רעיונות לשבת פרשת ואתחנן-תשפ"ו-

מוזמנים להכנס לאתר החדש של החברה לחקר המקרא: www.hamikra.org להנות ולהיות שותפים לדרך ולעשייה הגדולה שלנו.לזכות בהחזר מס 46 בפקודת רשות המיסים, כל ההכנסה היא נטו לעשייה הברוכה שלנו לטובת הנוער הנפלא של עם ישראל.

פרשת ואתחנן , "וּלְמַעַן תַּאֲרִיךְ יָמִים עַל הָאֲדָמָה" - נאום אריכות הימים, של עם ישראל בארצו - ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *

נושא אריכות הימים ואיכות החיים - הלונג'ביטי (Longevity), הוא אחד הנושאים המרתקים והחמים ביותר כיום במחקר המדעי ובשיח הציבורי.

תחום הלונג'ביטי - אריכות ימים, עוסק לא רק בהארכת חיו של האדם, אלא בעיקר בהארכת השנים, שבהן האדם בריא, חיוני ומתפקד. יש להבחין בין : תוחלת חיים Lifespan , מספר השנים הכולל שאדם חי, לבין איכות חיים, של תוחלת בריאותית ותפקודית Healthspan, שמשמעותה היא, מספר השנים שבהן אדם חי, כשהוא חופשי ממחלות כרוניות קשות, מחלות ניווניות או מוגבלות קוגניטיבית ופיזית.

הרעיון המרכזי בלונג'ביטי המודרני, אינה להוסיף שנים של סבל בסוף החיים, אלא לצמצם את תקופת המחלה והתלות למינימום האפשרי, ממש בסוף הדרך , תופעה שנקראת Compression of Morbidity – דחיסת התחלואה .

הבה נלמד שהיום, אל לנו להגדיר את גיל הזיקנה, בשם - הגיל השלישי- בני ה- 65 ומעלה אלא נכיר את הגיל הרביעי- בני ה- 85 ומעלה, וגם את הגיל החמישי- בני ה- 100 ומעלה.

הם נקראים היום – סופר אייג'רס (SuperAgers) ובני המאה (Centenarians).

ה- "Blue Zones" (אזורים כחולים) הם חמישה אזורים גיאוגרפיים בעולם שבהם נרשמו אחוזי בני המאה הגבוהים ביותר, לצד שיעורים נמוכים באופן חריג של מחלות כרוניות: אוקינאווה ביפן, סרדיניה באיטליה, איקריה ביוון ,ניקויה בקוסטה ריקה ולומה לינדה בקליפורניה ארה"ב.

החוקרים מצאו תשעה הרגלים המשותפים לכל תושבי האזורים הללו: תנועה טבעית, תחושת תכלית, הורדת הילוך, חוק ה - 80% - הפסקת אכילה כשהבטן מלאה ב-80%, תזונה נוטה לצומח, שתייה במתינות, השתייכות, המשפחה תחילה, השבט הדומה והתומך באורח החיים שלכם.

המכנה המשותף הבולט ביותר בין הסופר-אייג'רס, בני המאה ואזורי הבלו זונס הוא, שאריכות ימים באיכות גבוהה היא תוצאה של סביבה ואורח חיים כולל, ולא רק גנטיקה, המוערכת ב-20%-25% בלבד מהשפעתה על תוחלת החיים .

מחקר הרווארד (Harvard Study of Adult Development) הארוך בהיסטוריה, נמשך מעל 80 שנה ועקב אחר מאות אנשים לאורך כל חייהם. הממצא המנבא החזק ביותר שהעלה המחקר הוא, שאריכות ימים באיכות גבוהה (פיזית ומנטלית) אינו רמת הכולסטרול או הגנטיקה בלבד, אלא איכות מערכות היחסים והקשרים החברתיים. אנשים שהיו מחוברים חברתית ומשפחתית חיו יותר שנים, וסבלו פחות מירידה קוגניטיבית ומכאבים כרוניים.

משה בנאומו בפרשתנו מבחין בין אריכות ימים קולקטיבית של עם ישראל בארצו, לבין אריכות ימים אינדיבידואלית. נוכל להבחין בנאומו של משה, בחזרתיות ובהדגשה של אריכות הימים בשני הממדים – הקולקטיבי והאינדיבידואלי.

הנה הקולקטיבי באופן חיובי:

"וְשָׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת מִצְו‍ֹתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ, וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ וּלְמַעַן תַּאֲרִיךְ יָמִים עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ כָּל הַיָּמִים"( דברים, ד', מ').

כך גם במקום אחר בנאומו:

"וְאַתָּה, פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי, וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם; וְעָשׂוּ בָאָרֶץ, אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לְרִשְׁתָּהּ. וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ד' אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם. לֹא תָסֻרוּ יָמִין וּשְׂמֹאל. בְּכָל הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר צִוָּה ד' אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם תֵּלֵכוּ. לְמַעַן תִּחְיוּן, וְטוֹב לָכֶם, וְהַאֲרַכְתֶּם יָמִים, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר תִּירָשׁוּן"( דברים, ה', כז'-כט').

משה מוסיף עוד בנאומו:

"לְמַעַן תִּירָא אֶת ד' אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר אֶת כָּל חֻקֹּתָיו וּמִצְו‍ֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וּלְמַעַן, יַאֲרִכֻן יָמֶיךָ"( דברים, ו', ב').

הבה נגזור את המשמעות של ההיגדים המדריכים בנאום. רוצה לומר, אם תכבדו ותצייתו לחוקים ולמשפט:

"אֵת כָּל הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים" ,ואם לא תסורו לקצוות השסע הבינאריות של ימין או שמאל: "לֹא תָסֻרוּ יָמִין וּשְׂמֹאל ",הרי התוצאה תהיה: "וְהַאֲרַכְתֶּם יָמִים, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר תִּירָשׁוּן".

הנה כי כן, ההתנהגות החברתית, המוסרית והערכית של עם ישראל בארצו, היא זאת שתגרום לכם, לאריכות ימים באיכות חיים בארצכם.

אם תתנהלו ביניכם בשיג ובשיח שבתוככם, בין איש לרעהו באהבת חינם , באמונה וביושר, הרי תשפיעו על תוחלת איכות החיים בארצכם.

כך משה מדגיש בנאומו בפרשתנו:

"שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל ד' אֱלֹהֵינוּ, ד' אֶחָד. וְאָהַבְתָּ, אֵת ד' אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ, וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים, ו', ד').

התלמוד מלמד אותנו:" וְאָהַבְתָּ, אֵת ד' אֱלֹהֶיךָ: ויהא משאו ומתנו באמונה ודיבורו בנחת עם הבריות" ( מסכת יומא, פו', עמ' א').

אבל המסר הנוקב בנאום אריכות הימים בפרשתנו, מכוון גם לצד השלילי השני של המטבע.

לא מקרה הוא שאתמול בתשעה באב שמנכיח לנגד עינינו את שנאת החינם שהתרחשה בימי חורבן הבית, אנו קוראים בעיצומו של היום את הפסוק הבא מפרשתנו: "כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים, וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ, וְהִשְׁחַתֶּם, וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל, וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי ד' אֱלֹהֶיךָ, לְהַכְעִיסוֹ. הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר, מֵעַל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ, כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן. וְהֵפִיץ ד' אֶתְכֶם בָּעַמִּים; וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר בַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר יְנַהֵג ד' אֶתְכֶם שָׁמָּה"( דברים, ד', כה'-כז').

