פרשת וישב – "אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא" - המטפל העיקרי ה-Care giver

פרו' אביעד הכהן - נשיא מכללת שערי משפט, הוד השרון

ד"ר זאב פרידמן - מנכ"ל שירותים בקהילה מכל הלב

פרשת וישב – "אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא" - המטפל העיקרי ה-Care giver

זאב ( ווה ) פרידמן

750,000 ישראלים ,בעיקר בנים או בנות ,מטפלים בבני משפחה זקנים. כך מוכרת לנו התופעה, שאחד הילדים מקבל על עצמו את תפקיד הטיפול בהורה הזקן.

לתופעה החברתית הזאת, של טיפול באבא או באמא זקנים, יש שם – המטפל העיקרי

ה-Care giver .

61% מהמטפלים העיקריים הם נשים, 59% מהמטפלים העיקריים, ממשיכים בעבודתם במקביל. המטפל העיקרי מסייע להורה הזקן בפעולות היומיומיות ללא תמורה כספית. הוא מקדיש משאבים אישיים, כמו, זמן כסף וטיפול ישיר. הוא מעניק טיפול אישי ומנהל את הטיפול של המטפל בשכר בהורה הזקן ( בדרך כלל, מהגר עבודה- עובד זר). המטפל העיקרי, מלווה את האבא או האמא הזקנים לטיפולים רפואיים וגם עורך סידורים כספיים. הוא עוזר בקניות ומבקר באופן קבוע את ההורה הזקן. 55% מהשכירים בישראל מטפלים בקרוב משפחה, לרוב הורה מבוגר, בהיקף שבועי של עד שמונה שעות. המטפלים העיקריים, לא אחת , כורעים תחת הנטל, אך הם אינם מוכרים כאוכלוסייה מוחלשת ומעסיקיהם אף אינם מודעים לקשייהם. בסקר שערך מבקר המדינה ב־2017 בקרב בני משפחה שמטפלים בהורה קשיש, ופורסם בדו"ח ביקורת מיוחד, כ־54% מהמשיבים דיווחו כי הטיפול גורם לקושי רב בהיבט התעסוקתי, ושיעור דומה דיווח על עומס כלכלי רב בעקבות הטיפול. הפגיעה בתעסוקה, כותב המבקר, "לעתים עד כדי ויתור מוחלט על יציאה לעבודה", גורמת גם נזק כלכלי למשק בכללותו". ( המקור: אתר עמותת ה Caregivers וגם מתוך פרסום – מישהו מטפל בך ? מטעם אשל ג'וינט ישראל ).

הבה נעסוק במאמר פרשתנו, בסוגיית המטפל העיקרי ה- Care giver.

" יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן, וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה, נְשֵׁי אָבִיו; וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה, אֶל אֲבִיהֶם. וְיִשְׂרָאֵל, אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא, לוֹ; וְעָשָׂה לוֹ, כְּתֹנֶת פַּסִּים. וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם". (בראשית, לז' , ב'-כ' ).

דומה שמבין 12 האחים , יוסף הוא הבן, הנושא בתואר - המטפל העיקרי ה-Care giver באביו יעקב –"כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא". יוסף בולט מבין אחיו, בקשר , בדאגה, באהבה ובטיפול באביו יעקב.

כך מלמדנו הרמב"ן (1194-1270) מדוע דווקא יוסף הוא זה, שמילא את תפקיד המטפל העיקרי: " והנראה בעיני כי מנהג הזקנים שיקחו אחד מבניהם הקטנים להיות עמו לשרתו והוא נשען על ידו תמיד לא יפרדממנו, והוא נקרא לו בן זקוניו בעבור שישרתו לזקוניו. ועל כן, לא ילך עם הצאן ברעותם במקום רחוק". והנה לקח יעקב את יוסף לדבר הזה, והיה עמו תמיד".

הנה אנו לומדים מהארתו של הרמב"ן, שיעקב כבר בגיל הזיקנה שאיננו יכול לשרת את עצמו לבדו, נזקק לסוג של מטפל צמוד בדמות בנו יוסף, שאותו הוא בוחר מבין כל בניו לשמש לו בתפקיד המטפל העיקרי ה Care giver.

הרש"ר הירש ( 1808-188) מוסיף נדבך נוסף לתפקיד המטפל העיקרי בדמותו של יוסף: "למרות החולשות הנזכרות, הייתה אישיות נהדרת טמונה ביוסף. וישראל- לא יעקב- ראה בו את בחיר בניו, כי בן זקונים הוא לו, הוא ראה את עצמו חוזר וקם בדמותו. בו ראה את היורש לכל קנייניו הרוחניים".

