אפשר גם לתרום באתר של העמותה www.hamikra.org
***********************************************************
פרשת בְּהַר - בחוקותי , "וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ" - מנעד הניצחון ומשמעותו -ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
אנו נתונים כבר שנתיים ושבעה חודשים בימי מלחמה, עם הפסקות אש תחת אש בצפון הארץ.
בתקופה זאת, הוודאות היא, באין הוודאות והיציבות היא, באין היציבות. תקופה זאת גם מעטרת אותנו במילון מושגים חדש, מחרבות ברזל, לעם כלביא ולשאגת הארי. כך למשל, הבליח לחלל עולמנו ביטוי חדש – ניצחון מוחלט. ראוי שנברר ונעמיק בו.
כולנו מאוחדים יד ביד כרקמה אנושית אחת, סביב התקווה לניצחון בני האור בבני החושך, שיביא לסיום המלחמה. אך בפרשנות וההתכוונות המתקיימת בדבר משמעותו של הניצחון, מתנהל במקומותינו דיון נוקב בסוגייה: מה תהא דמותה של ההכרעה הסופית? מהו הניצחון הסופי באויב הנתעב -איראן, חיזבאללה וחמאס? מהי המטרה הסופית? -האם הכוונה להכרעה וניצחון מוחלט והכחדה טוטאלית של אויבינו והיעלמותם מן העולם, או הכוונה היא, למיטוט יכולותיהם הצבאיות והשבתתם, באופן כזה שלא יפגעו ויזיקו לנו בעתיד?
דומה שהדיון הנוקב הנוכח במרחבי מעגלי חיינו, מתכתב עם פרשתנו. הבה נבחן זאת.
אכן נמצא שפרשת בחוקותי מתכתבת עם דיוננו, בתיאור אחת הברכות: "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם" (ויקרא, כו' , ו').
אכן, אויבינו הנתעבים – איראן, חיזבאללה וחמאס נגדם אנו נלחמים, מייצגים בדמותם, חיה רעה על שתי רגליים, במלוא מובנה של המילה.
הבה נכיר מדרש המתאר מחלוקת של חכמי אושא (אמצע המאה השנייה לספירה), בדיון בסוגייה: "וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ", כיצד משביתים חיה רעה מן הארץ? : "ר' יהודה אומר- מעבירם מן העולם, ר' שמעון אומר- משביתן שלא יזוקו, אמר ר' שמעון- אימתי הוא שבחו של מקום, בזמן שאין מזיקין, או בזמן שיש מזיקים ואין מזיקים? אמור בזמן שיש מזיקים ואין מזיקים, וכן הוא אומר מזמור שיר ליום השבת, למשבית מזיקים מן העולם- משביתן שלא יזיקו" ( ספרא, בחוקותי, פרשה, א' פרק ב').
ובכן, המחלוקת היא מהותית, בתפיסת המשמעות והכוונה, של הניצחון כנגד החיה הרעה.
ר' יהודה מייצג את התפיסה של הניצחון המוחלט, של ההכרעה המוחלטת והטוטאלית. לתפיסתו, קיימת בעולם חיה מזיקה, שיש לסלק אותה מעל פני הארץ ולהכחידה.
ר' שמעון בר יוחאי( רשב"י) בר פלוגתו, מייצג את התפיסה של הניצחון היחסי של ההכרעה היחסית ולא הטוטאלית, שאומרת, שאין אפשרות להכחיד מן השורש את החיות הרעות בעולם, אלא רק לפרק ולהשבית אותן מיכולותיהן להזיק ולפגוע.
רשב"י חושב שאין מציאות ריאלית של הכחדת חיות רעות מן העולם ולגרום להיעלמותן מהעולם, שכן, תמיד יהיו בעולם הזה חיות רעות. האתגר לדעתו הוא, להשבית את יכולת החיות הרעות להזיק ולפגוע. אשר על כן, לדעתו יש להביא להשבתת החיות הרעות ולפרקן מיכולותיהן המזיקות.
דומה שרשב"י קורא, להקמתה של תשתית ביטחונית, המתכתבת עם תפיסת הביטחון של מדינת ישראל, שעוצבה לראשונה על ידי ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון דוד בן גוריון, שאותה ניסח באוקטובר 1953, הנשענת על שלושה יסודות – הרתעה, התרעה והכרעה, ובשנת 2006, נוסף לתפיסת הביטחון יסוד רביעי – הגנה. אלו הן יכולות הכרחיות ונדרשות, להתמודדותנו לשימור קיומנו, בווילה בג'ונגל בו אנו חיים, מפני החיות הרעות על שתי הרגליים, שלא יעזו להזיק ולפגוע בנו. אך עלינו לקיים מוכנות מלאה , בדגש לשגרה, של תחזוקה שוטפת של יכולות אלו,7/24 .
כך גם לימדנו סוּן דְזְה הסיני, אשר חי במאה ה-6 לפנה"ס, בזמנו של הפילוסוף קונפוציוס, הוא מחברו של הספר אמנות המלחמה, אחד מהספרים המשפיעים ביותר על האסטרטגיה הצבאית. לשיטתו של סון דזה, הניצחון הוא לא בהכרח ניצחון מוחלט בשדה הקרב או הבסה טוטאלית של האויב. סון דזה אומר שעדיף להכניע מאשר להביס. הבנה זו נקראת בשם "הלכידה השלמה".
הבה נסכם, שהמחלוקת בין ר' יהודה לרשב"י, מציגה לנו את מנעד הניצחון. בקצה האחד שלו ניצב ר' יהודה, בהציגו את הניצחון המוחלט ובקצה השני ניצב רשב"י בהציגו את הניצחון היחסי שנגזר מהצבת מטרות ויעדים מוגדרים וברורים, שהם ברי השגה.
עתה עלינו לעבור לחלקו השני של דיוננו, שיעסוק בהיתכנות הניצחון ובהטמעת תפיסת הביטחון, שעליהם להיגזר ממתווה פרקטי שבכוחו ליישמו.
הבה נציג מספר אתגרים לפרקטיקת יישום הניצחון, בזיקה לפרשותינו המאוחדות.