הנה משה מציג לעם ישראל בחירה חופשית , בין שתי חלופות: התיישנות וקבעון ואי רצון לשינוי , או שינוי, התחדשות והתרגשות, בחיבור המשמעות העמוקה ושייכותנו לארצנו ולמדינתנו.

על מנת שהביטוי הקלישאי: "אין לנו ארץ אחרת" לא יישאר כאמרה נבובה וחלולה .

לא מקרה הוא שנאום אריכות החיים של משה בפרשתנו, מתחבר לאירוע – טו' באב , אותו נציין בשבוע הבא.

כך נאמר במשנה:

"לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולים... יוצאות וחולות בכרמים. ומה היו אומרות? בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך" (משנה, מסכת תענית ד', ח' ).

כולן לבשו בגדים לבנים שלא יֵבוֹש מי שאין לו, ולכן היו שואלות זה מזה.

מה המיוחד בצבע הלבן?

הצבע הלבן הוא צבע רב־ משמעות בתרבויות רבות, ונושא עימו משמעויות סמליות, רגשיות, פסיכולוגיות ורוחניות. הצבע הלבן הוא שילוב של כל צבעי האור, ולכן נחשב לצבע כולל. הצבע הלבן, מחזיר כמעט את כל קרני האור ולכן נראה בהיר. המשמעות של הצבע הלבן היא: אחדות ואהבה, שהן המתכון, לאיכות החיים באריכות ימים, של עם ישראל בארצו , בסימן של אחדות ישראל ואהבת ישראל .

אבל לא די בהיגדים המכוננים שמדגיש עד כה משה בנאומו. שכן, זאת לדעת, על מנת להבטיח את אריכות הימים של עם ישראל בארצו , על כל עם ישראל, ללא יוצא מן הכלל , להתחייב במילה אחת: הִנֵּנִי.

הנה משה מדגיש בנאום אריכות הימים של עם ישראל בארצו, את ערך הישרות וההתגייסות, להדוף את אויבנו המאיימים על קיומנו בארצנו:

"וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב, בְּעֵינֵי ד', לְמַעַן יִיטַב לָךְ, וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ד' לַאֲבֹתֶיךָ. לַהֲדֹף אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ד' " (דברים, ו', יח').

משה מוסיף בלהט:

"אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ד' וּבֵינֵיכֶם, בָּעֵת הַהִוא, לְהַגִּיד לָכֶם, אֶת דְּבַר ד', כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ, וְלֹא עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר"( דברים, ה', ה').

משה בנאומו, הוא נאה דורש וגם נאה מקיים, כך הנחיל לנו את מורשת – הִנֵּנִי, בהר אחר:

" וַיָּבֹא (משה) אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה. וַיֵּרָא מַלְאַךְ ד' אֵלָיו, בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה; וַיַּרְא, וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה, אֵינֶנּוּ אֻכָּל...וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי" (שמות, ג', א'-ד').

"וַיָּבֹא ( משה) אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה". בהר הזה מתייצבים לשליחות עליונה, שדורשת התייצבות מלאה, הנושאת את הקריאה האלמותית –הִנֵּנִי, שכולה תחושה , אמונה והפנמה, של אש בוערת , של התייצבות לצרכי כלל עם ישראל ,לשליחות שאיננה נפסקת כמו הסנה.

כך מאיר לנו רש"י בפרשנותו: "שהיה משה גר במדין, וימת מלך מצרים, והוצרכו ישראל לתשועה , ומשה היה רועה צאן, ובאה התשועה על ידו".

ראוי בהקשר זה ללמוד ממבצע בֶּצֶר במלחמת העצמאותשנערך לפני 78 שנים, ב- 22 באוגוסט 1948 ,ומטרתו הייתה, תפיסת משתמטים ועריקים משירות צבאי וגיוסם המיידי לצה"ל.תופעת ההשתמטות נתפסה בעיני הנהגת היישוב, כאיום על הסולידריות והלכידות החברתית ולפגיעה בכוחו הצבאי.

המבצע במלחמת העצמאות נקרא: "מבצע בֶּצֶר", על שם העיר בֶּצֶר, הנוכחת בנאומו של משה בפרשתנו, כאחת משלוש ערי המקלטבעבר הירדן, מתוך כוונה למנוע מתל אביב להיות עיר מקלט למשתמטים. כנאמר בפרשתנו:

"אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, מִזְרְחָה, שָׁמֶשׁ. לָנֻס שָׁמָּה רוֹצֵחַ, אֲשֶׁר יִרְצַח אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת, וְהוּא לֹא שֹׂנֵא לוֹ, מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם; וְנָס, אֶל אַחַת מִן הֶעָרִים הָאֵל וָחָי. אֶת בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ הַמִּישֹׁר, לָראוּבֵנִי"(דברים, ד', מא'- מג').

הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג ( 1888-1959 )הרב הראשי לישראל בימי מלחמת העצמאות, סבו של נשיא מדינתנו שיבדל"א, ציטט בנאומו לצדקת המבצע, את נבואת הנביא ישעיהו שאותה נקרא בשבת בהפטרת נַחֲמוּ:

"נַחֲמוּ נַחֲמוּ, עַמִּי יֹאמַר, אֱלֹהֵיכֶם. דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם, וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ, כִּי נִרְצָה עֲו‍ֹנָהּ: כִּי לָקְחָה מִיַּד ד', כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ.(ישעיהו, מ',א'-ב')

וכך המשיך הרב הרצוג בנאומו:

"אך אתם בית ישראל, אתם מהרו, אתם הקדימו, מבעד למסכת הסיבות, הכירו כבר עתה את יד ההשגחה העליונה. התרוממו, התנשאו לשיא של המרום הקדוש והנשגב שבתופעה ההיסטורית המופלאה הזאת. התאחדו, התלכדו, התכוננו למאמץ העליון, אך מתוך אמונת איתן בצור ישראל וגואלו ובתורת קודשו ומהרה כדבר נביאנו, יישמע קול מבשרת ציון מבשרת ירושלים" (המקור: עיתון הצפה 25.8.48).

אם כן, נציג קריאה נוספת לנאומו של משה, הקורא לעמו במציאות של אש: "כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ, וְלֹא עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר". משה קורא לעם: אל תיראו מפני האש, הר האש קורא לכם – לעלות.

מדוע ? – "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ד' "( ויקרא, יט', טז'), במציאות של : "דָּם וָאֵשׁ וְתִימֲרוֹת עָשָׁן" ( יואל, ג', ג').

כך בהמשך נאומו בפרשתנו, קורא משה לבני ישראל להיכנס מתחת לאלונקה:

"וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב, בְּעֵינֵי ד' לְמַעַן, יִיטַב לָךְ, וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ד' לַאֲבֹתֶיךָ,לַהֲדֹף אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ, מִפָּנֶיךָ, כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר ד' " (דברים, ו', יח').

