אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
**************************************************
להצטרפות לשיעורים בזום חינם אנא השתמשו בקישור הבא:
https://us06web.zoom.us/j/86997730698?pwd=yMrOFcflhhKXWkoHh030eJebMr2abA.1
******************************************************************************
דבר תורה - צו תשפה - המשכן והמקדש -
מייקל אייזנברג- משקיע ומנהל בקרן הון סיכון.
בפרשת השבוע, פרשת צו, מסכמת התורה את דיני הקורבנות, תוך סגירת מעגל עם פתיחת הפרשה דרך מוטיב הציווי:
זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים. אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם לַה' בְּמִדְבַּר סִינָי. (ויקרא ז, לז - לח)
בספרי שבט שואג, במאמר ״צו ראשון״, עימתתי פסוקים אלו עם דברי הנביא שאנו קוראים בהפטרה לפרשת צו:
כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח. (ירמיה ז, כב)
בתמצית, בשונה מפירושים אחרים שסקרתי שם, הצעתי שקיימים שני מודלים: הפעלת המשכן - המודל לתקופת המסע במדבר עליו צֻוּוּ ישראל בפרשתינו שמעוניין בהקרבת הקורבנות לכשעצמם, ומודל אחר, מודל לשלב כינון מדינה ריבונית הדורשת אחריות אזרחית. המודל הזה נקרא בפי הנביא 'המודל של יציאת מצרים', שהרי יציאת מצרים לא נועדה רק לשחרור עם ישראל מהשיעבוד, אלא המטרה הגדולה היתה כינון אומה בארצה הנושאת את שם ה' בעולם כפי שדרש ר' עקיבא (שדילג על המשכן):
"ואשא אתכם על כנפי נשרים"... זה יום מתן תורה… "ואביא אתכם אלי" לבית הבחירה. (מכילתא שמות יט, ד)
לא אאריך כאן בטענה של הנביא, אותה הסברתי בהרחבה בספר, שבני ישראל ראו את המקדש כסוג של 'כיפת ברזל' רוחנית שצריך רק לטעון אותה, ולכן המשיכו את מודל הר סיני ומדבר סיני (מודל המשכן) גם לאחר כניסתם לארץ. כעת, בערב חג הפסח, ברצוני לעמוד על שני צירים שונים שמייצגים המשכן והמקדש, ולהיעזר בתאריכים משמעותיים לשם אפיון המוסדות השונים ומה שהם מרכזים ומייצגים.
המשכן הוקם בא' ניסן, בשנה השנית לצאת בני ישראל ממצרים (שמות מ, יז). כלומר, בדיוק שנה לאחר שה' אמר למשה "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב, ב). ציווי זה היווה את יריית הפתיחה ליציאה לחירות תוך בידול ישראל מהתרבות המצרית בה חיו - תרבות שהסתמכה על שנת שמש. קביעת לוח זמנים עצמאי היה הבסיס לציווי לקחת שה לקורבן הפסח בעשירי לחודש - תאריך שרק בני ישראל הכירו - ולהוראה להקריב אותו בארבעה עשר לחודש, לקראת יציאתם ממצרים, למחרת.
בשונה מכך, לפי ספר דברי הימים (ב פרק ז) שלמה ובני ישראל חנכו את המקדש בחודש תשרי, בחג הסוכות:
וַיִּזְבַּח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אֶת זֶבַח הַבָּקָר עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף וְצֹאן מֵאָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף וַיַּחְנְכוּ אֶת בֵּית הָאֱלֹהִים הַמֶּלֶךְ וְכָל הָעָם… וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה אֶת הֶחָג בָּעֵת הַהִיא שִׁבְעַת יָמִים וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל מְאֹד מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרָיִם. וַיַּעֲשׂוּ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצָרֶת כִּי חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ עָשׂוּ שִׁבְעַת יָמִים וְהֶחָג שִׁבְעַת יָמִים. וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי שִׁלַּח אֶת הָעָם לְאָהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב עַל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְדָוִיד וְלִשְׁלֹמֹה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ. (דברי הימים ב ז, ה - יב)
הרב אמנון בזק הסביר שתאריכי ההקמה השונים רומזים לנו שהמשכן נועד ספציפית לבני ישראל, כשהלב הפועם הוא הדיבור של ה' עם משה: "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כה, כב). כינוי המשכן כ-"אוהל מועד" נוצר מתוך ההתוועדות המיוחדת. לכן כאמור, המשכן נחנך בא' ניסן תאריך שמודגש פעמיים שהוא רק לישראל: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה".
לעומת זאת, את המקדש צייר הרב בזק כמוסד בעל אופי אוניברסלי, שכל עמי העולם באים אליו, כפי שעולה מתפילת שלמה בחנוכת המקדש: "וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה… וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה" (מלכים א ח, מ - מא) וכפי שמתאר זכריה הנביא לעתיד לבוא: "הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלָ͏ִם וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֺת לְמֶלֶךְ ה' צְבָ-אוֹת" (זכריה יד, טז). לדבריו, זו הסיבה שהמקדש נחנך בחודש תשרי, חודש בריאת העולם. מתוך הדברים עולה הבדל נוסף בין המשכן והמקדש - פנייה של ה' אלינו במשכן לעומת פניה אל ה׳ במקדש.