האתגר הראשון – מעטפת האחדות :
כך פותחת פרשתנו:" וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר" ( ויקרא, כה',א'). הר סיני עוטף אותנו במעטפת האחדות. כך למדנו במעמד עשרת הדברות אל מול הר סיני : ״ וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל, נֶגֶד הָהָר". (שמות יט', ב'). מפרש רש"י: "כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומת ובמחלוקת". כך גם המילה אחיך, מופיעה מספר פעמים בפרשתנו ואחד ממאפייניה בפרשתנו: : "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ, וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ ... וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ"( ויקרא, כה', לה'-לו').
הנה ביטוי לערבות ההדדית שבתוכנו, נחזיק יד ביד, כשבת אחים ואחיות. מפרש רש"י:" אל תניחהו שירד ויפול ויהיה קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מוטת היד".
האתגר השני – נטל המחויבות :
מי יעשה זאת ? מי יישא על כתפיו את נטל המחויבות ליישום תפיסת הביטחון וההתגייסות לצו השעה הדורש: "וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ"?
הנה פרשתנו מלמדתנו כיצד יש לעשות זאת:" וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם; וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב. וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה, וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ; וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם, לֶחָרֶב"( ויקרא, כו', ז'-ח').
כך הפרשן הרלב"ג (רבי לוי בן גרשום 1288 -1344 ), מאיר את עינינו בפרשנותו לצורך הקיומי, בצבא גדול ולא קטן: "כי החייל יקנה החוזק מצד הריבוי, מה שלא יימצא לחלקי החייל הנפרדים".
מוסיפה על כך פרופ' נחמה ליבוביץ ( 1905-1997) בפרשנותה לפרשתנו: "הנה למדנו...מה גדולה האחריות הרובצת על כל יחיד ויחיד, ואל יחשוב הפרט, מה כוחי ומה השפעתי, אם אתוןסף גם אני על מחנהו הקטן...כי לימדונו חז"ל... כל אחד המצטרף למחנה הטובים, מגביר כוחו פי כמה וכמה".
הנה בימים אלו במיוחד, יוצא צו קריאה לצבא גדול, שדורש את התגייסותם של כל שבטי ישראל, כולל את שבט לוי.
פרשתנו מנכיחה את בני שבט לוי: "וְעָרֵי הַלְוִיִּם בָּתֵּי, עָרֵי אֲחֻזָּתָם, גְּאֻלַּת עוֹלָם, תִּהְיֶה לַלְוִיִּם. וַאֲשֶׁר יִגְאַל מִן הַלְוִיִּם, וְיָצָא מִמְכַּר בַּיִת וְעִיר אֲחֻזָּתוֹ בַּיֹּבֵל: כִּי בָתֵּי עָרֵי הַלְוִיִּם, הִוא אֲחֻזָּתָם, בְּתוֹךְ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וּשְׂדֵה מִגְרַשׁ עָרֵיהֶם, לֹא יִמָּכֵר: כִּי אֲחֻזַּת עוֹלָם הוּא, לָהֶם"( ויקרא, כה', לב'- לד').
ראוי להאיר בזרקור את בני שבט לוי, שהיו משרתי הציבור בתחומי עשייה רבים.
מעורבותם בנשיאת האלונקה הקולקטיבית של העם באתגרי השעה, נוכחים בתחומים רבים.
כך מלמדנו במאמריו הרב אליעזר מלמד ראש ישיבת הר ברכה: "בניגוד לטענה שבני שבט לוי היו לומדים תורה ולא משתתפים במלחמות ישראל, התורה וחז"ל מציינים שורה של תפקידים ציבוריים שהיו מוטלים על הלוויים והכוהנים. ... כתב רש"י: "ומצאתי בגמרא ירושלמית (מובא בשם אחרים), שכשמת אהרן נסתלקו ענני כבוד, ובאו הכנענים להילחם בישראל, ונתנו לב לחזור למצרים, וחזרו לאחוריהם שמונה מסעות מהר ההר למוסרה… ורדפו בני לוי אחריהם להחזירם, והרגו מהם שבע משפחות, ומבני לוי נפלו ארבע משפחות" (רש"י במדבר כו', יג').
וכך מצינו שכאשר באו להמליך את דוד, מספר חלוצי הצבא "מן בני הלוי ארבעת אלפים ושש מאות", ומהכוהנים "שלושת אלפים ושבע מאות". כאשר מיהודה באו 6,800, משמעון 7,100 ומאפרים 20,800 (דברים הימים א' יב', כה'-כח').
בתפקידם היו צריכים הלוויים לפעול בגבורה נגד פושעים ואלימים, כמו גם נגד חיילים עריקים. לשם כך רבים מהם היו צריכים להיות מאומנים כלוחמים, ולכן בשעת מלחמה התגייסו למערכה כלוחמי הסיירות הקרביות ביותר. כפי שהיה בימי חשמונאים, כאשר ביקשו היוונים להעביר את ישראל על דתם, והכוהנים והלוויים נקראו לעמוד וללחום בגבורה על משמר העם והארץ, ובית דין של חשמונאים הורו שמצווה להילחם גם בשבת, והחזירו את מלכות ישראל למקומה ליותר ממאתיים שנה, ולכן עד היום אנחנו חוגגים את חנוכה (עיינו רמב"ן, במדבר ח', ב').
כידוע, עצם הרעיון של שילוב תורה ולחימה הלוא הוא עתיק יומין מימי יהושע בן נון עליו השלום… (ראו סנהדרין מד, ב; והשווה למגילה ג', א' ותוס' 'וילן', ירושלמי חגיגה פ"ב, תוספות בבלי חגיגה טז', ב 'אב', עירובין סג' בתוס' 'מיד'). משתמע כי כבר בימי יהושע וכיבוש ארץ ישראל הראשון, שילבו הלוחמים תלמוד תורה עם מלחמת מצווה". (המקור: הרב אליעזר מלמד, רביבים, הר ברכה,28.3.24 ).
האתגר השלישי – חוסן התקווה והאמונה :
הנה פרשתנו מאירה את בנין הקוממיות של החוסן , התקווה והאמונה:" וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם, וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת". מפרש רש"י :" בקומה זקופה".