הנה כי כן, נבואתו הקאנונית של הנביא ישעיהו בהפטרת השבת – נַחֲמוּ, דומה שמתכתבת עם קריאתה של בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר בנאומו של משה בפרשתנו:

"דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם, וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ... וְנִגְלָה, כְּבוֹד ד'; וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו, כִּי פִּי ד' דִּבֵּר... הִנֵּה ד' אלוקים בְּחָזָק יָבוֹא, וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ; הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ, וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו...כְּרֹעֶה, עֶדְרוֹ יִרְעֶה, בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים, וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא; עָלוֹת, יְנַהֵל... שְׂאוּ-מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה, הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם; לְכֻלָּם, בְּשֵׁם יִקְרָא, מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ, אִישׁ לֹא נֶעְדָּר"( ישעיהו, מ').

במלחמה שבה אנו נתונים בימים הרי גורל אלו, כולם ללא יוצא מן הכלל נקראים להתגייס לשירות האומה.

משה בנאום אריכות הימים בפרשתנו, מציג את השילוב של האינדיבידואלי עם הקולקטיבי, בפסוק מכונן:

"כַּבֵּד אֶתאָבִיךָ וְאֶתאִמֶּךָ, כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ד' אֱלֹהֶיךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ, וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ"( דברים, ה', טו').

אכן כן, גם החינוך בבית, משפיע מאד על אריכות ימינו בארצנו.

אז נכון שארצנו עדיין איננה נמנית על האזורים הכחולים ה- Blue Zones , אבל היא כן נמנית על האזור של הצבע הלבן :

"לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולים... יוצאות וחולות בכרמים. ומה היו אומרות? בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך" (משנה, מסכת תענית ד', ח').

נאום אריכות הימים של משה בפרשתנו, מותיר רק בידינו, את הבחירה והברירה, על מנת שמדינתנו תזכה להימנות על דור הסופר אייג'רס, SuperAgers ,בני המאה ומעלה, להבטחת אריכות ימים של עמנו בארצנו.

שבת שלום רגוע ושקט

*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון.

&

בלומה טיגר- דיכטוולד -ב"ה. לפרשת ואתחנן (נחמו) בלומה תשפ"ו

"ועשית הישר והטוב", האם לא די בתרי"ג מצוות?

החברה המודרנית בכלל, והחברה המשותפת במדינת ישראל בפרט, ניצבות בשנים האחרונות בפני משבר זהות חריף. השיח הציבורי הפך לזירת קרב משפטית וכוחנית, שבה כל צד מתבצר בעמדותיו ומנצח על פי "שורת הדין" הפורמלית שלו. במציאות שבה המערכות הציבוריות מתנהלות לפי חוקים קשיחים ומאבקי כוח, נשחק המרחב המשותף של האמון, החסד וההקשבה.

דווקא מתוך השבר הזה, מהדהד במלוא העוצמה קולו של ספר דברים בפרשת ואתחנן. התורה אינה מסתפקת במערכת חוקים פלילית, פוליטית או כלכלית סגורה; היא מציבה תביעה קיומית, נעלה וחיונית מכל אלו:

"וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה', לְמַעַן יִיטַב לָךְ, וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיך"ָ דברים ו', י"ח).

פסוק זה מבקש מאִתנו לחרוג מהגבולות הצרים של המותר והאסור, ולכונן חברה המושתתת על מצפון, פשרה ולפנים משורת הדין.

מדוע לא די בתרי"ג מצוות?

לכאורה, מערכת היחסים של האדם המאמין עם בוראו ועם סביבתו מוסדרת לחלוטין באמצעות תרי"ג המצוות. התורה מפרטת דינים אזרחיים, הלכות שבת, כשרות, צדקה ומשפט. אם כן, מדוע יש צורך בציווי כללי ועמום כמו "ועשית הישר והטוב"?

התשובה לכך ניתנת בפירושו של הרמב"ן המסביר כי חוק כתוב, מפורט ככל שיהיה, מוגבל מעצם טבעו: "וזה עניין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתָנו ותיקוני היישוב והמדינות כולם".

התורה מזכירה עקרונות חברתיים חשובים, כגון "לא תלך רכיל", "לא תקום ולא תטור" ו"מפני שיבה תקום". אולם החיים האנושיים מורכבים מאינספור סיטואציות ייחודיות ומשתנות, שאי אפשר לקודד מראש בקודקס משפטי קבוע.

מכאן גוזר הרמב"ן את החובה ההלכתית והמוסרית לפעול מעבר לכתוב בחוק, לעשות פשרה ולפנים משורת הדין. בלעדי צו כללי זה, אדם עלול להפוך למה שהרמב"ן מכנה בפרשת קדושים "נבל ברשות התורה", כלומר אדם השומר על כל סעיפי ההלכה היבשים, אך מתנהג באטימות, באכזריות ובחוסר יושר. החוק היבש עלול להפוך לכלי שרת בידי האגואיזם. "ועשית הישר והטוב" הוא התרופה לאטימות זו, הדורשת מאיתנו לזהות את רוח התורה ולא רק את הטקסט הפורמלי שלה.

נחמה ליבוביץ מנתחת את דברי הרמב"ן ומעמיקה בהם. היא מראה כי "ועשית הישר והטוב" אינו המלצה לדרך חסידות גרידא, אלא חובה דתית עמוקה המשנה את הגדרת ההלכה עצמה.

היא מביאה כדוגמה את דין " דִּינָא דְּבַּר מֶצְרָא " (זכות קדימה לשכן-סמוך ברכישת קרקע גובלת). מבחינת דיני הקניין הטהורים, לכל אדם יש זכות למכור את נכסיו למי שירצה. אולם חז"ל הפכו את הצו המוסרי "ועשית הישר והטוב" לחוק מחייב, המאלץ את המוכר להעניק קדימות לשכנו.

ליבוביץ מדגישה כי היהדות אינה מסתפקת בריסון המעשים הרעים בפועל. היא שואפת לעקור את הרע שבכוח מתוך נפש האדם. התביעה היא להיות "רודף אחר כוונת התורה," לפתח חוש מוסרי פנימי המכוון תמיד לשאלה: מה נכון, צודק וטוב לעשות בסיטואציה הספציפית הזו, גם אם החוק היבש מתיר לי לנהוג אחרת.

במאמרו המרתק לפרשת ואתחנן בסדרת הספרים "שיג ושיח", לוקח הרב זקס את התובנה של הרמב"ן צעד אחד קדימה אל תוך הפילוסופיה של המוסר. הוא מסביר כי קיים הבדל תהומי בין "חוק" לבין "מוסר".

חוקים, מעצם הגדרתם, הם עקרונות אוניברסליים. הם חלים על כולם, בכל זמן ובכל מקום (כגון איסור גניבה או רצח). אך לפי הרב זקס, בחיי המוסר ישנם היבטים שמושג החוק הפורמלי אינו מסוגל לתפוס:

"מהו להיות בעל טוב או רעיה טובה, הורה טוב, מורה טוב, חבר טוב? ... יש היבטים מוסריים שאי אפשר לצמצמם לכדי כללי התנהגות, מפני שמה שחשוב בהם איננו רק מה שאנו עושים, אלא מי שאנחנו וכיצד אנו מגיבים לזולת".

