יגאל גור אריה
פרשת וישלח- תשפ"א
רחל רמן הייתה רופאה בבית חולים ציבורי גדול בארה"ב ומתוקף תפקידה טיפלה בחולים שחלו במחלות קשות. היא עצמה הייתה אישה חולה מאוד והתמודדה מאז צעירותה עם מצבים חשוכי מרפא. היכרות זו עם עולם החולי והרפואה משני צדדיו אפשרה לה להגיע לתובנות מעמיקות על נפש האדם. היא הבינה שכמה שקשה ההתמודדות הגופנית של החולה, המצוקה הנפשית היא קשה לאין ערוך. האתגר הרפואי השלם חייב לתת דעתו לא רק למכאובי הגוף אלא גם על מכאובי הנפש. בספרה ברכות סבי היא מתארת את המפגשים שלה עם מטופליה והמוטיב המרכזי בספר הזה הוא שהחיים בשלמותם, לרבות הכאב שבהם, הם ברכה. היא לומדת את המסר הזה מהסיפור בפרשת וישלח:
יעקב נאבק עם איש, שבהמשך מתברר שאינו אלא מלאך אלוהים. אף על פי שבמהלך המאבק יעקב נפצע פציעה קשה, הוא מצליח בסופו של דבר להתגבר על המלאך, ולמרבה הפלא, בתום המאבק הוא מבקש ממנו ברכה.
אדם חולה חווה את חייו כמאבק, אך גם בבריאותנו החיים כרוכים ברגעים של כאב, פציעות ואובדן. מן הסיפור הזה אנו למדים עד כמה רגעים כאלו יכולים להיות גם מכוננים בעבורנו. הם מעוררים אותנו לשאול שאלות מהותיות על החיים ולנסות להכיל את המציאות הקשה שנכפית עלינו. מסיפורו של יעקב אנו למדים שבקושי יש גם ברכה והוא מסוגל להצמיח בנו כוחות ותובנות שלא התגלו קודם לכן.
סיפור יעקב והמלאך מאיר באור חדש את דמותו של יעקב. במבט ראשון נראה שעשו הצייד ואיש השדה החי על חרבו הוא החזק במשפחה, ואילו יעקב "אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" (בראשית כה, כז) הוא הפסיבי והחלש יותר, ה'ילד של אימא' (בראשית כה, כח).
אולם סיפור המאבק מציג לנו תמונה שונה בתכלית ומגלה ביעקב את עוצמתו ויכולתו להיאבק במכשולים שלפניו ולהתגבר עליהם. ואכן, בעקבות אותו מאבק, יעקב מקבל את שמו החדש, המבטא יכולת זו: "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית כה, כט). הכוח שעליו מדובר כאן אינו רק כוח גופני אלא גם כוח רצון, כוח הרוח.
לאמיתו של דבר, גם משמו המקורי של יעקב שנתנה לו אמו בשל אותו מעשה שהספיק לעשות טרם צאתו מהרחם, עולה דמות שנמצאת במאבק והמנסה לגבור על הגורל: "וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב" (בראשית כה, כו).
שני השמות של יעקב מרמזים על תנועת חייו של יעקב: מאבק. נראה שהמציאות נוטה כמעט תמיד נגד יעקב וכדי להתגבר עליה אין לו מנוס מלהילחם. משום שהוא נולד שני, הוא נאלץ לקנות את הבכורה, ומפני שאביו העדיף את עשו על פניו היה עליו לקחת את הברכות במרמה. בשל כל זאת, הוא נאלץ לגלות מביתו לחרן ולחזור לביתו רק אחרי עשרים שנה. גם בחרן הוא נאלץ להיאבק כדי להתחתן עם רחל וכדי להתפרנס. בשובו סוף-סוף לארץ כנען הוא מגלה שגם כעבור עשרים שנה ויותר לא פסק ממנו איום הרצח, והוא נאלץ להתמודד עם עשו שבא לקראתו עם ארבע מאות איש.
