ט
פרשת עקב –"וָאֶתְפֹּשׂ, בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת, וָאַשְׁלִכֵם"- הפרשן, תבנית נוף מולדתו, תקופתו וסביבתו.
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
ארון הספרים היהודי הוא תבנית זהותו של עם ישראל במרחבי הזמן והמקום לאורך כל הדורות. כך "נשא ארון את נושאיו"( סוטה, לה', ע"א), במנעד השקפות , פרשנויות ונקודות ראות שונות. ארון הספרים הוא ייצוגו של בית מדרשו של העם היהודי, המשקף את האתוס – "אין בית מדרש שאין בו מחלוקת"......"אלו ואלו דברי אלוקים חיים" ( עירובין, יג', ע"ב). בארון הספרים נוכחים פרשנינו הקדושים, על מדפי הארון , בייצוגי הפרשנויות, בהקשר לנכסים הרוחניים של עמנו, בנתיבי הסוגיות, התקופות והאירועים השונים במהלך הדורות.
ארון הספרים היהודי מכיל בתוכו פלורליזם של גישות ודעות, שפעמים הפערים וההבדלים בין הפרשנים השונים לדורותיהם הם "כִּרְחֹ֣ק מִ֭זְרָח מִֽמַּעֲרָ֑ב" ( תהילים, קג',יב'). אנו יכולים לדון בטקסט מקראי ולחוות בהתרגשות, תרבות של מחלוקת, שיש בה כבוד הדדי ובעיקר הקשבה ואורך רוח של פרשן לרעהו.
פרשנינו לדורותיהם, אף הם בשר ודם, שהושפעו מנוף גידולם , סביבתם ותקופתם שבהן הם חיו. המשפט המונומנטלי שאנו כה מרבים להשתמש בו - "הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף מוֹלַדְתּוֹ", הוא פרי יצירתו של המשורר שאול טשרניחובסקי ( 1875-1943 ), השזור בשירו הנפלא : "הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא קַרְקַע אֶרֶץ קְטַנָּה, הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף מוֹלַדְתּוֹ, רַק מַה־ שֶּׁסָּפְגָה אָזְנוֹ עוֹדָהּ רַעֲנַנָּה, רַק מַה־ שֶּׁסָּפְגָה עֵינוֹ טֶרֶם שָׂבְעָה לִרְאוֹת...וּמְגִלַּת־ סֵפֶר חַיָּיו הוֹלְכָה מִתְפָּרֶשֶׁת, –וּבָאוּ אֶחָד אֶחָד, וְיִגָּלֶה פֵּשֶׁר כָּל אוֹת וָאוֹת וְסֵמֶל סֵמֶל כָּל הַבָּאוֹת, שֶׁחֹקְקוּ עָלֶיהָ בְּרֵאשִׁית בְּרִיָּתָהּ, –הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית־ נוֹף מוֹלַדְתּוֹ."
כך מדע הפסיכולוגיה החברתית , העוסק בהקשרים ובהשפעה של החברה והסביבה על הפרט, בעיצוב זהותו , השקפתו ובחירותיו בחיים. הקבוצה שאליה נולד האדם לא רק מספקת את צרכיו, אלא גם שואפת לכוון את פעולותיו בדרכים שונות. כך נולד מושג החיברות שהוא תהליך של התנסות חברתית ותרבותית מתמשכת, המקנה ליחיד את הדפוסים, הכללים והערכים של התרבות בחברה בה הוא חי. בתהליך זה יש לסביבה השפעה משמעותית על עיצוב האישיות, ההתנהלות הרגשית ודפוסי המחשבה של היחיד בחברה.