הרב זקס מדגיש כי חוק ללא מוסר מייצר חברה קרה ומנוכרת הפועלת על פי "זכויות" ו"חובות" בלבד. אלוהים אינו רוצה רק רובוטים שמצייתים לכללים; הוא מבקש מאתנו להרחיב את הלב, לפתח רגישות מוסרית המביטה בפרט, בייחודי של כל אדם ובנסיבות חייו, ולפעול מתוך אנושיות, הקשבה וחמלה. "ועשית הישר והטוב" הוא היפוכה של המחשבה שדָי באלגוריתם חוקי כדי לנהל עולם. הוא מעביר את המשקל אל הזיקה הבין-אישית הבלתי אמצעית.

במחשבת המקרא, המילים "טוב" ו"ישר" אינן כפל לשון ספרותי, אלא שני קטבים משלימים.

היָּשָׁר מייצג את השכל, האמת והצדק האובייקטיבי, המעשה הנכון והמדויק שאינו משתנה. לעומתו, הטּוֹב פונה אל הלב, הרגישות והנסיבות האנושיות. הוא מבטא את החסד ואת הרצון להביא שלום ורווחה, לעיתים גם במחיר של ויתור על ה"צדק" הנוקשה.

דוגמאות מקראיות הממחישות את משמעות המושג הישר והטוב

הדוגמה המובהקת ביותר היא משפט שלמה (מלכים א', פרק ג'). כאשר שתי נשים תובעות את אותו התינוק ואין עדים, המעשה מבחינה משפטית הוא לגזור את הילד לשניים. אולם האם האמיתית בוחרת ב"טוב" – היא מוותרת על הצדק המשפטי שלה למען הצלת חיי בנה. חכמתו של שלמה התבטאה בכך שהשתמש ב"טוב" המוסרי כדי לחשוף את האמת.

כך גם במערכת היחסים בין יוסף ובין אחיו (בראשית, פרק מ"ב ואילך). על פי חוק, היה על יוסף להעמיד את אחיו לדין צדק להענישם על מכירתו. אך יוסף מבין שהצדק המשפטי יחריב את המשפחה לתמיד, הוא בודק אם אחיו עשו תיקון, ולאחר שהשתכנע שאכן עשו, הוא מתפייס איתם ודואג לכלכלתם.

דוגמה נוספת היא סיפורם של דוד המלך ונבל הכרמלי (שמואל א', פרק כ"ה). דוד חש פגיעה קשה בצדק כאשר נבל מסרב להעניק אספקה ללוחמיו השומרים על צאנו, ויוצא להשמידו בשם הדין והצדק הפגוע. רק התערבותה של אביגיל, המציעה פשרה ומזון, מביאה את דוד לבחור ב"טוב" ולמנוע שפיכות דמים מיותרת שתכתים את מלכותו.

כדי להוריד את התובנות הללו אל קרקע המציאות, ניתן לראות כיצד המתח בין ה"ישר" ל"טוב" מלווה אותנו בכל תחומי החיים המודרניים.

בתחום התעסוקה, כאשר עובד מסור מאחר לעבודתו בשל מקרה חירום משפחתי, המעסיק הפועל על פי ה"ישר", ינכה משכרו באופן אוטומטי על פי חוזה העבודה הקשיח. לעומת זאת, המעסיק הפועל על פי ה"טוב" יגלה רגישות, יוותר על הניכוי ויציע עזרה לעובד בשעתו הקשה.

אפילו בחיים הקהילתיים, בסכסוך שכנים על רעש או חריגה קלה בגינה, הדרך ה"ישרה" היא לפנות לערכאות משפטיות ולתבוע את הזכויות עד השקל האחרון. הדרך ה"טובה", לעומת זאת, היא לשבת יחד לכוס קפה, להגיע לפשרה מחוץ לכותלי בית המשפט, ולוותר זה לזה למען יחסי שכנות רגועים וארוכי טווח. ובשבת נחמו נזכור את דברי רבי יוחנן: "לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין" (בבא מציעא ל, עב).

סיום ואקטואליה: משמעות הציווי לימינו

הצורך במימוש חזון "הישר והטוב" מעולם לא היה אקטואלי ומציק יותר מאשר בימינו אלה. אנו חיים בעידן של "תרבות הביטול", משפטיזציה מוגזמת של החיים הציבוריים, וקיטוב חברתי שבו כל קבוצה דורשת את "זכויותיה" על פי החוק, תוך התעלמות מוחלטת מהפגיעה בזולת.

אם נמשיך לנהוג אך ורק על פי שורת הדין היבשה, החברה שלנו תתפרק מבפנים. מנהיגים, אנשי עסקים ואזרחים פרטיים נדרשים כיום לאמץ את דרכם של הרמב"ן, נחמה ליבוביץ והרב זקס. עלינו לשאול את עצמנו בכל צומת החלטה – לא רק האם זה חוקי או האם זה מותר לי, אלא האם זה ישר? האם זה טוב? האם זה בונה גשרים ומגביר את השלום והאמון בינינו?

ההבטחה המקראית המופיעה בסוף הפסוק:" לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ" (דברים ו, יח), אינה פרס שמימי מנותק. היא תוצאה חברתית וקיומית ישירה: חברה שיודעת לפעול לפנים משורת הדין, חברה שיש בה חסד, פשרה ויושרה, היא חברה חזקה ובריאה, הראויה והמסוגלת להתקיים לאורך ימים על אדמתה.- בלומה דיכטוולד. ‏ה' אב תשפ"ו

&

סרטון על תשעה באב - החורבן מתחיל מבפנים- הרב עמיהוד סולומון-רב קהילה כפר גנים פתח תקוה.

https://youtu.be/HdexDyDXfv4

&

 לפרשת ואתחנן ושבת נחמו תשפ"ו - אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה: בֵּין מַעֲבָר לִרְאָיָה

 אריה דיכטוולד

משה רבינו עומד על סף הארץ המובטחת. הוא יודע היטב כי נגזר עליו שלא להיכנס אליה, אך לבו אינו מרפה. הוא מתפלל, מתחנן ומפציר: "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַירְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן" (דברים ג', כ"ה). תגובתו של הקדוש ברוך הוא מהירה והחלטית: "וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה" (שם, כ"ו). המעבר שביקש משה הופך לעברה (כעס), אך מיד בצדה מופיעה נחמה פורתא. 'בקשת לראות?' "עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (שם, כ"ז).

ראִיה כתחנה אחרונה מול ראיה כהתחלה

מעמד זה מהדהד עמוקות על מפגש קדום אחר, זה שבין הקב"ה לאברהם אבינו: "וה' אָמַר אֶל אַבְרָם... שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה. כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם" (בראשית י"ג, י"ד-ט"ו).

אלא שאצל אברהם, הראייה אינה התחנה האחרונה. מיד לאחר מכן הוא מצווה: "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶֽנָּה". על סמך פסוק זה סובר רבי אלעזר בתוספתא מסכת בבא בתרא (דף ק' ע"א) כי "הילוך קונה" – הליכה פיזית בקרקע מהווה מעשה קניין ממשי.

מכאן עולה תהייה נוקבת: מדוע משה, אדון הנביאים, אינו מורשה לעבור את הירדן אפילו כאדם פרטי, ללא הנהגה ושררה? מה מסתתר מאחורי מילות בקשתו "אעברה" ו"ואראה", ומדוע נמנעה ממנו כניסה זו?

