליונים ממים תחתונים, ים מיבשה. המים אינם זורמים אלא נאספים: "וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים" (בראשית א, י). העולם נבנה מקטגוריות, סדר, חוק ותפקיד: "יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים" (בראשית א, יד). גם האדם מקבל בו משימה מוגדרת: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ" עם אפשרות לפזילה מוגבלת למחייתו: "וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם" (בראשית א, כח). העולם קיים, המבנה נתון, והאדם נדרש לפעול בתוכו.

פרק ב מצייר עולם אחר לגמרי. בשונה מההתחלה של פרק א "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית א, ב), בפרק ב אין מים. לאחר שהפרק מתחיל במחסור: "וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכׇל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱ-לֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה" (בראשית ב, ה), ולאחר שעולה אד מן הארץ להשקות את האדמה, החיים בגן עדן מתבססים על נהר: "וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן". ולא נהר אחד אלא נהר המתפצל לכל קצווי תבל של העולם העתיק:

וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים. שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן הוּא הַסֹּבֵב אֵת כׇּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב. וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם. וְשֵׁם הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כׇּל אֶרֶץ כּוּשׁ. וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת. (בראשית ב, י - יד)

התמונה איננה של המים נאספים, אלא של זרימה והתקדמות. לא במקרה בסיפור הנהרות משולבים לכאורה כבהערת אגב זהב, בדולח ואבן שוהם. פתאום העולם אינו רק גאוגרפיה או מרחב פעולה אלא תנועה כלכלית. יש חומרי גלם, נתיבי תעבורה, מקומות שניתן להשיג בהם מחצבים יקרי ערך. ויש גם מקומות שאין בהם את כל אלו, ואז צריך לשאול מדוע בכל זאת תיבנה שם ממלכה גדולה בשם אשור. זה עולם של פערים, של יתרונות יחסיים, ומכאן קצרה הדרך למסחר, לנתיבי מסחר, לייצור, לשרשראות אספקה, לתחרות על משאבים ולמאבקי כוח.

סיפור הבריאה בפרק א כולל את יצירת האדם בצלם אלוהים: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית א, כז). אולם, בפרק ב יצירת האדם ואשתו מתוארת בסגנון הנדסי: "וַיִּיצֶר ה' אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה (בראשית ב, ז); "וַיַּפֵּל ה' אֱ-לֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן ה' אֱ-לֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה" (בראשית ב כא-כב). 'צלם אלוהים' הוא חלק מהשלמות והגבולות הטבעיים שהם המאפיינים של פרק א. בפרק ב, הדעת, שמשיגים מעץ הדעת, היא הדחף לפעול. הדעת היא חלק מסיפור על מחסור, פערים ותנועה.

אם פרק א משרטט את המפה. פרק ב מכניס לתוכה שחקנים שנמצאים באינטראקציות אחד עם השני, ומשפיעים בפעילותם זה על זה. אם בעולם של גבולות ברורים נדרש אדם של ביצוע, סדר ומשמעת, בעולם של נהרות ותנועות צריך לזהות הזדמנויות, לחשוב קדימה, לבחור לאן ללכת, ולא פחות משמעותי - לאן לא. לתכנן, להעז ולהסתכן.

לכן, במסגרת הסביבה הדינמית והמאתגרת של פרק ב אפשר לטעות ולחשוב שהדעת של עץ הדעת היא עוד משאב ברשימת המשאבים שהעולם עשוי להציע. בעולם תחרותי ברור שידע שווה כוח, וכך, בהמשך סיפור גן עדן בפרק ג, הנחש משווק את פרי העץ כיתרון תחרותי מוחלט. לדבריו "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים" יעניק לאדם ולחוה עליונות יצירתית אלוהית.

אבל כאן בדיוק נמצאת הטעות. אפשר להשיג עוד זהב ולייצר בעזרת אבנים חזקות כלים שממנפים את היכולות. דעת פועלת אחרת. הדעת היא דחף להשיג עוד. ברגע שהאדם רוכש אותה, לא רק מלאי המשאבים שלו גדל, אלא החיים שלו משתנים, והכלכלה כולה משתנה. כאמור, פרק ב פותח תיאור מחסור ובתיאור סביבה של הבדלים במשאבים. האדם היה מודע לו לפערים, והנחש שיווק לו את הדעת כיכולת לגשר עליהם. אבל כשחווה ואדם אכלו מעץ הדעת, נפקחו עיניהם במובן של היצר להשיג את כל מה שניתן. היכולת איננה ניטראלית. היא מפתה לממש אותה.