להבנתי, דבריו של הרב בזק נטועים בנוף רחב הרבה יותר: נכון שבמשכן, ה' דיבר מבין הכרובים עם משה, ובספר שמואל א (פרק ג) מסופר שה' קרא לשמואל הנער במשכן. אבל מכאן והלאה ה' פנה אל ישראל דרך הנביאים ולאחר שפסקה הנבואה, ה' מדבר איתנו דרך ההיסטוריה וקורות הכלכלה. הדהוד ההיסטוריה הייחודית של עם ישראל בליל הסדר, וקריאתה מאז ועד ימינו אנו, מלמדים אותנו מה ה' מעוניין לומר לנו, כעם ה'. זה גם בדיוק מה שאומרים הפסוקים שמתארים את הצהרת כורש, ושנערכו בכוונה כפסוקים החותמים את התנ"ך:
וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס לִכְלוֹת דְּבַר ה' בְּפִי יִרְמְיָהוּ, הֵעִיר ה' אֶת רוּחַ כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר. כֹּה אָמַר כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלַ͏ִם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיָעַל. (דברי הימים ב לו, כב - כג)
עידן הנבואה כלה, בני ישראל בגולה היו אמורים להבין שהצהרת כורש משנה את העתיד ושאירוע מסוג זה לא קורה מעצמו אלא שה', שהעיר את רוח כורש, קורא אליהם. אבל, מי שהורגלו לנבואה התקשו לתפקד במציאות החדשה ובשיטה החדשה של היעדר נביאים. האמת היא, שגם כיום, למרות שאנו רחוקים מגילויים נבואיים, קשה לנו כבני אדם להבין את התהליכים שאנו חלק מהם, ומה בדיוק נדרש כשאירועים משמעותיים מתרחשים.
עם זאת חובה לזכור ששינויים בסדרי עולם כפי שמתרחשים מאז ומעולם, ובראייתי בעצימות גבוהה במיוחד בימינו אנו, הם דרכו של ה׳ בהיעדר נביאים ודיבור ישיר לעורר לשינויי-עומק בעם ישראל. ייתכן שזו הסיבה שמשה איננו מוזכר בהגדה של פסח, כי הדיבור הישיר של ה׳ עימו איננו רלוונטי לתובנות שעם ישראל אמור להפיק מהאירועים ההיסטוריים אז והיום. הרב שמואל אליהו אף כתב שבליל הסדר מזכירים את הנסים והגאולות של ימינו כפי שמבטא נוסח הברכה שאנו אומרים בסוף חלק ה'מגיד': ״אשר גאלנו וגאל את אבותינו״. הוא הציע שכל אחד יספר על גאולת משפחתו וקיבוץ הגלויות של המאה שנים האחרונות, ולדעתי כך אכן טוב וראוי.
אוסיף, שעלינו גם להפיק לקחים ותכניות לגבי עתיד שונה בדיוק כפי שהברכה מיד ממשיכה: "כן ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים… ונודה לך שיר חדש על גאולתנו…". לא בשמיים היא. המשכן קיים גם כיום בתהליכים ההיסטוריים וה' מצפה למעשי האדם הנענים לקריאתו.
וכאן זה מחזיר אותנו לדברי ירמיהו הנביא בהפטרה של השבת. במודל של הדהוד יציאת מצרים, באמת ה׳ לא ציווה על דברי עולה וזבח. הקרבת הקורבנות לכשעצמם, במודל של המשכן, היתה טובה כשבמקביל אליה משה דיבר פנים אל פנים עם ה'. כשהדיבור המפורש עם ה' הנכיח את הערכים לא נותר לבני ישראל אלא להביע הזדהות דרך הבאת קורבנות. בתקופה ההיא, מי ששחט בשר חולין (בשר שלא הוקדש לה') מבלי להביאו כקורבן, נחשב כמתנתק מדבר ה': "אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ" (ויקרא יז, ג - ד).
אבל, משנכנסו בני ישראל לארץ והצטוו על שחיטת חולין (לשם אכילת בשר יומיומית), ועל חיי אומה מלאים, הקורבנות היו אמורים לחזור לתפקידם המקורי - התפקיד של קורבן הפסח ערב יציאת מצרים. לעבדים אין רכוש. שה הפסח היה הקניין הפרטי הראשון שבני ישראל החזיקו. אחרי שכאומה חופשית זכו ללוח זמנים משלהם, השה היה הביטוי הראשון לחירות הכלכלית של כל אחד ואחת, חירות שהולכת וקורמת עור וגידים. הקרבת השה סימלה את הדרך שבה אדם חופשי בוחר להשתמש ברכושו ואת המטרות שהוא רואה לנגד עיניו.
אל מול אירועי תקופתו הושע הנביא ניסח בקצרה: ״כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת״ (הושע ו, ו). אבל, לדעתי כיום אנחנו שואפים לסינתזה של עולם הקורבנות והכלכלה כפי שפותחת ההגדה: "כָּל דִכְפִין - יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל דִצְרִיךְ - יֵיתֵי וְיִפְסַח" ובעברית: "כל מי שרעב - יבא ויאכל, כל מי שצריך - יבא וישתתף בסעודת הפסח". החירות היא מטרה נעלה כי היא מאפשרת לכל אדם להתחלק עם סביבתו ולהשפיע טוב באמצעות קניינו הפרטי.
סיום
בשבוע הבא ארחיב על החזון הגדול והשלם יותר של המקדש: מדינה, שמתוך שגשוג נמצאת באינטראקציה עם אומות העולם, ומשפיעה עליהן לטובה מערכי ישראל.
בתפילה שכל חבושי עמינו יצאו לחירות במהרה, אני מאחל פסח כשר, שמח, ומעורר התבוננות וחשיבה, לנו ולכל בית ישראל.-מייקל אייזנברג.
&
ערוך מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון, 'מחביון תורתך' כרך ב', עמ' 553-548, 'מהלכות הפסח בזמננו' חלק ג':
בציפייה לישועת ה' במלחמה נגד צוררינו הרשעים,
בתפילה לשמירת חיי לוחמינו בכל החזיתות,
בזעקה להשבת כל חטופינו ולשחרורם, לחיים או לכבוד!
ובתפילה לשלום הפצועים במערכה – ישועות ונחמות בעזרת ה' עם האור שיוסיף וילך!