החידוש של הרש"ר הירש, רלוונטי מאד , למטפל עיקרי, ברשות ובסמכות, במסגרת ייפוי כוח מתמשך, במציאות ימינו. יעקב נותן סוג של ייפוי כוח מתמשך לבנו יוסף ולא לאחים האחרים.

בנקודה זאת ראוי להאיר ולהעיר, שכנסת ישראל הכניסה לספר החוקים של מדינת ישראל במרץ 2016, בתיקון 18 לחוק הכשרות והאפוטרופסות , את הייפוי כוח מתמשך, כחלופה לאפוטרופסות . הנה: "מעשה אבות סימן לבנים".

כך גם הפרשן הכלי יקר( רבי שלמה אפרים מלונטשיץ 1540-1619 ) מאיר את סוגיית דיוננו, מדוע דווקא יוסף, הוא זה שנושא בתפקיד המטפל העיקרי: "כי בן זקונים הוא לו"- כאילו היה הוא הזקן והבכור שבכל בניו".

במילים אחרות, יעקב רואה בבנו יוסף, סוג של מבוגר אחראי, בן המייצג באישיותו וביכולותיו, אחריות של בעל ניסיון ומסוגלות יותר מהבנים האחרים, לטפל בו. זאת למרות גילו הצעיר יחסית בהשוואה לאחיו. יוסף מעוצב באישיותו וביכולותיו, כמו הבן הבכור, עם ניסיון כמו אדם זקן. כמובן שלכך יש להוסיף את המחוברות המועדפת של יעקב לבנו יוסף, שהוא הבן הבכור לאשתו האהובה – רחל , אהבת נעוריו. יעקב לא מסתיר זאת כפי שמלמדת אותנו פרשתנו: "וְיִשְׂרָאֵל, אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא, לוֹ; וְעָשָׂה לוֹ, כְּתֹנֶת פַּסִּים".

לצערנו, בחירתו של יוסף על ידי אביו לשמש כמטפל עיקרי בו, נגועה בקשיים רבים ובמערכת יחסים קשה בין האחים לבין אחיהם יוסף- המטפל העיקרי. אין ספק שיעקב איננו נקי ביצירת האווירה הקשה, בהעדפתו המוחצנת את יוסף למגינת ליבם של ילדיו האחרים.

לא קל לתפקד כבן –מטפל עיקרי באווירה של קנאה ,סכסוכים ומתח מובנה בין האחים.

בתופעת הקנאה על מורכבותה, מסוכנותה והשלכותיה, שהיא אם כל חטאת, עסקתי בהרחבה במאמרי לפרשה ,בשנה שעברה.

הבה נבחן כיצד באה לידי ביטוי הפרקטיקה של יוסף, כמטפל עיקרי ה-Care giver באביו ?

הנה כך נלמד בפרשתנו באירוע הדרמטי והמכונן - כשיעקב שולח את יוסף אל אחיו בשכם : "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף, הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה, וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם; וַיֹּאמֶר לוֹ, הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר לוֹ, לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן, וַהֲשִׁבֵנִי, דָּבָר; וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן, וַיָּבֹא שְׁכֶמָה. וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ, וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה; וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר, מַה תְּבַקֵּשׁ. וַיֹּאמֶר, אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ; הַגִּידָה נָּא לִי, אֵיפֹה הֵם רֹעִים. וַיֹּאמֶר הָאִישׁ, נָסְעוּ מִזֶּה כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים, נֵלְכָה דֹּתָיְנָה; וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו, וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן. ( לז,יג' - יז').

רש"י ( 1040-1105) מפרש : הִנֵּנִי – לשון ענווה וזריזות. נזדרז למצות אביו, ואף על פי שהיה יודע שאחיו שונאין אותו".

מוסיף על כך הרמב"ן :" וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן,: ולהגיד כי יוסף לכבוד אביו נתאמץ ללכת אחריהם אל מקום רחוק ולא אמר: איך אלך והם שונאים אותי?".

וגם כאשר הוא תועה בדרך מבלי למצוא את אחיו בשכם, הוא מחפש אותם ושואל עליהם, אומר הרמב"ן: " וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ, וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה- יאמר כי הוא תועה בדרך ולא היה יודע אנא ילך ונכנס בשדה, כי במקום המרעה היה מבקש אותם. ויאריך הכתוב בזה להגיד, כי סיבות רבות באו אליו שהיה ראוי לחזור לו, אבל הכול סבל לכבוד אביו..... ויאריך הכתוב בזה, להגיד כי סיבות רבות באו אליו שהיה ראוי לחזור לו. ללמדנן עד היכן מגיע כיבוד אב של יוסף. יוסף היודע כי אחיו שונאים אותו, הולך במצוות אביו לראות אותם בשכם" .

