שבת פרשת שופטים-תשפ"ו בחסות החברה לחקר המקרא

שראל קרישטל

מוזמנים להכנס לאתר החדש של החברה לחקר המקרא: www.hamikra.org להנות ולהיות שותפים לדרך ולעשייה הגדולה שלנו.לזכות בהחזר מס 46 בפקודת רשות המיסים, כל ההכנסה היא נטו לעשייה הברוכה שלנו לטובת הנוער הנפלא של עם ישראל.

שלום לכל המדריכים והמדריכות, חתני התנ״ך וכלת התנ״ך! @all

מאות ילדים ברחבי הארץ יושבים בבתיהם ומחכים לפגוש אתכם, ולפגוש את האהבה שלכם לתנ״ך, את ההתלהבות, את החיבור, ואת הדרך שבה אתם מצליחים לחבר דרכה גם אותם אל דבר ה’!

לקראת פתיחת שנת הפעילות, נקיים בקרוב מפגש זום להכנה לשנת הלימודים.

עד אז, מצורפת המשימה הראשונה שלנו. אנא קראו את המסמך הבא בעיון, והתחילו לגבש את התכנית שלכם.

מחכה לראות את הרעיונות, היצירתיות והחזון שכל אחד ואחת מכם יביא איתו לשנה הקרובה!

ב״הצלחה לכולנו!

מצורפים 2 פודקאסטים מתוך תורתו של הרב לורד יונתן זקס זצ"ל 1 על הפרשה, המופיעים כאן בעזרת AI באדיבותו של דוד פטרפרוינד בחסות החברה לחבר המקרא,:

המאמר על הפרשה : https://drive.google.com/file/d/11DgMrXLgJ08lpH3LlJ-jrImo249LLJcd/view?usp=sharing

******************************

המאמר הנוסף:

https://drive.google.com/file/d/1FeMPd8-PRSC_zJ8HM1hOaVrgVj28xzXY/view?usp=sharing&t=3.378

**************************************************************

פרשת שופטים, "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה"- נאום קבלת האחריות והציות לסמלי השלטון- ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *

משה בפרשתנו מייחד את נאומו ומורשתו לקבלת האחריות והציות לסמלי השלטון, בדגש למנהיגות. משה מציג את סוגיית "העגלה הערופה", המאירה זרקור מוסרי וערכי למנהיגים, כאשר מתרחש במשמרת שלהם אירוע, המטלטל את נשמת אפו של ערך קדושת החיים:

" כִּי-יִמָּצֵא חָלָל, בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ, נֹפֵל, בַּשָּׂדֶה: לֹא נוֹדַע, מִי הִכָּהוּ. וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ, וְשֹׁפְטֶיךָ; וּמָדְדוּ, אֶל הֶעָרִים, אֲשֶׁר, סְבִיבֹת הֶחָלָל. וְהָיָה הָעִיר, הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר, אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ, אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה, בְּעֹל. וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה, אֶל נַחַל אֵיתָן, אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ, וְלֹא יִזָּרֵעַ; וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה, בַּנָּחַל. וְכֹל, זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא, הַקְּרֹבִים, אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ, אֶת יְדֵיהֶם, עַל הָעֶגְלָה, הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ, וְאָמְרוּ: יָדֵינוּ, לֹא שפכה (שָׁפְכוּ) אֶת הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ, לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ, ד', וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי, בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל; וְנִכַּפֵּר לָהֶם, הַדָּם וְאַתָּה, תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ: כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר, בְּעֵינֵי ד' " (דברים, כא', א'-ט' ).

האירוע שלפנינו מתוחם למרחב משילותי של עיר, אבל הוא נכון גם, לכל מרחב משילותי אחר, כך גם מדינה.

מי הם הזקנים באירוע ובכלל ?

הם המבוגר האחראי, המנהיגים של אותה העיר , שבמשמרת שלהם התרחש האסון, שקעקע את ערך קדושת החיים.

כך למדנו במקום אחר אודות מנהיגותם כנשיאים: "וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם: הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת, הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים" (במדבר, ז', ב').

מי זה: הֵם? המדרש נותן לנו תשובה: הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת- הם השוטרים שהיו ממונים עליהם במצרים ( שמות, ה', יד') - היו באין הנוגשים ומונין את הלבינים ונמצאו חסרות, היו מכין הנוגשים את השוטרים...ולא היו מוסרין אותם בידי הנוגשים והיו השוטרים אומרים: מוטב לנו ללקות ואל ייכשל יתר העם. לפיכך כשאמר הקב"ה במדבר יא', טז' : אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. אמר משה: ריבונו של עולם, איני יודע מי ראוי ומי אינו ראוי. אמר לו: אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו. אותם הזקנים והשוטרים שהיו מוסרין עצמן ללקות עליהם במצרים במתכונת הלבינים, יבואו ויטלו בגדולה הזו. (במדבר רבה, יב', טז').

חז"ל במשנה בתלמוד הירושלמי, במסכת סוטה פרק ט', ובתלמוד הבבלי במסכת סוטה, דף מד' עמ' ב' ,דנים בסוגיית "עגלה ערופה" ותמהים על הצהרת זקני העיר שלא שפכו את דמו של הנרצח: "וכי על דעתינו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הם?! ".

אלא הם מסבירים שמשמעות הכרזה זו, היא אותה האחריות המצופה מזקני וראשי אותה העיר שבה נמצא החלל. חכמי בבל בתלמוד הבבלי, מתמקדים בנרצח, בכך שראשי העיר לא דאגו ללוות אותו ולא נתנו לו את המענה והסיוע הכלכלי בעיר ולכן נאלץ ללכת מחוץ לעיר ונרצח ואילו חכמי ארץ ישראל בתלמוד הירושלמי מתמקדים ברוצח , ומסבירים זאת בכך, ששמא הרוצח היה נתון במצוקה כלכלית ונפשית ונאלץ לרצוח.

האם ראשי אותה עיר , אשמים במה שקרה בעירם ?

גם אם נמצא שראשי ופרנסי העיר, אינם נושאים באשמה, הרי הם כן נושאים באחריות. במילים אחרות, אפשר לומר שיתכן שהם לא אשמים במובן הפלילי ולא בטוח שיוגש נגדם כתב אישום, אבל הם כן נושאים באחריות מוסרית ציבורית שמצופה מהם כמנהיגים, ויתכן ועליהם להתפטר מתפקידם. כיון שאירוע כה חריג התרחש במשמרת שלהם .

במילים אחרות, הלבנה הבסיסית היא מוסרית ולאו דווקא חוקית או משפטית , התובעת ממנהיגות לקבל אחריות על אירוע שפגע בקדושת החיים ושהתרחש במשמרת שלהם.

הנה יבוא הראי"ה קוק ( 1865 - 1935 ), הנדרש לחשיבותו של הערך המוסרי המוקרן מרום מנהיגינו: "טַעַם אִסּוּר טֻמְאַת מֵתִים בַּכֹּהֲנִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם מוֹרֵי הָעָם, וּמֵרוּחָם נֶאֱצֶלֶת הַשְׁפָּעָה עַל הַסִּגְנוֹן הַמּוּסָרִי... וְהַמּוּסָר שֶׁבַּתּוֹרָה, הוּא מְיוּסָד עַל אַהֲבַת הַחַיִּים " (פנקסי הראי"ה, כרך א', עמ' קצ"ב, ספר אורות הקודש, כרך ג').

כך גם נחזור ונביא שוב את דבריו הנוקבים של השופט משה זילבר ( 1900 -1975), המשנה לנשיא בית המשפט העליון, המעמיק בספרו בהבחנה, בין חוק לבין מוסר: "החוק פונה אל האזרח, המוסר פונה אל האדם. זה יוצרו מבחוץ: במרחבי השלטון, וזה יוצרו מבפנים : במעמקי הלב. זה בא להשליט סדר וזה בא להשקיט מצפון. תפקידו של החוק להציל את העשוק, תפקידו של המוסר להציל את העושק, מידי עצמו. זה מצווה לסלק את החוב, וזה מצווה למלא את החובה. החוק הוא יצור סוציאלי, מוסד חברתי תועלתי, הרואה את הפרט באספקלריה של הכלל. המוסר הוא חוויה אישית, הרגשת חובה אינדיווידואלית, הרואה גם את הכלל במנסרת הצבעים של הפרט. ואף על פי כן, ולמרות ההבדלים הללו, אין שניים אלו : החוק והמוסר, בחינת שתי רשויות נפרדות, ואין הם תלושים זה מזה. להיפך, הם אחוזים זה בזה כאש בגחלת. המוסר הוא בסיסו האידאולוגי של החוק, והחוק הוא הלבוש החיצוני, הקונקרטי של חלק מעקרונות המוסר המופשט. " (הספר: "בכך דרכו של תלמוד", האוניברסיטה העברית, תשכ"ב, 1961 עמ' 66).

אך משה בנאומו בפרשתנו כורך את האחריות המוסרית של מנהיגים, גם לציות לסמלי שלטון בדמות מערכת המשפט ולמעשה מדגיש בנאומו את יסוד המשילות בהפרדת הרשויות .

כך פותח משה את נאומו בפרשתנו: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם, מִשְׁפַּט צֶדֶק. לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים; וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" ( דברים, טז',יח'-כ').

הנה רש"י ( 1040-1105 ) בפרשנותו, מאפיין את תשתית המשילות בנפש הקולקטיבית-האומה, המדינה, העם והחברה: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם, מִשְׁפַּט צֶדֶק" - בְּכָל שְׁעָרֶיךָ – "בכל עיר ועיר. לִשְׁבָטֶיךָ - מוסב על תיתן לך שופטים ושוטרים, תיתן לך לשבטיך בכל שעריך אשר ד' אלוהיך נותן לך. לִשְׁבָטֶיךָ - מלמד שמושיבין דיינין בכל שבט ושבט ובכל עיר ועיר. מנה דיינין מומחים וצדיקים לשפוט צדק".