הסבה דרך חירות ושינוי בצורת הסדר – פינת ישיבה
בימי המשנה והתלמוד נהגו אנשים בני חורין ובעלי יכולת, במשך כל השנה, להסב לסעודה על גבי מיטות; את האוכל היו מביאים לפניהם בשולחנות קטנים, ועוקרים אותם בשעת הצורך; כך מפורש בגמרא פסחים (ק ב) בעניין עקירת שולחן והבאתו, וכך כתב רשב"ם (פרק ערבי פסחים, צט ב): "ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב"– כדרך בני חורין במיטה, ועל השולחן".
במצב ישיבה כזה מובן שהסבה היא על צד שמאל, כיוון שבהטיה לצד ימין עלול להקדים קנה לוושט, ולבוא לכלל סכנה, ועוד שביד ימין צריך לאכול (פסחים קח א). מטעם הסכנה גם איטר מסב על שמאלו (טור אורח חיים תעב בשם רש"י). במצב ישיבה כזה גם מובן מה שאמרו (בגמרא שם), שאישה אינה צריכה להסב, וכתב רב אחאי בשאילתות (פרשת צו, עז: "לאו דרכן של נשי למיזגא"), שאישה אין דרכה להסב, אלא אם היא אשה חשובה.
מתי נשתנתה צורת הישיבה, ועד היכן השלכות השינוי?
כתבו התוספות (פסחים ק ב):
שהיו רגילין לסלק את השולחן], שהיו שולחנות קטנים שכל אחד אוכל על שולחנו, והיו מסלקין מלפני כולם, ולא מלפני המברך; ואנו שאנו אוכלים בשולחן אחד אין נכון לסלק.
עוד כתבו התוספות על דברי הגמרא שם:
"תניא נמי הכי, שאין מביאין את השולחן אלא אם כן קידש, ואם הביא פורש מפה על הלחם ומקדש" – ועכשיו שולחנות שלנו שהם גדולים יותר מדי, וקשה להביאם אחרי קידוש שלא להפסיק בין קידוש לסעודה, אנו רגילים לפרוש מפה ולקדש.
במצב הישיבה החדש (שנוצר בארצות אשכנז בעיקר), אין עוד סילוק שולחן והבאתו, וגם נוצרה בעיה גדולה של הסבה, מאחר שישיבת-שכיבה על ספות חדלה להיות צורת הישיבה המקובלת של בני חורין; לפיכך, כל מה שנותר מן ההסבה הוא הבאת כרים והטיה על צד שמאל. זה די קשה בכיסאות רגילים, אלא אם יש להם מסעד ומשענת. מכאן באמת נובעת מחלוקת הראשונים בעניין חובת ההסבה. הטור (אורח חיים תעב) כתב בשם ראבי"ה:
בזמן הזה שאין רגילות בארצנו להסב, ישב כדרכו ואין צריך להסב.
כך כתב גם המרדכי בשם ראב"ן (בפרק ערבי פסחים).
גם בהגהות מיימוניות (על הרמב"ם) הביא את הראבי"ה: "כתב ראבי"ה, שאין אנו צריכים הסבה בזמן הזה, שהרי בני חורין אינן מסובים, ואדרבה הישיבה דרכה היא דרך חירות" (הלכות חמץ ומצה ו, ז), אך הוא העיר כי מדובר בדעת יחיד: "אמנם יחידאה הוא".
לעומת זה כתב רבנו יוסף קארו (בית יוסף אורח חיים תעב): "דעת כל הפוסקים, דלעולם בעי הסיבה, ואפילו בזמן הזה, וכך בשולחן ערוך (שם); אבל ר' יואל סירקיס ('בית חדש', שם) כתב:
ומכל מקום להלכה אנו תופסים דברי ראבי"ה עיקר, ואם אכל מצה בלא הסבה, אין צריך לחזור ולאכול... ובאבל תוך י"ב חודש הכרעתי בתשובתי שאין לו הסיבה, מאחר שישיבה כדרכה היא כולה דרך חירות, כמו שכתב ראבי"ה, ואנו תופסים דבריו עיקר, וכן המנהג.
לעומתו, הרמ"א (אורח חיים תעב) הביא דברי ראבי"ה רק לפטור נשים מהסבה.
גלוי לעין שיש כאן עוד הבדל בין פוסקי המזרח וספרד ובין פוסקי אשכנז, מאחר שצורת הישיבה האירופית לא התפשטה כל כך בארצות האסלאם, ומה שהיה פשוט לאלה, כלל לא היה פשוט לאלה; אולם בדורות האחרונים גברה צורת הישיבה האירופית ברוב העולם, ופשט גם המנהג שלא להקפיד כל כך בהסבה. המקפידים דואגים לכורסה לפחות לעורך הסדר ולכל איש חשוב, ועדיין ההסבה בדרך זו היא מלאכותית, ואינה דרך חירות, אלא דרך של הקפדה הלכתית.
אולם הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פרק ד', ה) הדגיש את ההסבה דרך חירות:
בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא עתה משעבוד מצרים... ועל דבר זה ציוותה התורה... וזכרת כי עבד היית – כלומר אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית; לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות; ואימתי צריכין הסיבה בשעת אכילת כזית מצה, ובשתיית ארבע כוסות האלה, ושאר אכילתו ושתייתו, אם היסב הרי זה משובח, ואם לאו אינו צריך.
מכאן ברור שהסבה דרך חירות היא העיקר, ולאו דווקא הטיית הגוף לצד שמאל; מעתה עלינו לבדוק את עצמנו – מהי ישיבה דרך חירות בימינו?