כולנו נושאים עמנו אלבום תמונות אישי ,העמוס בחוויות ואירועים, של אורות וגם של צללים, של תבנית נוף גידולנו וסביבתנו. לא אחת אנו יודעים להצביע על אירוע מכונן בילדותנו או בצעירותינו שעיצב את חיינו ופעמים גרם לנו לחשב מסלול חיינו מחדש. אנו מגבשים במהלך השנים את זהותנו ונוקטים עמדה ודעה בסוגיות חיינו השונות, כתוצאה מחוויות וגירויים אותם חווינו בתקופות חיינו ושהשפיעו עלינו.
כך גם פרשנינו, שגם הם בשר ודם, אף הם הושפעו מהסביבה והתקופה בה הם חיו ושיקפו זאת בפרשנותם. הם אינם קוראים קריאתם מדף מסרים אחד ואחיד. כל אחד מהם הוא בעל חירות המחשבה שהובילה לראייתו והסתכלותו המיוחדים, עת הגה בקריאתו את הטקסט שלפניו ,שיצרה את פרשנותו המאלפת. כך בדיוק, קראו להם מדפי ארון הספרים היהודי, להניח עליהם את קריאתם ופרשנותם, ללא סינון או הגבלות כניסה. כולם זכו לקריאת ההכלה של ארון הספרים היהודי, שנשא את פרשניו בכבוד והדר.
כך הם הותירו לנו מורשה ומסר קולקטיבי– ארון הספרים היהודי שייך לכולם .
הבה נבחן במאמרנו כיצד פרשנינו – תבנית נוף מולדתם, הושפעו בקריאתם ובפרשנותם , מתקופתם ומסביבתם. נבחן בקליפת אגוז , ייצוגי פרשנויות ,כיצד הם נוכחים בנאומו של משה ובמנהרת הזמן של ארון הספרים היהודי, גם באירועים אחרים בתורתנו הקדושה.
הנה האירוע הדרמטי והטראומטי בנאומו של משה בפרשתנו , אודות חטא העגל ושבירת לוחות הברית.
"וַיִּתֵּן ד' אֵלַי, אֶת שְׁנֵי לוּחֹת הָאֲבָנִים כְּתֻבִים, בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים; וַעֲלֵיהֶם...וָאֵפֶן, וָאֵרֵד מִן הָהָר, וְהָהָר, בֹּעֵר בָּאֵשׁ; וּשְׁנֵי לוּחֹת הַבְּרִית, עַל שְׁתֵּי יָדָי. וָאֵרֶא, וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַד' אֱלֹהֵיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם, עֵגֶל מַסֵּכָה: סַרְתֶּם מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר צִוָּה ד' אֶתְכֶם. וָאֶתְפֹּשׂ, בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת, וָאַשְׁלִכֵם, מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי; וָאֲשַׁבְּרֵם, לְעֵינֵיכֶם" (דברים, ט',י'- יז').
הנה הרשב"ם- רבי שמואל בן מאיר,(1080- 1160),מבעלי התוספות נכדו של רש"י, המוכיח לנו ,כיצד הפרשן הוא תבנית נוף מולדתו, תקופתו וסביבתו, שהשפיעה על פרשנותו. הרשב"ם היה הפרשן הראשון ששילב בפירושיו התפלמסות עם הנוצרים באותה תקופה בה הוא חי. את מעשה שבירת הלוחות, הרשב"ם מפרש בהיבט התיאולוגי פוליטי, כתשישות כוחו של משה ולא כשבירה אקטיבית של משה בחמת זעם, כתגובה לחטא העגל, וכך הוא מפרש: " כשראה את העגל תשש כוחו ולא היה בו כוח להשליכם רחוק ממנו קצת, שלא יזיק את רגליו בנופלם כדרך כול משליכי משוי, כשאין בהם כוח לשאת " . אך ברור לכולם מקריאת הטקסטים והפשט בתורה, באירוע שבירת הלוחות בספר שמות בפרשת "כי תשא": " וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה, וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל, וּמְחֹלֹת; וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם, תַּחַת הָהָר.(שמות, לב'). וכך גם מקריאת הטקסט בפרשתנו, דומה כי שבירת הלוחות על ידי משה, לא התרחשה בגלל תשישות כוחו של משה, אלא כמעשה פרואקטיבי, כפי שמשה מתאר זאת בפרשתנו : "וָאֶתְפֹּשׂ, בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת, וָאַשְׁלִכֵם, מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי; וָאֲשַׁבְּרֵם, לְעֵינֵיכֶם"( דברים, ט', יח'). אם כן, מה גרם לרשב"ם להתרחק בפירושו ממה שנראה בעליל מהפשט בטקסט בפרשתנו, כפעולה אקטיבית יזומה בכוונת מכוון של משה, לשבור את הלוחות ולנקוט בפרוש שמציג את הסיטואציה של שבירת הלוחות כפעולה פסיבית של משה. כלומר, שתש כוחו של משה, שראה אירוע טראומטי של חטא העגל ואז מרפיונו, נפלו הלוחות ונשברו?