משה בנאומו בפרשתנו מדגיש את ערך הציות למערכת המשפט כסמל שלטוני, המחייבת את כולם: "וּבָאתָ, אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, וְאֶל הַשֹּׁפֵט, אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם; וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ, אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט. וְעָשִׂיתָ, עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ, מִן הַמָּקוֹם הַהוּא, אֲשֶׁר יִבְחַר ד'; וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת, כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. עַל-פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ, וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה: לֹא תָסוּר, מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (דברים יז', ט'-יא' ).

ממשיך רש"י בפרשנותו בשמירת מעמדה העצמאי של הרשות השופטת: "ואפילו אינו כשאר שופטים שהיו לפניו, אתה צריך לשמוע לו, אין לך אלא שופט שבימיך. אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין וכל שכן שאמר לך על ימין ימין ועל שמאל שמאל". כך גם בהמשך נאומו של משה בפרשתנו: "וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב, לִפְנֵי ד', לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים, אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם" (דברים, יט,' יז').

מדגיש רש"י: "אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם": "יפתח בדורו כשמואל בדורו, צריך אתה לנהוג בו כבוד". במילים אחרות, משה בנאומו מעביר לנו מסר ברור: אין לכם ארץ אחרת. אין לכם מדינה אחרת. אין לכם מוסדות משפט אחרים. אין לכם שופטים אחרים. אין לכם משטרה אחרת. אין לכם שוטרים אחרים. אין לכם צבא אחר, לטוב ולרע, ימין ושמאל כאחד. כל בחירה אחרת, היא מתכון לכאוס, אנומליה ואנרכיה. היזהרו מהכללות ומשיפוטיות. שמרו והקפידו על הפרדת הרשויות, בין הרשות השופטת לבין הרשות המבצעת. לתקן -כן, להרוס - לא .

שנים רבות לאחר נאומו של משה בפרשתנו, אנו חווים את ערך הציות למערכת המשפטית והקפדה על עקרון הפרדת הרשויות, באירוע שהתרחש במאה הראשונה לפני הספירה, כפי שהיא מתוארת בספרושל אמוץ עשהאל, מצעד האיוולת היהודי (2019) וכך הוא כותב:" הכוחנות של המלך אלכסנדר ינאי נחקקה בזיכרון היהודי בזכות סיפור מפורסם בתלמוד במסכת סנהדרין, יט', על עימות חזיתי ואישי שהתגלע בינו ( ראש הרשות המבצעת דאז), לבין נשיא הסנהדרין (בית המשפט העליון דאז), לאחר שעבדו של המלך נאשם בהריגת אדם. המשפט העברי דורש מן הבעלים, אפילו אם רק השור שלו הרג אדם (שמות , כא', כט') וקל וחומר אם עבדו הרג אדם, להופיע פיזית בבית המשפט. לכן הוציא כעת ראש הסנהדרין, השופט העליון שמעון בן שטח, צו הבאה למלך ינאי. קרב סמכויות ויוקרה, בדומה לעימות בין הנרי השמיני לוותיקן, יצא לדרכו. המלך אמנם לא התעלם לחלוטין מן הצו, אבל במקום להטריח את עצמו לבית המשפט, הסתפק בשליחת העבד הנאשם, למרות שארמון מלכי החשמונאים עמד מרחק הליכה קצר ממקום מושב הסנהדרין על הר הבית. שמעון, שאף הוא מצטייר בסיפור כאדם תקיף, שלח עוד שליחים אל המלך שהבהירו לו שעליו להופיע בבית המשפט בכבודו ובעצמו. ינאי ציית, אבל משנכנס לאולם המשפט, ולאחר שסקר את שבעים המשפטנים שהקיפו את שמעון, התעלם ממעמדו כאזרח המופיע בפני השופטים ובמקום לעמוד על רגליו תפס כיסא והתיישב. או אז הרעים קולו של שמעון:" ינאי המלך, עמוד על רגליך ויעידו בך" וליתר תוקף הוסיף ואמר:" לא לפנינו אתה עומד, אלא לפני מי שאמר והיה העולם אתה עומד".

הנה לפנינו שעת מבחנה של סוגיית הציות לבית המשפט. כך בנאומו של משה בפרשתנו: "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ, וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה... וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן, לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת ד' אֱלֹהֶיךָ, אוֹ, אֶל הַשֹּׁפֵט, וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל. וְכָל הָעָם, יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ; וְלֹא יְזִידוּן עוֹד".

משה בנאומו בפרשתנו, מעביר מסר ערכי ומוסרי למנהיגים בסוגיית מינוי מלך :" שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, אֲשֶׁר יִבְחַר ד' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ.... רַק, לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים, וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה, לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס; .... וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים, וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ; וְכֶסֶף וְזָהָב, לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד. וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ, עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ" (דברים, יז', טו'-יח').

הנה לנו דרישה ברורה ממנהיג שהוא מלך, במידותיו וערכיו :"לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים... וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים.... וְכֶסֶף וְזָהָב, לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד".

אך קיימת תוספת: " וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ, עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ". למה כתוב כְשִׁבְתּוֹ ולא בְשִׁבְתּוֹ ?

כן, האות כ עושה את כל ההבדל.

על המלך הנבחר לדעת שכל יום, הוא בבחינת מועמד לתפקיד ומעמדו הוא זמני.

כך כל מנהיג ונושא משרה יטמיע בליבו ובמוחו, שהוא בסטטוס של – כְשִׁבְתּוֹ ולא בְשִׁבְתּוֹ.

הנה כי כן, נאום קבלת האחריות לקדושת החיים והציות לסמלי השלטון של משה בפרשתנו, מתחבר לזעקתו של הנביא ישעיהו בהפטרה לפרשתנו: "הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי, קוּמִי יְרוּשָׁלִַם, אֲשֶׁר שָׁתִית מִיַּד ד', אֶת כּוֹס חֲמָתוֹ; אֶת קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה, שָׁתִית מָצִית. אֵין מְנַהֵל לָהּ".

זאת קריאת ההשכמה למנהיג המבוגר האחראי לקדושת החיים, למנוע את : "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה".

שבת שלום וחודש אלול מבורך

*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון.

&

בלומה טיגר-דיכטוולד - לפרשת שופטים תשפ"ו -מבחן הנביא בראי הפרשה

בפרשת שופטים, עומדת לדיון שאלת היסוד של הסמכות הרוחנית: כיצד נזהה את קול האמת, את נביא האמת. המתח שבין נביא האמת לבין נביא השקר אינו רק שאלה תיאולוגית של העבר, אלא בירור עמוק על טיבה של האחריות האנושית, חופש הבחירה ותפקידו של הדיבור במרחב הציבורי. בעולם שבו ה"מילה" היא כלי לבניין או לחורבן, פרשת שופטים מזמינה אותנו לבחון את המדדים המוסריים שמעבר לטקסט היבש.

המקור המקראי המרכזי להבחנה בין נביא אמת לנביא שקר מופיע בפרשתנו (י"ח, כ"ב): "אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה' וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא – הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה', בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא, לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ".

על פניו, המבחן הוא אמפירי-תוצאתי: מבחן הדיוק ההיסטורי. אם התחזית התממשה, לפנינו נביא אמת. אם נכשלה, שקר. אולם כאן צף ועולה המקרה המטריד של יונה הנביא. קריאתו המהדהדת ברחובות נינווה הייתה חד-משמעית: "עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנינְוֵה נֶהְפָּכֶת" (יונה ג', ד'). נינווה לא נהפכה. לפי המבחן הפורמלי של התורה, יונה לכאורה נכשל. האם יונה היה נביא שקר?

רמב"ם (משנה תורה, הלכות יסודי התורה, פרק י'), מיישב את קושיית יונה. קיים הבדל תהומי בין נבואה לטובה לבין נבואה לרעה. נבואה לטובה חייבת להתקיים, שכן הקדוש ברוך הוא אינו חוזר בו ממתן טובה. אולם נבואת פורענות היא במהותה נבואה מותנית. מטרתה אינה להודיע מה יקרה אלא להזהיר מה עלול לקרות אם לא יחול שינוי.

נחמה ליבוביץ אומרת: "אין הנביא חוזה עתידות, המגיד מה שנגזר ומה שלא ישונה... שליחותו של הנביא אינה אלא להחזיר את השומעים למוטב, כדי שתתבטל הגזירה" (עיונים בספר דברים, מאמר על נביא אמת ונביא שקר). מכאן שכישלונה ההיסטורי של נבואת יונה הוא הצלחתה המוסרית. נינווה לא נהפכה, כי אנשיה עשו תשובה. יונה לא היה נביא שקר; הוא היה נביא אמת שדבריו חוללו את השינוי המיוחל, ובכך ביטלו את הצורך במימוש הפיזי של הפורענות.

לאדם בחירה חופשית ושערי תשובה אינם ננעלים לעולם. תשובה, תפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה. ה' מחכה לנו שנשוב, אם נשוב מיד נתקבל.

