מוזמנים להכנס לאתר החדש של החברה לחקר המקרא: www.hamikra.org להנות ולהיות שותפים לדרך ולעשייה הגדולה שלנו.לזכות בהחזר מס 46 בפקודת רשות המיסים, כל ההכנסה היא נטו לעשייה הברוכה שלנו לטובת הנוער הנפלא של עם ישראל. שנים שאנחנו מזכים אתכם, הגיע הזמן בבקשה גם להכרת הטוב שלכם. ישראל קריסטל - מנכ"ל החברה לחקר המקרא. * לבקשת הקוראים - בעזרת השם בחול המועד נשתדל לשלוח תשובה לשאלה ששאל הרב זקס זצ"ל ושלחנו השבוע "מדוע להיות יהודי"? ************************************************** סוכות תשפ"ז: "הָרַחְמָן הוּא יָקִים לָנוּ אֶת סֻכַּת דָּוִד הַנּוֹפֶלֶת" - סוכת בני ברית עַם עוֹלָם בארצו -ד"ר זאב ( ווה) פרידמן * בני ברית עַם עוֹלָם בארצו, האחים והאחיות בשרשרת הדורות, יתייצבו לסוכת דוד המאחדת, אלו שאינם אתנו היום ואלו שנמצאים אתנו היום, כנאמר: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ד' אֱלֹהֵיכֶם... וְלֹא אִתְּכֶם, לְבַדְּכֶם אָנֹכִי, כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת, וְאֶת הָאָלָה, הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי ד' אֱלֹהֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" ( דברים, כט', ט'-יד'). הנביא ישעיהו טבע המושג של עַם עוֹלָם: "וּמִי כָמוֹנִי יִקְרָא וְיַגִּידָהּ וְיַעְרְכָהָ לִי מִשּׂוּמִי עַם עוֹלָם..." (ישעיהו מ"ד, ז'). עַם עוֹלָם מעיד על נצחיות עם ישראל, המדגיש את הישרדותו לאורך ההיסטוריה ואת המשכיותו מעבר לגבולות הזמן והמקום ואת אחיזתו בארצו. בשמחת תורה תשפ"ד, בשבעה באוקטובר 2023, נפלה לה ליום אחד סוכת דוד. אך עַם עוֹלָם בארצו, האמין באמונה שלמה, בקימום סוכת דוד הנופלת:" הָרַחְמָן הוּא יָקִים לָנוּ אֶת סֻכַּת דָּוִד הַנּוֹפֶלֶת" -לתיקונה, לריפויה, לשיקומה ולצמיחתה. בליל חג הסוכות תשפ"ז, כשנשב בסוכה, נזמין לאושפיזין לסוכת ברית עַם עוֹלָם בארצו, של אחים ואחיות, את חיילי צה"ל - גיבורי התהילה שאינם עמנו היום ואת אלה שעמנו היום ונצדיע להם, כשפינו מהדהד את נבואתו של הנביא עמוס: "בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא אָקִ֛ים אֶת סֻכַּ֥ת דָּוִ֖יד הַנֹּפֶ֑לֶת וְגָדַרְתִּ֣י אֶת פִּרְצֵיהֶ֗ן וַהֲרִֽסֹתָיו֙ אָקִ֔ים וּבְנִיתִ֖יהָ כִּימֵ֥י עוֹלָֽם" (עמוס, ט', יא') בשנת תשפ"ד עמדנו בתפילת הלל ביום הראשון לחג הסוכות. אחזנו בידינו את ארבעת המינים – הלולב, האתרוג, ההדסים והערבות ונשאנו תפילה בקול רם:"אָנָּא ד' הוֹשִׁיעָה נָּא, אָנָּא ד' הַצְלִיחָה נָּא". חשבנו אז שלקחי מלחמת יום הכיפורים שפקדה אותנו בשנת תשל"ד, 50 שנה קודם לכן, הופקו, נלמדו ויושמו. מי היה מאמין שכעבור 8 ימים, בשבת שמחת תורה, בשבעה באוקטובר, בשעה 6.29 בבוקר, תשתרר עלינו באבחת חרבות ברזל, חשיכה, אפלה ומֵאַפְלָיָה, ויתרגש עלינו אסון וטבח נורא ואיום שלא ידענו כמותו קודם, בעוצמתו ובעצימותו. אבל מאז אותו בוקר של שמחת תורה תשפ"ד, אנו כרוכים איש ברעהו, בשותפות גורל, בסוכת ברית עם עולם של אחים ואחיות, במדינתנו האחת והיחידה, כמו ארבעת המינים בחג הסוכות, הכרוכים ביחד, בסוג של שותפות לייעוד וזהות קיומית, המסבירים – מדוע אנחנו כאן, נאחזים ולוחמים על הווילה בג'ונגל שמסביבנו. ייצוגי ארבעת המינים ומאפייניהם, מבליטים את היחד בצד הייחוד. כך למדנו: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ עָבֹת, וְעַרְבֵי נָחַל; וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי ד' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא, כ"ג, מ"ג). הלולב