כבר נתפשט בארץ – כבארצות המערב – לארח אורחים דרך כבוד וחירות בפינת ישיבה מיוחדת על גבי ספות נוחות, ורק בארוחת קבע נוהגים לשבת לשולחן הגדול; שיחת רעים, סיפורי חוויות וכיבוד דרך חירות, נוהגים בפינת הישיבה, ומביאים הכיבוד על גבי שולחנות קטנים מתאימים שהם חלק מפינת הישיבה. כמעט כל מי שיש לו מעט יכולת עושה לעצמו פינת ישיבה כזאת, וקונה ספות מלבד שולחן האוכל; צורת ישיבה זו דומה במקצת לישיבת השכיבה הקדומה שהזכרנו למעלה, רק בלי רגליים על הספות. לכן גם אין סיבה להסב על צד שמאל, אלא כמקובל להישען מעט לאחור בדרך כלל, או להטות מעט לפנים (ולא 'פרקדן' על פניו או על עורפו).
לפיכך, נראה לעניות דעתי שבטל טעמו של ראבי"ה ובטל היתרו, שלא בא לעולם אלא מפני שינוי צורת הישיבה, וכיוון שנעשה שינוי נוסף, דין ההיתר להתבטל – כלעומת שבא כן הלך. על כן המנהג הנכון לערוך את הסדר בפינת הישיבה דרך חירות, לפחות מהקידוש ועד אחרי אכילת מצה ומרור, ולהכין שולחן קטן לכל עורך סדר עם קערת הסדר והמצות, ואז אפשר גם לסלקו ולהחזירו על פי המנהג המקורי. בשעת שתיית הכוסות ואכילת המצה ראוי להישען לאחור ולהטות לשמאל מעט, ואם מוסיפים כריות מה טוב. בדרך זו נוכל לקיים גם את ההלכה (כפי שכתב הרמ"א), שהנשים שלנו כולן חשובות וצריכות הסבה (הרמ"א פטר אותן רק בדיעבד לפי דעת ראבי"ה), והרי לנשים בימינו יש בכל מקום זכויות מלאות וחירות גמורה, ומנהגן אצלנו לשבת בפינת הישיבה דרך כבוד וחירות תמיד. לפיכך בטלו כל הטעמים לפטור נשים מהסבה, גם של רשב"ם במסכת פסחים (קח, א), וגם של רב אחאי גאון (שאילתות פרשת צו עז), וכולם יסבו כראוי דרך חירות.
במקרה של תלמיד לפני רבו – כשאימת רבו עליו, ומורא רבו דוחה את החירות, יכול לשבת על כסא מול הספה ולא יסב (פסחים קח, א; שולחן ערוך אורח חיים תעב, ה), אלא אם יזמין אותו רבו בפירוש לשבת בפינת הישיבה, ואז יהיה לו מותר לשבת.
במקביל, אפשר לערוך מראש (שולחן ערוך אורח חיים תעב א) גם את שולחן הסעודה, בצד השני של חדר האורחים; כך לא יהיה צורך לטרוח באמצע הסדר בסילוק קערות הסדר, ולהביא צלחות וכוסות לסעודה, וגם הנשים (המופקדות בדרך כלל על עריכה זו) תהיינה פנויות יותר להגדה שהיא מצוות היום.
בהזדמנות זו חשוב לציין כי מצווה גדולה להגיע לליל הסדר רעננים ולא עייפים, כדי לקיימו כראוי.
לאחר הסעודה, נכון לחזור לפינת הישיבה לברכת המזון, ולגמור את ההלל והשיר עם שתי כוסות אחרונות, שגם הן כלולות בחובת ההסבה.
אפילו מי שאין לו פינת ישיבה של בעלי יכולת, ואינו מתארח בליל הסדר אצל אחרים, יכול לאסוף מזרונים ושמיכות ולכסותם, ולעשות לו פינת ישיבה מיוחדת לליל החירות, כפי שנאמר במשנה: "ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב".
אם אי אפשר לערוך באותו החדר גם שולחנות קטנים בפינת הישיבה וגם שולחן לאוכל (מחוסר מקום, או מטעמי נוחות ושמחה), אפשר לערוך אותם גם בשני חדרים, וגם בשתי קומות באותו הבית, ולכל הדעות אין בכך בעיה של שינוי מקום, אם דעתם של המסובים נתונה מראש לכך (פסחים קא, א ושולחן ערוך אורח חיים קעח, א; ועיינו שם בביאור הלכה באריכות, וכן באורח חיים רעג, א); מנהג הקדמונים היה לעלות ולרדת מאיגרא לארעא (=מהגג, או מעליית הגג לקומת הקרקע), ועל פי לשון התלמוד (בבלי פסחים פה, ב – פו, א; ירושלמי פסחים ז, יב; וראו תוספתא פסחים ו, יא), היו עולים לגגות בירושלים בימי בית שני דווקא בליל הפסח, להלל ולשיר.
בדרך המוצעת כאן להסב בפינת הישיבה, אנו יכולים גם לחזור ולחזק הלכה אחרת, שנתרופפה מעט מרוב שדשו בה מחנכים ומחנכות (מעודף כוונות טובות), והיא שצריך לשנות מן הנהוג בכל שבת וחג כדי למשוך תשומת לב, ולעורר את הבנים לשאול. כך לשון הרמב"ם (חמץ ומצה ז', ג):
וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו, ויאמרו – מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, עד שישיב להם ויאמר להם – כך וכך אירע, וכך וכך היה; וכיצד משַנֶה? מחלק להם קליות ואגוזים, ועוקרים השולחן מלפניהם ... וכיוצא בדברים האלו.
כאשר יודע כל ילד מראש, מגיל הגן, את השאלות וגם את התשובות – מה נותר לליל הסדר עצמו? הלוא אין כמעט שום מקום לשאלות טבעיות, ספונטניות, שהן עיקר המצווה של "והגדת לבנך" – לספר ביציאת מצרים. הרי לא די שישירו כולם מה נשתנה, או שישיר ילד קטן שלמד בעל פה, שאם אין שאלה באמת, אין גם תשובות באמת, ואיך נספר ביציאת מצרים באמת?