כך גם בהפטרה לפרשתנו אנו נפעמים נוכח חוסן התקווה והאמונה של הנביא ירמיהו, הקונה קרקע (נדל"ן) בארץ ישראל, עת היא נתונה בימים קשים של ערב חורבן וגלות: "וָאֶקְנֶה, אֶת הַשָּׂדֶה, מֵאֵת חֲנַמְאֵל בֶּן דֹּדִי, אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת; וָאֶשְׁקְלָה לּוֹ, אֶת הַכֶּסֶף, שִׁבְעָה שְׁקָלִים, וַעֲשָׂרָה הַכָּסֶף (ירמיהו, לב',ט').
ירמיהו מלמדנו מהי תקווה ואמונה של עם הנצח שאיננו מפחד מדרך ארוכה ,הרואה את קרני האור בתוך החשיכה המשתלטת.
במלחמת שאגת הארי בעת שירותי במילואים בפיקוד העורף, בקרתי בקרית שמונה שהייתה שוממה מרוב תושביה, מרכזי המסחר היו סגורים וכיכר השוק הייתה ריקה, והנה בתוך מציאות עצובה זאת, אני שומע קולות שירה ונגינה באחת החנויות לממכר בשר שנפתחה וקיימה את חגיגת הפתיחה במעמד קהל מצומצם. ממש מחזה סוריאליסטי והנה בעל החנות החדשה נושא דברים בהתרגשות: "צריך להראות לחיזבאללה שאנחנו נמצאים פה ואיננו מפחדים". חבקתי אותו ואמרתי לו:" אתה מגדלור והשראה לכולנו לחוסן התקווה והאמונה. אתה ממשיך את דרכו של הנביא ירמיהו ".
בשבוע הבא יחול יום הזיכרון של דודי, זאב ווה מנדלסון הי"ד, שאני נושא את שמו, שנפל בירושלים במלחמת הקוממיות והעצמאות, וכך הוא אמר לאימו טרם נפילתו: "זכות גדולה נפלה בגורלנו, להיות מכובשי אדמת ישראל וממקוממי המדינה, אשרינו".(כד' אייר תש"ח, מתוך ספר יזכור, בהוצאת משרד הביטחון).
חזק חזק ונתחזק
שבת שלום
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון.
&
בלומה טיגר-דיכטוולד -ב"ה. לפרשות בחוקותי-בהר תשפ"ו - מערכת ההפעלה של הקדושה
יש הטועים לחשוב שהקדושה שוכנת רק ברוחניות מופשטת ובניתוק מן החומר. אלו סבורים כי ככל שהאדם יתרחק מהעיסוק בקרקע, בכסף ובניהול, כך יתקרב אל הנשגב. אולם פרשת בהר מלמדת אותנו שיעור הפוך ומפתיע: כדי שהנשגב ישכון בארץ, יש צורך ב"מערכת הפעלה" ארגונית משומנת ומדויקת. הקדושה אינה חלום רחוק; היא תוצאה של מבנה חברתי וכלכלי נכון.
הכלי הארגוני, מיתרו ועד סיני: כבר בפרשת יתרו למדנו כי ללא "שרי אלפים ושרי מאות", התורה עלולה להישאר תיאוריה בלבד. יתרו הביא את ה"חכמה בגויים" – את הניהול הטכני – כדי לאפשר למשה להנחיל את ערכי ה'. פרשת בהר לוקחת את העיקרון הזה ומיישמת אותו על המשאב היקר ביותר של האדם: האדמה.
השמיטה והיובל אינם רק "חגים חקלאיים". הם רפורמה ארגונית שנועדה למנוע את הבעיה הגדולה ביותר של הנהגה וכלכלה – תחושת האדנות והכוח המוחלט. כאשר התורה קובעת "כי לי כל הארץ", היא לא מסתפקת בהטפה לענווה; היא יוצרת מנגנון טכני שמאלץ את בעל ההון לשחרר את אחיזתו אחת לשבע שנים.
כדי להבין את עומק "מערכת ההפעלה" הזו, עלינו להתבונן בשלושה נדבכים מרכזיים של פרשנות:
א. רמב"ם ב"מורה נבוכים" (חלק ג פרק לט), רואה בשמיטה כלי לתיקון עולם מעשי. הוא מדגיש כי המטרה היא: "לחמלה על בני אדם והרחבה לכל... ושיהיה בהם תועלת הארץ ותוספת תבואתה בשביתתה".
עבור הרמב"ם, המערכת הארגונית דואגת לשני מישורים: שימור המשאבים (האדמה זקוקה למנוחה) וצדק חלוקתי (העניים נהנים מהיבול). זוהי מערכת שדואגת ל"קיימות" עוד לפני שהמושג הומצא.
ב. פירוש "כלי יקר": מאבק בגאווה-אם הרמב"ם עוסק ב"איך", הכלי יקר עוסק ב"למה" (לשם מה). הוא טוען שהמטרה היא חינוכית-נפשית: "לפי שהארץ ומלואה לה' והאדם לא אדון בה... כדי שיזכור האדם כי לה' הארץ". השמיטה היא כלי ארגוני-מעשי לשבירת האגו. בחברה המודרנית, שבה אדם נמדד לפי נכסיו, הפרשה באה ואומרת: 'אתה רק גר ותושב'. העצירה הכפויה היא הדרך היחידה להחדיר ענווה באדם ובמערכת .
ג. רבי שמשון רפאל הירש מתייחס להצהרת הריבונות: הרש"ר הירש לוקח זאת למקום של משפט חוקתי. מבחינתו, היובל הוא ה"חוקה" של הארץ. הוא מסביר שהחוקים המורכבים של חזרת קרקעות הם אלו שמבטיחים שהחירות לא תהיה מושג ריק מתוכן. ללא ה"כלי" המשפטי שמחזיר אדם לאחוזתו, העוני היה הופך למעגל שאי אפשר לצאת ממנו. היובל הוא ה"Reset" (אִתחול) המערכתי ששומר על רעננות וחיוניות החברה.
כיצד נראה הרעיון הזה בימינו?