פרופ' אלעזר טויטו ז"ל, תושב אלקנה מקום מגורי, שזכיתי להכירו ולהוקירו מקרוב. עסק במחקריו האקדמיים באוניברסיטת בר אילן, בדרך פרשנות פרשנינו השונים , כתבנית נוף חייהם וסביבתם. טויטו נדרש במיוחד במחקריו לדרך פרשנותו של הרשב"ם, בהיבט התיאולוגי פוליטי, בזיקה להשפעה הסביבתית של התקופה בה הפרשן חי. בניתוח מאלף טויטו מסביר: " כי מטרת הפירוש בה בחר הרשב"ם, בשבירת הלוחות, היא לחזק את רוחם של ישראל מול פרשנות הנוצרים, שראו בחטא העגל ובעונשו, מפנה ביחס הבורא אל עמו. לדעת הנוצרים, בחטא העגל הופרה ברית סיני ונזרעו הזרעים לתהליך שבסופו, בחורבן בית שני, מאס ה' ב"ישראל הישן", "הברית הישנה" וכרת ברית חדשה עם "ישראל החדש" "הברית החדשה" – הנצרות. הלוחות הם מסמך הברית שכרת ה' עם עמו ושבירתם היא, לדעתם, הפרת ה' את בריתו עם ישראל. הפירוש שפירש הרשב"ם מטרתו, ליטול את העוקץ מהפרשנות הנוצרית, פרשנות שהגיונה היה עלול לגרום לערעור אמונתם של ישראל שלא ייטוש ה' עמו". (ד"ר יצחק ספיר, מאמר לזכרו של פרופ' אלעזר טויטו ז"ל, ספרים, שבת משפטים, מקור ראשון, כד' שבט תשע"ה). הנה לנו דוגמא מאלפת לגדולתו של מנהיג רוחני ופרשן, בדמותו של הרשב"ם שחי בימים האפלים של התיאוריה התיאולוגית של הכנסייה הנוצרית- " תיאוריית החילוף והגינוי". פרשן שהיה מנהיג ובעל השפעה שלא הסתגר במגדל שן, שידע לנתח מציאות מיוחדת בת זמנו, ולגלות אחריות כלפי העם היהודי באותה עת בה הוא חי, שבאומץ ידע לשנות ולפרש את הטקסט בפרשתנו באירוע שבירת הלוחות , כדרך פעולה פסיבית של משה שתש כוחו, וזאת כדי למנוע העצמתה של תיאוריית החילוף והגינוי כלפי היהודים, ולמנוע ערעור אמונתם של ישראל שלא ייטוש ה' עמו.