מכפות התמרים – יש לו טעם ולא ריח. מושבו במקום הגבוה. האתרוג- יש לו טעם וריח. ההדס- יש לו ריח ולא טעם. הערבה – אין לה, לא טעם ולא ריח ומושבה במקום הנמוך. כמו השׁוֹנוּת וההבדלים בין כל אחד מארבעת המינים, כך בני ברית עַם עוֹלָם, של אחים ואחיות , מציגים פסיפס של צבעים בוהקים, של שׁוֹנוּת והבדלים, שיש בו ייצוגי דעות, השקפות, מעמד, עדתיות, דתיות ושייכויות מגזריות ושבטיות שונות. כמו שארבעת המינים כרוכים ביחד לאגודה אחת, כך גם פסיפס בני ברית עַם עוֹלָם בארצו, של אחים ואחיות, כרוכים ביחד למילוי הצו: "כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה" (בבלי, סוטה ל"ז ע"ב). בליל סוכות תשפ"ז, כשנשב בסוכת ברית עַם עוֹלָם בארצו, של אחים ואחיות, נצרוב הזיכרון ההיסטורי והקולקטיבי שלנו, כמו במנהרת הזמן, ונתחבר לאלו שאינם עמנו היום - למנהיגי שיבת ציון, עזרא ונחמיה, במאה החמישית לפני הספירה. גם הם ניצבו מול האתגר , להקים את סֻכַּ֥ת דָּוִ֖יד הַנֹּפֶ֑לֶת, לתיקונה, לריפויה, לשיקומה ולצמיחתה. הכרעתם הייתה ברורה – ראשית, יש לעסוק בקימום הבניין הרוחני, החברתי והמוסרי של עם עולם בארצו, ורק אחר כך להתמקד בבניין בית המקדש והשלמתו. בהנהגת עזרא ונחמיה, נעשה תיקון גדול לקלקול שעשה המלך ירבעם. שניסה לקעקע את יסוד הזמן והמקום של חג הסוכות, כפי שספר מלכים מלמדנו: "וַיַּעַשׂ יָרָבְעָם חָג ( סוכות) בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ ( מר חשוון) , כֶּחָג אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ כֵּן עָשָׂה בְּבֵית אֵל לְזַבֵּחַ לָעֲגָלִים אֲשֶׁר עָשָׂה וְהֶעֱמִיד בְּבֵית אֵל אֶת כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה...בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי, בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבּוֹ וַיַּעַשׂ חָג לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל"( מלכים א', יב',לב'). ירבעם מלך ישראל העתיק את חג הסוכות – לחודש השמיני – חודש חשוון, במקום בחודש תשרי שהוא החודש השביעי, כפי שמצווה אותנו התורה. מטרתו הייתה ברורה - ליצור חייץ בין ממלכת ישראל לבין ממלכת יהודה, לפלג ולשסע את העם. התיקון החל בלימוד של עזרא, במתן משמעות ושייכות לעַם עוֹלָם , על חג הסוכות. בראש השנה נעמד עזרא על מגדל עץ מיוחד שנבנה ברחוב שער המים, פתח את ספר התורה וקרא בו, בעוד הלוויים מבינים ומפרשים לעם את הנקרא: "וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה וְכֹל מֵבִין לִשְׁמֹעַ בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי׃ וַיִּקְרָא בוֹ לִפְנֵי הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר־ הַמַּיִם מִן הָאוֹר עַד מַחֲצִית הַיּוֹם, נֶגֶד הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַמְּבִינִים וְאָזְנֵי כָל הָעָם אֶל סֵפֶר הַתּוֹרָה... וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא" (נחמיה ח', ב'–ג', ח'). האירוע עורר התרגשות ובכי רב בקרב העם שהבינו עד כמה הם התרחקו מהזהות הרוחנית וממצוות התורה, אך עזרא ונחמיה במנהיגותם, עודדו את העם לחגוג: "לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים... כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ". למחרת, ביום השני של החודש השביעי, התכנסו ראשי האבות, הכוהנים והלוויים אל עזרא, כדי להתעמק ולהשכיל בדברי התורה, ואז גילו ולמדו את הציווי של חג הסוכות: "וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי נֶאֶסְפוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְכָל הָעָם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם אֶל עֶזְרָא הַסֹּפֵר וּלְהַשְׂכִּיל אֶל־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה׃ וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ד' בְּיַד מֹשֶׁה אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי ־יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי". ואז ניתנה ההנחיה לעם׃ "וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר: צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַית וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת " (נחמיה ח', טו'). הנה עַם עוֹלָם ( אמנם רק דלת העם) שחזר מגלות בבל, שרובו שכח את התורה ולא הכיר את המצוות על בורין. קריאת התורה והלימוד של עזרא ברחובה של עיר, גרמו להתעוררות העם , לצאת ולבנות סוכות בכל שטחי ירושלים (על הגגות, בחצרות וברחובות). עוצמת השמחה והקיום ההמוני והכללי של המצווה, לא נראו כמותם מאז ימי יהושע בן נון: "וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה... אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי... וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם סֻכּוֹת.. כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד"(נחמיה ח', י"ג-י"ז). עזרא ונחמיה במנהיגותם מעוררת ההשראה, החזירו עטרה ליושנה, בקיום חג הסוכות במועדו המקורי (חודש תשרי) ובמקומו המקורי (ירושלים), כנאמר: "וַיֵּצְא֣וּ הָעָם֘ וַיָּבִיאוּ֒ וַיַּעֲשׂוּ֩ לָהֶ֨ם סֻכּ֜וֹת אִ֤ישׁ עַל גַּגּוֹ֙ וּבְחַצְרֹ֣תֵיהֶ֔ם וּבְחַצְר֖וֹת בֵּ֣ית הָאֱלֹהִ֑ים וּבִרְחוֹב֙ שַׁ֣עַר הַמַּ֔יִם וּבִרְח֖וֹב שַׁ֥עַר אֶפְרָֽיִם. וַיַּֽעֲשׂ֣וּ כָֽל הַ֠קָּהָל הַשָּׁבִ֨ים מִן הַשְּׁבִ֥י סֻכּוֹת֘ וַיֵּשְׁב֣וּ בַסֻּכּוֹת֒ כִּ֣י לֹֽא עָשׂ֡וּ מִימֵי֩ יֵשׁ֨וּעַ בִּן נ֥וּן כֵּן֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַה֑וּא"( נחמיה, ח', טז'). זאת הייתה הפעם הראשונה שחג הסוכות, נחגג ברוב עם הדרת מלך, במרחב הפתוח, ברחובה של עיר, בהשתתפות כל עַם עוֹלָם. עזרא ונחמיה הבינו, שביצירת חוויה רגשית, של אופן חגיגת חג הסוכות, במרחב הפתוח של כל העם על מאפייניו השונים, ברחובה של העיר ירושלים, כל זה יביא לאחדות הלבבות, לערבות הדדית ולחיבור העם, לשייכות, ולמשמעות ויעצב את זהותם היהודית המתחדשת בארץ ישראל. עזרא ונחמיה הבינו שבנין המקדש החברתי של כל העם, קודם לבניין המקדש הפיזי הסגור. הם הבינו שיש להם אחריות לבניין האחדות של עם ישראל כולו ולא לפילוגו . הם הבינו שתהליכים כאלו אורכים זמן ואין לדלג על שלבים. אכן, הם הצליחו לחבר לאגודה אחת, כמו אגודת ארבעת המינים בסוכות הכרוכים ביחד- הלולב, האתרוג, ההדס והערבה, את כל גווני העם, לברית עַם עוֹלָם בארצו, בסוכת אחים ואחיות . הנה תרד לסוכתנו בתשפ"ז , קדושתה של האחדות, וכל הסוכות של עם ישראל, תתחברנה לסוכת אחדות אחת, של ברית עַם עוֹלָם בארצו, של אחים ואחיות, להקמתה של סוכת דוד הנופלת, קימומה, צמיחתה ושגשוגה. עַם עוֹלָם בארצו, מאמין באמונה שלמה, בקימומה של סוכת דוד:" הָרַחְמָן הוּא יָקִים לָנוּ אֶת סֻכַּת דָּוִד הַנּוֹפֶלֶת" - לתיקונה, לריפויה, לשיקומה ולצמיחתה. שבת שלום וחג שמח *ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון. & בלומה טיגר-דיכטוולד -וזאת הברכה תשפ"ז-מן הסנה המדברי אל ה'סנה' האנושי אחד המאפיינים המובהקים של המחשבה