" וישלחהו מעמק חברון" –" יזכור הכתוב המקום אשר שלחו משם, לומר כי היה מרחק רב ביניהם( בין חברון לשכם) ולכן עשו עמו רעה, כי רחוקים היו מאביהם. ולהגיד כי יוסף לכבוד אביו נתאמץ ללכת אחריהם אל מקום רחוק ולא אמר- איך אלך והם שונאים אותי"

יוסף כמטפל עיקרי באביו הזקן , מקבל עליו השליחות הלא נעימה והמסוכנת והוא משיב מידית ללא היסוס לבקשת אביו, במילה אחת – "הִנֵּנִי ". הרי יוסף שהיה ביודעין ובמודעות מלאה בסיכון לחייו מול אחיו העטופים בקנאה שגררה אותם לשנאה עמוקה, יכל לחזור משכם כי לא מצא את אחיו שם, אבל כיבוד ההורים שלו גוברת על הסיכונים והחששות. סוג של אהבה לאב שמקלקלת את השורה.

גם אברהם אמנם בנסיבות אחרות ולא פשוטות, אמר"הִנֵּנִי", להנחייתו של הקב"ה לעקוד את בנו יצחק , סבו של יוסף : "ויהי אחר הדברים האלה והאלוקים ניסה את אברהם ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני.....וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו " ( בראשית, כב', א'-ג').

מפרש רש"י: "הוא בעצמו ולא ציווה לאחד מעבדיו, שהאהבה מקלקלת את השורה ". ויחבוש את חמורו " - " אהבה מקלקלת את השורה".

הטיפול של המטפל העיקרי בהוריו הזקנים, איננו רק טיפול נגיש וזמין באופן אינסטרומנטלי ופיזי, אלא הוא מחייב גם השקעה רגשית ונפשית. אנו למעשה עוסקים בפרקטיקה של כיבוד הורים- אב או אם, במובן העמוק והרגשי. שהרי לא מספיק רק לשרת, כמענה לצרכים והרצונות של האב הזקן, אלא לא פחות מכך, קובע גם – איך אתה משרת את אביך או אמך.

כך מסופר במקורותינו היהודיים, שההתנהגות הראויה ביחס להורים מורכבת משתי מצוות, האחת מורא, שנאמר (ויקרא יט, ג): "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ", והשנייה כיבוד, שנאמר (שמות כ, יב): "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ". ושאלו רבותינו (קידושין לא', ב'): איזהו מורא ואיזהו כיבוד? וענו: מורא,- לא עומד במקומו המיוחד לו, ולא יושב במקומו המיוחד לו, ולא סותר את דבריו. וכיבוד,- מסייע לו בכל מה שצריך, מאכילו ומשקהו, ואם צריך – מלביש ומכסה, מכניס ומוציא. דוגמא נוספת, למתן כיבוד ומורא ,ברגישות יתירה להורים הזקנים, מופיע בתלמוד הירושלמי ,במסכת פאה : "יש שהוא מאכיל את אביו פטומות, ויורש גיהנום; ויש שהוא מטחינו ברחיים, ויורש גן עדן. כיצד מאכיל את אביו פטומות, ויורש גיהנום ? מעשה באחד שהיה מאכיל לאביו תרנגולים פטומים. פעם אחת אמר לו אביו: בני, הללו מנין לך? אמר לו: זקן, זקן, אכול ושתוק, שהכלבים אוכלים ושותקים. נמצא מאכיל את אביו פטומות, ויורש גיהנם. כיצד מטחינו ברחיים, ויורש גן עדן ? מעשה באחד שהיה טוחן ברחיים. שלח המלך להביא טוחנים לעבודתו]. אמר לו לאביו]: אבא, היכנס וטחן תחתי ואני אלך לעבודת המלך]. אם יגיע לידי בזיון, אתבזה אני ולא אתה. נמצא מטחינו ברחיים, ויורש גן עדן".

צא ולמד, מבחנו של המטפל העיקרי בכיבוד הוריו, איננו רק במה , אלא גם ובעיקר – באיך.

אביך ואמך הזקנים הנזקקים לך, רואים בך- הבן או הבת – המטפל/ת העיקרי/ת , לא רק ככלי שירות טכני, המספק מענים לצרכים, אלא ובעיקר, ככלי שירות אנושי ורגשי.