כך מצאנו במנהרת הזמן של ארון הספרים היהודי, תמיכה במקום נוסף לרעיון- שהפרשן הוא תבנית נוף מולדתו, תקופתו וסביבתו, באירוע הדרמטי והמכונן של מפגש הפסגה בין יעקב לאחיו עשיו בספר בראשית: "וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו, אֶל-עֵשָׂו אָחִיו, אַרְצָה שֵׂעִיר, שְׂדֵה אֱדוֹם. וַיְצַו אֹתָם, לֵאמֹר, כֹּה תֹאמְרוּן, לַאדֹנִי לְעֵשָׂו: כֹּה אָמַר, עַבְדְּךָ יַעֲקֹב, עִם לָבָן גַּרְתִּי, וָאֵחַר עַד עָתָּה. וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר, צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה; וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי, לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ".( לב', ד'-ו').
ארון הספרים היהודי בפרשתנו מציג לנו, שתי קבוצות של פרשנים העוסקות בניתוח התנהגותו ודרך פעולתו של יעקב, לקראת מפגשו עם אחיו עשו. .
הרמב״ן ( 1194-1270 ) בפרשנותו, רואה בהתנהגות יעקב, השפלה עצמית, הרכנת ראש וכניעה מרצון בפני התקיף: ״ וכבר תפסוהו החכמים על זה, מחזיק באזני כלב... כה אמר עבדך יעקב, ועל דעתי גם זה ירמוז, כי אנחנו התחלנו נפילתנו ביד אדום, כי מלכי בית שני ( מלכי בית החשמונאים) באו בברית עם הרומיים ומהם שבאו ברומא, והיא הייתה סיבת נפילתם בידם״.
דומה שהרמב"ן הושפע בפרשנותו, מהתקופה והסביבה שבה הוא חי, שאופיינה בצבעים קודרים ,ברדיפות ובהשפלת היהודים על ידי הנוצרים.
לעומתו, הפרשן ר' עובדיה ספורנו שחי במאה ה-16 , תקופה שאופיינה בצבעים מאירים, במציאות חיים של אמנציפציה , רווחה וזכויות ליהודים, הושפע בפרשנותו מרוח התקופה בה הוא חי. אכן הוא מעניק בפרשנותו רוח גבית לדרך פעולתו של יעקב:״ הן לוא עשו כן בריוני בית שני, לא היה נחרב בית מקדשנו, כמו שהעיד ר' יוחנן בן זכאי, באומרו: בריונים דבן לא שבקינן (בריונים שבנו, לא נתנוני לצאת מן העיר ולבוא לפני אספסינוס).״
נחזור שוב לנאומו של משה, בהקשר לנושא דיוננו : "כִּי-תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים, וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ; וְהִשְׁחַתֶּם, וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל, וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי ד' אֱלֹהֶיךָ, לְהַכְעִיסוֹ...וְהֵפִיץ ד' אֶתְכֶם, בָּעַמִּים; וְנִשְׁאַרְתֶּם, מְתֵי מִסְפָּר, בַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר יְנַהֵג ד' אֶתְכֶם שָׁמָּה. וַעֲבַדְתֶּם-שָׁם אֱלֹהִים, מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם: עֵץ וָאֶבֶן--אֲשֶׁר לֹא-יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן, וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן. וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת-ד' אֱלֹהֶיךָ, וּמָצָאתָ: כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ."( דברים, ד', כה'-כט')
הנה דוגמא נוספת להיות הפרשן – תבנית נוף תקופתו.
הפרשן דון יצחק אברבנאל( 1437-1508 )מפרש: "וזכר עוד מעונשם...שמפני הצרות העצומות (בגלות) יבואו רבים מהם לצאת מכלל הדת ולעבוד צורות, מעשה ידי אדם, לא להאמינם בהם.....מפני שלא תהיה העבודה ההיא, כי אם להימלט מן המוות."