את השם השני שקיבל יעקב מהמלאך נושאים אנו, צאצאיו. בבחינת מעשה אבות סימן לבנים. יש קללה סינית שמאחלת 'שיהיו לך חיים מעניינים' וחוששני שאצל עם ישראל קללה זו התממשה. רק לעיתים רחוקות זכינו לרוגע ולשלווה. שום דבר לא בא לנו בקלות ועל כל דבר אנחנו נאלצים להילחם. במהלך אלפיים השנים שהיינו בגלות נאבקנו לשרוד, לשמור על אמונתנו ועל מורשת אבותינו. והנה סוף-סוף זכינו לחזור לארצנו, אבל כמו יעקב, גם אנו גילינו שגם כאן לא פסק האיום על עצם קיומנו ונגזר עלינו מאבק בלתי פוסק כדי לשרוד. למרות כל המכות והקשיים במהלך ההיסטוריה, לא נעלמנו. אדרבה, יצרנו יצירה רוחנית ענפה, הרבה חיים, שמחה ואהבה.
היכולת לצמוח מתוך הקשיים ולהפוך קללה לברכה היא אפיינה את סיפורי ההישרדות של עם ישראל והיא הפכה אותנו למי שאנחנו גם כיום.
שבת שלום!
שבת שלווה ענוגה וחמה!!
יגאל גור אריה
&
לְזִכְרוֹ שֶׁל
הָרַב מ.צ. נֵרִיָ'ה זצ"ל/דוד אשל
יֵשׁ מַלְאָכִים עִם לֵב אָדָם
אֲבוֹתֵינוּ פָּגְשׁוּ בָּהֶם מֻקְדָּם,
מֵהֶם שֶׁבִּשְּׂרוּ עַל לֵדַת יְלָדִים
וּמֵהֶם עַל סֻלַּם עוֹלִים וְיוֹרְדִים.
אָדָם עִם לֵב מַלְאָךְ
הוֹרִיד לָנוּ הָאֵ-ל כִּגְמַ"ח,
וְהוּא הָיָה לָנוּ רַב, אָב וְאָח
הָרַב נֵרִיָ'ה זצ"ל, אוֹתוֹ לֹא נִשְׁכַּח.
רַב, מוֹרֶה, טָהוֹר, נָקִי וְזַךְ
שֶׁהִתְוָה דֶּרֶךְ וְיָצַר מַהְפָּךְ
וּבְכֹל כִּפָּה סְרוּגָה הוּא מֻנְצָח.
לוּ בְּיָמֵינוּ הָיָה הוּא נוֹכָח
הָיָה מוֹצִיאֵנוּ מִתּוֹךְ הַמַּחְשָׁךְ,
מַחְדִּיר לְתוֹכֵנוּ אֶת רֵעוּת שְׁנַת תש"ח
וּמַחְזִירֵנוּ לִחְיוֹת כְּעַם התנ"ך.
תְּפִלָּתֵנוּ בְּפָרָשַׁת "וְיִשְׁלַח"
שְׁלַח לָנוּ שׁוּב כְּרַב נֵרִיָ'ה מַלְאָךְ.
וישלח, בשלח, שלח דוד אשל
הַפֹּעַל שלח, בְּרֹאשָן שֶׁל שָׁלֹש פָּרָשׁוֹת
וְהַשֹּוּרוֹת הַבָּאוֹת, בּוֹ... הֵן דָּשׁוֹת :
"וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים"
לְפִּיּוּס בֵּין אַחִים,
וְקוֹרֶה, שֶׁגַּם אָח שׂוֹנֵא
בְּשִׁכְנוּעַ הוֹלֵם, מִשְׁתַּנֶּה.
"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה" אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם
וְהוּא עַצְמוֹ... נִשְׁלַח אֶל הַמַּיִם,
הַבְּשַׁלַּח שֶׁל פַּרְעֹה- הַפְגָּנָה שֶׁל חוּלְשָׁה
הוּא לֹא חָשַׁב לְשַׁלֵּחַ אֶת הָעָם לְחוּפְשָׁה.
וְרַק שְׁנַיִים שֶׁלֹּא נוֹאָשִׁים
בּ"שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים",
הַשְּׁלִיחוּת חִיסְלָה אֶת הַיַּחַד
וַעֲשָׂרָה מְרַגְּלִים הִפְגִּינוּ רַק פָּחַד.
חָיֵינוּ מֵאָז שְׁזוּרִים בִּמְתִיחוּת
כִּי עַמֵּנוּ נוֹעַד תָּמִיד לִשְׁלִיחוּת
אַךְ גַּם לָנוּ מְעַט הִתְמַזֵל
וּלְעֶזְרֵנוּ נִשְׁלְחָה כִּיפַּת הַבַּרְזֵל,
כְּדֵי שֶׁמִּכָּל שְׁלִיחָה וְשִׁגּוּר
בע"ה, לֹא נִירָא וְנָגוּר.