לפיכך נהוג אצלי משנים רבות, לחלק קליות ואגוזים וסוכריות לילדים רק בתמורה לשאלות, ולחבר חידות מטמון לליל הסדר לילדים הגדולים, וגם למבוגרים – הכל כדי לעורר עניין ולקיים המצווה כראוי, שהרי עיקר החיוב איננו מראש חודש כמו בגנים ובבתי הספר, אלא דווקא "ביום ההוא, בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך".
כאשר עורכים את הסדר בפינת הישיבה, הרי זה שינוי ניכר מכל שבת וחג שבהם רגילים לשבת לשולחן, וזה מעורר שאלות באופן טבעי, כמעט כלשון הרמב"ם: "ועוקרים השולחן מלפניהם קודם שיאכלו"; כך אפשר גם לקיים עקירת השולחן, גם להסב כעיקר הדין בדברי חז"ל וכדרך חירות, וגם לעשות שינוי ניכר לעין מכל שבת וחג על ידי הסבה בכורסאות ובספות שבפינת הישיבה, והוספת מזרנים לילדים, כדרך חירות.
לספר ביציאת הגלויות:
נזכיר עוד עניין חשוב בזמננו, והוא שלצד הסיפור ביציאת מצרים, חייבים אנו לספר גם בנפלאות קיבוץ הגלויות שבדורותינו, כלשון התוספתא (ברכות פרק א', י):
אמר להם רבי שמעון] בן זומא לחכמים]: וכי מזכירין יציאת מצרים בימות המשיח? והלוא כבר נאמר: "לכן הנה ימים באים] נאֻם ה', ולא יֵאָמֵר עוד, חַי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חַי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה, ומכל הארצות אשר הִדַחתים שם, וישבו על אדמתם" (ירמיהו ט"ז, יד-טו; כג, ז-ח).
אמרו לו חכמים]: לא שתֵעָקֵר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא יציאת מצרים מוסף על יציאת] מלכויות – יציאת] מלכויות עיקר, ויציאת מצרים טפלה.
ויהי רצון שנזכה להסב לסדר מתוך חירות ושמחה, ומהרה ישלים גאולתנו, ונזכה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים, ונשיר לפניו: הללויה. הרב ד"ר יואל בן-נון.
&
בלומה טיגר-דיכטוולד -לפרשת צו שבת הגדול תשפ"ה - תרומת הדשן
תרומת הדשן היא המצווה הראשונה שניצטוו עליה הכוהנים בפרשת צו. כלולות בה שתי מצוות. האחת היא הרמת הדשן והשמתו ליד המזבח, והשנייה היא הוצאתו מחוץ למחנה אל מקום טהור.
" וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ: וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר " (ויקרא ו, ג-ד). אין עבודות חשובות ועבודות פחותות במקדש. הכול חשוב ואת הכול מבצע הכהן.
הכהן מרים קומץ מן האפר שנותר מקורבנות היום, ומניחו בצד המזבח, וזאת בלובשו את כל בגדי הכהן כפי שעליו לעשות לגבי עבודות אחרות במשכן. הוצאת הדשן מחוץ למחנה היא בבגדים אחרים, ויש המפרשים זאת: בבגדי כהן שחוקים.
במסכת יומא כתוב כי הזכות לקיים מצווה זו יצרה מתח ומריבות בין הכוהנים עד שנפתרה באמצעות פיס (הטלת גורל).
מצווה זו נראית לכאורה מצוה טכנית. במה ייחודה ומה משמעותה?
רש"י אומר על הפסוק "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים": אין זו חובה אלא דרך ארץ, שלא ילכלך בהוצאת הדשן בגדים שהוא משתמש בהן תמיד. בגדים שיבשל בהם קדרה לרבו, אל ימזוג בהם כוס לרבו". כלומר הטעם הוא נתינת כבוד לעבודת המשכן.
כך סבור גם ספר החינוך (מצווה קלא): משורשי מצוה זו...להגדיל כבוד הבית ולהדרו בכל יכולתנו...ונוי הוא למזבח לפנות הדשן ממקום שראוי להדליק בו אש. טעם נוסף מוסיף ספר החינוך, שהאש דולק יפה כשאין תחתיו דשן.
כשמוציא הכהן את הדשן מחוץ למחנה, ושם הוא פוגש אנשים, אין צורך בבגדים נאים כמו אלה שבהם משרתים במשכן ה'. הנוי אינו עבור הכהן אלא עבור עבודת ה' במשכן. חשוב להדגיש זאת כדי למנוע גאווה וגבהות לב מן הכהן.
רבנו בחיי בן אשר אומר: ולמדנו מזה כי גם במצוות הרמת הדשן שהיא עבודה קשה ציווה הקדוש ברוך הוא שיתהדר בה הכהן לפניו. שילבש בגדי כהונה ובהם ירים את הדשן. וכל זה הערה ודרך החיים לכל מי שמתקרב לקדוש ברוך הוא באחת מהעבודות...שישפיל עצמו לכבוד ה' יתברך אפילו בעבודה קשה.
רבי יוסף אִבן פקודה בעל "חובת הלבבות" (שער כניעה ו) אומר: שיקטין בעיניו מעשהו ויתרעם על נפשו על קיצורו בענייני תורתו לפני האלוהים ולפני בני אדם ויבקש מאלוהים עזר ואומץ שיניח הגבהות לכבוד הבורא. דוגמה לכך היא דוד המלך (שמואל ב, ו, טז), המעלה את ארון ברית ה' לירושלים והוא לבוש אפוד בד, מפזז ומכרכר בכל עוז לפני ה' (למגינת לב מיכל אשתו הרואה בכך פחיתות כבוד למלך). כלומר יש למידה מתרומת הדשן לא רק עבור הכהן והמלך אלא עבור כל אחד מאִתנו.