בספרו "שיג ושיח", מעביר הרב זקס את הדיון לרבדים פילוסופיים. הוא טוען שהמדע מבוסס על ההנחה שיש חוקי טבע קבועים. אם נבין אותם, נוכל לנבא את העתיד. אבל הנביא אינו אורקל ואינו מדען. בנבואת פורענות יש לו מטרה אחרת, והיא מניעה באמצעות חזרה בתשובה ולא הגשמה. הרב זקס טוען כי נביא השקר ונביא האמת נבדלים לא רק בתוכן דבריהם, אלא ביחסם לזמן ולאחריות האדם. נביא השקר מציע "נבואה דטרמיניסטית". הוא אומר לאנשים את מה שהם רוצים לשמוע או מתאר עתיד קבוע מראש שאין לאדם יכולת להשפיע עליו. לעומתו, נביא האמת פועל בתוך "מרחב הבחירה". הנביא, לפי זקס, הוא "שותפו של אלוהים" בקריאה לבני האדם לשנות את כיוון ההיסטוריה. האמת של הנביא היא אמת של ברית, לא אמת של מדע. הנביא יונה פחד מהצלחת נבואתו לא משום שחשש לשמו הטוב, אלא משום שהבין שהתשובה של נינווה תקטרג על עם ישראל שסירב לשמוע לנביאיו.

כדי להבין את היישום המעשי של עקרונות אלו, יש לבחון את העימות הדרמטי בירמיהו כ"ח. ירמיהו מנבא על חורבן ועל עול בבלי, בעוד חנניה בן עזור מנבא גאולה קרובה: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת... שָׁבַרְתִּי אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל". תגובתו של הנביא ירמיהו היא המפתח להבנת הסוגיה: "אָמֵן כֵּן יַעֲשֶׂה ה'". ירמיהו מייחל לכך שחנניה יהיה צודק, אך הוא מציב את הקריטריון המוסרי: נביא שמנבא שלום וטובה, נבחן רק בביצוע: "בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר דִּבְּרוֹ ה' בֶּאֱמֶת". מדוע? כי נבואת שלום אינה דורשת מהאדם דבר. היא "מרדימה" את המצפון. לכן, כדי להוכיח שהיא אמת אלוהית ולא משאלת לב אנושית, עליה להתממש במדויק. נבואת פורענות, לעומת זאת, היא קריאה ליקיצה. חנניה היה נביא שקר לא כי הוא טעה ב"תחזית", אלא כי הוא הציע אופטימיות כוזבת שגרמה לעם להימנע מתיקון מוסרי הכרחי.

ניתן לזקק שלושה קריטריונים להבחנה בין קול אמת לקול שקר:

א. מבחן האינטרס: נביא השקר לרוב ישרת את הממסד או את רצון ההמונים. נביא האמת יעמוד פעמים רבות בודד מול הזרם, מטיח דברים קשים בשער.

ב. מבחן האחריות: נביא השקר מסיר אחריות מהאדם (גורל/דטרמיניזם). נביא האמת תולה את העתיד בהתנהגות המוסרית של ההווה.

ג. מבחן הדינמיות: נבואת אמת מאפשרת פתח לנסיגה, לחרטה ולשינוי. היא רואה באדם יצור חופשי.

סיכום ואקטואליה: הנביא בעידן הפוסט-אמת

בימינו, כאשר אנו מוצפים ב"נביאי זעם" פוליטיים, במומחים לחיזוי שווקים ובאלגוריתמים המנבאים את צעדינו, שאלת הנביא יונה ונינווה רלוונטית מתמיד. החברה המודרנית נוטה לקדש את ה"תחזית". אנו מחפשים ודאות סטטיסטית. אולם התורה מלמדת אותנו שהעתיד אינו כתוב. האמת אינה נמצאת במידע (Data), אלא בערכים.

מנהיג אמת אינו זה שמנבא חורבן כגזירה משמיים, אלא זה הקורא לנו לשנות את מעשינו כדי למנוע אותו. ההבחנה בין אמת לבין שקר אינה תלויה רק ב"מה יקרה מחר", אלא ב"מה אנו עושים היום". כפי שראינו בפרשת שופטים, המשפט והצדק הם הכלים להחלת האלוקות בעולם. הנביא הוא המצפן שמוודא שאיננו שוכחים את הרוח שבתוך החוק.

גדולתה של האמת היא ביכולתה להשתנות דרך תשובה. נביא האמת הוא זה שדבריו מצליחים לעורר את האדם מתרדמתו, להפוך את הלב, ובכך להפוך את גזר הדין. האמת הנבואית אינה תיאור של מציאות קפואה, אלא קריאה תמידית לתיקון.

בלומה דיכטוולד.

בפרשת שופטים, עומדת לדיון שאלת היסוד של הסמכות הרוחנית: כיצד נזהה את קול האמת, את נביא האמת. המתח שבין נביא האמת לבין נביא השקר אינו רק שאלה תיאולוגית של העבר, אלא בירור עמוק על טיבה של האחריות האנושית, חופש הבחירה ותפקידו של הדיבור במרחב הציבורי. בעולם שבו ה"מילה" היא כלי לבניין או לחורבן, פרשת שופטים מזמינה אותנו לבחון את המדדים המוסריים שמעבר לטקסט היבש.

המקור המקראי המרכזי להבחנה בין נביא אמת לנביא שקר מופיע בפרשתנו (י"ח, כ"ב): "אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה' וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא – הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה', בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא, לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ".

על פניו, המבחן הוא אמפירי-תוצאתי: מבחן הדיוק ההיסטורי. אם התחזית התממשה, לפנינו נביא אמת. אם נכשלה, שקר. אולם כאן צף ועולה המקרה המטריד של יונה הנביא. קריאתו המהדהדת ברחובות נינווה הייתה חד-משמעית: "עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנינְוֵה נֶהְפָּכֶת" (יונה ג', ד'). נינווה לא נהפכה. לפי המבחן הפורמלי של התורה, יונה לכאורה נכשל. האם יונה היה נביא שקר?

רמב"ם (משנה תורה, הלכות יסודי התורה, פרק י'), מיישב את קושיית יונה. קיים הבדל תהומי בין נבואה לטובה לבין נבואה לרעה. נבואה לטובה חייבת להתקיים, שכן הקדוש ברוך הוא אינו חוזר בו ממתן טובה. אולם נבואת פורענות היא במהותה נבואה מותנית. מטרתה אינה להודיע מה יקרה אלא להזהיר מה עלול לקרות אם לא יחול שינוי.

נחמה ליבוביץ אומרת: "אין הנביא חוזה עתידות, המגיד מה שנגזר ומה שלא ישונה... שליחותו של הנביא אינה אלא להחזיר את השומעים למוטב, כדי שתתבטל הגזירה" (עיונים בספר דברים, מאמר על נביא אמת ונביא שקר). מכאן שכישלונה ההיסטורי של נבואת יונה הוא הצלחתה המוסרית. נינווה לא נהפכה, כי אנשיה עשו תשובה. יונה לא היה נביא שקר; הוא היה נביא אמת שדבריו חוללו את השינוי המיוחל, ובכך ביטלו את הצורך במימוש הפיזי של הפורענות.

לאדם בחירה חופשית ושערי תשובה אינם ננעלים לעולם. תשובה, תפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה. ה' מחכה לנו שנשוב, אם נשוב מיד נתקבל.

בספרו "שיג ושיח", מעביר הרב זקס את הדיון לרבדים פילוסופיים. הוא טוען שהמדע מבוסס על ההנחה שיש חוקי טבע קבועים. אם נבין אותם, נוכל לנבא את העתיד. אבל הנביא אינו אורקל ואינו מדען. בנבואת פורענות יש לו מטרה אחרת, והיא מניעה באמצעות חזרה בתשובה ולא הגשמה. הרב זקס טוען כי נביא השקר ונביא האמת נבדלים לא רק בתוכן דבריהם, אלא ביחסם לזמן ולאחריות האדם. נביא השקר מציע "נבואה דטרמיניסטית". הוא אומר לאנשים את מה שהם רוצים לשמוע או מתאר עתיד קבוע מראש שאין לאדם יכולת להשפיע עליו. לעומתו, נביא האמת פועל בתוך "מרחב הבחירה". הנביא, לפי זקס, הוא "שותפו של אלוהים" בקריאה לבני האדם לשנות את כיוון ההיסטוריה. האמת של הנביא היא אמת של ברית, לא אמת של מדע. הנביא יונה פחד מהצלחת נבואתו לא משום שחשש לשמו הטוב, אלא משום שהבין שהתשובה של נינווה תקטרג על עם ישראל שסירב לשמוע לנביאיו.

כדי להבין את היישום המעשי של עקרונות אלו, יש לבחון את העימות הדרמטי בירמיהו כ"ח. ירמיהו מנבא על חורבן ועל עול בבלי, בעוד חנניה בן עזור מנבא גאולה קרובה: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת... שָׁבַרְתִּי אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל". תגובתו של הנביא ירמיהו היא המפתח להבנת הסוגיה: "אָמֵן כֵּן יַעֲשֶׂה ה'". ירמיהו מייחל לכך שחנניה יהיה צודק, אך הוא מציב את הקריטריון המוסרי: נביא שמנבא שלום וטובה, נבחן רק בביצוע: "בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר דִּבְּרוֹ ה' בֶּאֱמֶת". מדוע? כי נבואת שלום אינה דורשת מהאדם דבר. היא "מרדימה" את המצפון. לכן, כדי להוכיח שהיא אמת אלוהית ולא משאלת לב אנושית, עליה להתממש במדויק. נבואת פורענות, לעומת זאת, היא קריאה ליקיצה. חנניה היה נביא שקר לא כי הוא טעה ב"תחזית", אלא כי הוא הציע אופטימיות כוזבת שגרמה לעם להימנע מתיקון מוסרי הכרחי.