המנהיג והרואה- בין העברה לראייה

כדי לרדת לעומקה של תפילה הזו, יש להתבונן בשני החששות המלווים את משה ובשני הרבדים של בקשתו. בספר "אור החיים" (רבי חיים בן עטר, מרוקו 1696-ירושלים 1743) ) מפרש שמֹשה התמודד עם שתי מניעות מהותיות לכניסתו לארץ:

• זמנו של יהושע למלוך: הגיעה העת להחלפת הנהגה, ו"אין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימה".
• חשש חורבן העתיד: הקב"ה צפה כי ישראל עתידים לחטוא, והיה צורך להשליך את הַחֵמָה על "עצים ואבנים" (חורבן בית המקדש) ולא לכלות את העם חלילה. לו משה היה נכנס ובונה את בית המקדש, לא הייתה שום אומה ולשון יכולה לשלוט בו או להחריבו (סוטה ט' ע"א), מה שהיה מוביל חלילה לכיליונם של ישראל בעת חטא.

כדי להסיר מניעות אלה, מחלק משה את בקשתו בדיוק נמרץ:

• "אעברה נא": אעבור כדרך פשוטי העם, ללא שררה וכבוד, ובכך לא אפגע במלכות יהושע. המילה "נא" מדגישה את הבקשה לרדת ממעמדו הרם כעת ("הן עתה") כדי לזכות בקדושת הארץ.
• "ואראה": אעבור כדי לראות בלבד, ולא כדי לבנות את בית המקדש. בכך יישמר ייעודו של בית המקדש העתידי כ"פדיון נפשם" של ישראל בשעת חורבן, ולא תימנע הצלתם.

קניין ראייה מול קניין חזקה - פלפולו של ה"כלי יקר":

פירוש מרתק מציע בעל ה"כלי יקר" (רבי שלמה אפרים מלונטשיץ ,1550 פולין-1619 פרג), המתרגם את בקשת משה לשפה הלכתית-קניינית בדיני מקרקעין. הוא יוצר הבחנה למדנית בין שני סוגי קניינים ושני ממדים של הארץ:

א. התועלת הגשמית וקניין חזקה ("אעברה נא"):

התועלת הגשמית של הארץ – לאכול מפריה ולשבוע מטובה – משתרעת על פני כל השטח הגיאוגרפי שלה. קניין כזה, בדומה לקניין מקרקעין הלכתי, דורש מעשה אקטיבי של חֲזָקָה: "מכי דייש אמצרי" (=תיקון גבולות השדה והליכה בהם). לכן נאמר לאברהם "קום התהלך בארץ".

משה, ברצונו להנחיל את הארץ הזו לישראל בקניין עולם, ביקש "אעברה נא" – לעשות מעשה קניין פיזי ברגליו שיבטיח את אחיזתם הנצחית של ישראל בה. על החלק הגשמי והמעשי הזה, שהאדם הישראלי מטבעו נכסף אליו, השתמש משה בלשון בקשה עצמית ("נא").

ב. התועלת הרוחנית וקניין ראייה ("ואראה")

התועלת הרוחנית של הארץ אינה תלויה במרחב הגיאוגרפי, אלא מתרכזת ב"הר הטוב הזה והלבנון" – מקום המקדש, המכוון כנגד מקדש של מעלה. שם, בראייה בלבד קונה האדם את שלמות נפשו ומתלבש ברוח קדושה: "כדרך שבא לראות שמה, כך בא לירָאות".

על קניין רוחני זה אמר הקב"ה לאברהם "שא נא עיניך וראה", כיוון שהישראלי מצד טבעו החומרי אינו נכסף אליו מאליו, יש לעורר אותו לכך בלשון בקשה ("שא נא"). משה, לעומת זאת, שהיה שרוי כולו ברוחניות, ביקש "ואראה" ללא צורך בלשון בקשה אישית על הרוחני, שכן זה היה טבעו הפשוט.

הקב"ה נעתר למשה בחלק הרוחני בלבד: "רב לך" – 'דייך בשלמות הרוחנית הייחודית לך'. הראייה ההיסטורית והרוחנית הרחבה תישאר אצלך, על ראש הפסגה, בעוד יהושע – המנהיג המעשי – הוא שיסדר את "ספסלי בית המדרש" ויוביל את העם על קרקע המציאות.

# צא ולמד

געגועיו של משה לארץ ישראל חושפים בפנינו את עומק מהותה של הארץ. כפי שמסביר רש"ר הירש (הרב שמשון בן רפאל הירש, גרמניה, 1808-1888 מייסד שיטת "תורה עם דרך ארץ"), ארץ ישראל אינה עוד חבל ארץ גיאוגרפי, היא התכלית והציר של כל הנהגת ה' בעולם. משה מצדיק למעשה את בקשתו כך: "אם אראה את הארץ הזאת, אזכה למבט רחב יותר על הגודל וחוזק היד של עתיד הנהגתך". משה מבקש פרספקטיבה ה' נותן לו פרספקטיבה, אבל מרחוק.

הראייה של משה מהר נבו, כמו גם תפקידו של הנביא המכונה במקרא "הרואה" (לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר הָאִישׁ בְּלֶכְתּוֹ לִדְרוֹשׁ אֱלֹהִים לְכוּ וְנֵלְכָה עַד הָרֹאֶה כִּי לַנָּבִיא הַיּוֹם יִקָּרֵא לְפָנִים הָרֹאֶה" שמואל א, ט, ט), מעניקה לישראלי את הפרספקטיבה הנצחית. משה רבינו לא זכה לדרוך פיזית על אדמת הארץ, אך הראייה הרוחנית שלו נותרה חקוקה בלב האומה לדורותיה – כמגדלור של קדושה המכווָן אל מקדש של מעלה, ומאיר את דרכנו בארץ של מטה. הראיה היא תלת מֵמדית- אדם ,מרחב וזמן. "ואתחנן" היא גם "נחמו".

אריה דיכטוולד. ‏ה' אב תשפ"ו

&

 דבר תורה - דברים-ואתחנן - שבת נחמו - תשפו - ציפור בודד על גג (חלק ב) - מייקל אייזנברג

וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר. אֲ-דֹנָי ה' אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גׇּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ. אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן. וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה.
עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה. (דברים ג, כג-כח)

פסוקים קורעי-לב אלו הם המשך ישיר לבדידותו של משה, אותה תיארתי בחלק הראשון של דבר התורה בשבוע שעבר. כפי שציינתי שם, במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר משה התפלל שוב ושוב למען העם. לאחר חטא העגל הוא עומד בפרץ ומבקש: "שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ" אחרי שהיה מוכן אפילו להקריב את עצמו: "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות לב, לב). לאחר חטא המרגלים הוא התחנן: "סְלַח נָא לַעֲו‍‍ֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ". הוא התפלל על מרים, על אהרן ועל ישראל פעם אחר פעם. אבל, כאשר משה מבקש סוף־סוף על עצמו, התורה אינה מספרת שאיש מן העם מצטרף לתפילתו. איש אינו ניגש ואומר ראוי שגם אנחנו נבקש למען עתידו.