רש"ר הירש כותב: "והוציא את הדשן". יש להרחיק מן המזבח את כל עקבות עבודת יום אתמול. כך תתחיל עבודת היום החדש על יסוד חדש בתכלית. על - פי זה תתבאר ההלכה, שהעיסוק בעבודת יום אתמול - הוצאה וכנראה גם הרמה - נעשה בבגדים פחותים, "שחוקים". אל נתגאה במעשים שעשינו כבר, העבר ייסוג מפני התפקיד החדש המוטל עלינו כל יום ביומו".
לפנינו אם כן לפי רש"ר הירש רצף בין אתמול, היום ומחר. העבודה שנעשתה אתמול, תעשה גם היום בדיוק באותה צורה. אין חידוש בעבודה עצמה. אך יש לפנות את הישן (הדשן) מפני החדש ולתת מקום של כבוד לחדש. דווקא משום שהעבודה היא רוטינית, חשוב מאוד לעשותה בכל יום ברעננות ובהתלהבות כאילו היא חדשה, ואפילו שהיא הרמת הדשן והוצאתו מחוץ למחנה. כלומר לפנינו רצף של חזרה על אותה פעולה, והדגשה כי למרות זאת אל לנו לקיימה כמצוות אנשים מלומדה, אלא מתוך שמירה על התלהבות בכל יום כאילו זו פעולה חדשה.
וכך אומרת לנו המשוררת לאה גולדברג בשירי "סוף הדרך":
לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל
עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,
עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,
לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.
לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל
בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,
לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.
לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.
לפנינו מסר לחיים. רוב הזמן אנו נעים במעגלים שחוזרים על עצמם גם במישור הדתי וגם בחיי החולין שלנו. האם נוכל להטעין אותם במרץ ובהתלהבות כאילו הם חדשים כדי לא לשקוע בעשייה שהיא רוטינית בלבד?- י"א ניסן, תשפ"ה- בלומה דיכטוולד.
&
שבת הגדול וחג החרות תשפ"ה-פֶּסַח וּמִילָּה-אריה דיכטוולד.
בליל ההסדר השנה, כבכול שנה, נאמר את הפסוק מנבואת יחזקאל: "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי". כשכולם אומרים פסוק זה, מיד צצים ועולים פרעות מהעבר ולצערנו גם מהעבר הקרוב, והשנה גם מפרעות שמחה תורה תשפ"ד.
האמנם לכך מתכוון הנביא? פסוק זה חלק מארבע פרקי תוכחה קשים של הנביא על חטאי ירושלים, השקועה בעבודה זרה ובעבירות קשות ונוראות. הנביא מבקש לתת תיאור היסטוריוסופי של מערכת היחסים המורכבת שבין ה' לבין ירושלים. מערכת יחסים זו דומה ליחסים שבין איש ובין רעייתו. מערכת יחסים המאופיינת בחוסר הרמוניה. באופן סְכֵמָתִ זה נראה כך, : בחירה-נישואין-בגידה-ענישה -גאולה. הבחירה נעשתה באופן מוחשי במצרים. פרק ט"ז ממנו נלקח הפסוק מתאר מצב של תינוקת שזה עתה נולדה וננטשה על אמהּ תיאור התינוקת המתבוססת בדמיה מכוון אל התינוקות שנולדו וניצלו על ידי המיילדות. חז"ל אף מתארים שנשות ישראל היו יולדות בשדה. ונוטשות את הילדים לחסדי אנשים זרים. חבלי הלידה של נשות ישראל מבטאות את הסבל הגדול.
אם כן, בפשטות הדמים הם הדמים הנובעים =המתבוססים] בלידה. הילדים לא טופלו לא בלידה ולא לאחריה. נתונים לחסדי הא-ל.
ביציאת מצרים נצטוו ישראל בקורבן הפסח. כך נאמר בתורה בפרשת בא פרק יב:
(ו) וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם:
(ז) וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם:
(ח) וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ:
מי שלא נימול אינו יכול לאכול את הפסח. המדרשים מספרים לנו, שפרט ללוויים, בני ישראל לא נימולו במצרים. הגיוני. אם כך, לא היה אפשרי להם לאכול את הפסח. בספר יהושע (ה, ה) אנו מוצאים עדות לכך שישראל מלו עצמם ביציאת מצריים: " כִּי מֻלִים הָיוּ כָּל הָעָם הַיֹּצְאִים -וְכָל הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם לֹא מָלוּ"
על הפסוק ו"ְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם" מפרש רש"י:
ו) והיה לכם למשמרת - ... היה ר' מתיא בן חרש אומר הרי הוא אומר (יחזקאל טז ח) "ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים", הגיע זמן השבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו ולא היו בידם מצוות להתעסק בהם כדי שיגאלו, שנאמר (שם ז) ואת ערום ועריה, ונתן להם שתי מצות דם פסח ודם מילה, שמלו באותו הלילה, שנאמר (שם ו) "מתבוססת בדמיך", בשני דמים, ...
מדוע דווקא שתי מצוות אילו?
רבי יהודה ליווא (1522 - 1609, ) המכונה מהר"ל, כותב בספר "גור אריה": דם פסח ודם מילה. דווקא אלו שני דמים נתן הקדוש ברוך הוא לגאול את ישראל בהם, כי מתחלה היו ישראל עבדים לפרעה - ובשביל המילה היו עבדים להקב"ה, שהרי מפרשים טעם המילה מפני שהוא אות באדם שהוא רשום להיות עבד להקב"ה, שכל עבד צריך שיהיה לו חותם עבדות.... ובמילה לחוד לא סגי,(=לא מספיק) כי העבד צריך שיהא עובד, ואם אינו עובד אין כאן עבדות, לכך נתן להם הפסח שהיא עבודה, דבכל מקום נקרא "עבודה", דכתיב (פסוק כו) "מה העבודה הזאת לכם", ועוד נאמר (להלן י"ג, ה) "ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה".