ניתן לזקק שלושה קריטריונים להבחנה בין קול אמת לקול שקר:

א. מבחן האינטרס: נביא השקר לרוב ישרת את הממסד או את רצון ההמונים. נביא האמת יעמוד פעמים רבות בודד מול הזרם, מטיח דברים קשים בשער.

ב. מבחן האחריות: נביא השקר מסיר אחריות מהאדם (גורל/דטרמיניזם). נביא האמת תולה את העתיד בהתנהגות המוסרית של ההווה.

ג. מבחן הדינמיות: נבואת אמת מאפשרת פתח לנסיגה, לחרטה ולשינוי. היא רואה באדם יצור חופשי.

סיכום ואקטואליה: הנביא בעידן הפוסט-אמת

בימינו, כאשר אנו מוצפים ב"נביאי זעם" פוליטיים, במומחים לחיזוי שווקים ובאלגוריתמים המנבאים את צעדינו, שאלת הנביא יונה ונינווה רלוונטית מתמיד. החברה המודרנית נוטה לקדש את ה"תחזית". אנו מחפשים ודאות סטטיסטית. אולם התורה מלמדת אותנו שהעתיד אינו כתוב. האמת אינה נמצאת במידע (Data), אלא בערכים.

מנהיג אמת אינו זה שמנבא חורבן כגזירה משמיים, אלא זה הקורא לנו לשנות את מעשינו כדי למנוע אותו. ההבחנה בין אמת לבין שקר אינה תלויה רק ב"מה יקרה מחר", אלא ב"מה אנו עושים היום". כפי שראינו בפרשת שופטים, המשפט והצדק הם הכלים להחלת האלוקות בעולם. הנביא הוא המצפן שמוודא שאיננו שוכחים את הרוח שבתוך החוק.

גדולתה של האמת היא ביכולתה להשתנות דרך תשובה. נביא האמת הוא זה שדבריו מצליחים לעורר את האדם מתרדמתו, להפוך את הלב, ובכך להפוך את גזר הדין. האמת הנבואית אינה תיאור של מציאות קפואה, אלא קריאה תמידית לתיקון.בלומה דיכטוולד. ‏כ"ח אב תשפ"ו -

&

 דבר תורה - שופטים תשפו - מעשה ומחדל - קומישין ואומישין

על אובר, מכוניות אוטונומיות, קרנות גידור ועגלה ערופה-מייקל אייזנברג -משקיע ומנהל קרן הון סיכון "אלפא"

"חטא של קומישן" (sin of commission) הוא חטא של עשייה. אדם עושה משהו אסור או פסול באופן פעיל. למשל: לשקר, לגנוב, להכות או לאכול איסור. זו פעולה אקטיבית ויזומה (ולא כאן המקום לדון בשוגג לעומת מזיד). "חטא של אומישן" (sin of omission) הוא חטא מחדל. אדם נמנע מלעשות משהו שהיה צריך, או חייב, לעשות. לדוגמה, לא לעזור לאדם שטובע, לא לשלם חוב או לא לשמוע שופר בראש השנה.

במחשבה המוסרית והפילוסופית, וגם במשפט, ניטש ויכוח ארוך האם יש הבדל מוסרי אמיתי בין לגרום נזק באופן אקטיבי לבין אדישות למניעת נזק (מוכר בספרות כ-Doctrine of Acts and Omissions). רבים סבורים אינטואיטיבית שלגרום נזק בפועל חמור יותר מאשר רק להימנע מלמנוע אותו, ויש הטוענים ש"מי שיכול היה למנוע רעה ולא מנעה - כאילו עשה אותה". בתורה, קיימת חשיבה על אומישן : "וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ" (דברים כב, ח); "וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר וְלֹא יְכַסֶּנּוּ וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר. בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם" (שמות כא, לג-לד), אבל לא מענישים מי שעבר על חטא האומישן ולא בנה מעקה (משנה-תורה, רוצח יא, ג), וגם על התשלום על אי כיסוי בור הוטלו בהלכה מגבלות רבות.

בתלמוד, אם כי בהקשר מעט שונה של אחריות להכוונה ולא לעשיה, נאמר: "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה - נתפס על אנשי ביתו (נענש משמיים על החטאים שלהם), באנשי עירו - נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו - נתפס על כל העולם כולו. אמר רב פפא והני דבי ריש גלותא (מנהיגי יהדות בבל) נתפסו על כולי עלמא (כל העולם). כי הא דאמר (כמו שאמר) רבי חנינא מאי דכתיב "ה' במשפט יבא עם זקני עמו ושריו" (ישעיהו ג, יד) - אם שרים חטאו זקנים מה חטאו? אלא אימא על זקנים שלא מיחו בשרים” (בבלי, שבת נד, ב - נה, א). אולם, כאמור, מה שהרבה יותר בולט זה שבהלכה מי שעובר על איסור 'לא תעשה' נענש בבית דין, ואילו מי שנמנע ולא קיים מצוות 'עשה', לא נענש.

באופן כללי, לפי ה- common law הנוהג בבריטניה, ארה"ב ורוב המדינות שדוברות אנגלית, אין חובה כללית לסייע לאדם הנתון בצרה. המשפט הקונטיננטלי נוקט בגישה הפוכה. בצרפת, סעיף 223-6 לחוק העונשין מטיל אחריות פלילית על אי-מתן סיוע לאדם הנתון בסכנה מיידית כשניתן לסייע לו באופן אישי או ע"י קריאה לעזרה בלא סיכון עצמי, עם עונשים של מאסר וקנס. בגרמניה קיימת הוראה דומה בסעיף 323c לחוק העונשין הגרמני, ועיקרון דומה קיים גם בשווייץ ובאיטליה. בפועל יש אכן תיקים פליליים מפורסמים בגרמניה נגד אנשים ש"עמדו מנגד" בעת מצוקה רפואית של זרים.

בדיני התורה לפעמים גם אומישן מנוסח בלשון 'לא תעשה': "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא יט, טז) או "לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם" (כב, א), וגם כאן למרות שההתעלמות היא החטא, בית דין לא יעניש את מי שלא הציל את חברו או שהתעלם מאבידת חברו כי העבירה נעשתה כחטא של מחדל מעשי. כלומר, גם אם ההתעלמות היא אקטיבית, היא איננה פעולה.

מעניין לציין שבשנת 1998 נחקק בכנסת "חוק לא תעמוד על דם רעך" (ביוזמת חה"כ חנן פורת ז"ל), שקובע חובה חוקית להושיט עזרה לאדם הנתון בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו, כאשר ניתן לעשות זאת בלא סיכון עצמי. עם זאת, בניגוד להלכה, החוק כן קובע סנקציה לפיה העובר על החובה דינו לשלם קנס. בדיוני הוועדה בכנסת הודגש במפורש שההצעה "הולמת את ההלכה היהודית המקורית" שבאה לידי ביטוי בפסוק, אבל למעשה, נראה שהחוק מוסיף אכיפה "על חשבון" סולידריות חברתית וערכים (אם כי רק קנס ולא מאסר כמו בצרפת וגרמניה).

אם כן, בתורה נראה שהקו הכללי הוא שמחדל פחות חמור ממעשה. ניתן להסביר, שמי שעושה איסור עושה רע ומורד באופן אקטיבי; מי שמזניח מצוות עשה - רק התעצל או נכשל בהגשמת טוב נוסף, או מהצלה מאירוע שאין לו אחריות ישירה לגביו.

בפרשת השבוע, פרשת שופטים, שמוקדשת למוסדות הלאומיים כמו מערכת המשפט ועיצוב המלוכה, נדמה שהדברים מתהפכים:

כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל. וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל. וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל.
וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה' וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע. וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם. וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'.

המשנה מבהירה: "וכי על דעתנו עלתה, שזקני בית דין שופכי דמים הן? אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזון, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה" (סוטה ט, ו). המשנה נדרשת להכניס למסגרת פורמלית את הקריאה הפשוטה והזועקת שמנהיגי הציבור יכולים להיחשב כשופכי דמים. במקביל, אני תמיד נפעם מהמילים "וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל". הדיוק באחריות כשמישהו נהרג בשום מקום, גם מחוץ לשטח המוניציפלי הפורמלי, מחדד את התודעה שאצלנו אין שטח הפקר (no man's land). ואכן, ערוך השולחן (חו"מ תכה) אומר שאם יש עיר קטנה שאין בה בית דין, אז האחריות היא של בית הדין של העיר הסמוכה, והוא אינו יכול להתעלם מהנעשה "בעיר אחרת".

מוציאים לשטח את המנהיגים המכובדים - שופטי העיר וזקניה (ולדעה אחת בתלמוד הבבלי (סוטה מה, א) מי שאחראים להגיע ולנהל את האירוע אלו הסנהדרין הגדולה, המלך והכהן הגדול) - וכדי להמחיש את האחריות על המחדל הם אלו שצריכים בעצמם לבצע את המדידות: "כדתניא: "ויצאו"- הן ולא שלוחיהן!". גם הכוהנים - ראשי מערכות החינוך והדת - מגיעים, כי גם הם אחראים לנורמה הציבורית. אחרי המדידה, כל העומדים בראש המערכות השונות נדרשים לערוך בעצמם טקס רב רושם של הורדת עגלה לנחל ועריפתה שם, ואחר כך להצהיר: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה".