מדוע? כי רחשי תפילה נאמרים בשפת העתיד וכפי שהסברתי בשבוע שעבר, משה בודד כי הוא חי את העתיד בעוד העם חיים את ההווה. כאשר משה ראה ארץ חדשה, העם ראה מדבר; כאשר העם חש צמא, התאווה לבשר והתמלא פחדים, משה ראה ברית, משפט, חברה וברכה. לכן, אין להם את שפת התפילה ומשה נותר בודד במבטו לעתיד. "לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם" לא מבטא בעיות לוגיסטיות או ארגוניות ותרבותיות שמקשות על ניהול העם. נוכח היעדים השאפתניים והחיוניים, משה מתאר את החמצמצות של חששות החמצה בגרונו. "שָׁקַדְתִּי וָאֶהְיֶה כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל גָּג" בלשון תהילים (קב, ח) - כשכולם ישנים אני שוקד על משמרתי לקראת העתיד. כאמור, משה אינו בודד מפני שאין לידו אנשים. עם שלם עומד סביבו. הוא בודד מפני שהוא האדם היחיד שיודע במלוא העוצמה מה עתיד להתרחש, ומה עלול להיות מוחמץ. הוא כנראה היחיד שיכול לדמיין עתיד, עתיד אחר, עתיד מלא ברכה, ולכן היחיד שיכול להתפלל.

בהתאם לכך, ה' אינו מציע למשה נראות, אהדה או הכרה ציבורית כמזור לתחושותיו הקשות. הוא אינו אומר לו שהעם מעריך אותו בסתר, שההיסטוריה תכנה אותו "אדון הנביאים", או שדמותו תונצח כפסל מרשים בכיכר העיר. בהמשך אסביר גם מדוע ביטול הגזרה איננו מוצע. המענה הוא אחר: העתיד שראית לא ימות איתך. יהיו אחרים שישאו אותו: "שָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ… וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה".
רֹאשׁ הַפִּסְגָּה תהיה הגג האחרון של משה. כמו הציפור הבודדה בתהילים, גם משה יעלה אל מקום גבוה, וכמו בהמשך הפרק בתהילים הגג הופך נקודת תצפית. תצפית ממנה רואים הארץ ואת העתיד. תצפית ממנה נשקפת הנחמה:

אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד. כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ... כִּי בָנָה ה' צִיּוֹן נִרְאָה בִּכְבוֹדוֹ... לְסַפֵּר בְּצִיּוֹן שֵׁם ה' וּתְהִלָּתוֹ בִּירוּשָׁלָ‍‍ִם, בְּהִקָּבֵץ עַמִּים יַחְדָּו וּמַמְלָכוֹת לַעֲבֹד אֶת ה'. (תהילים קב, יד–כג).

הציפור אינה נחלצת מבדידותה כשמישהו מביט בה. הבדידות נרפאת כאשר החזון שהיא רואה מן הגג נעשה למציאות ציבורית: עובדים נושאים במרץ אבני בניין, סוללים דרכים בעפר השממה, העיר צומחת ועולה מן החולות, והעמים רואים ומשתאים. בזכות פעילותו של עם-ה', שמו של ה' ונוכחותו מתגלים בהיסטוריה.

אם כן, מסתבר שההפך מבדידות אינו רק קשר. ההפך מבדידות הוא שותפות בתקוות ובהגשמה. גם הרשתות החברתיות בנויות על כאב הבדידות, וגם הן מציעות רשת. אבל פעמים רבות זו רשת של ניראות: שיראו, שיגיבו, שיעניקו אישור ויהיו שותפים לרגע הנוכחי. אהדה יכולה להקל לרגע, אך אינה נושאת חזון ואינה בונה עתיד. התורה מציעה רשת אחרת: לא רק מי מסתכל על האדם, אלא מי נושא איתו; לא רק מי מאשר את רגשותיו, אלא מי מוכן לקבל אחריות וללכת איתו אל מציאות שעדיין איננה קיימת. מי מוכן להמשיך את דרכו, גם אם בדרכו המיוחדת של השותף לדרך.

לכן, אחרי שפרשת דברים הציבה את הריבוי כברכה: "ה' אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב… יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם…", בפרשת ואתחנן, עוד לפני שמשה עושה את המסע האחרון במעלה ההר, חשוב לו להדגיש שהכמות לכשעצמה איננה מקור הערך: "לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם, כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים. כִּי מֵאַהֲבַת ה' אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה" (דברים ז, ז–ח). לא מספר התומכים או העוקבים מוציא אדם מבדידותו, אלא קיומם של שותפים המוכנים לשאת איתו אחריות למשהו גדול יותר, משהו שממשיך וממשיך להתרחב, ולהוות ברכה גם לרבים אחרים.

לכן, בפרשת דברים משה עובר מיד מבדידותו לאחריות המשותפת: "הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם" (דברים א, טז), ובפרשת ואתחנן משה מרחיב בלשון דומה מהמנהיגים לכל העם: "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים, אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ: רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דברים ד, ו). אם בשבוע שעבר בעקבות "טׇרְחֲכֶם" כתבתי על דתיות חלולה, בפרשת השבוע מיד לאחר תיאור התחינה והסירוב, משה פונה לעם במבט לעתיד מלא משמעות:

"וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת, לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ… "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו... וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם"" (דברים ד, א-ח).

בשעה שהוא מתבשר על מותו הקרוב הוא מקדיש את דבריו לכך שהם יחיו, שהם יבואו ושהם יירשו. לאחר שתפילתו האישית נדחית, הוא אינו שוקע בעצמו ואינו מפסיק להוביל. הוא הופך את כאבו לתורה שתאפשר לאחרים להמשיך, ולהגיע למקום שאליו הוא עצמו לא יגיע. שותפות שחוצה דורות ועידנים. בראייתו של משה העמים אמורים להתבונן בישראל ולומר: יש כאן חברה שחיה אחרת. חברה שבה חוק ומשפט אינם רק מערכת טכנית להסדרת סכסוכים, אלא גילוי של חכמה, קרבת אלוהים וצדק. אומה שמברכת את העולם באמצעות מוסדותיה, חוקיה, אמונתה והיחסים שבתוכה. העם נדרש לשאת בעצמו את מה שמשה נשא עד כה לבדו.

החזון אינו נקבר בפסגה. החזון הופך ממה שהנביא הבודד רואה לעתיד, לאחריות שאנשים רגילים חיים יום יום ושעה שעה. משה אינו נכנס לבתים שייבנו בארץ, אבל דבריו נכתבים על מזוזות פתחיהם. במקום דתיות של שפה גבוהה המסתירה מאבקי כוח, ובמקום טקסים רבי רושם בבית המקדש שהופכים לנטל, פרשת השבוע מציבה כדגם דתיות של חוקים ומשפטים צדיקים, של חברת מופת ושל אנשים פשוטים שנוגעים בנצח.

משה לא יעבור את הירדן, אבל עם ישראל ישא את קולו. וזה יקרה דווקא בגלל שמשה לא יהיה שם והם יהיו חייבים לקחת את העתיד על עצמם. יהושע והזקנים אינם טובים יותר ממשה, וכמוהו גם הם יֵרְדוּ מבימת ההיסטוריה בתחילת ספר שופטים. בפרשת ואתחנן, לפני שמשה עולה לתצפית האחרונה והמנחמת, הוא מדגיש בפני העם שחייבים להנכיח את העתיד. כל דור ילמד את בניו במילותיו: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם... וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ... וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ" (דברים ו, ו–ט).