פרשתנו מאירה את סוגיית המטפל העיקרי על מורכבותה ומאפייניה. בימים ההם ובזמן הזה,

פרשתנו סמוכה לחג החנוכה, המביא את מעט האור המגרש הרבה מן החושך.

אכן, המטפל העיקרי ה-Care giver בתפקידו, מביא עמו מעט מן האור, המגרש לא אחת את החשיכה בה שרוי לא אחת האב או האם הזקנים.

פרשתנו נושאת בכנפיה מסר חשוב- על המטפל העיקרי, לזכות לרוח גבית, חמה , אוהבת ומפרגנת מאחיו ומאחיותיו. אך באותה נשימה, גם קוראת לאחיו ולאחיותיו, לא להותיר לבד את המטפל העיקרי , בנשיאה בעול הטיפול בהורה הזקן והנזקק.

כמה נעים וטוב יהיה לשיר את מעוז צור....לך המטפל העיקרי, נאה לשבח, באווירה של שבט אחים ואחיות גם יחד, בשקיפות, בשותפות, בהסכמה, באהבה, באחווה וברעות.

שבת שלום ומבורכת וחג חנוכה של אור ושמחה.

זאב ווה

ד"ר זאב פרידמן (Ph.D)

מנכ"ל

שירותים בקהילה מכל הלב, לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר , משנת 1981

ד"ר מאיר סיידלר מרצה למחשבת ישראל - בר-אילן

אירופה וקרן השור

היו הייתה פעם בעיר צידון שבלבנון נסיכה פֶניקית יפיפייה ושמה אירופה. האל היווני זאֶוּס חשק בה וחיכה להזדמנות לבצע בה את זממו. הוא לבש צורה של שור וכאשר אירופה טיילה לה לבד על שפת ימה של צידון, הוא חטף אותה מחופי לבנון לאי היווני כרתים. ניסיונותיהם של האחים של אירופה לחלץ אותה ולהחזירה לצידון לא צלחו. אירופה התאזרחה בכרתים וילדה שם לזאוס שלושה בנים. עד כאן לפי המיתוס היווני העתיק.

כבר אצל המשורר היווני הומרוס נקרא חלק מיוון על שמה של אירופה, ובהמשך התפשט השם על ארצות נוספות הנושקות ליוון, עד שבתחילת ימי הביניים כל הארצות צפונית מהים התיכון נקראו על שם העלמה הלבנונית. עם זאת, הגדרת אירופה כיבשה היא בעייתית. למעשה אירופה איננה יבשה כלל ועיקר אלא החלק המערבי של יבשה גדולה יותר, יבשת אירואסיה (מסיבה זו גם אין הסכמה על גבולותיה המזרחיים המדויקים של אירופה, כלומר איפה אירופה נגמרת ואיפה מתחילה אסיה). אשר על כן, יותר נכון לומר, כדברי הפילוסוף הצרפתי-יהודי ברנר-הנרי לוי, שאירופה "איננה מקום אלא רעיון".

שורשיו של רעיון זה הם ביוון, שם החלה עליית אירופה לגדולה. לפני כן היו מעצמות במצרים, באשור, בבבל, בהודו ובסין, הייתה גם ממלכת דוד ושלמה, אך אירופה עדיין לא עלתה על במת ההיסטוריה. זה קרה רק בתקופת היוונים, יותר מדויק בתקופת אלכסנדר מוקדון, במאה הרביעית לפני ספה"נ. יורשיהם התרבותיים הישירים של היוונים היו הרומאים ומאז אירופה רק הלכה והתעצמה עד שבמאה ה-19 היא השתלטה באמצעות הקולוניאליזם על מרבית העולם.

בעקבות המיתוס היווני שהובא לעיל, הסמל של אירופה הוא השור (Taurus), אותו שור (זאוס) שחטף את הנסיכה אירופה.

במאה הרביעית לפני ספה"נ, כאשר אלכסנדר מוקדון פגש את שמעון הצדיק, נהגו שניהם, כך ניתן להתרשם מהסיפור המובא במדרש שבגמרא (יומא דף סט, ע"א), כבוד זה בזה. אולם ממשיכיו של אלכסנדר רצו לכפות על עם ישראל את התרבות היוונית ודרשו שנזנח את תורת אבותינו: "כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק בא-לוקי ישראל". אולי שור זה הוא השור המסמל את אירופה המציעה לעם ישראל להיטמע בקרבה.