ניתן לראות זאת בעולם הטכנולוגיה והניהול. חברות ענק שאינן מבצעות "אתחול" או משנות את המבנה הארגוני שלהן, נוטות להסתייד ולאבד את ערכיהן המקוריים.
השמיטה והיובל הם ה"תחזוקה המונעת" של החברה. הם מונעים "חוב חברתי" מצטבר. גם בעולם הכלכלי-מודרני, הדיונים על "מחיקת חובות" לעסקים או למדינות מתפתחות, או רפורמות בקרקעות, הן למעשה ניסיונות חילוניים ליצור את אותה "מערכת הפעלה" שפרשת בהר הציגה לפני אלפי שנים.
לסיכום, הקדושה אינה נמצאת מעל החיים, היא נמצאת בתוך ניהול החיים. השמיטה והיובל הם ההוכחה שחכמה ארגונית וניהול נכון הם הם הכלים המאפשרים לברכה הא-לוהית לחוּל. כפי שיתרו לימד אותנו ענווה מהי, כך פרשת בהר מלמדת אותנו שחברה בריאה נמדדת ביכולת שלה להגביל את הכוח של עצמה למען ערכים גבוהים יותר. על הפסוק "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו" (ויקרא כה,יד), אמר הרבי מקוצק: אל תונה את אחיך, אבל אל תונה גם את עצמך. השמיטה היא הרגע שבו אדם מפסיק לרמות את עצמו שהכוח והעוצמה הם שלו, ומתחבר לאמת הפשוטה שהעולם הוא פיקדון.
בסופו של דבר, "מערכת ההפעלה" של פרשת בהר היא זו שהופכת אותנו מקהילה של יחידים הנאבקים על הישרדות, ל"ממלכת כהנים וגוי קדוש" שחיה בצדק, בענווה ובחירות. -בלומה דיכטוולד. י"ח אייר תשפ"ו
&
דבר תורה - בהר-בחוקותי תשפו - טוב ורע ותמורה
מייקל אייזנברג-משקיע מנהל בקרן הון סיכון
כפי שכתבתי בשבוע שעבר, פרשות בהר ובחוקותי, שחותמות את ספר ויקרא ושאותן נקרא השבת, עוסקות בירושת הארץ וחיי הכלכלה בפועל. פרק כה עוסק בשמיטה, יובל, העצמת מי שירדו מנכסיהם, וגאולת קרקעות. פרק כו עוסק בשגשוג הכלכלי עם שמירת המצוות או, החורבן והגלות נוכח זניחתן. פרק כז עוסק בהקדש - אדם שמקדיש את ערכו, את בהמתו, או את אחוזתו, וגם בקדושת בכור בהמה ומעשר בהמה. כלומר, במה שאדם נותן מהצלחתו הכלכלית, מתוך הכרה בטוב שה' הנחיל לנו.
במסגרת הקדשת הבהמות נאמר פעמיים שאין אפשרות ל"תמורה" - כלומר שאין אפשרות ל"תמורה" - כלומר שלאחר ההקדשה אין אפשרות לשנות אותה:
וְאִם בְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קׇרְבָּן לַה' כֹּל אֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ לַה' יִהְיֶה קֹּדֶשׁ. לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב וְאִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ. (ויקרא כז, ט-י)
וְכׇל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַה' הוּא קֹדֶשׁ לַה'. וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אִישׁ מִמַּעַשְׂרוֹ חֲמִשִׁיתוֹ יֹסֵף עָלָיו. וְכׇל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַה' לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע וְלֹא יְמִירֶנּוּ וְאִם הָמֵר יְמִירֶנּוּ וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לֹא יִגָּאֵל. (ויקרא כז, ל-לג)
המילים "טוב" ו"רע" מהדהדות את סיפור גן עדן. ה' הזהיר: "וַיְצַו ה' אֱ-לֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכׇלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב, טז-יז), הנחש אמר: "כִּי יֹדֵעַ אֱ-לֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכׇלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (בראשית ג, ה), וה' סיכם: "וַיֹּאמֶר ה' אֱ-לֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם. וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱ-לֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם" (בראשית ג, כב-כג).
הרמבם במורה נבוכים (א, ב) מסביר שהאדם לא השתדרג כשאכל מעץ הדעת כי לפני החטא הוא ידע אמת ושקר - "המושכלות" בלשון הרמב"ם. בעקבות החטא שדה הדעת עבר ל"מפורסמות" כהגדרתו, כלומר לנורמות האנושיות, כמו המעבר מעירום ללבוש, נורמות שמושפעות בין השאר מצרכים ואינטרסים, ושנועדו להתמודדות עם קשיי המציאות ואתגריה. במציאות שמחוץ לגן עדן, ההכרעות הן לא פעם בין מה שמועיל למה שמזיק, ובמקום אמיתות עקרוניות, אנו עסוקים לא מעט בפרשנות של האירועים הסובבים אותנו, ובתגובה אליהם.
במורה נבוכים (ג, מו) הסביר הרמב"ם את דין ״תמורה״ כחשש שאדם יעשה שימוש לא ראוי ביכולת שלו להבחין בין טוב לרע:
אילו היה מותר להמיר הרע בטוב, היה ממיר הטוב ברע, ויאמר שזה יותר טוב. על כן נגזר בו "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש"...
הפודה דבר מקדשיו מוסיף חומש טעמו מבואר כי "אדם קרוב אצל עצמו" וטבעו לעולם לנטות אל הכילות (קמצנות) ולחוס על ממונות, ולא היה מדקדק בדמי הקודש ולא היה מראה אותו בכל הצריך עד שיעמוד על אמיתת דמיו. על כן חייבו להוסיף (חומש) עד (אלא אם כן) שימכר לזולתו בשויו…
אדם שהקדיש בהמה מעולה לקודש, עלול ברגע של חולשה להחליט שהיא "יקרה מדי" עבור המזבח, ולנסות להחליף אותה בבהמה פחותה, תוך שהוא משכנע את עצמו ש"זה אותו דבר". לחילופין, הוא עשוי לנסות להחליף רע בטוב מתוך רצון לשפר, כי מציף אותו רגש חדש או כי הוא חושש פתאום להיות נבוך מול אחרים במקדש. בכל שאר התחומים התורה מצפה מאיתנו להתקדם - "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג, יט). להתקדם תוך חתירה וחיכוך בתנאי אי-וודאות, להתקדם לפי הצרכים שלנו ומתוך מבט סובייקטיבי גם אם הוא מַּטֶּה כל חשיבה, מחקר ופיתוח, אפילו מבלי שנהייה מודעים לכך. אבל, על מנת לעצב אמת צרופה של קודש אמיתי שמחזיר אותנו ל'טעם גן עדן', התורה חוסמת את האפשרות להחליף, ואגב כך גם מעלה את הדרישה לכוונה סופית ומוחלטת בשלב ההקדשה.