המקראית והיהודית לדורותיה הוא השלילה המוחלטת של האלהת האדם. בעוד שבתרבויות המזרח הקדמון, במיתולוגיה היוונית וביתר הדתות המונותאיסטיות המאוחרות, מנהיגים רוחניים ומייסדי דתות עברו תהליך של קנוניזציה שהפכה אותם לישויות על-אנושיות, חסינות מחטא ומעל לטבע, הרי שביחס למשה רבינו נקטה התורה גישה הפוכה. משה, גדול הנביאים, מוצג לאורך כל הדרך כדמות בשר ודם: אדם הנושא מגבלות גופניות, מתעמת עם בוראו, חוטא ונענש על ידו. מתח זה שבין השליחות האלוהית הטוטאלית לבין המגבלה האנושית הבלתי נמנעת, מגיע לשיאו בסגירת המעגל המרתקת שבין ראשית מנהיגותו של משה בספר שמות לבין אחריתה בפרשת 'וזאת הברכה' בספר דברים. מאמר זה יבקש להראות כי המפגש המכונן של משה עם הסנה הבוער במדבר (שמות ג') אינו רק אירוע של מינוי היסטורי, אלא הוא מהווה פרוגרמה נבואית ומטאפורית למהות דמותו של משה עצמו. משה, החוקר המסוקרן הניצב מול השיח הבוער, עובר לאורך ארבעים שנות המדבר מטמורפוזה קיומית, עד שבסוף דרכו הוא הופך בעצמו ל"סנה בוער", אש אלוקית היוקדת בתוך כלי קיבול אנושי, פשוט ופגיע, שאיננו אוכָּל עד לרגע המוות. בבואנו לנתח את המפגש הראשון בין ה' לבין משה במדבר, עולה מאליה השאלה הפרשנית הקלאסית: מדוע בחרה השכינה להתגלות דווקא בתוך שיח קוצים נמוך ופשוט, ולא בארז הלבנון או בהר נישא? חז"ל במדרש נטו לראות בכך ביטוי לנוכחות הא-ל בכל מקום ולשותפות הא-לוקית בסבלם של ישראל: "אמר רבי אליעזר: למה מתוך הסנה? ללמדך שאין מקום פנוי בלא שכינה, אפילו סנה... רבי יהושע בן קרחה אומר: למה מתוך הסנה? להודיע שאין צרה לישראל שאין השכינה עמהם, שנאמר 'עמו אנכי בצרה'" (שמות רבה, ב', ה'). אולם, ברובד עמוק יותר, הסנה אינו מייצג רק את מצבו של העם, אלא הוא מהווה קוד פנומנולוגי לדמותו של המנהיג העתידי עצמו. הסנה הוא הניגוד המוחלט של הפאר המצרי שממנו נמלט משה. הוא מסמל ענווה, פשטות ופגיעוּת. משה מתואר בספר במדבר כישות הדומה להפליא לאותו שיח: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר י"ב, ג'). כאשר משה מביט בסנה, הוא רואה את הפנומן (=התופעה) המרכזי שיאפיין את חייו שלו: "וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל" (שמות ג', ב'). השילוב הבלתי אפשרי בין האש השמימית המכלה לבין החומר הארצי הדל, המצליח להכיל אותה מבלי להתפרק, הוא-הוא סיפור חייה של הדמות האנושית הנושאת את דבר ה'. התפתחותו של משה לאורך התורה מציגה תהליך של הפנמה הדרגתית של האש הא-לוקית. בראשית דרכו, האש היא אובייקט חיצוני למשה. הוא ניצב כצופה אובייקטיבי, כחוקר המבקש להבין תופעת טבע חריגה: "אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה" (שמות ג', ג'). הפחד הראשוני שלו מתבטא בהסתרת פנים פיזית: ויַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים" (שמות ג', ו). אולם בסוף הדרך, לאחר מעמד הר סיני ולאחר כתיבת התורה, משה אינו צריך עוד להביט באש חיצונית. השינוי הפיזיולוגי הדרמטי מתואר בסוף ספר שמות: "וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי... וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ. וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּרְאוּ מִלֶּגֶשֶׁת אֵלָיו" (שמות ל"ד, כ"ט-ל'). כאן נסגר המעגל הפיזיקלי הראשון. האור והאש שהיו נעולים בתוך הסנה קורנים כעת מתוך גופו של משה. העם המביט במשה חווה בדיוק את אותה יראה ופחד שמשה חווה מול הסנה ("ויראו מגשת אליו", שמות לד,ל). משה הפך למתווך שבו האלוהי והאנושי מתמזגים