משה לא הפך לאזרח במדינה שראה בדמיונו, אבל החוקים, המשפטים והאמונה שמסר נועדו לעצב את דמותה. משה הוא הציפור הבודדה על פסגת ההיסטוריה היהודית. הוא אינו מסתפק בראייה. הוא אינו מבקש שיבינו את כאבו. הוא מוסר את אשר ראה ליהושע, לעם, לבנים ולבני הבנים. משא של אדם אחד לברית בין-דורית של עם שלם.

זו הקריאה של פרשת ואתחנן: לא להסתפק במי שרואה את העתיד מרחוק, אלא ליצור אנשים שיישאו אותו בהווה ויקדמו את פני העתיד; לא רק להביט במנהיג שעל הפסגה, אלא להיעשות שותפים לבניין הבית שהוא רואה משם. כשהתהליך מתקדם והעם גדל ככוכבי השמים לרוב, אין אפשרות להישאר עם אותם הכלים והשיטות של אתמול. צריך משהו אחר. אנשים אחרים. מוסדות אחרים וכנראה דור אחר. כולם ביחד צריכים לפתח משהו חדש שמותאם לעתיד המתפתח. משה נתן את המנדט לעם כי ברכה שאינה מתורגמת לאחריות משותפת, הופכת לעומס לא פרופורציונאלי על אדם אחד, או אפילו כמה, מוכשרים וראויים ככל שיהיו. צריך לבנות ביחד את המוסדות. דרוש מנגנון משוכלל ודינמי שיודע להפיץ ברכה.

ואם עשינו את כל הדרך עד לכאן, אז אולי קריאת משה בפרשת דברים. "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי" איננה רק קריסה רגעית. אולי יש פה קריאה לעם להתבגר. אם ה' הרבה אתכם, אם אתם כבר ככוכבי השמים, אינכם יכולים להישאר רק יונק בחיק האומן. הברכה דורשת אחריות. להיות אנשים. להיות אנשים חכמים ונבונים כלשון הפסוק. להיות ראשים ראויים. הריבוי דורש שותפות במאמץ. העתיד דורש אנשים שמוכנים לשאת אותו כבר עכשיו כדי להרבות את הברכה יותר ויותר. לא עוד אנשים שמסתכלים על המנהיג, אלא אנשים שנעשים שותפים לדרך.מייקל אייזנברג.

&

השוני בתפילות השבת- חיים קופל

1) בפרשתנו בעשרת הדברות "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (ה, יב).כאן הדגש על מצוות לא תעשה, שעיקרן הוא, הִמָּנְעוּת מֵעֲשִׂיַּת מְלָאכָה בְּשַׁבָּת. וְאִלּוּ בְּפָרָשַׁת יִתְרוֹ נֶאֱמַר "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שְׁמוֹת כ, ח), שָׁם הַדָּגֵשׁ עַל מִצְווֹת עֲשֵׂה שֶׁמַּשְׁמָעוּתָן, קִדּוּשׁ הַשַּׁבָּת בַּתּוֹדָעָה וּבְדִבּוּר. למשל: אמירת קידוש על כוס יין, וזכירת השבת. חז"ל אומרים ששמור וזכור בדיבור אחד נאמרו, ואנו מחויבים לקיים את שניהם.

2) נשים לב לְתוֹפָעָה מעניינת. בניגוד ליום חול, שבו אנו מתפללים תפילת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה זהה בתפילות : שחרית, מנחה, וערבית, הרי שבשבת התפילות הן שונות.

בליל שבת: "אַתָּה קִדַּשְׁתָּ אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי לִשְׁמֶךָ".

בשבת בבוקר " ישמח משה במתנת חלקו".

בשבת במנחה "אתה אחד ושמך אחד".

3) ישנו הבדל נוסף בולט בתפילות השבת עצמה. בליל שבת אנו אומרים: " אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ.. וּבְרָצוֹן שַׁבַּת קָדְשְׁךָ, וְיָנוּחוּ בָהּ כָּל יִשְׂרָאֵל"

בשבת בבקר "אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ רְצֵה נָא..וּבְרָצוֹן שַׁבַּת קָדְשְׁךָ, וְיָנוּחוּ בּוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל"

בשבת במנחה: "אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ.. בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן שַׁבְּתוֹת קְדֵשֶׁיךָ וְיָנוּחוּ בָם כָּל יִשְׂרָאֵל "

בליל שבת: "וינוחו בה" , בשבת בבקר "וינוחו בו". בשבת במנחה "וינוחו בם".

ובנוסף: בערב שבת, ובשבת בבקר (לשון יחיד) שבת קדשך", ובשבת במנחה: שבתות ( לשון רבים), קודשיך.

4) לגבי השוני בין תפילות חול, לתפילות שבת, מסביר הטור (בסימן רצ"ב) שתפילות שבת תוקנו כנגד שלוש שבתות של עם ישראל: ליל שבת: כנגד שבת ראשונה, שבה נברא העולם " שבת בראשית", לכן גם הנוסח מתאים "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ.... וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" שבת בבקר : כנגד מתן תורה, שהיה בשבת, לכן מתאים הנוסח "יִשְׂמַח מֹשֶׁה בְּמַתְּנַת חֶלְקוֹ..וּשְׁנֵי לוּחוֹת אֲבָנִים הוֹרִיד בְּיָדוֹ". שבת במנחה: כנגד שבת לעתיד לבוא: "אַתָּה אֶחָד וְשִׁמְךָ אֶחָד", וּלְעָתִיד לָבוֹא, בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד, וּשְׁמוֹ אֶחָד. לָכֵן הַסִּיֹּמֶת שַׁבְּתוֹת קָדְשְׁךָ וְיָנוּחוּ בָּם (לְשׁוֹן רַבִּים) מַתְאִימָה.

5) ומוסבר גם ההבדל הלשוני וְיָנוּחוּ בָהּ: בליל שבת (בראשית), בשבת בבקר מתן תורה, שהיה בשבת וְיָנוּחוּ בּוֹ (בחג מתן תורה), ובשבת במנחה: מדובר על כל השבתות לעתיד לבוא, לכן " וְיָנוּחוּ בָם ".

6) בספר "טַעֲמֵי הַמִּנְהָגִים" (הרב אברהם יצחק שפרלינג זצ"ל), כותב טעם נוסף להבדל בין, בה, בו, ובם.

בערבית : הָוֵי כְּכַלָּה בְּבֵית אָבִיהָ, שהשמחה תלויה בה, לכן "בה". בשחרית: הוי ככלה בבית חמיה שהשמחה תלויה בו, לכן "בו". ובשבת במנחה שהשמחה תלויה בשניהם , לכן "בם" (עמוד ק"נ אות ש"כ).

7) תשובות לפרשת דברים

א) שמו מוזכר בפרשת וירא, ומאז מוזכר בתורה רק בפרשתנו? תשובה: "לוט". מוזכר בפרשת וירא "שתי בנות לוט" (בראשית כו,לו). ובפרשתנו " כי לבני לוט נתתי" (ב,ט).

ב) מילה בפרשה שיש בה אות אחת פעמיים, ואות אחרת שלוש פעמים? תשובה: "וְקָרְאוּ לָהֶם זַמְזַמִּים" (ב,כ). פעמיים האות "ז", ושלוש פעמים האות "מ".

8) שאלות לפרשת ואתחנן.

א) "כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה' א-להיך" (ה,טז) ורש"י מוסיף, על אתר: אַף עַל כִּבּוּד אָב וָאֵם נִצְטַוּוּ בְּמָרָה. השאלה: מדוע רש"י צריך להוסיף זאת? מָה זֶה מְשַׁנֶּה לוּ הַצִּוּוּי הָיָה רַק בְּסִינַי?