בהקשר האיסור: "לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא", הרמב"ם דורש מנושא משרה אפילו להסתכן ממש למען ביצוע המשימה לשמה מונה, מה ששוב מראה שבפן הציבורי מחדל חמור יותר מעשיה שלילית (ויש דעות שהאיסור על נושא משרה להימנע גובר אפילו על פיקוח נפש):

שניים שבאו לפניך לדין, אחד רך ואחד קשה עד שלא תשמע את דבריהם, או משתשמע את דבריהם ואי אתה יודע להיכן הדין נוטה, אתה רשאי לומר להם איני נזקק לכם. שמא יתחייב הקשה ונמצא רודף אחר הדיין
אבל… שלא תאמר איש פלוני רשע הוא שמא יהרוג את בני שמא ידליק את גדישי שמא יקצץ נטיעותי. ואם היה ממונה לרבים חייב להזקק להם. (משנה תורה, סנהדרין כב, א)

בן סורר ומורה (עליו נקרא בשבוע הבא) הוא דוגמה נוספת לדרישה לאחריות על המתרחש במרחב הציבורי. בתורה לא נאמר מה בדיוק חטאו החמור של בן סורר ומורה, שהוריו פונים לבית הדין שיוציא אותו להורג. חכמים כן ניסו לקבוע רף אחיד וקבעו שהתיאור שלו בפסוקים כ"זוֹלֵל וְסֹבֵא" יוביל אותו להיות שודד מזויין: "יוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות" (כדי לממן את הזלילה - כמו מישהו שהתמכר לסמים היום). במטרה למנוע את ההידרדרות הבן הסורר "נידון על שם סופו" ומראש מוצא להורג. כאמור, מדובר באירוע בלתי נתפס, ואכן בתלמוד נאמר "לא היה ולא עתיד להיות ולמה נכתב דרוש וקבל שכר" (בבלי, סנהדרין עא, א).

מה עלינו לדרוש וללמוד? שאסור להזניח מחדלים. שחייבים להגן על תשתיות החיים, כי ההתעלמות תביא לכך שרבים בסוף ייפגעו. גם הפסוק בפרשת השבוע: "תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ" (דברים יט, ג) שבמטרה להציל את חייו של רוצח בשגגה מטיל חובה על מערכות השלטון לדאוג לכך שהדרכים לערי המקלט תהיינה פתוחות ומוסדרות, מדגימה עד כמה קריטי חטא מסוג אומישן כשמדובר בבעלי תפקידים ציבוריים. האחריות לאומישין מתעצמת בגלל כמות הנפגעים, בגלל רוחב הפגיעה ובגלל ההשפעה שיש לתחושת הביטחון האישי על כל הפעילות במשק.

באופן כללי, בחיי היומיום הדרישה המוסרית מאדם פרטי היא "אל תעשה רע" וגם "ועשית הישר והטוב". הדרישה מתרחבת גם להצלה כשהאירוע כבר מתחולל: "לא תעמוד על דם רעך" - אל תעמוד מנגד אלא תציל אותו מהמצב המסוכן אליו הוא נקלע, וגם "לא תוכל להתעלם" מאבידה שכבר אבדה לאחיך. אבל מנהיג, שיש בידו כוח ואחריות על הרבים, "לא עשיתי כלום" הופך אצלו לחטא מרכזי. המנהיגות ממונה לשם עשיית פעולות, ותפקידה מוגדר על ידי הסמכות לפעול וליזום, בין אם זו מניעה ובין אם מדובר בפיתוח. מנהיג שרק "לא עשה רע" אך גם לא מנע רע, או לא עשה טוב אקטיבית כשיש אפשרות, כשל בתפקידו הכי בסיסי. המחדל - האומישין של מי שבידו הסמכות עלול להיחשב חמור הרבה יותר, ובעל תוצאות הרות אסון הרבה יותר מעבירה אקטיבית של אדם פרטי.

לכן, למרות שבפרשת השבוע בנוגע למלך נאמר: "וכסף וזהב לא ירבה לו מאוד" הרמב"ם, מחדש שלטובת הפעילות של המדינה וחיזוקה זו מצוה להרבות כסף וזהב (ולא רק היתר): "ולא ירבה לו כסף וזהב להניח בגנזיו ולהתגאות בו או להתנאות בו אלא כדי שיתן לחיילותיו ולעבדיו ולשמשיו. וכל כסף וזהב שירבה לאוצר בית ה' ולהיות שם מוכן לצרכי הצבור ולמלחמותם הרי זה מצוה להרבותו".. במילים אחרות, אם המלך נדרש להכין אוצרות לצרכי ישראל, זה אומר שיש עליו חובה להיות אקטיבי למען כלכלת המדינה ורווחת הציבור, ואם הוא מתרשל, או עושה דברים אחרים לטובת עצמו, או אולי הבייס שלו, זה אומישן.

מכאן, שפוליטיקאים שתוקעים רפורמות, ומונעים את התפתחותה הכלכלית של ישראל זה חטא אומישן מהותי. עצירת הרפורמה ששר האוצר רצה לקדם להפיכת ישראל למרכז פיננסי עולמי, ועיכוב הסדרת מעמדן של קרנות גידור וקרנות השקעה אחרות ש"יעלו לארץ" ויגדילו בכמה רמות את נפח תעשיית ההשקעות בארץ, זו פגיעה קשה בישראל ובכלכלתה, ומעילה בתפקיד.

גם עצירה, או עיכוב בדרכים יצירתיות, של רפורמות, בשוק הרכב שמונעות מאובר להיכנס, הן חטא אומישן. מי, שלמרות שהוכח שאובר מצילה חיי אדם של אנשים שלא נוהגים בשכרות בזכות זמינות ומחירים תחרותיים, לא מקדם את הנושא, ומי שגורר רגליים בהבאה לארץ של רפורמות לשילוב רכבים אוטונומיים בשעה שהסטטיסטיקות מראות שבאופן מובהק רכבים אוטונומיים עושים פחות תאונות קטלניות, לא יוכל לומר: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ". מייקל אייזנברג.

&

 לפרשת שופטים תשפ"ו - היבטים שונים במושג "פוסק הדור"-אריה דיכטוולד.

בלשון ימינו רווח המושג "פוסק הדור" כדי לתאר סמכות תורנית עליונה המקובלת על כלל הציבור. אולם מעמד זה מעלה שאלות יסוד:

א. האם יש בתורה ובדברי חז"ל מודל לסמכות יחידאית עליונה בכל דור?

ב. האם מעמד זה שייך בלעדית למוסד מרכזי כגון בית דין, או שמא הוא נתון גם לחכם יחיד שנתקבל?

ג. כמו כן, יש לבחון מהו תוקפה של סמכות זו – האם היא מטילה חובה מוחלטת שאין לחלוק עליה?

*המאמר הוא ריכוז של מקורות כתמצית מנהלים*

מבוא

שורש הדבר נטוע בצווי התורה לפנות אל "השופט אשר יהיה בימים ההם" ולא לסור מדברו (פרשתנו, שופטים יז, ח-יא). בדברי חז"ל מצינו היררכיה ברורה של הוראה וסמכות, כך עולה מעקרון "המופלא שבבית דין" (ילקוט שמעוני רמז קכג ד"ה וישא יעקב-פרשת ויצא ) וממה שדרשו בגמרא (סנהדרין לב, ע"ב ד"ה צדק) על החיוב לבקש "בית דין יפה".

עם זאת, חז"ל עמדו על כך שהסמכות אינה מותנית בהשוואה לדורות קודמים, אלא בעצם היותו של החכם דיין הדור. כדברי המשנה והגמרא במסכת ראש השנה (כה-כה ): "יפתח בדורו כשמואל בדורו", שאין לך אלא שופט שבימיך. מנגד, בירושלמי (הוריות ג, ב) מצינו ביטויים של הכרה במרכזיות תורנית כוללת, כגון תוארו של טרפון כ"רבן של כל ישראל" או "יחיד בדורו" או "מופת הדור" ועוד .

לצד זאת, הבהירו חז"ל (עירובין יג ע"ב, ובבא בתרא קל ע"ב) כי כוח ההוראה והקבלה להלכה למעשה אינו נשען על בקיאות או חריפות למדנית בלבד, אלא מותנה בענווה, בשיקול דעת ובמו"מ עם חכמי הדור והחשוב ביותר-נכונות הציבור לקבל את הפסק או לקבל את נוהֵג בשּוק (מקורות: בעירובין: הלכתא מאי? אמר ליה: פוק חזי מאי עמא דיבר- בבא בתרא: תנו רבנן: אין למדין הלכה לא מפי למוד ולא מפי מעשה - עד שיאמרו לו הלכה למעשה-תשובה ספציפית לשאלה ספציפית).

תקופת הראשונים

חכמי הראשונים הרחיבו ומיינו לפי קטגוריות:

רש"י (דברים יז, ט, ראש השנה כה ע"ב) הדגיש יסוד חשוב- סמכות הזמן והדור: אין לבחון את שופטי ההווה במשקפי העבר, אלא חובה לשמוע לחכם המנהיג בפרק הזמן הנוכחי.

רמב"ן (דברים יז, יא) וספר החינוך (מצוות תצה-תצו) ביארו שעיקר התקנה של סמכות מרכזית נועדה לשמור על לכידות ההלכה, "שלא תהא תורה נעשית כשתי תורות".

רמב"ם (ספר המצוות, עשה קעד, ובהלכות ממרים א, א; ב, א, וכן בפירוש 'כסף משנה' שם) העמיד אמנם את בית הדין הגדול כ"עמודי ההוראה", אך מנגנון ההכרעה מסר לחכמי כל דור ודור, ואף קבע שבידם לחלוק בנסיבות מסוימות על קודמיהם.

כיוצא בזה, רבנו אשר בן יחיאל-רא"ש (כלל פה, ה) העניק כוח מיוחד לגדולים =חכמי הדור.

גבולות הסמכות והכפיפות בפסיקה

לצד ההכרה במעמדם של גדולי ההוראה, לא מצאתי במקורות ראיה לסמכות פורמלית ואבסולוטית של יחיד בכל אתר ואתר.