ברמת הממשק הגופני. ההיבט המרתק ביותר במטאפורת הסנה הוא הישרדותו של החומר תחת נטל הרוח. מבחינה ביולוגית ונפשית, אדם רגיל אינו יכול לשרוד את העוצמה של המפגש הבלתי אמצעי עם האינסוף. משה צם ארבעים יום וארבעים לילה שוב ושוב, נושא את משא העם המורד, ומתעמת עם מידת הדין. מדובר בשחיקה קיומית שאמורה הייתה לכלות את כוחותיו. והנה, בפרק החותם של התורה, בפרשת וזאת הברכה, מעיד הכתוב על רגע מותו של משה עדות המהווה הד ישיר לפלא של הסנה: "וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמוֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה" (דברים ל"ד, ז'). פירוש "לא נס לחו" מצביע על כך שהלחות הטבעית, החיוניות והחומר האנושי שלו, לא יבשו ולא נשחקו. האש הא-לוקית שבערה בו במשך ארבעים שנה לא "אכלה" את הגוף האנושי שלו. משה נשאר שלם וחיוני עד הרגע האחרון, ממש כמו אותו שיח מדברי שעמד בלב האש ונותר רענן. זוהי עדות לכך שהקדושה ביהדות אינה באה להשמיד את האנושי, אלא לרומם אותו ולאפשר לו להתקיים במקביל אליה. התנאי הבלתי מתפשר להפיכתו של משה ל"סנה אנושי" הוא שמירה קפדנית על היותו אדם, ולא אל. התורה פועלת באופן אקטיבי כדי למנוע את הפיכתו של משה למוקד של פולחן מיתי. שיאה של מגמה זו מופיע בפסוק המסתורי בפרק הסיום:"וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִיש אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים ל"ד, ו'). ההסתרה המכוונת של מקום הקבורה נועדה למנוע את מה שקרה בדתות רבות אחרות – הפיכת קבר המנהיג לאתר עלייה לרגל, למקום פולחן ולמקור של כוחות מאגיים. אומר הרלב"ג (רבי לוי בן גרשום בן המאה הי"ד): "כי אולי אם יוודע מקום קברו, יטעו הדורות הבאים ויעשו ממנו אלוה". גם חזקוני (רבי חזקיה בן מנוח בן דורו) אומר: "ולא ידע איש מקום קבורתו-כדי שלא יעשוהו עבודה זרה". כאן מתחבר סוף הדרך לתחילתה: משה התחיל את שליחותו בבדידות מוחלטת מול הסנה, והוא מסיים אותה בבדידות מוחלטת על הר נבו, כאשר ה' בעצמו קובר אותו ("ויקבר אתו בגי"). המוות בבדידות והיעדר הגלעֵד הפיזי מחזירים את משה אל ממדו האנושי המזוקק ביותר: הוא אינו חצי-אל, הוא "מֹשֶׁה עֶבֶד ה' " (דברים ל"ד, ה'). התואר הנעלה ביותר שמשה זוכה לו בסוף ימיו אינו "קדוש" או "מלאך", אלא "עבד" – מושג המניח אדון מזה וכפיפות אנושית מזה. הקשר המבני בין הפרקים מתבטא גם במֵמד התקשורתי והמנהיגותי. בסנה, משה מנסה להתחמק מהתפקיד בטענה של מגבלה אנושית מובהקת: "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי... כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" (שמות ד', י'). והנה, ספר דברים כולו הוא נאום מונומנטלי, ופרשת 'וזאת הברכה' היא שירה נשגבת של ברכות לכל שבט ושבט. אותו אדם שהגדיר את עצמו כ"כבד פה" הופך לצינור שדרכו זורמת השפה הא-לוקית הגבוהה ביותר. עם זאת, התורה אינה חוסכת מאִתנו את הממד הטרגי: משה רואה את הארץ מרחוק, אך נמנע ממנו להיכנס אליה בשל חטאו במי מריבה. חטא זה, המודגש שוב ושוב, הוא העוגן האנושי האחרון. לו היה משה נכנס לארץ ומקים את המלכות, היה קשה מאוד למנוע מהעם לראות בו דמות קוסמית מעבר לטבע האנושי. מותו מחוץ לארץ, כפוף לחוק השכר והעונש הכללי, מקבע את מעמדו כאדם שגורלו קשור בגורל דור המדבר. סיכום בחינת דמותו של משה מבעד לפרספקטיבה של סגירת המעגל בין חומש שמות לחומש דברים, מגלה קוהרנטיות הגותית עמוקה. משה אינו קדוש סטטי שאינו חוטא, אלא אישיות דינמית שצמחה מתוך הפחד והמגבלה אל עבר הפסגה הרוחנית הגבוהה