לא תמיד ההטיה היא שלילית בהכרח, ועל פי רוב היא מכוונת את העשייה לטובת שירות צרכי האדם, מאוויו, רצונותיו ו'מה שמדבר אליו'. אבל, התורה מכירה שאדם הוא אדם עם חולשות, תאוות ודימוי עצמי ולכן התורה חוששת משחיקת יכולת האבחנה בין טוב לרע. לכן בסוף ספר ויקרא, במקום שבו הקדושה פוגשת את הכלכלה והרכוש, התורה מציבה גבול במטרה להנכיח שאסור להשתמש בכוח ההבחנה מתוך תאווה, ממון, כבוד או אפילו דתיות מבולבלת: אחרי שדבר נמסר לקודש, אין לאדם רשות להפוך את שיקול הדעת שלו. תפקידו של האדם הוא לבחור בטוב, לא להשתמש ביכולות ניסוח או שכנוע עצמי כדי לברוח ממחויבות.
כוחות השכנוע היום של הבינה המלאכותית מעצימות את הבעיה. הבינה המלאכותית גם לומדת אותי ובמקום להתעמת איתי או להעמיד לי מראה, עלולה להסכים איתי ולעזור לי לטשטש עבור עצמי את הקווים בין טוב לרע, והכל תוך שימוש במיטב רטוריקת השכנוע המשוכללת ביותר שיש. בהולדת ילדים וזיעת אפיים, האשה, ״העזר כנגדו״, יוצרת מתח ומהווה מראה חיה, שעוזרת לייצר עולם ומלואו. הדדיות שמסייעת לסלילת דרך בעולם יצרי אך יצרני, רווי מתחים וחיכוך. המפגש הבלתי אמצעי עם האחר בשדות בשנת השמיטה, שחרור העבדים ביובל, וגאולת שדה של קרוב שירד מנכסיו, מנכיחים לאדם את הערבות ההדדית, ועוזרים לו להבחין בין טוב לרע גם בהקשרים אחרים של חייו. בעולם הקודש, עולם הגן עדן, התורה חייבת להזהיר על ניסיון לחולל תמורה מתוך דתיות המכסה את חמדת הממון ומטשטשת בין הטוב והרע.
בניגוד לרוח הפרוגרסיבית המודרנית שבה קיימת מגמה של טשטוש גבולות בין מותר לאסור ובין טוב לרע, ומול תרבות שמתקשה לעיתים להחזיק גבולות יציבים והיתה שמחה אולי להעביר את הנטל לסמכות אנושית או לנהור אחרי דמות פופוליסטית משולחת רסן, או לבינה מלאכותית מבוססת ״מודלים אובייקטיביים״, התורה מעמידה את האבחנה בין טוב לרע כמשימת חיים של בחירה ואחריות של כל פרט בישראל. לכן, במקביל להבטחת השגשוג והאזהרה מאי-שמירת חוקי התורה של הפרשה שלנו: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ… וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם" בספר דברים חוזרת התורה לחיים והטוב המוות והרע: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע. אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֺתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. (דברים ל, טו-טז)
בספר שמואל, דוד המלך, כמי שאחראי על סדרי החיים בממלכה מאופיין כמי שיודע להתמודד עם טוב ורע: "יִהְיֶה נָּא דְּבַר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לִמְנֻחָה כִּי כְּמַלְאַךְ הָאֱלֹהִים כֵּן אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לִשְׁמֹעַ הַטּוֹב וְהָרָע" (שמואל ב יד, יז) ובנו, המלך שלמה שכונה 'החכם באדם' לא מבקש מה' חכמה מתמטית, אלא "לֵב שֹׁמֵעַ... לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע" (מלכים א ג, ט). זוהי תכונת הנהגה אלוהית: לא רק לדעת עובדות של אמת ושקר, אלא לממש בחירה בתוך מציאות מורכבת ומרובת אינטראקציות, פיתויים וקונפליקטים.-מייקל אייזנברג.
&
שיעבוד שהוא שחרור ולהיפך אריה דיכטוולד -פרשות בהר בחוקותי-תשפ"ו
במרכזה של פרשת בהר עומדת מערכת דינים מורכבת המסדירה מצבי קיצון של דחק כלכלי. התורה מתארת מצב כזה בו יהודי "מך" (יורד מנכסיו) עד כדי כך שהוא נאלץ למכור את עצמו לעבד, הן לאחיו היהודי והן לגר תושב או אפילו לעובד עבודה זרה ("לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר").
למקרא הפרשיה עולה שאלה נוקבת: מדוע התורה מגבילה כל כך את יכולתו של אדם למכור את עצמו? מדוע היא קובעת מנגנוני גאולה (שחרור) כה קפדניים, ומדוע, בסופו של דבר, מוטלת על המכירה הזו מגבלה מהותית שאינה קיימת בכל עסקה מסחרית אחרת?
שטרו של הקב"ה קודם
התשובה שנותנת התורה מופיעה בסיומה של הפרשיה כנימוק מכריע:
"כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא כה, נה).
רש"י, בעקבות המדרש, מבאר זאת במושג משפטי-קנייני: "שטרי קודם". ליהודי יש חוזה קדום ומחייב עם בורא עולם, שֶׁקָּדַם לכל הסכם עבודה או שיעבוד אנושי. ממילא, כל ניסיון של אדם לשעבד יהודי – או של יהודי לשעבד את עצמו – מתנגש עם הבעלות המקורית של הקב"ה.