רבי יצחק בר ששת-ריב"ש (סימן רעא) סייג וקבע כי בהעדר מוסד נשיאות מוכר, אין לחכם אחד כוח כפייה על קהילות שלא קיבלו את מרותו מרצונן.

מנגד, הטור והשולחן ערוך (חושן משפט סימן כה; יורה דעה סימן רמב) קבעו כללים ברורים של היררכיה, שלפיהם יש ללכת אחר הגדול בחכמה ובמניין (=בשנים), ואסור לחכם להורות בפני מי שגדול ממנו.

רבי שלמה בן אברהם בן אדרת-רשב"א (המאה הי"ג) בחידושיו (חלק א, סימן רנג) ציין כי קהילה שקיבלה עליה פוסק מסוים, נחשב הדבר כאילו היה רבה המובהק ופסקיו מחייבים אותה לחלוטין. יש כאן מֵמד נוסף של כפיפות הנובתע מחיוב קהילתי

רבי משה סופר שרייבר - "חתם סופר" (המאה הי"ח-י"ט), (אורח חיים, סימן יב) חידש שסמכות של הנהגה תורנית אינה עוברת בירושה, אלא תלויה במעלתו האישית של החכם ובמידת הקבלה של הציבור.

הערה: יש תוקף הלכתי מושרש להעברת משרה רבנית או שררה מאב לבן, בתנאי שהבן ירא שמים ואפילו שאינו מופלג בחכמה - אך אין זו חזקה מוחלטת. בהרבה מהמקרים ראשי ישיבות העדיפו להעביר את המשרה, לחתן אך אין לכך תוקף הלכתי.

# צא ולמד

בבחינה מעשית ונורמטיבית, המונח המודרני "פוסק הדור" אינו מטבע לשון קדמון המוגדר בספרות ההלכה כשררה פורמלית יחידה. עם זאת, עצם הרעיון העומד מאחוריו נשען על יסודות הלכתיים נאמנים: בכל דור ודור קיימים גדולי הוראה שעל פיהם יישק דבר, בפרט מי שנתקבלו על ידי רוב ישראל כבולטים בחכמה ובהנהגה.

אולם, קבלה זו אינה מעניקה לחכם חסינות מוחלטת מהשגה. כפי שכתב הרב משה פיינשטיין (המאה הכ') (שו"ת אגרות משה, יורה דעה חלק ג, סימן פח), "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", ואם תלמיד חכם רואה ראִיה ברורה ומוכחת, אינו רשאי לבטל את דעתו לחלוטין רק מפני גדול ממנו.

לסיכום, כפי שתמצת שו"ת 'ציץ אליעזר' (המאה הכ') (חלק יח, סימן סג), עיקר המושג מיוסד על הכלל החז"לי "יפתח בדורו כשמואל בדורו". למושג "פוסק הדור" יש אחיזה הלכתית איתנה מצד חובת הציות לסמכות התורנית ומצד הקבלה הציבורית, אך מעמד זה פועל במסגרת גדרי ההלכה ואינו מהווה שלטון אבסולוטי שאין אחריו הרהור.