ב) הסבר את הביטוי : "גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר כְּקָטָן שֶׁנּוֹלַד דַּמִּי" האם גוי שחייב כסף, ונתגייר, הוא מקבל ישות חדשה , ואינו חייב להחזיר את חובו? לא הגיוני, ציין שני מקורות לדין זה. אחד מהם מפרשתנו?

שבת שלום

תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל

בדוא"ל hkop77@gmail.com או בווטסאפ 052-3604905

&

רעיונות לפרשת *ואתחנן*- שבת נחמו- יגאל גור אריה.

ברכות ושמחות לשלמה ארדינס פרשת בר מצווה ויום חתונה שלהם!

ברכות לשבת בר מצווה של דני פולישוק.

ברכות לשבת בר מצווה של מיכה ברנר.

ברכות לאורטל לוי לשבת בת מצווה.

בפרשתנו ציווי הנחת תפילין "וקשרתם לאות על ידך..."

מדוע הנחת תפילין של יד קודמת לראש? הראש לא חשוב יותר??

היד מסמלת את המעשה את הכוח את הפעולה ואת העשייה.

הראש את הכוחות הנפשיים במוח ומחשבה.

לרמוז שקודם צריך להתחבר ברגש, לכן תפילין של יד כנגד הלב, ורק אח"כ החיבור השכלי- תפילין של ראש.

החיבור האמיתי בין הבריות, אנשים, אוהבים הוא החיבור בין *הרגש והשכל*.

קצת שמחה מגיע לנו!!

לקראת ט"ו באב, יום זה שנחשב כיום פיוס ואהבה.

״לא היו ימים טובים לישראל כחמישה- עשרה באב....״

ט"ו באב הינו תאריך חשוב לא רק בנשיקה המדוברת ובזר פרחים אחרי הגב, מסתבר שהחמישה עשרה באב הוא יום שמחה קדום בישראל. במסכת תענית מסופר שבסיום בציר הענבים נחשפו הכורמים והוכשרו לחגיגות השמחה. אל בין הגפנים הגיעו בחורים מכל הסביבה וארבו למחוללות שהיו יוצאות לרקוד בכרמים.

"בנות ישראל הרווקות יצאו לחולל בכרמים ונתנו הזדמנות לנסיכי החלומות להגיע אליהן״ כולן לבשו לבן, על מנת שלא יהיה הבדל בין עשירה לעניה, שלא לבייש את מי שאין לו, (לא לעשות פדיחות ) *לייצר הזדמנות שווה*.

מנהג יפה זה נשכח– המחוללות בלבן- נשאר היום שמיכה על חוף הים בחצות, בקבוק יין לבן ריק והרבה חול בין השיניים.-אולי תקראו לזה "חג האהבה"?

על פי לוח הירח, תאריך זה הוא התאריך של הירח המלא ועוד מימי קדם היה לו קשר עם מחזור הפריון הנשי, שחפף, פחות או יותר את חודש הירח.

*לכולנו ט״ו באב חג שכולו פיוס אהבה שמחה, שוויון הזדמנויות, אחדות ושקט בגבולות*.

בפרשתנו, אומר משה: *"אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם"…*

איש אחד נסע עם מכוניתו באזור כפרי, איבד שליטה על הרכב, התהפך ונפל לתעלה שלצד הכביש. הוא אמנם יצא ללא פגע, אך המכונית נשארה תקועה בתעלה. הלך האיש לחפש עזרה והגיע לבית של חקלאי מקומי. החקלאי הסכים מיד לעזור לו, ואמר שזאת עבודה טובה ומתאימה עבור פרדי הפרד שלו. “הוא יוציא לך את המכונית מיד,” אמר. החקלאי לקח את הפרד, צעד אתו לעבר המכונית וחיבר אליו רצועות משיכה. או אז, החל החקלאי בקריאות עידוד: “ראלף משוך, סאנדר משוך, פרדי משוך, טד משוך”… ואכן פרדי משך והוציא את המכונית מהתעלה. בעל המכונית היה המום מהכוח של הפרד ושאל את החקלאי: “אמור לי בבקשה, פרדי הפרד שלך ממש תותח! אבל אני לא מבין, הוא הרי היה לבד, אז למה אמרת וצעקת סתם שמות של עוד פרדים?” החקלאי חייך ואמר: “תקשיב חבר, פרדי עיוור כבר שנים רבות. אם הוא היה קולט שהוא לבד, הוא לא היה חושב שהוא יכול למשוך את מכוניתך מהתעלה, והיה מראש נותן ‘חצי עבודה’. ככה כשהוא היה בטוח שהוא חלק מצוות של פרדים, הוא הבין שעליו לתת את חלקו הכי טוב והכי עוצמתי שהוא יכול.”

*האם אנו עיוורים למתרחש סביבנו?*

למדנו לעוף באוויר כציפורים, לשחות בים כדגים, אך עדיין לא למדנו ללכת על כדור הארץ כאחים ואחיות, כחברים כחברות, לכבד את האחר והשונה ממך, באהבה אמיתית.

*הדרך להשיג את ההצלחה שלך היא להתחיל בלעזור למישהו אחר להשיג את ההצלחה של חברך קודם*

מי יתן שכוחות החיבור ואהבת חינם ילכו ויגברו ונצליח למצוא נתיב לחיבור ועשייה משותפת לטובת עם ישראל כולו.

בין סקנדל לפסטיבל,-בין חושך לאור,-בין יגון לתקווה,-שתהא השבת,-שקטה שלווה וענוגה!-*יגאל גור אריה*

&

פרשת ואתחנן- תשפ"ו - דובי פריצקי.
“לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני”

פרשת ואתחנן מזכירה לנו את עשרת הדיברות, ובהן האיסור: “לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני.” נדמה שעבודה זרה שייכת לעבר, אך היא רלוונטית גם לימינו.
יש הרואים בדיברה אזהרה מפני כל דבר שהופך למרכז החיים במקום הקב”ה – כסף, כוח, מעמד או הצלחה. האליל אינו חייב להיות פסל; הוא יכול להיות כל ערך שתופס את המקום הראשון.

זווית נוספת מלמדת שדווקא קבלת עול מלכות שמים היא החירות האמיתית. מי שאינו עובד את ה’, עלול למצוא את עצמו משועבד ליצרים, לאופנות ולדעת הקהל.

גישה שלישית מדגישה שהסיבה להימנע מעבודה זרה אינה מפני שהיא מועילה או מוסרית יותר, אלא מפני שזהו רצון ה’. עבודת ה’ מבוססת על נאמנות לברית שבין האדם לבוראו.

ויש המפנים את המבט פנימה: האלילים המסוכנים ביותר נמצאים בלב – גאווה, קנאה ואגו. המאבק בעבודה זרה הוא מאבק יומיומי להחזיר את הקב”ה למרכז החיים.

אולי זו הקריאה של הדיברה גם עבורנו: לא רק לשבור פסילים, אלא לזהות את ה”אלוהים האחרים” של דורנו ושל כל אחד מאיתנו, ולבחור מחדש במלכות ה’ בכל יום -שבת שלום מירושלים️ -דובי פריצקי.

&

www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.org