מדרש סִפרא (בהר פרק ט, ד) מוסיף לכך פן של אזהרה חמורה: "כל הַמְּשַׁעְבְּדָם מלמטה, כאילו משעבדם מלמעלה".
עיקרון זה אינו נשאר רק במישור הרעיוני, אלא מתורגם להלכה פסוקה בדיני עבודה במשפט העברי. תלמוד בבלי במסכת בבא קמא (קטז, ב) קובע כי "פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום" בעוד שבעסקאות רגילות קיימת חובת עמידה בחוזה, הרי שלפועֵל עברי (שמשכיר את גופו וזמנו) התורה מאפשרת לו נסיגה מההסכם בכל עת. מדוע?
משום ש"לי בני ישראל עבדים– ולא עבדים לעבדים". השִעבוד המוחלט לאדם אחר נוגד את המהות הישראלית.
מחויבות הדדית: עבדים ובני חורין
"שפת אמת"-רבי יהודה אריה ליב אלתר (חסידות גור,מחצית המאה הי"ט) בתורה משנת תרל"ו, מדייק בכפילות הלשון "עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם:"
עבדים :מצד בחירת ה' בישראל (מצד הקניין האלוקי).
עבדי הם: מצד בחירת בני ישראל לקבל עליהם עול מלכות שמיים מרצונם.
זוהי מערכת של "הַאֲמָרָה" הדדית – ככל שהאדם מקבל על עצמו מרצון את השִעבוד לבורא ("עול תורה ומצוות"), כך הוא משתחרר מהשִעבודים המעיקים של העולם הזה. כדברי המשנה באבות: "כל המקבל עליו עול תורה, מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ" (אבות פרק ד משנה י)
החירות האמיתית: שליטה עצמית והצבת גבולות
הרב אהרן ליכטנשטיין - ראש ישיבת הר עציון- האיר את המושג "עבדי הם" בשני מישורים:
א. המישור ההיסטורי והערכי: יציאת מצרים לא הייתה רק שחרור מעול זר, אלא יצירה של עם חדש. עָם שמעצם הגדרתו אינו יכול להיות משועבד לבשר ודם, כיוון שהוא שייך לרובד נשגב יותר. הבעלות של הבורא על עמו היא זכות ראשונים שנובעת מעצם הבריאה וההצלה.
ב. המישור הפסיכולוגי-חברתי: בעולם המערבי-המודרני, חירות נתפסת לעיתים קרובות כהיעדר מגבלות – היכולת של האדם לעשות ככל העולה על רוחו. אך התורה מציעה הגדרה עמוקה יותר. חירות אמִתית אינה רק היעדר כפייה חיצונית, אלא גם חירות מכפייה פנימית. אדם שְמוּנָע רק על ידי דחפיו, יצריו וצרכיו הפיזיים, אינו באמת בן חורין; הוא עבד לגופו.
התורה, באמצעות מערכת המצוות והמבטאות את ה"שיעבוד" לקב"ה, מעניקה לאדם את הכלים לשלוט ביצריו ולהפעיל את גופו לפי רצונו המוסרי והרוחני. (מקור: שיחת ערב שבת פרשת בהר ה'תשנ"ב. עפ"י סיכומו של דני אורנבוך. מתוך אתר ישיבת הר עציון )
על הפסוק בפרשת כי תשא( שמות לד) וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת, אומרת המשנה באבות (פרק ו,ב): "אל תקרא 'חָרות' על הלוחות אלא 'חֵרות', שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה".
צא ולמד:
חירותו של האדם הישראלי אינה חירות של הפקרות, אלא חירות של ייעוד. התורה מלמדת אותנו שדווקא בתוך הגבולות הברורים של "עבדי הם", טמונה האפשרות להתפתחות אינסופית. השטר של הקב"ה הוא בעת ובעונה אחת שטר שיעבוד ושטר שחרור: הוא משעבד אותנו לערכים נשגבים, ובכך משחרר אותנו מהזמני, מהחומרי ומהכפיפות לאדם אחר. חירות אמִתית קימת רק במסגרת של גבולות ברורים. בכך לחירותו של הישראלי ישנה משמעות יחודית המאפשרת התפתחות.
בפרשות בהר-בחוקותי אנו מוזמנים לזכור כי אנו בני חורין האמִתים דווקא כשאנו זוכרים למי אנו שייכים באמת. בעבר הבאתי את שירו המפורסם של רבי יהודה הלוי (ריה"ל )מיהו בן חורין:
עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם / עֶבֶד אֲ-דֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי:
עַל כֵּן בְבַקֵּשׁ כָּל-אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ / 'חֶלְקִי אֲ-דֹנָי!' אָמְרָה נַפְשִׁי
חזק ונתחזק - אריה דיכטוולד י"ח אייר תשפ"ו
&
אבות-זכות או חובה?- חיים קופל
1) לקראת סוף פרשת בחוקותי, בפסוקי הקללות, מופיע הפסוק: "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב, וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק, וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר, וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר" (כו,מב). "הכתב סופר" מביא בשם השל"ה הקדוש שאלה: הרי פסוק זה הוא של נחמה, זכות אבות, והרי עדיין לא הסתיימו הקללות, ואיך נכנס פסוק זה של נחמה, והפסיק בתוך הקללות ?
2) והסביר השל"ה שזכות האבות כאן, היא לרעה לנו ח"ו, אף שהיו לנו אבות צדיקים, לא למדנו מהם, ולא הלכנו בדרכם. לכן עונשנו גדול משל רשע בן רשע, שלא היה לו ממי ללמוד. ממילא הפסוק במקומו.
3) בימינו, אנו בְּעִצּוּמָהּ של ספירת העומר, תקופה בה מתו עשרים וארבע אלף מתלמידי רבי עקיבא, "עַל שֶׁלֹּא נָהֲגוּ כָּבוֹד זֶה לָזֶה" (יבמות סב: ). וצריך להבין, הרי תלמידי ר"ע היו מחזיקי התורה בדורם, עֻבְדָּה, שאחרי מותם אומרת הגמרא "היה העולם שמם" (מתורה). ואם כך השאלה : מדוע הם הומתו? אם יש ת"ח שבקיא בתורה, לומד ומלמד אחרים. אומנם הוא לקוי באופיו, בעיקר בנושא של בין אדם לחברו (נֶאֱמַר שהוא פוגע ומעליב את שומעיו), זו אינה עבירה שחייבים עליה מיתה בידי שמים, אלא ביטול מצוות עשה של "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", ולמה הומתו כולם וְהִשְׁאִירוּ אֶת עוֹלַם הַתּוֹרָה שָׁמֵם?