כך, האכילה מהעץ מבצעת טרנספורמציה דרמטית: היא מעבירה את המערכת למצב שבו המחשבה, ההמשגה, הכוונה והיצר תופסים את התפקיד המרכזי ביותר. המודעות והחתירה להישג מגדירות מחדש את ההערכה של משאבי הטבע ומעשה האדם.

"חוסר-המודעות למודעות" גורם לאדם ולחוה לפספס את ההשלכות הערכיות והכלכליות של המהלך שהם עומדים לעשות. הם חוצים לעולם חדש שבו חתירה לחיכוך יוצרת כלככלה שונה לחלוטין מציון עובדתי של המקום בו ניתן להשיג את המשאבים הטבעיים של העולם הפיזי. אם הם חשבו שישיגו יתרון תחרותי, התברר שהכלים התודעתיים החדשים מפנים מיד את הזרקור פנימה אל עבר חוסר האונים שלהם. ברגע שהעיניים נפקחות, היתרון התחרותי הופך לחשיפת הפגיעות האנושית - "וידעו כי עירומים הם". הניסיון להשגת שליטה הוביל דווקא לאובדן הביטחון הבסיסי. ההישגיות מעצם טבעה מולידה מתחרים. מתחרים על נשים. מתחרים על משאבים. מתחרים על כבוד ועל מעמד. מחיר לא מבוטל.

בנוסף, המודעות החדשה מכניסה למערכת את נטל הבחירה, הפחד והאשמה. מעכשיו הם לא נדרשים רק ליצירה אלא גם לניהול מתמיד של כוונות ואינטרסים. המשאב התודעתי הופך למס תמידי על כל פעולה אנושית. ההתמודדות במסגרת תודעת המחסור, הופכת קשה ומיוזעת יותר מאי פעם. זירת העשייה ההרמונית מתחלפת במלחמת התשה תודעתית, פוליטית ויצרית.

הצבתו של פרק ב מיד לאחר פרק א מלמדת שעלינו לבנות מערכת המתבססת על שניהם. הגבול איננו מה שמעכב את הנהר; הוא מה שמונע ממנו להפוך לשיטפון. בלי פרק ב העולם קופא. בלי המסגרות של פרק א, בלי תפקיד וחזון, האנרגיה של פרק ב עלולה להפוך לתחרות דורסנית ולפרק את הכל.

ניהול החינוך בגישה כלכלית-עסקית

אחד האידיאלים המרכזיים של מערכת החינוך המודרנית הוא הנגשה. להסיר חסמים, לפרק משימות, להבהיר הוראות, לתת חומר מסודר, להנמיך את הרף, לאפשר לכל תלמיד להגיע בדרך הקלה והבטוחה אל הידע והיעד.

אלא, שלצד ההנגשה הנוחה שמקלה על ההתמודדויות עם קשיים והתנגדויות, קורה משהו נוסף. מרחב שבו הכול ניתן, מוסבר ומסומן מראש, אינו דורש פיתוח של אסטרטגיה. הוא אינו מחייב לפרוץ דרך, לזהות משאב, להתחכך עם קשיים, לנהל סיכון או להיות גמיש ולשנות כיוון. הוא מייצר תנאים טובים מדי לביצוע, אבל דווקא משום כך הוא עלול לייצר מבצעי הוראות טובים במקום בני אדם יוצרים.
אם בפי הילדים "בית ספר משעמם" זה יכול להיות בגלל שאין אתגר משמעותי לפצח. החינוך הטוב צריך לדעת גם מתי לא להנגיש. לבקש שיאכלו מעץ הדעת אפילו במחיר של קושי לנהל את התוצאות.

כמו שהנהר זורם למחוזות לא נודעים עם תגליות וסיכונים, צריך לבנות בכוונה מרחבים שבהם לא הכול זמין מיד; שבהם יש בחירה אמיתית, מחסור, כמה דרכי פעולה ואפשרות לטעות. שיש פרי אסור ושיש מחירים, אפילו גבוהים. לא שהקושי הוא ערך בפני עצמו, אלא מפני שחיכוך הוא התנאי להופעתן של יוזמה, ויצירתיות. תפקיד המחנך אינו רק לבנות את גבולות הידע כמו בפרק א, אלא כמו בפרק ב למקם בתוכו במכוון "נחשים" ומשאבים נדירים, כדי להכריח את הלומד לפתח אסטרטגיה ואפילו עורמה. עלינו לעבור מחינוך שמנסה לייצר מסלול חלק אל היעד, לחינוך שמבקש ללמד את התלמיד לנווט בעולם שאין בו מסלולים חלקים. בתוך ריבוי הנתיבים תפקידו של המחנך הוא לתכנן את המכשול הנכון ואת האתגר הגדול והמשמעותי.