כך מנקודת ראות שונה מפרש בעל הביאור ( המאה ה18) :"ולדעתי אין עונש גדול מזה וכל הנגעים וכול הייסורים הבאים לו לאדם אינם קשים נגד החולי הרע והמר הזה, שתשקע הנפש במצולת התועבה ויילכד האדם ברשת החטא עד אשר לא יוכל להימלט"
הנה נחמה ליבוביץ'( 1905-1997 )מאירה באורה את העיקרון-שהפרשן הוא תבנית נוף מולדתו ותקופתו: "צאו וראו מה בין ראשון לבין אחרון. אברבנאל אשר תקופתו, תקופת שמד ואינקויזיציה מדברת מתוך פירושו כפעם בפעם, אשר תמונת הכורע ברך בכנסיה הקתולית בפני תמונת קדושים והוא מתפלל אליהם בעל כורחו מפני אימת המוות, תמונה זאת מרחפת לנגד עיניו תמיד. הוא רואה את הגדול בעונשים בזה שידעו ישראל את האמת וינסו להתכחש לה ובמלוא ידיעת אפסות העבודה הזרה יוכרחו לעובדה, "רק כדי להימלט מן המוות". ידע אברבנאל לקרוא בתורה ולחוש שאליו תדבר, אל נגעי ליבו, אל צרות דורו תכוין. ראו כיצד סוטה הפרשן כאן מדרך הפשט מתוך רצונו לעודד את בן זמנו מוקף האימים בעולם הזר, המתנכר, מתוך רצונו למנוע ממנו ליפול בייאוש- עד שיחליף בפירושו את מובן הפסוק, את הנאמר בו :" כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ ", האם זה פשוטו של מקרא ?בוודאי לא."
ממשיכה נחמה ליבוביץ בהארתה :"ואולם מחבר הביאור, הרץ הומברג תלמידו של בן מנחם, בן המאה ה18, היושב במערב אירופה, רואה לפניו את תחילת ההשכלה וההתבוללות המתפשטת, הכובשת את הדור, המושכת ברשתה, לא בחרב ובאש, אלא בדרכי נועם. את ליבות הצעירים, ההולכים שולל אחריה, הקונים להם "כרטיס כניסה לאירופה ולתרבותה " ולהיכלי אליליה בעזיבת תורה ומצוות. הוא רואה את הגדול שבעונשים לא בכפייה, לא בכוח הזרוע ולא באימת המוות שהביאה את היהודי לעבוד עבודה זרה, אלא בכאובה של "הנפש המכירה עוונה ולא תוכל לעמוד כנגדה מחמת הרגל העבירה", הרגל הבא לה בהשפעת הסביבה, "רוח הזמן", האופנה, הלך הרוח וההסכמה הכללית. דור דור ועבודת האלילים שלו, דור דור ומכאוביו."
מה נלמד אנו מגדולתם של פרשנינו ? אכן, גם הם בשר ודם והינם תבנית נוף מולדתם , תקופתם וסביבתם. הם כולם על פרשנותם וקריאתם, מניחים את השונות וההבדלים ביניהם, על מדפי ארון הספרים היהודי, שמעניק להם מקום של כבוד בבית המדרש לדורותיו ומלמדנו , מהי תרבות של דיון ומחלוקת ומהי תרבות של הקשבה ומתן כבוד למנעד של דעות .
"אלו ואלו דברי אלוקים חיים."
* ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן, מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול בקהילה באנשים עם דמנציה ובני משפחותיהם). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות.
&
יגאל גור אריה- במסר מדהים עם מוסר השכל! מנחם בגין - "אחים אנחנו"!
פרשת "עקב"
ברכות ליאיר מור לשבת מר מצווה .(לפני הרבה שנים).
" והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה.." .
והיה עקב - ללמדנו שכל מה שמתרחש אינו בגלל הראש אלא בגלל העקב, אינו בגלל מה שלמעלה אלא דווקא בזכות מה שלמטה כלומר העקב החלק התחתון והאחורי של חיינו ובמילים אחרות - אם אתה רוצה ללמוד על מה שקורה בחייך ולמה חייך נראים כפי שהם נראים תתבונן דווקא על החצר האחורית של חייך ואל תתרשם ממה שמצוי בחזית של חייך.