4) שמעתי הסבר לשאלה, מהרב אשר וייס שליט"א, שגם מִתְחַבֵּר לְפָרָשָׁתֵנוּ. בדומה להסבר השל"ה, הסיבה שתלמידי ר"ע קבלו עונש קשה היא, בשל היותם תלמידיו, לכן התביעה עליהם קשה, מִכֵּיוָן שֶׁלְּרַבָּם הָיָה מוֹטִיב מֶרְכָּזִי שֶׁל "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", והם לא נהגו כבוד זה בזה. לְשַׁמֵּשׁ אָדָם גָּדוֹל זוֹ לֹא רַק זְכוּת, זֶה גַּם מְחַיֵּב: הָיָה לָהֶם מִמִּי לִלְמֹד, הֵם חָיוּ לְצִדּוֹ שֶׁל ר"ע, יָכְלוּ לִלְמֹד מִתּוֹרָתוֹ, וְלֹא לָמְדוּ.
5) הוסיף, רב אשר וסיפר דבר ששמע מזיכרונותיו של מורו ורבו, האדמו"ר מצאנז, רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם זצ"ל. בילדותו, הוא ישב פעם על ברכי אביו, (הרודניקר) והבחין שאביו בוכה. שאל אותו, אבא למה אתה בוכה? והשיב "זלמן לייב" (כך כונה האדמו"ר בילדותו), אני מקנא בך. תמה הילד אדרבה אבא אני מקנא בך, אתה אדמו"ר, יש לך חסידים ואני רק ילד קטן? השיב האב: אני מקנא בך, כִּי אַתָּה לֹא רָאִיתָ מימיך את "הדברי חיים". שאל הבן: אדרבה אתה זכית לשמש את "הדברי חיים" וְלִלְמֹד מְאֹרְחוֹתָיו, ואני לא. השיב האב: אתה הנין שלו, לא ראית אותו מימיך, אז מה כבר יתבעו ממך לאחר 120 שנה? אבל עלי יהיה להם תביעה: אתה ראית בחייך את "הדברי חיים" ואף שימשת אותו, וככה אתה נראה? מה למדת ממנו? אָדָם גָּדוֹל שֶׁבָּעֲנָקִים? ואבא המשיך לבכות.
6) נראה שמשמים אכן שאלו את אלפי תלמידי ר"ע : אתם תלמידי ר"ע, כיצד אתם נראים? למה לא למדתם ממנו? לכן עונשם היה חמור.
7) תשובות לפרשת אמור
א) "וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ" (כא,ז). מַדּוּעַ הַתּוֹסֶפֶת "מֵאִישָׁהּ" (בַּעְלָהּ)? לִכְאוֹרָה בָּרוּר שֶׁאִם הִתְגָּרְשָׁה, הַכַּוָּנָה מֵאִישָׁהּ?
תשובה: אסור לכהן לשאת גם אשה שהתגרשה מן האירוסין, לכן התוספת וראה "בתורה תמימה" על הפסוק שמביא עוד כמה אפשרויות.
ב) מצא שני פסוקים בפרשה, אחד בצמוד לשני, שתוכנם סותר אחד את השני?
תשובה: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם..שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת...(שזה 49 יום) תספרו חמישים יום" (כג-טו..טז).
8) שאלות לפרשת בהר.
א) פסוק מהפרשה שבו שש מילים רצופות מתחילות באותה אות?
ב) למה הציווי של השמיטה נאמר בלשון יחיד "שש שנים תזרע שדך (כ"ה,ג), ואילו הציווי של היובל נאמר בלשון רבים " וקדשתם את שנת החמשים"? (כה,י)
שבת שלום-תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל
בדוא"ל hkop77@gmail.com או בווטסאפ 052-3604905 -מעדנים 393ב פרשת בהר בחוקותי תשפ"ו
&
רעיונות לפרשת *בהר בחוקותי*ברכות ושמחות ליבלו יובל לשבת בר מצווה!
לג'ף רוטמן ברכות לשבת בר מצווה!-ברכות ושמחות לשבת בר מצווה לאורי כהן!
הונאה, לא מה שחשבתם.-יגאל גור אריה
תחום חדש ומרתק מופיע בפרשתנו *בהר*: "*וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתו*...".
לא בתחום הממון , אלא ב *הונאת דברים*. אדם שמקניט את חברו או נותן לו עצה לא טובה – מבצע גם הוא סוג של הונאה. הונאת דברים. (מה עושים לנו "מנהיגנו")
אנחנו רגילים לחשוב על הונאה רק בתחום הפלילי, רק בהקשר של היחידה לחקירות הונאה, היחידה העסוקה ביותר בימים משוגעים אלו, אבל הפרשה מציגה דרישות גם בתחום הדיבור ומבקשת לא להשתמש בדיבורים שלנו כדי להונות אחרים.
דוגמאות רבות בהונאות מילוליות כאלו: אדם שאנחנו יודעים שלא יודע את התשובה לשאלה מסוימת – אבל בכל זאת מתעקשים לחשוף ברבים שהוא לא יודע, מוכר בחנות שאנחנו מטרידים אותו הלוך ושוב בשאלות אף על פי שאין לנו שום כוונה לקנות סחורה, אדם שחזר בתשובה או התגייר ואנו מזכירים לו בכוונה את עברו, גם סועד במסעדה שמטרטר את המלצר לשווא. המשותף לכל ההונאות האלו הוא תחושת שליטה, רמאות, התנשאות. היכולת –באמצעות מילים –להשפיל קצת את האחר ולרומם את עצמך. מול כל המקרים האלה מבקשת התורה : "*וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ*"..ֹ
כיום שאנו רואים מה קורה לנו במנהיגות משה קבל תורה מסיני . הענווה אפשרה למשה להיות המנהיג הדגול ביותר שקם לעם ישראל. מסירות נפשו ואומץ לבו נבעו מאותה ענווה וביטול עצמו ערכי אשר היא המנהיגות האחראית המובילה עם.- כמו *היום במדינתנו –איפו הצניעות לקיחת אחריות או דוגמא אישית*!!