חודש טוב

לעילוי נשמת רבקה טיגר ע"ה בת ר' אברהם לבית המר-מינצר. נלב"ע ל' באב

אריה דיכטוולד, ‏כ"ח אב תשפ"ו

&

 פרשת שופטים - מסרים חינוכיים - בועז חדד-אורט מעלות- מגיש חתן התנ"ך הממלכתי לתואר חתן עולמי.
1. האחריות של הדור שלנו :אנחנו המורים ההורים , מפקדי הצבא, על הדורות הבאים .
2 מנהיג צריך לדעת שישנן ''הוראות הפעלה שונות'' , בין התנהגותו בבית לבין התנהגותו כאדם שאחראי מחוץ לביתו ,כמו מפקד צבא ,מלך,מנהלים ,או אפילו אנו המורים , שבאחריותינו להוביל קבוצת אנשים אל היעד הנכסף ,כמו כן אסור להזניח את האידיאלים לטובת נכסים כלכליים כאלה ואחרים.
3. קבוצה כמו צוות מורים או, צוות בית ספר או, עם, שרוצה להצליח חייב לשמור על אחדות כדי להשיג את המטרה בצורה המהירה והטובה ביותר .
4. כדי להיות הורה טוב ,מורה טוב ,מפקד ומנהל מצליח ,עליך ראשית ל''עבוד עם עצמך'' ולנקות את כל המחשבות השליליות כדי לתת מקום למחשבות החיוביות .כמו כן ,רצוי מאוד שגם אתה תעבור את כל התהליך החינוכי כפי שתלמידיך או פקודיך עוברים .5. מנהיג ,כמו ,ראש ממשלה , ראש צוות מנהל ,צריך לדעת לשתף את אנשי הצוות שלו : שרים מורים פקודים בצבא ,להתייעץ איתם לפני קבלת החלטות גורליות ולהבין שהוא לא המרכז אלא התלמידים,
הצבא או העם שאותו הוא צריך להוביל .
6. כל אדם ,כל מנהיג צריך לחשוב לפני ביצוע כל פעולה ואם הפעולה היא הכרחית ,גם אם היא לא נוחה לו ,הוא חייב לבצע אותה ,בחיים הפרטיים בפרט ובמיוחד כשמדובר באחריות ציבורית .
7. על השופט וגם עלינו המורים ,להרבות בחקירות גם אם על פניו נראה שהאדם , העומד מולך , אשם על פי החוק היבש ,תמיד יש לשאוף לכף זכות ולהתחשב באדם,בתלמיד , העומד מולך, כדי שאדם יעבור גם תהליך חינוכי ולו רק עונש .8. חשיבות ההתנדבות כערך עליון בחברה בריאה.
1. בספר דברים פרק כ''א פסוק ח כתוב '' כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל''. נשאלת השאלה ,מה הקשר בין זה שבורא עולם פדה אותנו מארץ מצרים ,קרי הוציא אותנו מעבדות לחרות למקרה עגלה ערופה ,שבא אדם רצח אדם אחר בשטח בין עירוני ? מדוע הדור של יציאת מצרים צריך שאלוהים יכפר להם על הרצח שקרה בפרקינו ,אלפי שנים לאחר יציאת מצרים .
המסר החינוכי הוא שלכל דור ודור,לכל אבא ואימא,לכל מורה ומורה,יש אחריות והשפעה על הדורות הבאים . הרצח שנעשה בפרקנו הוא פרי חינוך קלוקל של שנים רבות ,התעלמות במכוון או ,שלא במכוון , מהתדרדרות של החברה ,התלמיד או ילדינו האישים ,לעיתים בלי לשים לב ולעיתים מתוך כוונה ברורה ,שלא ''להכניס את הראש למיטה חולה'' ,לא להתעמת ,קרי ''שקט תעשיתי ''.
המסר החשוב ביותר הוא, שאם אנו לא נתעקש, עם תלמידינו ,או פקודנו בצבא ,על הדברים הקטנים ,אנו נגיע למצבים חמורים הרבה יותר ,כמו , רצח ושלא נאמר אחר כך ''ידינו לא שפכו את הדם הזה '' פרק כ''א פסוק ז.
2. בפרק י''ז פסוק י''ח כתוב על המלך ''והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר ''. פירוש המילה ''משנה'',זה שני ספרי תורה.ונשאלת השאלה מדוע המלך צריך לכתוב שני ספרים ? האם ספר אחד לא מספיק ? גם במקרה זה תורתנו הקדושה מביאה לנו מסר חינוכי מדרגה עליונה והוא , האדם צריך להתנהל, בשתי דרכים שונות , במקרים שונים ,כאשר הוא בביתו זה מתאים לספר הראשון וכאשר הוא מחוץ לביתו הוא צריך לפעול לפי הספר השני . מפקד בצבא , מנהל ,או מורה בבית הספר לא יכול להתנהג בביתו כפי שהוא מתנהג עם תלמידיו או פקודיו בצבא ''ישנן הוראות הפעלה ''שונות בשני המצבים.
לא אחת אני שומע בן משפחה זה או אחר אומר לבן או בת הזוג ,מה אתה מדבר אלי כך או ,מתייחס אלי כך ? אתה חושב או את חושבת שאני התלמיד שלך או שלך ,או אני אחד הפקודים שלך ? הוראות ההפעלה בבית חייבות להיות שונות ,עם הרבה יותר חום ,אהבה ,שיתוף וויתור והתחשבות.
3. בפרק י''ז פסוק ח נאמר '' כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשערך'' גם בנקודה זו ,ניתן לראות מסר חינוכי מדרגה עליונה והוא ,חשיבות האחדות בתוכנו ,ניתן לפרש את הפסוק בכך שנאמר שאל לנו להתפלא ,שכאשר אין אחדות בתוכנו ''דברי ריבות בשערך'' אז , התוצאה תהיה ,שהאויב יזהה את נקודת החולשה שלנו ואז תיווצר אפליה לרעתנו , ביננו לבין כל אומות העולם ,לצערי אנו רואים זאת גם היום, חדשות לבקרים ,כאשר אנשים מתוכינו מצדיקים את מעשי הזוועות של אויבינו ומטילים ספק בהיותה של מדינת ישראל, כמדינה של העם היהודי ,כפי שאמר הנביא ישעיהו בפרק מ''ט פסוק י''ז ''מהרסיך ומחריביך ממך יצאו''.
4. בפרק י''ז פסוק ז כתוב ''ובערת הרע מקרבך'' ',כלומר לפני שאתה מחליט לחנך מישהו, ראשית עליך לנקות את כל המחשבות השליליות שבך ,השיפוט שלך חייב להיות על הדרך המקלה,המתחשבת בילד , בתלמיד או, המבוגר שעומד מולך, במיוחד כאשר מדובר על עונש חמור כמו גזר דין מוות .
במקרה שלנו, המורים חייבים להבין את צרכי הילד , מאיזה רקע הוא הגיע ,ובטח לא לשפוט אותו על פי דעות שליליות ,על פי מידע קודם, שקיבלנו על התלמיד ,ממקום אחר .
5. אחת השאלות שניתן לשאול על הפרשה שלנו היא ,מדוע המלך לא מוזכר בראשית הפרשה ? הרי על פניו הוא האישיות החשובה ביותר במערכת השלטונית ואי לכך הוא הראשון שצריך לדבר עליו ולא על השופטים ולא על השוטרים ולא על הכהנים ולא על הלווים . אם כך מה המסר החינוכי של פרשתנו בעניין זה? המסר החינוכי לכל הנהגה שהיא ,הוא, שמנהיג חייב להבין שהוא לא המרכז ,אלא, הציבור ,הוא פועל למען הציבור ולא למען עצמו ,מערכת המשפט דואגת לחברה תקינה, שאין בה שחיתויות ולאף אחד משליחי הציבור אין חסינות ,במקרים שבהם הם לא פועלים על פי אמות מידה של יושרה ,שקיפות וצדק .
6. בפרק ט''ז פסוק י''ח כתוב '' שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך'' לפי פשט הדברים ,למען הסדר הטוב ראוי שבכל עיר יהיו גם שוטרים וגם שופטים , מסר חינוכי נוסף הוא ,שלכל אדם ישנם שבעה שערים : פה ,שני אוזניים ,שני נחיריים ושתי עיניים ולכן האדם צריך להשתמש בצורה ראוייה באותם חושים , שנתן לנו הקדוש ברוך הוא ,פירוש נוסף הוא שהמילה ''שופטים '' משמעותה שכל אדם צריך לחשוב לפני ביצוע כל פעולה וגם לאחר שביצע אותה לחשוב האם הייתה ראוייה או לא , זה יכול להיות קשור לחיי המשפחה שלך , למצבים שבהם התנהגת עם תלמידיך או הצוות שאיתו אתה עובד בבית הספר או הפקודים שלך בצבא ,לעומת זאת השוטרים מסמלים מה עלינו לעשות בפועל ,גם אם לא בא לנו ,כאשר יש עלינו אחריות כלפי המשפחה שלנו וגם אחריות ציבורית כלפי הסובבים אותנו הקרובים והרחוקים .
סיפור עגלה ערופה הינו מקרה מצויין שבו ניתן לראות כמה חשובה אחריות מנהיגי הציבור ,במקרה שלנו , זקני העיר. מסופר על הרצח שהיה בשטח הבין עירוני ,שקרוב לעירם, שם נאמר , שזקני העיר צריכים לשחוט עגלה לטבול את ידם בנחל הזורם ולומר ידינו לא שפכו את הדם הזה . השאלה הנשאלת היא ,מדוע זקני העיר צריכים לעשות את הפעולה הזו ? האם יעלה על הדעת , שהם הרוצחים ? המסר החינוכי הוא ברור ,זקני העיר עושים את הפעולה ,כדי לבטל את החשיבה שיכולה להיות, שאולי בדרך עקיפה הם גרמו לרצח, בזה שהם לא טרחו לתת לרוצח ,או לנרצח ,את מה שהוא צריך כדי להתקיים באופן נורמלי ,הן מבחינה נפשית והן מבחינה כלכלית והם לא קיימו את הכתוב ''שופטים ושוטרים תתן לך'' ,כלומר לא הטריחו אתה ,עצמם להרגיש את הכאב של האחר והתעלמו ממנו במודע או ,שלא במודע .
7. בפרק ט''ז פסוק כ נאמר ''צדק צדק תרדוף''. הרי ברור שהשופט צריך לרדוף צדק ,אם כך , מדוע המילה ''צדק'' כתובה פעמיים ? גם פה יש מסר חינוכי חשוב מאוד לשופטים ולדעתי גם לנו כאנשי חינוך . בפעם הראשונה שהמילה צדק מופיעה ,כוונתה היא על פי החוק היבש ,אבל בפעם השנייה, כאשר המילה צדק מופיעה ,הכוונה היא , לפני שאנו פוסקים , אנו צריכים לקחת בחשבון את מצבו של הנאשם ואת האירוע המיוחד שעומד מולנו .אתן דוגמה מתחום המשפט ודוגמה מהתחום החינוכי .
אם לדוגמה אדם נאשם במעשה מסויים ,למרות שהוא איננו אשם ועומד למולו עבריין מוכר שידע להשתיק את העדים שעומדים מולו ובנוסף לקח לעצמו עורך דין מהטובים שיש ,מן הסתם יצא שדווקא זה שאיננו אשם יצא אשם על פי החוק היבש, ולכן כאן השופט צריך להפעיל שיקול דעת למרות שעל פי החוק היבש העבריין צריך לצאת זכאי .
וכעת אתן דוגמה מתחום החינוך ,הרי תלמידנו לא באו מרקע דומה ,או נמצאים במצב נפשי דומה ,כל אחד מהם הוא עולם ומלואו ולכן לעיתים על אותה עברה של תלמיד זה ,או אחר, אנו צריכים להגיב באופן שונה בחומרת העונש והאם להעניש בכלל את אותו תלמיד ,ולכן לעיתים אנו שומעים את תלמידינו טוענים ,למה אותו לא הענשת ,או מדוע הענשת אותו , בצורה קלה יותר מאשר אותי ? ופה זה תפקידינו בתור מורה- שופט להשתמש ב ''צדק'' במשמעותה השנייה בפסוק ,קרי לא רק לפי החוק היבש אלא להתאים את התגובה לתלמיד שעומד לפניך .
8. בפרק י''ח פסוק ו כתוב'' וכי יבא הלוי מאחד שעריך...ובא בכל אות נפשו אל המקום אשר יבחר יהוה ושרת בשם יהוה''.
המסר החינוכי החשוב הוא שאנו המורים המנהלים החיילים ומפקדי הצבא צריכים ללכת בדרכי הלויים שעליהם נאמר ששרתו את השם בכל אות נפשם ,עם כל הלב ,אפילו על חשבון זמנם הפנוי התנדבו למלא את תפקידם וכך גם אנו צריכים לפעול , כדי למלא את תפקידנו בחברה בה אנו חיים לטובתנו ולטובת החברה כולה ומורי ישראל ברובם , הם הדוגמה הטובה ביותר לכך ,יישר כוח לכולכם .
שבת שלום ומבורכת באהבה גדולה ממני חדד בועז.

&

על החוזרים מהמלחמה - חיים קופל

1. פרשתנו עוסקת, בין היתר, בחוזרים מהמלחמה במלחמת רשות, (שהרי במלחמת מצוה, כולם מגויסים, גם חתן יוצא מחופתו). על פי התורה, כשנערכים למלחמה, כולם מתייצבים, ואז מתחילים לשחרר לפי קְרִיטֶרְיוֹנִים. השוטרים מכריזים: "מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם, וְלֹא חִלְּלוּ,. . וּמִי האיש אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ.." (כ-ה..ז), כולם שבים לביתם, פן ימותו במלחמה ואיש אחר יחנוך את הבית, יחלל את הכרם, או יישא את האשה.
2. יש להבין, למה התורה מונה דווקא את שלושת המקרים הללו, למה לא לצרף לרשימה, למשל, גם מי שפתח עסק, ולא הספיק לְתַפְעֲלוֹ?
3. לפי פירוש " תרגום יונתן בן עוזיאל", השאלה מיושבת, כי הוא מציין שבמקרים שמובאים בתורה, מדובר רק באנשים שביטלו מצוות עשה (אומנם באופן זמני, אך במלחמה, מִדַּת הַדִּין מְתוּחָה) : בנה בית: וטרם קבע בו מזוזה, למרות שהיה לו זמן. והבית אינו נחשב גמור ומתוקן, עד אשר יקבעו בו מזוזה. נטע כרם: ולא חיללו ( לא עלה עם פירות השנה הרביעית, לירושלים, כדי לאוכלם בטהרה). וארש אשה: עליו לשאת אותה , בכדי להשלים את המצווה.
4. עוד צריך לבאר, למה בסיומת , של כולם נאמר: " פן ימות במלחמה" ואיש אחר ישלים את המלאכה. תוספת זאת, היא לכאורה שולית, לעומת הטרגדיה של מות האיש? ולמה נכתבה?
5. ושמעתי הסבר לכך, מהרב מיכה הלוי שליט"א, הרב הראשי לפ"ת , שֶׁהַתּוֹרָה מְדַבֶּרֶת עַל "חֲזָרָה לְשִׁגְרָה" – אַךְ מִתּוֹךְ הֶמְשֵׁכִיּוּת הַנּוֹפְלִים. לכן הדגש הוא רק על מי שנמצא "בְּמַצָּב בֵּינַיִם" , לוֹ אָנוּ דּוֹאֲגִים לַהֶמְשֵׁכִיּוּת, מִתּוֹךְ אִי שִׁכְחַת הַנּוֹפְלִים. ואם איש אחר, יבצע את הסיומת, לאותו חלל, לא תהיה המשכיות. לכן התורה לא מדברת על רווק, הוא טרם התחיל ואין לו צורך להשלים. וכן נשוי, הוא כבר השלים תפקידו. הַתּוֹרָה דּוֹאֶגֶת רַק, לְאָרֵשׂ אִשָּׁה , לְבוֹנֵה בַּיִת, אוֹ נוֹטֵעַ כֶּרֶם, שֶׁהֵם "בְּמַצַּב בֵּינַיִם" והחשש, שלא ישלימו את משימתם, ואיש אחר יעשה זאת.
6. לסיום, נסביר את דברי רש"י , על ארש אשה ולא לקחה, פן ימות במלחמה, ואיש אחר יקחנה. רש"י מוסיף "פן ימות": שאם לא ישמע לדברי הכהן (שֶׁיַּחְזֹר) כְּדַאי הוּא לָמוּת!!. יש להבין, הרי הסיומת זהה בכל שלושת המקרים, ולמה דווקא כאן מוסיף רש"י הערה קשה להבנה?