יומיים אחרי ט"ו באב חג הפיוס ואהבה בתקופה בה המדינה מפולגת מאי פעם, חשוב שנזכור את מילותיו (זעקתו) של ראש הממשלה הצנוע והערכי ביותר, מנחם בגין: "אחים אנחנו״!
*משל האחים שהציבו ביניהם נחל*
זהו סיפור על שני אחים שחיו יחדיו במשך הרבה שנים בחוות שכנות עד שיום אחד הסתכסכו בשל ויכוח טיפשי. זאת הייתה הבעיה הרצינית היחידה ביניהם במשך 40 שנה.
כל החיים הם עבדו יחד את השדות, התחלקו בידע ובתוצרת החקלאית וידעו לעזור אחד לשני בעת הצורך.
הכל התחיל עם אי הבנה קטנה שהתגלגלה למצב לבלתי נסבל, חילופי מילים פוגעות ואחר
כך - שבועות של שקט.
יום אחד נשמעה דפיקה על דלת ביתו של האח הבכור. בפתח עמד נגר מבוגר עם ארגז כלים. "אני זקוק לעבודה לכמה ימים" אמר הזר. "האם אדוני זקוק לכמה תיקונים
בחווה?"
"כן" אמר בעל החווה "יש לי עבודה עבורך. ראה את החווה מעבר לנחל שם גר השכן שלי, האמת שהוא אחי הצעיר. עד לא מזמן היה בינינו שטח ירוק מדהים אבל אז הוא הטה את אפיק הנחל על מנת שיחצה בינינו כגבול. הוא בטח עשה זאת כדי להרגיז אותי, אבל אני עוד אראה לו…" סיפר האח הבכור. "אתה רואה את העצים שליד האסם אני רוצה שתבנה מהם גדר בגובה שלושה מטרים. אני לא רוצה לראות אותו יותר אף פעם."
הנגר שתק, ורק פלט: "אני מבין."
החוואי עזר לנגר לסחוב את העצים ואת הכלים, ונסע העירה לסידורים.
עד הערב, כשהחוואי חזר, הנגר כבר סיים את עבודתו.
כשהחוואי הגיע לנחל, הוא נותר המום לגמרי. עיניו כאילו יצאו מארובות העיניים והוא לא הצליח להוציא מילה מפיו.
במקום לא הייתה גדר, במקומה היה גשר. גשר מקסים ומיוחד, ממש יצירת אומנות, עם מעקה מעוצב ופיתוחי עץ.
האח הצעיר לפתע הגיע גם הוא לערוץ הנחל. הוא חיבק בהתרגשות את אחיו המבוגר ואמר: "אתה באמת מיוחד" אמר, "לבנות גשר, אחרי כל מה שאמרתי ועשיתי!"
בזמן ששני האחים התחבקו זה עם זה, הנגר אסף את כליו והתכוון ללכת.
האחים פנו אליו ואמרו "אנא ממך, הישאר עוד כמה ימים - יש לנו עוד כמה דברים לתקן בחווה."
"הייתי מאד רוצה להישאר, אדונים נכבדים" ענה הנגר "אבל יש לי עוד הרבה גשרים לבנות..."
פעמים רבות אנחנו נותנים לכעס להרחיק אותנו מהאנשים שאנו אוהבים, ולגאווה לבוא לפני האהבה. אל תתנו לזה לקרות, דעו לסלוח ולהעריך מה שיש לנו. נודה כל בוקר על היש-בריאות, קהילה, משפחה, בית, גינה, טבע ...ילדים נכדים ו...
נזכור תמיד: העבר לא משנה אבל העתיד כן, שום "ברוגז" לא יקלקל קשר מיוחד, נסו לבנות את הגשרים שלכם כשצריך, ותמיד לעבור אותם בחיוך.
בנו גשרים נציגנו בממשלה, למען עתידנו !!
יגאל גור אריה
שבת שלום!
שבת שלווה וענוגה!!