וּבַת פַּרְעֹה שְׁלִיחָה הָיְתָה
"וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָה"
אֶת מוֹשִׁיעֵנוּ, הִיא מָשְׁתָּה.
"שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח",
חָשַׁב הֶעָנָו, שֶׁהוּא לֹא מוּצְלָח
ואח"כ דָּרַשׁ : "שַׁלַּח אֶת עַמִּי !"
שֶׁהָפַךְ לְשַׁלַּח כְּלַל עוֹלָמִי.
יֵשׁ לִתְלוֹת בְּכָל פֶּתַח וְשַׁעַר:
"אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַעַר"
לֹא בַּמַּאֲכֶלֶת וְלֹא בַּתַּעַר !
גַּם בִּמְקוֹמוֹת הֲכִי נִידָחִים
יִתְקַבְּלוּ בְּשִׂמְחָה הַאַחִים,
כִּי גַּם שָׁם לחב"ד יֵשׁ שְׁלִיחִים.
אֲבָל יֵשׁ גַּם מוּשַׂג "שִלּוּחִים"
שֶׁהוּא...הֲפָרַת שִדּוּכִים,
וּמֹשֶׁה כַּיָדוּעַ הֶחְזִיר גְּרוּשָׁתוֹ
אֶת צִפּוֹרָה שֶׁהָיְיתָה הָאִשָּׁה שֶׁאִתּוֹ
וּלְאָחַר שִׁלּוּחֶיהָ, הִיא חָזְרָה לְבֵיתוֹ.
מֵהַתְּקוּפָה בָּהּ קָבְעוּ, "מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת"
לְכֻלָּנוּ יֵשׁ זִכְרוֹנוֹת,
שְׁמָם שֶׁל הַיְּהוּדִים לֹא הוּכְתָּם
כִּי... "בַּבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ יָדָם".
יְדוּעָה מִצְוַות "שִׁלּוּחַ הַקֵּן"
וּ"שְׁלַח לַחְמֶךָ" לַעֲזוֹר לְמִסְכֵּן,
וּלְמִי שֶׁיֵשׁ מִשְׁלוֹחַ יָד
עִם פַּרְנָסָה, הוּא יוֹתֵר מְיוּדָד.
מֵרוּץ הַשְּׁלִיחִים – תַחֲרוּת בְּרִיצָה
בְּדֶרֶךְ כְּלָל, אַרְבָּעָה אָצָנִים בִּקְבוּצָה,
בְּעַסְקָנוּת, בַּשִׁירָה וּבַדִּבּוּר
עוֹמֵד לְעֶזְרֵנוּ, שְׁלִיחַ צִיבּוּר.
מִשְׁלַחַת, הִיא קְבוּצַת אֲנָשִׁים נִבְחֶרֶת
שֶׁשְּלִיחוּתָהּ מֻגְדֶּרֶת
וּמִתּוֹכָהּ קוֹבְעִים, דּוֹבֵר אוֹ דּוֹבֶרֶת.
וְלִפְגֹּשׁ בָּהּ...זֶה לֹא נָעִים
הַכַּוָּנָה לְ "מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים".
וְיֵשׁ גַּם מְשֻׁלָּחבתנ"ך
וְהוּא אָדָם עָזוּב וּמֻזְנָח,
וְיֵשׁ מִי שֶׁבְּרוֹב יֵאוּשוֹ
שׁוֹלֵחַ יָד בְּנַפְשׁוֹ,
.
נִשְׁתַּדֵּל לְהַרְבּוֹת בִּשְׁלִיחַת מְסָרִים
עַל שְׂמָחוֹת... וְיָמִים כְּפוּרִים,
נִהְיֶה בְּכָל עֵת שְׁלִיחִים שֶׁל מִצְוָה
לְהַרְבּוֹת... אַהֲבָה וְקִירְבָה.
כֵּן, גַּם הַשֻּׁלְחָן הוּא מִן שֶׁל שָׁלִיחַ
וְעִם שֻׁלְחָן עֲרוּךְ, שְׁלִיחוּתֵנוּ תַּצְלִיחַ,
וּכְשֶׁהַכּוֹל לְשַׁבָּת עָרוּךְ וּמוּכָן
הֵבֵאתִי אֶת"וַיִּשְׁלַח", אֲלֵיכֶם לַשֻּׁלְחָן.
שבת מבורכת ובריאה
בלהה ודוד אשל