ביותר האפשרית למין האנושי. המטאפורה של הסנה הבוער שאיננו אוכל, מתממשת במלואה בדמותו של משה בפרשת וזאת הברכה: אדם שפניו קורנים באש השכינה, שגופו וחיוניותו אינם נשחקים תחת נטל המנהיגות ("ולא נס לחו"), ואשר מותו וקבורתו הנעלמת מותירים אותו בתודעה ההיסטורית כאדם עניו, שליח נאמן, ובשר ודם. בכך הציבה התורה מודל מנהיגותי ייחודי: הגדולה אינה נובעת מן ההתנכרות לאנושי, אלא מן היכולת להפוך את האנושי הפשוט לכלי קיבול טהור עבור האש הא-לוקית. בלומה דיכטוולד. י"א תשרי תשפ"ז. & ב"ה. לחג הסוכות תשפ"ז- אריה דיכטוולד. טעמי קריאת מגילת קהלת בשבת חול המועד סוכות מנהג קריאת מגילת קהלת בשבת חול המועד סוכות מופיע לראשונה בספר אבודרהם, מכאן שמקורו,כנראה, בתקופת הגאונים. עיון במקורות השונים מגלה מספר טעמים ומרובי משמעות למנהג זה - מהיבטים הלכתיים ומהיבטים רעיוניים ומוסריים. א. טעמי "ספר אבודרהם" (תפלות הפסח) ר' דוד ב"ר יוסף אבודרהם שחי בספרד במאה הי"ד מביא שני טעמים מרכזיים לקריאה: * האזהרה על המצוות התלויות בארץ: חג הסוכות הוא "חג האסיף", זמן שבו נכנסת התבואה לבית. המגילה נקראת כדי להזכיר לאדם שלא לעבור על איסור "בל תאחר" בהבאת תרומות, מעשרות ונדרים שהתחייב בהם במהלך שלוש רגלים. * זכר למצוות הקהֵל וזכר שלמה המלך: במגילה נאמר: "תֵּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה" (קהלת יא, ב) - חכמים דורשים פסוק זה (ערובין מ, ב) כרמז לשבעת ימי חג הסוכות וליום שמיני עצרת. בנוסף, שלמה המלך הקהיל את העם בחג הסוכות (מלכים א ח), כפי שנעשה במצוות "הקהל" במועד שנת השמיטה (דברים לא). מכיוון ששלמה ("קהלת") הוכיח את העם במעמד זה. המנהג הוא כבר מתקופה קדומה (=כנראה, מתקופת הגאונים) כפי שהוא מביא בשם רבי אברהם בן נתן בן המאה הי"ב המכונה גם אִבן הירחי כי ראוי לקרוא את דברי שלמה המלך בחג זה. (הערה: אבודרהם מציין שהמנהג היה לקרא את קהלת בשמיני עצרת ולא בסוכות כפי שנהוג היום) ב. חידוש ה"ציץ אליעזר": חנוכת הבית הראשון בשאלות ותשובות יץ אליעזר (חלק כב, סימן לו) מציע הרב אליעזר יהודה וולדינברג (המאה הקודמת) טעם נוסף: קריאת המגילה נקבעה כזכר לחנוכת בית המקדש הראשון בימי שלמה המלך. כמתואר במלכים א (ח, סה), שלמה חגג את חנוכת המקדש שבעה ימים לפני חג הסוכות ושבעה ימים נוספים בחג עצמו ("ארבעה עשר יום"). סימוכין לכך מוצא הציץ אליעזר בפיוט "אום נצורה" המעטר את הושענות של שבת חול המועד סוכות: "כְּהוֹשַׁעְתָּ קֹהֶלֶת וְעַמּוֹ בְּבֵית עוֹלָמִים, רְצוּךָ בְּחַגְּגָם שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה יָמִים — כֵּן הוֹשַׁע נָא". מכיוון שבשבת חול המועד סוכות אנו מזכירים את השמחה והישועה של שלמה ("קהלת") והעם בעת חנוכת המקדש, נקבע לקרוא את הספר שחיבר קהלת בימים אלו. ג. מקבילת מעגל החיים ומעגל השנה במדרש שיר השירים רבה (פרשה א) מובאת מחלוקת תנאים לגבי סדר כתיבת ספרי שלמה. רבי יונתן סובר כי סדר הכתיבה תואם את שלבי חיי האדם: בשחר ימיו אומר אדם דברי זמר (שיר השירים), כשהגדיל אומר משלים (משלי), וכשזקן אומר דברי הבלים (קהלת). כפי שמציין ד"ר מרדכי זר-כבוד (עורך כרך קהלת בסדרת "דעת מקרא"-מבוא עמוד 6), מנהג קריאת שלוש המגילות בשלושת הרגלים מתאים לשיטת רבי יונתן ומקביל בין מעגל החיים למעגל הטבע והחגים: פסח (חג האביב): מקביל לנעורים וללבלוב - קוראים שיר השירים ("כִּי הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר... עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ"). שבועות (עת קציר חטים): בחרות ובשלות ראשונית - קוראים רות ("בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים"). סוכות (חג האסיף): מקביל לזקנת האדם ולסיכום עמלו - קוראים קהלת, ספר המאזן את השמחה ומסתיים ב"סוף דבר". # צא ולמד להסברים הללו יש להוסיף פן רעיוני-אישי: בחג הסוכות, בעת שאדם אוסף את יבולו ונחשף לפרי עמלו, מתעורר חשש טבעי של נפילה לגאווה ולתחושת "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה". בנקודה זו באה מגילת קהלת ומעמידה את העמל הגשמי בפרופורציה הרוחנית הנכונה. היא מסכמת את התבוננותה בהדרכה החד-משמעית: "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע: אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי זֶה כָּל הָאָדָם. כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם, אִם טוֹב וְאִם רָע" (קהלת יב, יג-יד). הקריאה בקהלת בשיא חג האסיף מורה לאדם כי השפע והעמל בשדה אינם תכלית כשלעצמם, אלא כלי לחיזוק האמונה, היראה והדבקות במצוות. - אריה דיכטוולד. י"א תשרי תשפ"ז & שבת שלום וחג סוכות שמח ומלא אור, אהבה ושפע!- יגאל גור-אריה שיבוא עליך חג מופלא של שמחה אמיתית, כזו שנכנסת ישר ללב ונשארת הרבה אחרי שהחג מסתיים. חג הסוכות, המרגש שבשלושת הרגלים, מביא איתו אנרגיה מיוחדת במינו – זכר לימים שבהם כולם עלו יחד לירושלים, בלבבות פתוחים ובשירה אדירה. סוד האחדות בארבעת המינים כשאתה מחזיק את ארבעת המינים, זכור איזה אור מיוחד אתה מביא איתך: האתרוג (טעם וריח) – הלב הרחב, החכמה והמעשים הטובים. הלולב (טעם) – העומק והאמונה. ההדס (ריח) – הרגישות, היופי והמעשים הנסתרים. הערבה (ללא טעם וריח) – הפשטות והחיבור הבסיסי לכולנו. כמו ארבעת המינים, שמגיעים לשיא תפארתם רק כשהם אגודים יחד, כך גם אתה חלק בלתי נפרד מהפסיפס המרהיב של העם שלנו. הנוכחות שלך מחברת, מאחדת ומביאה איתה ברכה גדולה לכל הסובבים אותך. צילא דמהימנותא – צל של אמונה ואהבה המגורים בסוכה הארעית מזכירים לנו את הנס הגדול של ענני הכבוד שליוו אותנו במדבר. היציאה מהנוחות של הבית אל תחת צל הסכך היא תזכורת לכך שההגנה, הביטחון והאושר האמיתיים אינם נמדדים בקירות אבן, אלא באהבה, באמונה ובאנשים שמקיפים אותנו. אני מאחל לך ולכל אהוביך חג של הכרת תודה, אסיף של שמחות, ושעות קסומות של ביחד תחת צל הסוכה. שיתגשמו כל משאלות לבך לטובה, ושביתך והסוכה שלך יהיו תמיד מלאים באושפיזין של אור, שלום וברכה! פתיחה קלילה: אומרים שבסוכה אין Wi-Fi, אבל הקליטה… לשמיים מצוינת אנחנו עוזבים את הבית הכי נוח, עם המזגן והספה, ויוצאים לגור בקופסה עם קירות מניילון וסכך שנושר. זה נשמע לא הגיוני — אבל דווקא שם, תחת הסכך, פתאום הלב נפתח. עומק ראשון – “דירת עראי בלב של קבע” חז”ל קראו לסוכה “דירת עראי”. אבל אולי הסוד הוא הפוך: אנחנו יוצאים ל”דירת עראי” כדי לגלות מה באמת קבוע בתוכנו. כשמוציאים את כל מה שמיותר — נשארת הליבה, מי שאנחנו באמת. אפשר לומר: “בסוכה אין קירות עבים, אבל יש שקיפות. אולי דווקא שם הכי קל לראות – את עצמנו, ואת מי שמולנו.” עומק שני – האושפיזין שבתוכנו בכל ערב מגיע אורח – אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף, דוד. אבל אולי הם לא באים מבחוץ – אלא מתעוררים בתוכנו: - אברהם – היכולת לפתוח את הלב לאחר.
- יצחק – לדעת לצחוק גם אחרי ניסיון.
- יעקב – למצוא איזון בין רוח לחומר.
- משה – ללמוד להנהיג, גם כשקשה.
- אהרן – לדבר שלום.
- יוסף – לשמור טהרה גם כשאחרים לא מבינים.
- דוד – להאמין גם מתוך החושך.