ומוסיף המהר"ל: ובפסח לחוד לא סגי (=לא מספיק) להיות (=רק) עובדים להקב"ה, כי המילה היא שהאדם הוא נקרא עבד להקב"ה, ואילו פסח לא הוי (=אינה אלא ) רק עבודה אחת, ובשביל זה אינו ראוי לגאולה עולמית =כי הוא עבד,למעשה, למשימה אחת בלבד], אבל כאשר הוא עבד להקב"ה והוא עובד בוראו - זה הוא עבד גמור, שבשביל שהוא רשום לעבדות והוא עובדו - זהו עבדות גמור. ... וגאלם הקדוש ברוך הוא מן עבדות של פרעה...
מילה ופסח בעת כניסתם לארץ
(ח) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּמּוּ כָל הַגּוֹי לְהִמּוֹל וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם בַּמַּחֲנֶה עַד חֲיוֹתָם =עד שיבריאו]: פ
...(י) וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ:
(יא) וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה:
כבר אצל אברהם קיים הקשר בין פסח למילה
פרשת וירא: " וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל: וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו"
רש"י : כעת חיה - כעת הזאת לשנה הבאה, ופסח היה, ולפסח הבא נולד יצחק..=כפי שראינו במסכת ראש השנה]
ובראש הפרשה :"וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם: רש"י :(א) וירא אליו - לבקר את החולה. אמר רבי חמא בר חנינא יום שלישי למילתו היה, ובא הקדוש ברוך הוא ושאל בשלומו:
הדמים: החיבור הנצחי בין העבר לבין העתיד ובין הטבעי לעל טבעי
רבי יהודה אריה לייב אלתר, (תר"ז 1847 - תרס"ה (1905), בתורה מפרשת בא תרנ"ב כותב:
"בעניין מצות קרבן פסח שהקדים הכתוב "החודש הזה לכם." כי מילה ופסח הם שתי מצוות עשה חמורים שחייבים עליהם כרת. והם מצוות הראשונות שהקדימו לכל התורה והמצות. ... וע"י שני תיקונים אלו מילה ופסח שהם העברת הערלה מוכנים אח"כ לתורה ומצות. ולכן כתוב בהם ונכרתו מי שעובר עליהם. והנסים שעשה לנו הקדוש ברוך הוא ביציאת מצרים היה רשימה (=רושם, השפעה) בנפשות בני ישראל שֶׁנִּתְעַלּוּ למעלה מן הטבע....
צא ולמד: הפסוק המצמרר של הנביא יחזקאל, ( טז, ו): "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי". לקוח ,כאמור, מנבואת תוכחה קשה של הנביא על יהודה וירושלים. בעת הנבואה ממלכת ישראל כבר לא קיימת עוד. היא הוגלתה על ידי סנחריב (=עשרת השבטים). יהודה וירושלים הפכו לסמל של שארית העם שלא גלה. אבל העם היושב בציון הוא אינו מפיק לקחים וממשיך לעבוד עבודה זרה ולהפר הברית עם ה'. פרק ט"ו הראשון מבין ארבעה פרקים של ניתוח עברו של ישראל ותאור גורלו. קווי המִתאר המובילים הם: ה' בחר בעם ישראל הדומה לתינוקת נטושה ועזובה, שעדיין מתגוללת בדם לידתה ושנאספה על ידי אדם מֵטיב. ה' גידל וטיפח אותה ובא עִמה בברית=ברית האירוסין. אבל היא כפוית טובה. היא בגדה בו במעשים קשים. הארוס-הבעל האוהב יעניש אותה אבל בסופו של דבר יחזיר אותה לביתם ותחזור לחיקו.
על פי הנביא מערכת היחסים בין ישראל ובין הא-ל היא מערכת יחסים מורכבת של בעל ואשה. האשה=הרעיה, פעמים תשמור אמונים לבעלה ופעמים תבגוד בו. המטפורה הזו נעלמה לאחר החורבן. חז"ל כבר מתארים יחסים שבין עבד לאדון או בן אב לבנו (כמו בתורה). כך הפירוש של הפסוק שלנו. המתבוססת בדמיה היא כנסת ישראל לאורך הדורות. לא פלא שבכל דור ודור פסוק זה אקטואלי. לרוב אנו חושבים רק על צד אחד של המשוואה -הצרות. ומה אם הצד השני – הגמול?
הצד השני היא הסוגיה הכי מורכבת ביהדות – תורת הגמול. קשה שלא להרהר אסור לנו לערער.
דם ברית המילה ודם קורבן הפסח הם שני צדדים של אותה מטבע – מטבע הברית הנצחית בין ישראל לבין הקב"ה. מילה ופסח הם בריח התיכון. בן החורין מקבל על עצמו להיות עבד ה', ניתוק האזיקים וחיבור מחדש בין העבר והעתיד.
שבת שלום וחג כשר שמח-אריה דיכטוולד
כל הזכויות שמורות. נועד ללימוד ועיון בלבד. לא להלכה. אין לעשות שימוש מסחרי.