גישת ההנגשה נובעת מההכרה שתלמידים אינם מגיעים לכיתה מאותה נקודת מוצא. לאחד יש ידע, יכולות לימודיות, תמיכה בבית וביטחון עצמי; לאחר אין. כיצד ניתן להחזיר מחסור ותחרות למערכת, בלי שהתחרות תהפוך להיות כוחנית או חלילה דורסנית, ובלי לתסכל לחלוטין את התלמידים שאינם בעלי היכולות הלימודיות הכי גבוהות?

התשובה איננה ביטול התחרות אלא שינוי הארכיטקטורה שלה. הבעיה מתחילה כאשר כל הכיתה מתחרה על משאב אחד. אם המטבע היחיד הוא הציון במבחן, יהיו מי שיזכו ליתרון כמעט אוטומטי. אבל פרק ב בספר בראשית אינו מציג נהר אחד ומשאב אחד. יש ארבעה נהרות; יש זהב, בדולח ואבן שוהם, ויש מקומות שונים אליהם הנהר מגיע - חוילה, כוש, או אשור. שלא לדבר על הנהר עצמו כמרחב חיים ופרנסה. מרחב חינוכי יכול לפעול באותה צורה: ליצור כמה סוגים של הון וכמה מסלולים של הצלחה. יכולת אנליטית, רטוריקה, יצירתיות, תבונה חברתית, מיומנות טכנולוגית ויכולת הנהגה אינן צריכות להיות קישוטים מסביב ל"הצלחה האמיתית"; הן יכולות להפוך למשאבים אמיתיים בתוך הדינמיקה הלימודית. משאבים שניתן לסחור בהם והם נותנים ערך לכל תלמיד. ועדיין, לצד התחרות חייבת להישאר רצפה של פרק א: כבוד לצלם אלוהים, שייכות, גבולות ברורים.

כדי שתלמידים ירצו להשתתף במשחק תחרותי שבו התנאים אינם בהכרח שווים, הם חייבים לדעת שיש רצפת ביטחון שאינה מותנית בדבר. פרק א מעניק את התשתית הזו: גבולות ברורים, זכר ונקבה ללא קדימות, צלם אלוהים אוניברסלי, וקביעה שכל אדם הוא נזר הבריאה. בכיתה, זה אומר שיש להגדיר "ליבת זכויות" ו"ליבת הישגים" שמוענקת לכל תלמיד בעצם היותו חלק מהמסגרת - תמיכה רגשית, יחס מכבד. תלמיד שמרגיש שמקומו בכיתה ובעולם אינו מאוים, יהיה פתוח הרבה יותר להתמודד עם אתגרי מחסור ושונות.

"מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם" (דברים יא, כד)-מייקל אייזנברג.

&

רעיונות לפרשת *בראשית*-ברכות לגדי יעקב לשבת בר מצווה.-ברכות לדניאל ספירו לשבת בר מצווה.

יגאל גור אריה -למה גירשו את אדם וחוה מגן עדן?

למה גירשו את אדם וחווה מגן עדן? כל ילד בגיל הגן יענה: כי הם אכלו מעץ הדעת! אבל ייתכן שזה לא נכון. הם לא גורשו בגלל שטעו ואכלו, אלא בגלל התגובה שלהם אחרי הטעות. הם יכלו להודות ולהתנצל ולתקן, אבל במקום זאת האדם אמר לאלוקים: *"הָאִישָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי – הִיא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹוכֵל".*הוא לא לקח אחריות אלא האשים את האישה*. במקום להודות על הבריאה, על גן העדן, על אשתו, הוא התלונן. רש"י מסכם זאת בשלוש מילים נוקבות: *כאן כפר בטובה*. זו הסיבה בגללה גורשנו מגן עדן – *כפיות טובה*.

התיקון לחטא הקדמון הזה הוא להיות מלאי הכרת תודה, למלא את חיינו בהודיה. מחקרים רבים מציגים היום את היתרונות בפסיכולוגיה חיובית, בחיפוש מתמיד אחר הטוב שיש בנו ובזולת, באימון של "שריר הכרת הטוב". הפסיכולוגית ד"ר מרים כהן-אבנרי כתבה פעם: "*אם היינו שמחים במה שיש לנו כפי שאנו עצובים במה שאין לנו, כנראה היינו הרבה יותר מאושרים*".

פרשת בראשית היא הזדמנות ללמוד מחדש איפה קלקלנו, ולהתחיל לתקן.