*מוֹעֲדִים ?!...לְשִׂמְחָה !!* בְּרָכָה נִפְלָאָה אֲבָל קְצָת מוּזָרָה אֲנַחְנוּ מְבָרְכִים בְּחֹל הַמּוֹעֵד וְהִיא *"מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה"* וְלִכְאוֹרָא הֲרֵי *מוֹעֵד* מִלְּשׁוֹן נוֹפֵל אָז מָה פֹּה שִׂמְחָה ?!. *אֶלָּא שִׂימוּ לֵב לְצֵרוּף הַנִּפְלָא :* אוֹתִיּוֹת מְיֻחָדוֹת מַרְכִּיבוֹת אֶת הַמִּלָּה מוֹעֵד. *מ.ו.ע.ד* כַּאֲשֶׁר אָדָם *מ.וֹ.עֵ.ד* וְנוֹפֵל וּמַתְחִיל לִהְיוֹת *ד.וֹ.מֵ.עָ* עַל כָּךְ, וּמְנַסֶּה לְהָבִין *מָ.ד.וּ.עָ* זֶה קָרָה לוֹ, וְכַאֲשֶׁר הוּא *מ.וּ.דׇ.ע* לְמַצָּב וּלְגוֹרְמִים לְכָךְ הוּא *ע.וֹ.מֵ.ד* וְנִהְיֶה חָזָק וְיַצִּיב כְּמוֹ *עָ.מ.וּ.ד.* כְּלוֹמַר כָּל אָדָם *מוֹעֵד* אֲבָל גַּם כַּאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ מוֹעָדִים אֲנַחְנוּ צְרִיכִים לְהִתְחַזֵּק וּלְהוֹצִיא מִזֶּה טוֹב שֶׁגַּם הַמְּעִידָה תִּהְיֶה לְשִׂמְחָה וְזֶהוּ אִם *"מוֹעָדִים"* שֶׁיִּהְיֶה אַךְ וְרַק - *"לְשִׂמְחָה"* וְשֶׁיִּצֵּא מִמֶּנָּה תִּקְוָה לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה וּדְבָרִים נִפְלָאִים וְטוֹבִים... אָז *מוֹעׇדִים לְשִׂמְחָה* וְחַג שָׂמֵחַ. שבת שלום!-חג סוכות שמח! -*יגאל גור אריה* & חג סוכות -דובי פריצקי-קק"ל
התורה מצווה אותנו בחג הסוכות:
״בסוכות תשבו שבעת ימים… למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל״.
יש כאן רעיון שנראה במבט ראשון כמעט הפוך מן ההיגיון: כדי להרגיש בבית – אנחנו צריכים דווקא לצאת מהבית.
כל השנה אנחנו עסוקים בלבנות את הבית שלנו: קירות, רכוש, פרנסה, הרגלים, מעמד וביטחון. ואז מגיע חג הסוכות ואומר לנו: צא החוצה. עזוב לרגע את הבית הקבוע, שב בסוכה, והסתכל על הבית שלך מבחוץ.
דווקא המרחק מאפשר לנו לראות דברים שלא ראינו כשחיינו בתוכם.
הרב זקס מדגיש שהסוכה מלמדת אותנו לחיות עם הארעיות ועם חוסר הוודאות – ובכל זאת לשמוח. אנחנו מגלים שהביטחון האמיתי אינו נמצא רק בקירות שמסביבנו, אלא גם ביכולת שלנו לדעת מה באמת חשוב לנו.
והשפת אמת מוסיף נקודה עמוקה: היציאה מהבית היא גם יציאה מן ה״אני״. אנחנו חוזרים אל השורש – אל הקשר עם הקב״ה, ואל ההבנה שאנחנו חלק ממשהו גדול מאיתנו.
לכן דווקא בסוכות מופיעה גם מצוות ארבעת המינים. ארבעה מינים שונים, בעלי תכונות שונות, שאינם שלמים כשהם לעצמם – ורק כשהם מתחברים נוצרת האגודה.
כלומר, היציאה מהבית אינה בריחה מהבית.
אנחנו יוצאים כדי לראות אותו.
אנחנו מתרחקים כדי להעריך אותו.
אנחנו עוזבים לרגע את המוכר כדי לחזור אל השורשים.
ואנחנו יוצאים מה״אני״ כדי לגלות את ה״אנחנו״.
אולי זו הסיבה שסוכות נקרא ״זמן שמחתנו״.
השמחה אינה רק במה שיש לי בבית הפרטי שלי, אלא בגילוי שהבית שלי הוא חלק ממשפחה, מעם, מקהילה ומסיפור גדול ממני.
ולכן אחרי שבעה ימים אנחנו חוזרים הביתה – אבל בתקווה שאנחנו כבר לא אותם אנשים שיצאו ממנו.
יצאנו מהבית כדי להסתכל עליו מבחוץ;
יצאנו מעצמנו כדי לחזור לשורשים;
ויצאנו מן הנפרדות כדי לגלות מחדש את האחדות.
חג שמח מפלופונסוס יון️-דובי פריצקי-קק"ל | 
.jpg)