מסביר רב חיים קנייבסקי זצ"ל, שבבנה בית, או נטע כרם, אם יצא למלחמה וימות, הוא יזיק רק לעצמו.

אבל כאשר הוא עוזב את ארוסתו ויוצא למלחמה, בניגוד לדרישת הכהן , הוא גורם לארוסתו צער כבר עכשיו, ואם ח"ו ייהרג במלחמה, יהיה לה סבל רב. לְהִתְנַדֵּב, לַעֲשׂוֹת חֶסֶד מִתּוֹךְ חֻמְרָה , עַל חֶשְׁבּוֹן אֲחֵרִים (הָאֲרוּסָה) זֶה לֹא מוּסָרִי, לָכֵן מוֹסִיף רָשִׁ"י " וּכְדַאי הוּא שֶׁיָּמוּת". 

8) תשובות לפרשת ראה

א) מצא שתי מילים בפרשה, שבכל אחת מהן יש את מספר האותיות הרב ביותר?

תשובה: "והמשפטים" (יב,א) (8 אותיות). וכן "מַעְשְׂרֹתֵיכֶם" (יב,ו). (8 אותיות) מופיע חמש פעמים בפרשה.

ב) מצא בפרשה שִׁשָּׁה פְּעָלִים בפסוק אחד ?

תשובה:" אחרי ה' א-להיכם תלכו..תיראו..תשמרו..תשמעו..תעבדו.. תדבקון " (יג,ה).

9) שאלות לפרשת שופטים

א) למי יש לב חם בפרשה?

ב) "וְלֹא תִּקַּח שֹׁחַד" (טז,יט). איך בתוך המילה שוחד יש רמז לטעם שאסרה התורה לקחת שוחד?

שבת שלום

תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל

בדוא"ל hkop77@gmail.com או בווטסאפ 052-3604905

מעדנים 407ב פרשת שופטים תשפ"ו

&

רעיונות לפרשת *שופטים*-תשפ"ו- יגאל גור אריה

ברכות חמות ליומולדת ליוני פרס.

"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ"

ואילו בנבואת הגאולה כתוב "הָשִׁיבָה שׁוֹפְטֵינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה, וְיוֹעֲצֵינוּ כְּבַתְּחִלָּה".

לאן נעלמו השוטרים?

תפקידו של השופט לפסוק דין ושל השוטר- לאכוף.

ב״צדק״ לפנינו דרישה *למקצוענות יושרה והגינות*!

אנו בדור מיוחד ״עקבתא דמשיחא״ נאמר על הדור. ״פני הדור כפני הכלב״ מה זה כפני הכלב? כתב המגיד על הכלב שבא בתלונה לאריה ואמר לו: שנינו חיות טמאות, אז למה אותך כל כך מחבבים? את הציור שלך שמים על ארון הקודש- כבוד גדול לעומת זאת מי שרוצה לבזות את האחר קורא לו ״כלב״. האריה השיב לו: כל העניין שאני לא עושה אפליה, אצלי אין משוא פנים. אם אני רואה בן אדם, ואני רעב, אני טורף אותו. אתה על כולם נובח ומתנפל, אבל אם מישהו יזרוק לך עצם, מיד תקשקש בזנב...

זה פני הדור כפני הכלב. שופטים השופטים את כולם באותה אכזריות אבל קצת שוחד משנה אצלם את כל התמונה...(אני מקווה שלא יתבעו אותי) ״כי השוחד עיור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים״....

כמו הכלב שרץ קדימה לפני בעליו, כאילו הוא המוביל, אבל כל הזמן מביט אחורה לראות להיכן בעליו פונים. כך ראשי העם, המנהיגים- במקום להוביל את העם ולהצעיד אותם קדימה, מביטים אחורה אל העם (סקרי דעת קהל...) ומתרפסים לפניהם. במקום להוביל, הם מוּבלים.-- *מנהיגות מונהגת*.

גיבור ה"משפט" של קפקא יוסף ק. מוצא עצמו יום אחד עצור בתנאים מוזרים, ולאחר מכן נשפט ומוצא להורג מבלי שידע על מה מאשימים אותו

לדעתי, גם אנו נתונים היום במידה רבה בעולם אבסורדי, בו עלינו לקרוא את קפקא במהופך- בעיותינו שפושעים מתהלכים בגאון ברחובות עם מכוניות משוריינות, עברייני תנועה לא נאכפים- ה״צדק״ לא נראה, לא נאכף ולא מורגש מי ייתן ומערכת הצדק ,המשפט: תחמיר תרתיעה ותפחיד....

אנו מוקפים בעורכי דין המרחיבים את הסדקים שבכותלי הצדק.

בהכרזה על זכויות האדם ב- 1948: "כל בני האדם נולדו בני חורין ושווים בערכם ובזכויותיהם. היות שהם ניחנו בתבונה ובמצפון , צריכים הם לנהוג איש בראיהו ברוח של אחווה ".

ויש עוד משהו, כדי שהשופט ישפוט בצדק הוא צריך להיות קשור לעם ולא מנותק ממנו.

לכן, בניגוד לאופן בחירת השופטים כיום, התורה אומרת: הציווי "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ" הוא ציווי לעם ישראל למנות שופטים על עצמו. שופטים ושוטרים תיתן לך' העם הוא זה שאמור לבחור/למנות את השופטים..

לו יהיי....

תשלום טיפ:

מעשה בילד בן 9 שנכנס לבית קפה והתיישב ליד שולחן ריק.

המלצרית ניגשה אליו והוא שאל אותה: "בבקשה, כמה עולה

גלידה רגילה עם תוספת סירופ שוקולד ואגוזים? "עשרה שקלים"

השיבה המלצרית. הילד הוציא את כספו מהכיס, ספר את המטבעות ושאל: "כמה בבקשה עולה גלידה רגילה ללא סירופ שוקולד ואגוזים? המלצרית השיבה ברגזנות ובחוסר סבלנות: היא כבר שפטה אותו בליבה שהוא ילד נודניק, ואמרה לו. חמישה שקלים... הילד הביט במטבעות שבידו ואמר:

"אז אקח גלידה רגילה בבקשה... המלצרית הביאה לו בחוסר חשק את הזמנתו, זרקה בברוטליות את החשבון על שולחנו והלכה. הילד אכל את הגלידה באטיות והביט מבעד לחלון. כשהגלידה נגמרה, שילם הילד את

החשבון והלך. לאחר זמן מה, הגיעה המלצרית לנקות את שולחנו ודמעות חנקו את גרונה והיו בעיניה, כאשר היא ראתה 10 שקל על השולחן.

*חמישה מהן היו מיועדות לתשלום הגלידה והחמישה האחרים לטיפ בשבילה*

״אל תתלהבו מאדם שיש לו הרבה ונותן לכם מעט, תעריכו אדם שאין לו כלום, ומנסה לתת לכם הכל!״. כמה פעמים אנחנו שופטים וקופצים מסקנות לגבי אדם כלשהו, כאשר אנו לא יודעים את הסיבה האמיתית למעשיו. לעולם, אבל לעולם אל לנו לשפוט כל אדם באשר הוא. *תדונו תמיד כל אדם* לכף זכות, מאיש פשוט.

שבת שלום! שבת שלווה וענוגה !יגאל גור אריה

החיוך מעשיר את המקבל מבלי לרושש את הנותן ...

&

בפרשת שופטים נאמר: “לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה’ אלוקיך”.

דובי פריצקי-קק"ל

לכאורה, מה הבעיה בעץ? הרי אפשר לשתול עץ יפה ליד המזבח מתוך רצון לכבד ולייפות את המקום. אבל האשרה לא הייתה סתם עץ — היא הייתה סמל של אלוהות נשית, ובמסורות הקדומות אף נתפסה כבת זוגו של האל. התורה מזהירה שלא להכניס תפיסה כזאת “אצל מזבח ה’”.

המסר הוא שלא כל דבר שנראה יפה, מרשים או אפילו רוחני — מתאים להכניס אל תוך הקדושה. לפעמים הסכנה היא דווקא בדבר שנמצא ליד הקדושה, ונראה כאילו הוא שייך אליה, אבל למעשה מכניס לתוכה תפיסה זרה.

וזה מתחבר גם לדברי חז”ל, שהשוו דיין שאינו הגון לנטיעת אשרה ליד המזבח. גם כאן, הבעיה היא הכנסת דבר שאינו ראוי לתוך מערכת שאמורה לייצג את הצדק והקדושה.

אולי זהו המסר של הפסוק גם לחיינו: צריך לדעת לא רק מה נכון להכניס לחיים שלנו, אלא גם מה לא שייך למקום הקדוש.

ובסופו של דבר, היהדות מלמדת: בעולם האנושי יש איש ואישה, זוגיות והשלמה; אבל ביחס לקב”ה — “ה’ אחד
שבת שלום מירושלים️ -דובי פריצקי

שבת מבורכת חודש מבורך ושנה מבורכת ב"ה בבשורות טובות ובריאות,

מאחלים החברה לחקר המקרא וישראל קריסטל-מנכ"ל העמותה.