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 337 -תּוֹבָנָה מֵעֲבוֹדַת הַמִּשְׁכָּן-חיים קופל
1) כידוע אין אמירה מיותרת בתורה, ואף כשהתורה מצווה לחיים קופלצע פעולות טכניות, ניתן ללמוד מהן לימינו, כפי שנראה להלן. בכדי לכבד את עבודת הכוהנים בבית המקדש, הֵם נִצְטַוּוּ ללבוש בגדים מיוחדים בזמן עבודתם. ואם בעבודה מסוימת הבגדים עלולים להתלכלך, מְצַוָּה הַתּוֹרָה, עוד בטרם יבצעו את העבודה, לפשוט את בגדיהם וללבוש בגדים פשוטים יותר. לכן, כשהכהן מוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן, שהצטבר על גבי המזבח, אל מחוץ למחנה, הוּא מְצֻוֶּה לְהַחֲלִיף אֶת בְּגָדָיו לַפְּשׁוּטִים יוֹתֵר. "וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים" (ו,ד)
2) רש"י מסביר על אתר, שני טעמים: א) שֶׁלֹּא יְלַכְלֵךְ בְּהוֹצָאַת הַדֶּשֶׁן בגדים שהוא משמש בהם תמיד. ב) בְּגָדִים שֶׁבִּשֵּׁל בָּהֶם קְדֵרָה לְרַבּוֹ, אַל יִמְזֹג בָּהֶם כּוֹס לְרַבּוֹ. בדרך כלל רש"י לא מביא פירוש שני אִם הַהֶסְבֵּר הָרִאשׁוֹן מְסַפֵּק, ואכן על ההסבר הראשון ניתן לשאול, שהרי במקדש היו עבודות רבות שֶׁהָיוּ עֲלוּלוֹת לְלַכְלֵךְ אֶת בִּגְדֵי הַכֹּהֵן כגון: שחיטת הקורבן, קבלת הדם, וכל שכן הרמת הדשן. מדוע אפוא עשו הכוהנים את כל העבודות הללו בבגדי הכהונה, ורק לצורך הוצאת הדשן נדרשו הכוהנים ללבוש בגדים פשוטים?
3) את התשובה מביא רש"י במשל: כאשר המשרת עושה עבודה לאדונו בפניו, אין הלכלוך הכרוך בעבודה זו, נחשב לכלוך, כי זה חלק מהעבודה לפני האדון. אולם עֲבוֹדוֹת שֶׁעִנְיָנַן הֲכָנָה וְהַכְשָׁרָה לְשֵׁרוּת (למשל, בישל הקדירה עבור המלך) הנעשות שלא בפני המלך, הלכלוך שלהן, הוא מסוג אחר ואין זה ראוי שבאותם הבגדים "יִמְזֹג בָּהֶם כּוֹס לְרַבּוֹ". (על פי הגמרא סוטה י"ג:).
4) אבל, אם אכן הוצאת הדשן שונה במהותה מיתר העבודות שבמקדש, מדוע מצווה התורה על אותו כהן לעשות את שתי העבודות, הלוא ניתן לקבוע שהוצאת הדשן תיעשה ע"י כהן שאינו ראוי לעבודת המקדש (כמו בעל מום)?
5) אלא, שבכך מלמדת אותנו התורה הַנְהָגוֹת בַּעֲבוֹדַת ה'. יהודי משרת את הקב"ה, לא רק בקיום המצוות בפועל, אלא גם את שלב הַהֲכָנָה וְהַהַכְשָׁרָה, עליו לעשות בעצמו, כִּי הַכֹּל אִינְטֶגְרַצְיָה אַחַת שֶׁיֵּשׁ לַעֲשׂוֹתָהּ בִּקְדֻשָּׁה וּבִמְסִירוּת. וכמו שמספרת הגמרא על רבי חייא שהציע , כְּדֵי לְהַטְמִיעַ אֶת הַתּוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל, לא להסתפק בללמד אותה, אלא לעשות את כָּל פְּעֻלּוֹת הַהַכְשָׁרָה מֵהַמַּסָּד בְּעַצְמוֹ כגון: לזרוע פשתן, לשזור ממנו רשתות, לצוד צבאים, לכתוב ספר תורה על עורם, להפיצו בארץ, וללמד ממנו את ישראל תורה, כך יובטח שכל השלבים נעשים בקדושה.( ב"מ פ"ה:).
6) תובנה נוספת שניתן ללמוד מעבודת הכוהנים היא בעניין ההשפעה על הזולת. יכול יהודי לחשוב שתפקידו להשפיע רק על העומדים בסביבתו, באותו ב"כ, או באותו אזור מגורים , אבל אין זה מתפקידו להשפיע על הנמצאים "מחוץ למחנה". מעבודת הכוהנים נלמד שגם את שפיכת הדשן ,"מחוץ למחנה", עושה אותו כהן, בכדי שתהיה שלמות בעבודתו.(מתוך גליון חב"ד)
7) תשובות לפרשת ויקרא
א) איזה בעל חיים נכתב בפרשתנו בצורות שונות, אך בְּאוֹתָן אוֹתִיּוֹת? תשובה: "כֶּבֶשׂ" - "ואם כֶּבֶשׂ יביא" (ד, לב). "כֶּשֶׂב" – "אִם כֶּשֶׂב הוּא מַקְרִיב" (ג,ז) "כִּשְׂבָּה"- כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירַת עִזִּים " (ה,ו).
ב) מצא בפרשה ארבעה פסוקים זהים זה לזה לחלוטין? ציין גם את מיקומם? תשובה : הפסוק הוא "וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה". מופיע ארבע פעמים בפרשה:1) (ג,ד) 2 ) ( ג,י) 3) (ג,טו) 4) (ד,ט)
8) שאלות לפרשת צו
א) בדרך כלל, את המזון אנו אוכלים, ואת המשקים אנו שותים, היכן בפרשתנו אוכלים את המשקה?
ב) מה שם הספר שחיבר רַבִּי חֲנוֹךְ הֶענִיךְ אֵייגִּשׁ זצ"ל, שמופיע בפרשה? כתוב גם במה עוסק הספר?
שבת שלום -מחיים קופל-