כידוע, רוב היהודים, בהנהגת המכבים, סירבו לדרישה/הצעה זו באופן נחרץ. עם זאת, ההצעה אף פעם לא ירדה מהפרק. במשך רוב ההיסטוריה מרבית היהודים חיו תחת שלטונן של מעצמות אירופה המתחלפות, והדרישה להצטרף לשור האירופי ולכתוב על קרנו שאין לנו חלק בא-לוקי ישראל עלתה שוב ושוב. כמו אז גם היום אלה הדבקים בקב"ה מסרבים לדרישה זו.

ומה עם אירופה? צאצאי האחים שלא הצליחו אז להחזיר את האחות החטופה מציפים עתה בהמוניהם את היבשה שנקראת על שמה. ימים יגידו מה יעלה בגורלה.

לתגובות: meir.seidler@gmail.com

דוד אשל חמשיר לשבת "געוואלד"

געוואלד / דוד אשל

אָנוּ בְּעִצּוּמָהּ שֶׁל מַעֲרֶכֶת בְּחִירוֹת

וְגֶעווַאלְד נִשְׁמַע בְּכָל הַצּוּרוֹת,

וְהִיא מִלַּת זְעָקָה אוֹ הַתְרָעָה

מִפְּנֵי אָסוֹן, פֶּגַע ,אוֹ רָעָה,

הַמִּלָּה הִיא יְהוּדִית

וְלָנוּ הִיא מְאֹד יִחוּדִית.

גַּם הַזְּעָקָה "וַי"

מַמְחִישָׁה אֶת אוֹתוֹ הַהֲוַי,

וּמִי יִתֵּן וְהַלְוַאי

לֹא נִזְדַּקֵּק לוֹמַר "אוֹי וַי",

אוּלַם, הַקִּדֹּמֶת הַזּוֹ שֶׁגּוּרָה בַּמְּקוֹרוֹת

וְלָאו דַּוְקָא לְנִבּוּי שְׁחֹרוֹת.

לִפְנֵי פְּעֻלָּה כְּדַאי וַי לִלְחֹשׁ

וְלֹא לְהַפְעִילָהּ בְּלִי לַחְשֹׁב וְלַחְשֹׁשׁ,

הַ-וַי מוֹפִיעָה לִפְנֵי פְּעֻלָּה

כִּי סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחְשָׁבָה תְּחִלָּה,

גַּם כְּשֶׁאֱלֹקִים אוֹמֵר: "וַיֹּאמֶר" אוֹ "וַיְּדַבֵּר"

הוּא מַתְחִיל בְּ-וַי כְּדֵי שֶׁמִּסְרוֹ יִתְחַבֵּר,

וְלָכֵן גַּם בְּ"וַיֵּצֵא", "וַיִּשְׁלַח" ,"וַיֵּשֶׁב"

לַ-וַי כְּדַאי לָתֵת קֶשֶׁב.

בְּפָרָשָׁתֵנוּ, קְרִיאָה נוֹסֶפֶת לs.o.s

"וַיֹּאמֶר אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ,

הַגִּידָה נָא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים " (בראשית ל"ז / 16)

אֶל נִקְרָא רֹעִים אֶלָּא רָעִים.

הגעוואלד שֶׁל יוֹסֵף הוּא כְּשֶׁל מַנְהִיג אֲמִתִּי

הגעוואלד שֶׁלּוֹ הוּא מַשְׁמָעוּתִי,

הוּא מְבַקֵּשׁ אֶת אֶחָיו

לֹא כְּדֵי לִהְיוֹת לָהֶם כּוֹכָב,

הוּא מְבַקֵּשׁ לָדַעַת, בְּמָה הֵם רָעִים

כְּדֵי לְתַקֵּן, לִנְקֹט אֶמְצָעִים,

יוֹסֵף אֵינֶנּוּ עִקֵּשׁ

הוּא מְחַפֵּשׂ וְיוֹדֵעַ לְבַקֵּשׁ.

לוּ הגעוואלד שֶׁל מַנְהִיגֵינוּ הָיָה כָּךְ נִשְׁמַע

הָיָה מְצֻיַּן מַצַּב הָאֻמָּה,

הַתְרָעָה שֶׁל שְׁלִיחַ צִבּוּר

חַיֶּבֶת לִזְעֹק לְתִקּוּן וּלְחִבּוּר,

לגעוואלד שֶׁל הַפְרָדָה

אֵין הַפְחָדָה וְאֵין אַהֲדָה,

אַל יְהַלְּכוּ עָלֵינוּ אֵימִים

יְבַקְּשׁוּ וִיחַפְּשׂוּ אֶת הַפְּגָמִים.

שבת מבורכת על כל בית ישראל

בלהה ודוד אשל