*אני אומר היום במקום דוגמא אישית אישיות לדוגמא* .
"אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו.."
"שכר ועונש" תפיסת העולם המתארת מערכת של הענקת גמול למעשיו של האדם. הגמול יכול להינתן בעולם הזה או בעולם שלאחר המוות. תפיסות שונות של שכר ועונש קיימות בדתות שונות ולעיתים ישנן מספר תפיסות שונות בדת אחת.
זקן בשנות ה-85 לחייו ,נכנס למרפאה על מנת להוציא תפרים מפצע שנחבש יום קודם לכן.
האיש אמר לאחות, - אני ממהר מאוד מאוד יש לי פגישה חשובה בשעה תשע.
הרופא הביט מהצד וראה שהאיש מסתכל כל הזמן בשעונו. קם הרופא ממקומו והחליט לטפל בו מייד.
תוך כדי הטיפול הרופא שאל לאן אתה ממהר?
האיש ענה לו - אני צריך ללכת לסעוד את אשתי הנמצאת במח' הסיעודית בבית חולים ולאכול איתה ארוחת בוקר.
הרופא שאל מהי מחלתה של אשתך? אלצהיימר ענה האיש הזקן.
בתום הטיפול הרופא שאל את האיש, האם אשתך תדאג אם תאחר קצת ?
והאיש ענה- לא, היא לא תדאג, היא אינה יודעת מה קורה איתה, היא אינה מזהה איש וגם לא אותי.. זה כבר כך 5 שנים.
הרופא התפלא - ואתה הולך אליה כל בוקר למרות שאינה יודעת מה קורה איתה ואינה יודעת מי אתה ??? שאל את האיש הזקן.
האיש חייך, הניח ידו על יד הרופא ואמר- *היא אינה יודעת מי אני, אבל אני יודע מי היא ומה היא היתה בחייה... עבורי ועבור משפחתנו והסביבה*.
הרופא חייך בנועם, טפח ברכות על שכמו של האיש הזקן ואמר אל תיתן לה לחכות
הודה לו האיש הזקן ויצא מהמרפאה. עמד הרופא והרהר באיש הזקן וחשב...
" זו היא אהבה שאני רוצה בחיי!!!!!!
זוהי אהבת אמת טהורה. לא פיזית, לא רומנטית. אהבת אמת היא לקבל את השני בכל.
במה שהיה, במה שהוא כיום, ובמה שיהיה בעתיד.
אושרם של אנשים אינו בהכרח בדברים הטובים שיש להם מכל דבר, אלא בלעשות את הטוב בכל דבר המגיע אליהם .
תקראו את זה שוב ותזכרו באנשים היקרים שאינם עוד כבעבר...ואל תשכחו לרגע כמה משמעותיים הם היו. כלומר יש שכר ועונש גם ליחידים, אך זה לא מובטח מראש.-*זה תלוי במעשיו של כל אחד ואחד וכלל העם*.
אנא נבדוק גם את עצמנו ולא רק את מנהיגנו !!
שבת שלום ! -שבת שלווה וענוגה!! -*יגאל גור אריה*
&
בהר- בחוקותי -דובי פריצקי- קק"ל
פרשת בהר–בחוקותי מציבה בפנינו מודל עמוק של חיים יהודיים שלמים — כאלה שמחברים בין הקרקע לבין הנפש, בין העם לבין היחיד, ובין המציאות לבין האידיאל.
מצוות השמיטה מלמדת אותנו שהקשר שלנו לארץ אינו רק בעלות חומרית אלא זהות. עם ישראל לא “מחזיק” בארץ כמו כל עם אחר, אלא חי בה מתוך תודעה שהיא שייכת לה’. דווקא הוויתור – ההפקר, השביתה – הוא זה שמעמיק את הקשר הלאומי. יש כאן פרדוקס: ככל שאנו מרפים מהשליטה, כך אנו מתחברים יותר לשורש. זהו יסוד לאומי עמוק — עם שלא נשען רק על כוחו, אלא על ייעודו.
במישור הרוחני, השמיטה היא הזמנה לעצור את המרוץ. האדם רגיל להגדיר את עצמו דרך עשייה, הצלחה ושליטה. אבל התורה דורשת ממנו אחת לשבע שנים לשבות — לא רק מהעבודה החקלאית, אלא מהאשליה שהוא המרכז. זו תנועה של חזרה למקור, של הקשבה. “ושבתה הארץ שבת לה’” — וגם האדם שבת אל ה’.
ומה קורה בנפש? כאן נכנס הממד הפסיכולוגי. האדם המודרני חי בתחושת לחץ תמידית: להספיק, להשיג, להוכיח. השמיטה שוברת את המעגל הזה. היא מלמדת אמון — שיש מציאות מעבר לשליטה שלי. דווקא הוויתור על האחיזה יוצר חירות פנימית. כמו ביובל, שבו עבדים משתחררים ושדות חוזרים לבעליהם, כך גם האדם משתחרר מהתלות בהגדרות החיצוניות שלו.
פרשת בחוקותי ממשיכה את הקו הזה ומציבה מראה: כשיש הלימה בין החיים הפנימיים, הלאומיים והרוחניים — נוצרת ברכה והרמוניה. וכשיש נתק — מופיעה התוכחה. לא כעונש שרירותי, אלא כתוצאה של חיים מנותקים מהשורש. זו קריאה להתבוננות: איפה התרחקנו מהזהות האמיתית שלנו?
בסופו של דבר, המסר הוא אחד: עם ישראל נקרא לבנות חיים של איזון. לא לברוח מהעולם — אלא לרומם אותו. לא לבטל את החומר — אלא לכוון אותו. וכדי שזה יקרה, צריך לעצור לפעמים, לשמוט, לשחרר — ולזכור מי אנחנו באמת?
שבת שלום מאשקלון ️-דובי פריצקי-קק"ל
www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.or