מסופר על ששת ימי בריאת העולם. ביום השני הוכיח ה' שאפשר לעשות שלום אפילו בין אש ומים, שברגיל אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. לאחר שהוכיח ה' שאפשר להכניס במחיצה את שני הפכים גמורים כאש ומים ולעשותם אחד – אנו בטוחים כי בכוחו ובכוחנו לעשות שלום עלינו ועל כל ישראל.

יום שלישי פעמיים כי טוב למה?

כי ביום השלישי נבראה האחדות בין מים ליבשה, המים משקים את הארץ ונוצר הצומח. האחדות היא הטוב האמתי.

בימים משוגעים אלו יש לטפח את אחדות הלבבות הנשענת על מתן לגיטימציה לייחודיות האחר.יש לזכור כי בטיפוחה של האחדות *אין הכוונה ליצירת אחידות*.

חברה הטרוגנית המאמינה *באחדות מתוך השוני* תחתור לביסוס האחדות תוך הכרה בשוני שבין חבריה, ובד בבד תפעל לאיתור המשותף והמחבר בין השונים.

מתן לגיטימציה לקיומם של צרכים, דעות, אמונות, שאיפות, כישורים ומנהגים שונים לצד שמירה על המאחד בין הגוונים השונים עשויה לעודד את הפרט להפנות את משאביו הייחודים לטובת סביבתו על בסיס המכנה המשותף ביניהם.

לו יהי ונשכיל כולנו לנהוג כך !!!

*בראשית* המידות הטובות לאדם:

*ב* – בריאות ובטחון

*ר* – רצון

*א* – אהבה

*ש* – שמיעה ושתיקה (הקשבה).

*י* – יראה

*ת* – תבונה, תרבות

יש לנו הכל רק שנשכיל להקשיב, לקבל ולהכיל את האחר השונה ....

ידוע כי חמניות פונה לכיוון השמש ביום בהיר... אבל מה קורה בימים מעוננים וגשומים שבהם השמש מוסתרת לחלוטין על ידי עננים ? הם פונים זה לזה כדי לחלוק את האנרגיה שלהם. הטבע מדהים! תארו לעצמכם אם היינו מיישמים את זה בחיינו.

אפשר לקבל דוגמה מחמניות? הן תומכות אחת בשנייה ומעצימות אחת את השנייה. הטבע מלמד אותנו הרבה. לחלק חסד וחיוכים. וזה יחזור אליך!

שבת שלום!-שבת שלווה וענוגה!!-*יגאל גור אריה*

&

בראשית — שישה קולות, רעיון אחד- דובי פריצקי-קק"ל
התורה פותחת במילה אחת: „בְּרֵאשִׁית”.
אולי היא אינה באה רק לספר לנו מתי התחיל העולם, אלא לשאול אותנו מה משמעותה של התחלה.
חז”ל מלמדים אותנו לחפש בבריאה תכלית — העולם לא רק קיים; יש משמעות לקיומו.
מכאן אנו מגיעים אל השורש: מאחורי המציאות הנראית יש מקור עמוק יותר שממנו היא יונקת.
ואם יש שורש ותכלית, יש גם כיוון. העולם איננו עומד במקום: מן התוהו אל הסדר, מן החושך אל האור, מן החיים אל האדם ואל יכולת הבחירה והיצירה.
וכאן מופיעה האחריות. האדם אינו רק צופה בבריאה — הוא נעשה שותף לה. בידיו להוסיף אור, סדר, חיים ותיקון.
אבל יש גם גבולות העולם איננו אלוהים. האדם יכול להבין את הטבע ולשנות אותו, אבל הוא איננו בעל הבית המוחלט של המציאות. דווקא הידיעה הזאת דורשת מאיתנו ענווה.
והמדע המודרני מוסיף תובנה מרתקת: היקום עצמו איננו דבר סטטי. הוא מתפתח, משתנה ונמצא בתהליך מתמיד.
וכך שישה קולות מתחברים לרעיון אחד:
תכלית — שורש — כיוון — אחריות — ענווה — תהליך.
אולי זהו עומקה של המילה „בראשית”:לא רק „מאין באנו?”, אלא גם „לאן אנחנו הולכים?”
הבריאה התחילה לפני האדם, אבל האדם קיבל את הזכות ואת האחריות להיות שותף בהמשכה.
לכן „בראשית” אינה רק המילה הראשונה של סיפור הבריאה.
היא גם הזמנה:
לקחת את מה שקיבלנו, להוסיף לו אור ומשמעות, ולהשאיר אחרינו עולם מעט טוב יותר. כמילות השיר ״לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית״
שבת שלום מירושלים️-דובי פריצקי-קק"ל.

שבת שלום ושנה טובה -החברה לחקר המקרא